ארכיון הקטגוריה: ד – קידושין וכתובה

א – אירוסין ונישואין

מושג הנישואין על כל המשמעויות הרוחניות וההלכתיות שלו התחדש על ידי התורה. לפני מתן תורה, הנוהג היה, שאיש ואשה שנפגשו והסכימו לחיות ביחד, היו נכנסים לביתו של האיש ומתחילים לחיות חיי אישות ללא טקס חתונה, וכך היו הילדים נולדים. גם טקס גירושין רשמי לא היה, אלא בזמן שאחד מבני הזוג רצה להפר את הקשר שביניהם, היה נפרד והולך לו לדרכו. מכיוון שניתנה התורה לישראל, נצטווינו במצוות עשה, שאם ירצו האיש והאשה לחיות ביחד, יעשו זאת בקידושין וחופה, וכן ההיפרדות תיעשה על ידי גט כריתות (רמב"ם הל' אישות א, א).

החתונה מורכבת משני שלבים: אירוסין ונישואין, שהם קידושין וחופה, האירוסין הם קידושין, והנישואין הם החופה. אמנם כיום רגילים לקרוא למסיבה שבה בני הזוג חוגגים את החלטתם להתחתן – אירוסין, ולאחר המסיבה החתן והכלה נקראים מאורסים. אולם באמת על פי ההלכה הם אינם מאורסים אלא רק משודכים, כי האירוסין הם הקידושין, כלומר השלב שבו החתן מקדש את הכלה. כעיקרון בשלוש דרכים יכול האיש לקדש את אשתו, בכסף בשטר ובביאה (משנה קידושין א, א). אולם למעשה הכל נוהגים לקדש בקניין כסף, שנעשה על ידי נתינת הטבעת מהחתן לכלה, ואמירת הנוסח: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". מהאירוסין ואילך הכלה נחשבת אשת איש, ואם ירצו להיפרד, יצטרך החתן לתת לכלה גט. אמנם גם לאחר האירוסין אסור לחתן ולכלה להתחיל בחייהם המשותפים, ורק לאחר הנישואין שמתקיימים על ידי עמידתם תחת החופה ואמירת שבע הברכות, מותר להם להתחיל לחיות יחד.

בעבר היו נוהגים להמתין שנים עשר חודש בין האירוסין לנישואין, דהיינו בין הקידושין לחופה, ובאותה שנה היו בני הזוג מתכוננים לחתונה מבחינה נפשית ומכינים את הבית, הבגדים וסעודת החתונה. לא קשה להבחין ביופי המיוחד שבהמתנה הממושכת בת השנה של בני הזוג, שהיו מצפים ומייחלים ליום החתונה, שבו יתחילו לחיות יחד. אותה שנה היתה מעמיקה את היחס הנפשי והרוחני שביניהם.

אבל במשך הזמן והגלויות, נוצר צורך לאחד את האירוסין עם הנישואין. ראשית, היו מקרים שבין האירוסין לנישואין, משפחת החתן או הכלה נאלצה לברוח ממקומה, וכך נשארו בני הזוג קשורים ביניהם בקשר של קידושין בלי יכולת לממשו על ידי נישואין, ובלי יכולת להתירו על ידי גט. והיו מקרים שבין האירוסין לנישואין בני הזוג לא הקפידו על שמירת הצניעות ביניהם. מסיבות אלו נתקבל בישראל המנהג לאחד את האירוסין והנישואין לזמן אחד, שהוא יום החתונה. וכך בעת החתונה נערכים גם האירוסין – שהם הקידושין על ידי הטבעת, וגם הנישואין – על ידי העמדת החופה.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ב – פסולי חיתון

לא כל איש ואישה רשאים להינשא זה לזה. למשל אח ואחות אסורים להינשא זה לזה. וכן אסור לאדם לישא את דודתו, אבל לדוד מותר לשאת את אחייניתו (כמבואר להלן ו, א-ב; ו, ה-ז).

איסור חמור ליהודי להינשא לגוי, בין אם האיש יהודי והאישה גויה בין אם האישה יהודייה והאיש גוי. אם חס ושלום עברו על האיסור, דין הילדים כדין האם, שאם היא יהודייה ילדיה יהודים ומותר להם להינשא ליהודים, ואם היא גויה ילדיה גויים ואסור להם להינשא ליהודים.

אסור לבן או בת ישראל להינשא לממזר או ממזרת, היינו למי שנולד באיסור חמור, כמו באיסור אשת איש או גילוי עריות במשפחה. אמנם מותר לממזר או ממזרת להינשא זה לזה או לגר או גיורת, אבל הילדים שייוולדו להם יחשבו ממזרים (להלן ו, ט-י). ומכל מקום אל לאדם להחליט בדין זה בלא התייעצות מעמיקה עם רב.

לכהנים זכרים ישנם איסורי חיתון נוספים, הואיל והוקדשו לעבודת בית המקדש. לפיכך אסור להם לשאת: גיורת, גרושה, חלוצה, חללה וזונה. חללה היא בת של חלל, היינו בת של כהן שקדושתו חוללה מפני שנולד לכהן שנשא אישה שאסורה עליו כגון גרושה. וכך נמשך הדין עד סוף כל הדורות, שכל בת הנולדת לצאצאי חללים אסורה לכהן. זונה היא יהודייה שקיימה יחסי אישות ברצון או באונס עם גוי או בגילוי עריות במשפחה. לבנות כהן אין הגבלות, אלא כל שכשר לנישואים עם בת ישראל כשר לנישואים עם בת כהן. אמנם נהגו בנות כהן להשתדל להתחתן עם כהנים או ישראלים תלמידי חכמים (פסחים מט, א).

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ג – קניין הקידושין

אחד ההבדלים המרכזיים שבין היהדות לשאר הדתות, שהיהדות חותרת לתיקונו השלם של העולם. שאר הדתות התייאשו מתיקון העולם הזה על כל מרכיביו הגשמיים, והן קוראות למאמיניהן להתנתק מחיי העולם הזה, ולברוח אל עולם רוחני שעלה בדמיונם, כדי להינצל מהתסכול והצער שיש בחיי העולם הזה. אולם היהדות חותרת לתיקון שלם של העולם. רעיון זה קשור לאמונה בה' אחד שברא את העולם על כל מרכיביו הרוחניים והגשמיים, ומזה מתחייב העיקרון שלכל רעיון רוחני יהיה ביטוי ממשי ומעשי בעולם, ולכל דבר מעשי יהיה ערך מקודש שיבוא לידי ביטוי במצוות התורה. וכך העולם על כל מרכיביו מקבל משמעות וערך. לכן גם ברית הנישואין, אינה מתבטאת רק בדיבורים יפים והבעת רצון נאצל, אלא בקידושין שנעשים על ידי קניין כסף שהחתן נותן לכלה, כדי שהרעיון הגדול של האהבה יחול על דבר ממשי בעולם הזה. בלא זאת האהבה תלושה ומנותקת מהצדדים המעשיים והממשיים של העולם, והיא לבסוף אובדת ונמוגה.

קניין הקידושין מתקיים בכך שהחתן נותן לכלה כסף וכנגד זה היא מתקדשת להיות אשתו ולהיאסר על שאר העולם. בלא הסכמתה המלאה של הכלה אין הקידושין חלים, ואפילו אם ישקול אדם לידי אשה מיליארדי שקלים ויאמר לה: "הרי את מקודשת לי במיליארדי שקלים אלו כדת משה וישראל", כל זמן שלא הסכימה להתקדש, אין הקידושין חלים. לעומת זאת אם החתן ייתן לכלה פרוטה אחת ויאמר: "הרי את מקודשת לי בפרוטה זו כדת משה וישראל", והכלה תסכים להתקדש בפרוטה – תהיה מקודשת. וזאת משום שכסף הקידושין אינו תשלום עבור ערכה של הכלה, שהרי שום סכום כספי לא ישווה לערכה. אלא שצריך להיות ביטוי קנייני ממשי למעבר של הכלה ממעמד של פנויה למעמד החדש של אשת איש. וכבר בפרוטה אחת ניתן לזה ביטוי קנייני ממשי.

כיוון שאין צורך שהקידושין ייעשו דווקא על ידי מטבע, אלא אפשר להשתמש גם בשווה כסף, נהגו לקדש על ידי טבעת שתוכל הכלה לענוד תמיד על ידה, ותשמש לה זיכרון לקידושיה (ספר החינוך תקנ"ב). רבים נוהגים לקדש בטבעת מזהב טהור (מרדכי), ויש שנהגו לקדש בטבעת כסף (בן איש חי ש"א שופטים ח; נישואין כהלכתם ז, ו).

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ד – פרטי הלכות הקידושין

קניין הטבעת צריך להיות לשם קידושין, ולכן לפני שהחתן נותן את הטבעת לכלה עליו לומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". והכלה מושיטה את אצבעה, ובזה היא מבטאת את הסכמתה לקידושין, והחתן עונד את הטבעת על אצבע כלתו, ובכך נגמרים הקידושין.

כדי שקלי הדעת לא יגיעו לידי שכרות באותו היום, כפי שמקובל אצל גויים קלי דעת, שמתהוללים בשכרות ופריצות לפני חתונתם, נהגו בקהילות רבות שהחתנים והכלות צמים ביום חתונתם. בנוסף לכך, על ידי הצום מעוררים את החתנים והכלות להגיע לחתונה מתוך תשובה ותפילה. גם בקהילות שלא נהגו לצום, מקפידים שהחתן והכלה לא ישתו משקה חריף בכל יום החתונה, כדי שהסכמתם לקידושין תהיה בדעה צלולה.

צריך שלא תהיה שום טעות בהבנתה של הכלה את קניין הקידושין, שאם למשל הכלה תחשוב שהטבעת שווה אלף שקלים, ובאמת שוויה בסך הכל חמישים שקלים, יתכן שהקידושין פסולים, מפני שדעתה להתקדש בטבעת יקרה ולא בטבעת פשוטה. ולכן נהגו לכתחילה לקדש בטבעת ללא פיתוחים וללא אבנים יקרות, שהאפשרות לטעות בשווייה מצומצמת. אמנם למעשה, גם אם יש בטבעת פיתוחים ואבנים, כל זמן שהכלה מסכימה להתקדש בה אפילו אם היא שווה פרוטה בלבד, היא כשרה לקידושין. כדי לצאת מכל חשש יש רבנים שלפני הקידושין שואלים את הכלה והעדים אם הטבעת שווה לפחות פרוטה, וכיוון שהם משיבים שהיא שווה לפחות פרוטה, ברור שאין טעות בקידושין.

הקידושין נעשים על ידי פעולת קניין, שהחתן מקנה את הטבעת שלו לכלה. לפיכך הטבעת צריכה להיות בתחילה שייכת לחתן, לשם כך עליו לשלם למוכר עבור הטבעת לפני החתונה, מפני שלפני ששילם עבורה, הטבעת עדיין אינה שייכת לו בקניין גמור מן התורה, והקידושין אינם שלמים (אבני מילואים כח, לג). ואם הורי החתן קנו את הטבעת מכספם, עליהם להעבירה לבעלותו של החתן, על ידי שיתנו לו את הטבעת במתנה גמורה, והוא יגביה אותה לכל הפחות שלושה טפחים מעל הקרקע, ויכוון לקנותה מהם על ידי 'קניין הגבהה'.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ה – העדים

גם אם ייתן החתן לכלתו את הטבעת ויאמר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", אם לא יהיו נוכחים במקום עדים כשרים, הקידושין לא יחולו והם עדיין יחשבו לרווקים. וזה ההבדל היסודי שבין עדות בדיני ממונות לעדות בקידושין וגירושין. תכליתם של העדים בדיני ממונות לברר מה היה באמת, האם פלוני נתן הלוואה לאלמוני? וכמה נתן? או האם פלוני הזיק לרכושו של אלמוני או גנב? אבל כשאין ויכוח בין שני הצדדים, אין צורך בעדים.

לא כן הדין לגבי קידושין וגירושין, שבהם נוכחות העדים היא חלק בלתי נפרד ממעשה הקידושין או הגירושין, ואם לא יהיו עדים, גם אם שני בני הזוג יספרו שערכו קידושין או גירושין ביניהם, אין לזה תוקף. משום שבקידושין וגירושין אין מדובר רק בחיוב של ממון מאחד לשני, אלא בשינוי מהותי במעמדם שמשפיע על כל בני האדם. מעתה האשה היא אשת איש ואסורה על כל שאר הגברים, ומי שינאף עמה יתחייב מיתה (להלן ו, ד), ואם התגרשה מותר לה להתחתן עם כל גבר אחר. שינוי כזה במעמדה, חייב להיעשות בנוכחות עדים, שמייצגים את כל עדת ישראל.

לפיכך לקראת החתונה צריך לבחור שני עדים כשרים, שתפקידם לעמוד ליד החופה ולראות את כל סדר הקידושין. ואף שנמצאים בחתונה אנשים רבים, צריך לייחד שני עדים כשרים, מפני שפעמים רבות סביב החופה עומדים קרובי משפחה שהם פסולים מלהיות עדים, ואילו החברים שיכולים להיות עדים עומדים רחוק ואינם מתבוננים בתשומת לב בכל פרטי הקידושין. ועוד, שאנו חוששים לדעת כמה פוסקים שסוברים, שאם בעדות אחת היו נוכחים עדים כשרים ופסולים תוך מחשבה שיעידו יחד, גם עדות הכשרים פסולה. לכן מייחדים שני עדים, והרב שמסדר את הקידושין אומר להם: "רק אתם העדים", כלומר: אל תחשבו שאתם מעידים כאן ביחד עם הקרובים אלא רק אתם העדים. על ידי כך הקרובים לא מצטרפים לעדות וממילא אינם פוסלים אותה. בנוסף לכך, עדי הקידושין הם גם העדים החותמים על הכתובה, ולכן צריך לייחדם, ולהקפיד שהם יראו את כל סדר הקידושין והחופה, ויחתמו על הכתובה.

העדים צריכים להיות כשרים, היינו זכרים בוגרים, שומרי תורה ומצוות, בני שלוש עשרה לפחות, שאינם קרובי משפחה של החתן או הכלה. אבל אחים, דודים, בני דודים, סבא וסבא רבא של החתן או הכלה – פסולים לעדות הואיל והם קרובי משפחה. וכן פועל שעובד אצל החתן או הכלה – פסול להעיד בחתונתם מפני שהוא תלוי בהם במשכורתו. אבל חברים טובים, שאין ביניהם לבין אחד מבני הזוג קרבה משפחתית או תלות כספית, יכולים לשמש כעדים.

אדם שאינו מזדהה עם ערכי התורה והמצוות שעליהם מבוססים הקידושין, אינו יכול להיות עד בחתונה. ולכן אדם שחוטא בגילוי עריות, פסול לעדות. וכן גנב פסול מלהיות עד, ואין הבדל בין אדם שמתפרץ לבית חבירו בלילה וגונב, לבין מי שמוכר בחנות ומשנה את המשקל לטובתו, או מנהל מפעל שגונב כסף מחשבון המפעל לכיסו, כל אלה גנבים ופסולים לעדות. וכן אדם שאינו שומר שבת כהלכתה, אינו כשר לעדות הקידושין שמבוססים על מצוות התורה. כיוון שעל ידי העדים הקידושין והנישואין מתבצעים, נוהגים לכתחילה להדר בבחירת עדים יראי שמיים. ויש מקפידים לבחור תלמידי חכמים לעדים.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ו – הכתובה

יחד עם שמחת החתונה והאופטימיות המלווה את בני הזוג, ההלכה במבטה האחראי והמפוקח לא שכחה לדאוג לזכויותיה של האשה במידה והזיווג לא יעלה יפה. לצורך זה כותבים את הכתובה, שבה החתן מתחייב לתת לאשתו סכום כסף במקרה שהם יתגרשו או שהוא ימות לפניה, כדי שתוכל להתקיים כגרושה או אלמנה. מכיוון שכבר כותבים כתובה, הוסיפו חכמים וקבעו בנוסח הכתובה את כל שאר ההתחייבויות שהתורה הטילה על הבעל – לדאוג למזונותיה וכל צרכיה של אשתו. כך יוצא שהכתובה היא מגילת הזכויות של האשה.

הכתובה עצמה מנוסחת בצורה של הצהרת העדים שמעידים על התחייבות החתן כלפי כלתו. מאחר שבעת ניסוח הכתובה, בימי הבית השני, הארמית היתה שפת הדיבור, וממילא עמי הארץ הבינו ארמית יותר מעברית, תקנו חכמים את נוסח הכתובה בלשון הארמית, כדי שכל החתנים והכלות יבינו במה מדובר. מאז נשמר הנוסח גם בעת שהלשון הארמית הפסיקה לשמש כשפת הדיבור. נתרגם לעברית את החלק שמפרט את התחייבויות החתן לכלה: "אנו מעידים, כי החתן פלוני בן פלוני אמר לכלה פלונית בת פלוני: היי לי לאשה כדת משה וישראל. ובעזרת ה' אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואלביש אותך כדרך אנשים בישראל המפרנסים נשותיהם באמת… והריני מתחייב למזונותייך, כסותך וסיפוק שאר צרכייך, ולקיים עמך יחסי אישות כדרך כל הארץ". לאחר מכן מזכירים את סכום הכתובה שהחתן מתחייב לתת לכלה במקרה שיתגרשו. ומסיימים העדים ומצהירים: "ונתרצתה הכלה לחתן, והיתה לו לאשה".

אחד התפקידים המרכזיים של הכתובה, למנוע גירושין שאינם הכרחיים. שעל ידי שהבעל המרוגז יזכור את הסכום שיהיה עליו לשלם לאשתו אם יגרשנה, תתקרר דעתו ויחשוב, אולי עדיף לנסות לחיות איתה בשלום ואהבה, במקום לשלם לה את כתובתה. וכפי שאמרו חכמים: "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (כתובות לט, ב). כדי להבטיח את זכויותיה של האשה, תיקן שמעון בן שטח, שכל נכסיו של הבעל יהיו משועבדים לתשלום הכתובה. היינו שגם אם לא יהיה לבעל כסף מזומן בעת הגירושין, יעקלו את נכסיו, ויגבו מהם את שווי הכתובה. גם תקנה זו נועדה לעכב בעלים כעסנים מלהתגרש בחופזה.[1]

סכום הכתובה נקבע על פי שלושה מרכיבים, עיקר הכתובה, הנדוניה, ותוספת הכתובה. עיקר הכתובה הוא סכום קבוע של מאתיים זוז, שבו ניתן להתקיים במשך שנה לפחות. ואם הכלה היתה גרושה או אלמנה, עיקר הכתובה היה מאה זוז. החלק השני הוא הנדוניה, דהיינו עושים חשבון של הכסף והרכוש שהצד של הכלה העביר לרשותו של החתן, ומאחר שהחתן זכה בו, עליו להוסיף את שוויו בכתובה, כדי שאם יגרש אותה, רכושה לא יישאר ברשותו. החלק השלישי הוא התוספת שהחתן היה מוסיף משלו על עיקר הכתובה ועל סכום הנדוניה שקיבל. ומחשבים את שלושת המרכיבים יחד, וזהו סכום הכתובה, היינו, הסכום שהכלה תקבל במקרה והחתן יגרש אותה או ימות לפניה.


[1]. במסכת כתובות (פב, ב), מבואר התהליך ההדרגתי עד שנמצאה נקודת האיזון המיטבית. בתחילה, כדי שלא יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, תקנו שכל בעל, ואפילו הוא עני, במקרה של גירושין ישלם לגרושתו לכל הפחות מאתיים זוז, סכום שיכאיב לכיסו, ויגרום לו לחשוב פעמיים לפני שיקפוץ לגרש את אשתו.

אולם כיוון שלא נקבע שנכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה, היו נשים שהזקינו ולא התחתנו, כי חששו שמא למרות ההתחייבות שבכתובה, אם הבעל יקלע לקשיים כלכליים, יגרש אותן ויוציאן ריקם מביתו, מפני שבפועל לא יהיה לו כסף לשלם להן. לפיכך תקנו שכסף הכתובה יהיה מופקד בבית הורי האשה, וכך גם אם הבעל יקלע לקשיים, סכום כתובתה מובטח. אולם התברר שכאשר הכסף היה מונח מזומן בבית הורי האשה, הגברים לא חשו שהוא שייך להם, ובעת כעס רבים יותר נטו לגרש את נשותיהם. לפיכך, תקנו שסכום הכתובה יהיה מונח בביתם של בני הזוג ויעשו בו כלים יקרים. ובמקרה של גירושין, תיקח האשה את כלי כתובתה. אולם התברר שגם במצב כזה, הבעלים לא חשו הפסד משמעותי בעת הגירושין, שכן כלים אלו לא נחשבו בעיניהם כשלהם, ובשעת משבר בקלות יחסית היה האיש כותב גט ואומר לאשתו: קחי את כלייך וצאי. לפיכך תיקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה. וזו היתה נקודת האיזון המיטבית, שכן מצד אחד תשלום הכתובה הכאיב לבעל, שכן הוא נצרך להוציא כסף מזומן מכיסו, או שנצרך למכור מרכושו כדי לשלם את הכתובה. ומאידך, תשלום הכתובה היה מובטח, שכן כל נכסי הבעל, כולל קרקעות ודירות שהיו לו בעת הנישואין ומכרם אח"כ, היו משועבדים לתשלום הכתובה (תקנה זו גם היתה מוצלחת מבחינה כלכלית, שעל ידה דמי הכתובה הושקעו בנכסים שהניבו פירות לרווחת בני המשפחה).

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ז – משמעות סכום הכתובה בימינו

בעבר היתה חשיבות עצומה לסכום שנכתב בכתובה. אבל כיום אין כמעט משמעות לסכום זה, וגם אם החתן והכלה יגיעו חס וחלילה לגירושין, לסכום שנכתב בכתובה תהיה משמעות מועטה, משום שחכמי הראשונים קיבלו את שתי תקנותיו של רבנו גרשום מאור הגולה: א) אסור לאדם לשאת שתי נשים,
ב) אסור לאדם לגרש את אשתו ללא הסכמתה. תקנות אלו הפכו את הקערה על פיה. עד אז הכוח היה בידיו של הבעל, הוא היה יכול לגרש את אשתו ללא הסכמתה, ולכן היה צורך לדאוג לאישה, שאם יגרשנה, ישלם לה את הסכום הנקוב בכתובה. באותם הימים המשא ומתן על סכום הכתובה היה משמעותי ביותר, כי על ידי גובה הכתובה משפחת הכלה הבטיחה את עתידה, הן על ידי הרתעת הבעל מלגרש אותה בשרירות לב, והן למקרה שבכל זאת יחליט לגרשנה, שאז יצטרך לשלם לה סכום שיאפשר לה קיום סביר לאחר הגירושין.

אולם מעת שקבלו ישראל את תקנות רבנו גרשום, הבעל אינו יכול לגרש את אשתו ללא הסכמתה. וכל זמן שלא תסכים להתגרש, לא יוכל להתקשר עם אשה אחרת, הואיל ואסור לו להיות נשוי לשתי נשים, ולכן אף אם כתוב בכתובתה סכום זעום, כל זמן שלא תתרצה להתגרש, לא יוכל הבעל לנתק את קשריו עימה, וכך תוכל האשה לדרוש מבעלה את הסכום הסביר לדעתה תמורת הסכמתה לקבלת הגט.[2]

כלומר, מקבלת התקנות של רבנו גרשום, הגירושין תלויים במשא ומתן שבין בני הזוג, ואם רצונו של הגבר לגרש את אשתו חזק מרצונה להתגרש, בדרך כלל יצטרך לשלם לה את מחיר הכתובה או יותר. ואם להפך, האשה רוצה להתגרש יותר מהאיש, מן הסתם תוותר לו על חלק מהכתובה ואולי אף תשלם לו על כך שיסכים להתגרש ממנה. במקרים נדירים מאוד, שהאשה בשום פנים לא מוכנה לקבל גט, ולדעת בית הדין המצב המשפחתי שביניהם מחייב גירושין, אם מאה רבנים יסכימו לזה, יתירו לבעל לשאת עוד אשה.

גם במקרה של פטירת הבעל אין משמעות לסכום שנכתב בכתובה, מפני שכבר שנים רבות שהמנהג הוא שהאיש והאשה שותפים בנכסיהם, וכך הוא גם החוק, וממילא בעת שהבעל נפטר האשה מקבלת לפחות מחצית מרכושם המשותף, שזה בדרך כלל יותר משווי הכתובה. ולכן כיום, אין סיבה שמשפחות החתן והכלה יתווכחו ביניהם על גובה סכום הכתובה. ורק במקרה שהחתן מציע סכום נמוך במיוחד, או שצד הכלה תובע סכום גבוה במיוחד, יש מקום לחשוש שסכומים אלו יהוו בסיס למשא ומתן במידה ויתגרשו, ולכן על הצד שכנגד לעמוד ולתבוע שסכום הכתובה יהיה סביר, כמקובל אצל רוב הזוגות במעמדם.

בהמשך יבוארו ביתר פירוט ההבדלים בין מעמד האיש והאישה והשינויים שחלו בזה, וחשיבות הכתובה בימינו. בינתיים נמשיך לבאר את הלכות הכתובה.


[2]. לא זו בלבד, אלא שמאז בדרך כלל הצד של הכלה היה צריך לשלם סכום גבוה יותר לחתונה, מפני שמשפחת החתן לא היתה מוכנה שהחתן יקבל על עצמו לפרנס את אשתו ובנוסף לכך לא יוכל לגרשה ללא הסכמתה, וכך על פי דרישתה הסכום שבכתובה היה נמוך, וכנגדו משפחת הכלה היתה צריכה לשלם סכומים גדולים עבור החתונה. וככל שהחתן היה יותר מוצלח וממשפחה יותר מבוססת, או שהתקופה היתה יותר קשה מבחינה כלכלית, כך הצד של הכלה היה צריך לשלם יותר. עד שהגיע מצב שהורים עניים לא הצליחו לחתן את בנותיהם, והיה עליהם לחזר על הפתחים עבור 'הכנסת כלה'.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ח – דיני הכתובה

נחלקו התנאים בשאלה האם התורה חייבה את הבעל לכתוב לאשתו כתובה שתגדיר את סכום הפיצויים שיצטרך לתת לאשתו במקרה שיתגרשו, או שזו תקנת חכמים, שממשיכה את מצוות התורה שהטילה על החתן לדאוג לכל צרכיה של הכלה (כתובות י, א). בכל אופן, לרוב חשיבותה של הכתובה שמבטיחה את זכויותיה של האישה, אסרו חכמים על אדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה (שו"ע אה"ע סו, ג). ואם הכתובה אבדה, חייב הבעל לכתוב לאשתו מיד כתובה חדשה. כלות רבות נהגו להפקיד את כתובתן בבית הוריהן. במועצות הדתיות שבמדינת ישראל תקנו לכתוב את הכתובה בשני עותקים, העותק הראשון נשאר ברשות הכלה, והשני מופקד במועצה הדתית, כדי שאם הכתובה שנשארה אצל הכלה או הוריה תאבד, לא יצטרכו החתן והכלה לפרוש זה מזה עד לכתיבת שטר כתובה חדש, אלא יוכלו להמשיך ולחיות ביחד על סמך הכתובה המופקדת במועצה הדתית. ויש שאינם מרוצים מפתרון זה, מפני שלדעתם אסור שהכתובה תכתב בשני עותקים, ואזי הם כותבים במפורש על השטר הנוסף שהוא העתק, ועל ידי כך אין לו תוקף, ואם שטר הכתובה המקורי אבד, אסור להם להמשיך לחיות יחד עד שיכתבו כתובה חדשה.[3]

שטר הכתובה צריך להיערך על פי כל הכללים והדקדוקים ההלכתיים, כדי שלא יהיה ספק בכשרותו. שמות החתן והכלה צריכים להיכתב בצורה מדויקת, ואם יש להם כמה שמות, צריך להזכיר את כולם. וכן צריך להזכיר את שמות אבותיהם, וגם בשמות האבות יש לדקדק. אם טעו בכתיבת שמם או שם אבותיהם, הכתובה פסולה. כמו כן צריך לדקדק בכתיבת התאריך של חיוב הכתובה, שאם כתבו תאריך מוקדם, הכתובה פסולה. ולכן מדקדקים שלא לערוך את החופה בבין השמשות, מפני שספק אם הוא שייך ליום הקודם או ליום החדש, ואי אפשר לכתוב בכתובה תאריך מדויק. כמו כן צריך לציין את העיר או הישוב שבו החתונה נערכת, שללא ציון המקום השטר פסול.

לאחר שהשטר נכתב כהלכתו, צריך לערוך קניין, היינו מעשה שעל ידו החתן מתחייב הלכה למעשה בכל מה שכתוב בכתובה. הקניין נעשה בקניין 'חליפין', כלומר, הרב נותן לחתן במתנה מטפחת או חפץ אחר, ובתמורה החתן מתחייב על כל מה שכתוב בכתובה, והרב קונה עבור הכלה את כל זכויותיה. לאחר מכן, מתחת לחופה, ייתן החתן לכלה את הכתובה בפני העדים, ובכך מסתיים תהליך התחייבותו על הכתובה.

הכתובה מנוסחת כהצהרת העדים שמעידים איך שראו את החתן מקדש את הכלה, ומתחייב כלפיה בכל מה שכתוב בכתובה. ולכן הם צריכים לחתום בסוף השטר. נוהגים שגם החתן מצרף את חתימתו לכתובה, אבל מצד הדין חתימת העדים מספיקה.


[3]. במקרה ששכחו להביא את הכתובה לחתונה, ולא ניתן להביא במהירות סבירה כתובה לחתונה, בשעת הדחק, כדי שלא לעכב את כל המוזמנים, אפשר להקל ולערוך את החופה גם לפני כתיבת הכתובה, ובתנאי שהחתן יתחייב בעל פה על כל תנאי הכתובה, ויעשה על כך קניין בפני העדים. ומיד כשיביאו את הכתובה, ימלא הרב את הפרטים שצריך לכתוב בה, ויחזרו לעשות קניין על כל הכתוב בכתובה, והעדים יחתמו על הכתובה, והחתן ייתן את הכתובה לכלה.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ט – מעמד האיש והאישה בנישואין

יש שואלים מדוע בתהליך הנישואין האיש מקדש והאשה מתקדשת, החתן פורש את חסותו על הכלה ומכניסה לביתו, ומקבל אחריות לדאוג לכל מחסורה ולאושרה כפי מנהג ההינומא והחופה וחדר הייחוד (להלן ה, ד-ה; יב). בנוסף לכך, למדנו (בהלכות ו-ז), שבמשך הזמן התחוללו שינויים במעמד האיש והאשה ובהלכות הנישואין, הכתובה והגירושין, והשאלה מדוע. כדי לנסות להבין את כל זה צריך לחזור לשורש. [4]

בתחילה היו כלולים באדם הראשון שני פרצופים, של זכר ושל נקבה מחוברים גב אל גב, כשפרצוף הזכר בולט יותר מפרצוף הנקבה, ולכן כאשר הופרדו, התודעה של האדם הראשון נשארה אצל הזכר. ועל כן הוא זה שחיזר אחר חוה שנפרדה ממנו, ואמר (בראשית ב, כג): "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת". כעין סיפורו של אדם הראשון קורה בכל הזוגות. בשורשם העליון נשמותיהם מחוברות, ובתהליך ירידתם לעולם, הופרדה נשמת הנקבה מהזכר, ועל כן הוא זה שצריך לחזר אחר אבדתו (קידושין ב, ב), ולכן הוא מקדש את אשתו ומכניסה לחופה, ועליו המצווה ליזום את החיבור עימה כדי לשמחה במסגרת מצוות עונה ולשם מצוות פרו ורבו, והמצווה על האישה להתקדש ולהיפתח ולקבל את החתן.

לאחר כל שלב שהאיש יוזם, האשה בקבלתה את בעלה עושה את הקשר ביניהם עמוק ושלם, ומעלה אותו למדרגה גבוהה יותר. אם נתבונן, נמצא שכוחו של האיש ביוזמה הראשונה, בפריצת הדרך, בחיזור ובקידושין. אולם לאחר שהאיש מקדש את אשתו, פעמים שכוחו נחלש, ונטייתה של האשה להשקיע אז יותר בקשר ביניהם ולהעמיק אותו. דבר זה מתבטא גם בכך שהאשה קולטת את זרעו של האיש, וממשיכה לפתח אותו בכל משך העיבור עד הלידה. מהצד הגלוי, הזכר ראשון, מנהיג ומוביל, ולכן הוא זה שצריך ליזום את הקשר. מאידך, כיוון שהזכר נחשב כממשיכו של האדם הראשון והאשה את חוה, הרי שמצד מסוים הנקבה מבטאת שלב גבוה יותר. שכן החומר שממנו נברא האדם הוא עפר מהאדמה, ואילו האישה נוצרה מהאדם (בראשית ב, ז; ב, כא-כג). ואמרו חכמים (עירובין יח, א) שבנה ה' את האשה באופן מיוחד כדי לייפותה, שנאמר: "וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה". ועל כן יש בכוחה של האשה להעמיק ולהעלות את הקשר שביניהם למדרגה גבוהה יותר.

כוחו של האיש גלוי וחיצוני יותר, וכוחה של האשה מוסתר ופנימי. סדר העולם הוא שבתחילה הצד החיצוני מתגלה ואח"כ הצד הפנימי. וכך בתחילה מעמדו של האיש גבוה יותר, הוא מחזר, מקדש ומעורר למצוות עונה ופרו ורבו. אולם ברבות השנים, בזכות מעלתה של האשה, שיכולה לקלוט את היוזמה שלו לפתחה ולעשותה דבר שלם, מעמדה עולה. עד שבמבט מעמיק, פעמים רבות מוצאים שהשפעתה מרובה משל האיש.

אם נתעמק, נמצא שכשם שיוזמתו של האיש בשלב הראשון מניעה בסתר את האשה בכל פועלה בשלב השני, כך גם האשה מניעה בסתר את השלב הראשון. אמנם החיזור הגלוי החיובי נעשה על ידי האיש, אולם האשה בעצם קיומה הטוב והיפה מושכת אותו לחזר אחריה. אמנם האיש הוא שמקדש את האשה, אולם האשה ברצונה העמוק ליצור זוגיות ומשפחה, מביאה אותו לכך. ויש מקרים שבהם האיש רוצה להתחבר לאשה בלא התחייבות ארוכה, ורק מפני שהאשה אינה מסכימה להתחבר אליו בלא נישואין מחייבים, הוא נושא אותה לאשה.


[4]. הרעיונות שבסעיפים אלה מובאים מפנה"ל שמחת הבית וברכתו י, ב-י, ושם ציינתי בהערה 1, שההבדלים המהותיים שבין זכר לנקבה שמתוארים כאן הם הנשקפים לנו מהטבע וההלכה, אולם יתכן שתהליך השינוי ההיסטורי שיבואר בהמשך גם יוביל להבנת בחינות נוספות שיותירו את ההבנות הללו שלנו בצל. גם היום ישנם אנשים, בעלי תפישה שוויונית-פמיניסטית, שמאמינים בתורה ובמצוות הנישואין, ואע"פ כן אינם מסכימים להסברים המבדילים הללו, או מפני שלדעתם הם מכלילים מדי או מפני שהם חולקים לגמרי על העמדה המקובלת במסורת לפיה יש הבדלים מהותיים בין איש לאשה. וראייתם ממה שאמרו חכמים (קידושין לה, א): "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה". ואף אני התלבטתי אם להכניס רעיונות אלו בספר, הן מצד שעיקרם בצד המחשבתי שבתורה ועיקרו של ספר זה נועד לבירור ההלכה וטעמיה, והן מצד שלא הוגדרו באופן ברור בדברי חכמים. אולם הכרעתי לחיוב, מפני שלטעמי הם נכונים ועל ידם מתבארות מצוות רבות, ועל ידם מתבאר התהליך ההיסטורי, ויסודם בדברי חז"ל והקבלה, והם גם חביבים מאוד על אשתי ועלי. בנוסף לכך, גם אם נקבל חלק מעמדות התפישה השוויונית-פמיניסטית, התפישה של מבנה הזוגיות הקלאסי מושרשת מאוד במעמקי הנפשות, והניסיון ליצור כיום זוגיות שוויונית, כאשר האיש פטור מתפקיד המוביל והמחזר, והאשה פטורה מתפקיד המקבלת ומתפעלת, גורם בפועל לכך שצעירים רבים אינם מצליחים להגיע לנישואין. וגם מאלה שהגיעו לנישואין, אחוז גבוה מפֵרים את בריתם בבגידות וגירושין. לכן, גם לסוברים שצריך להתעלות למבנה זוגיות שוויוני בלא הבדלים מהותניים בין תפקידי האיש והאשה, יש הכרח ללמוד היטב את מבנה הזוגיות הקלאסי ומשמעויותיו, ועליו לבנות את הקומה הבאה, כי אם יאבדו את הטוב שבו, לא יצליחו לכרות ברית זוגיות של אהבה וקדושה. ע"ע שם בפנה"ל שמחת הבית וברכתו פרק י', שהרעיונות המובאים כאן מורחבים שם מעט יותר.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

י – עליית מעמד האשה במסגרת הנישואין

על השפעתה המכרעת של האשה אמרו חכמים (בראשית רבה יז, ז): "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונישאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה". מסתבר שבשני המקרים הללו, השפעת האשה היתה נסתרת. אם היו מתווכחים ביניהם על הדרך הראויה, האיש היה מתעקש ללכת בדרכו ההפוכה ודוחה את דברי אשתו. אבל השפעתן היתה פנימית. הצדקת, מתוך ענווה ואהבה, נענתה לכל יוזמה טובה של בעלה הרשע, שמחה בנקודה הטובה שבה, הרחיבה אותה והתעמקה בה, וכך האיש נמשך אחריה, שכן כל הדברים הטובים שפיתחה היו ממנו עצמו. עד שבתהליך הדרגתי הצדדים הרעים שבו נדחקו ונעלמו, והצדדים הטובים שבו התעצמו והפכו לעיקר. לעומת זאת, המרשעת לא נענתה ליוזמות הטובות של הצדיק, וכשהייתה ביוזמתו נקודה שלילית, מיד נענתה לה בשמחה, ופיתחה והרחיבה אותה, עד שבתהליך הדרגתי עשתה אותו רשע. אמנם בדרך כלל אין הבדלים גדולים בין בני הזוג, ושניהם מכוונים למטרה משותפת, ועל ידי ההפריה ההדדית שביניהם הם הולכים ומתעלים, כשהאיש יוזם והאשה ממשיכה את יוזמתו ומעמיקה ומפתחת אותה. ומתוך כך הוא שוב יוזם והיא שוב מפתחת, וחוזר חלילה. ופעמים שהם מתחלפים והפיתוח מתגלה כיוזמה, והיוזמה כפיתוח, אבל המנגינה הראשית נשארת ברוב הזוגות, כאשר במשך השנים מתגלה יותר ערך תפקידה של האשה ומעמדה עולה.

רמז לכך מצינו בדברי חכמים על היחס שבין הקב"ה וישראל. "משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי. לא זז מחבבה עד שקראה אחותי (כשווה לו), לא זז מחבבה עד שקראה אמי (שלמעלה ממנו). כך הקב"ה בתחילה קרא לישראל בת… לא זז מחבבן עד שקראן אחותי… לא זז מחבבן עד שקראן אמי" (שמו"ר נב, ה).

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יא – התהליך ההיסטורי

כשם שבתוך כל זוג מתרחש תהליך שבו מעמד האשה עולה, כך הוא גם התהליך ההיסטורי, בתחילה מעמדו של האיש היה גבוה יותר באופן מובהק, ובתהליך הדרגתי, מעמדה של האשה הלך ועלה. תהליך זה נועד לצורך תיקון העולם, שברא ה' את העולם חסר, כדי שבני האדם יזכו להיות שותפים בתיקונו. בשלב הראשון יש צורך להגדיר את הטוב והרע ולקבוע את הכיוון העקרוני. בשלב זה תכונת הגבר מועילה יותר, שהוא נוטה יותר להפריד בין התחומים השונים, ובין השכל לרגש, תוך התמקדות באתגר שלפניו. ואילו תכונת האשה שנוטה לשלב את התחומים עלולה להפריע להגדרת המטרות, שכן הרגש עלול להתערב בשיקולים השכליים ולהטות אותם לרעה, וכפי שקרה בחטא אדם הראשון. באופן נוסף אפשר לבאר, שהאיש נוטה יותר אל השכל שהוא מטבעו יותר אובייקטיבי ומנתח, ואילו האשה נוטה יותר אל שיקול שמכליל את הרגש שמטבעו הוא יותר סובייקטיבי ומסוגל לקבל ולהכיל. ועל כן בשלב הראשון שבו צריך להחליט ולקבוע מה טוב ומה רע, האיש צריך להוביל ולהנהיג, והוא עושה זאת בעזרת לימוד התורה, ועל ידי כך העולם הולך ומתקדם. וככל שערכי הטוב והרע נעשים ברורים ומקובלים יותר, אנו מתקדמים לשלב שבו צריכים להבין את הערכים יותר לעומק, על כל הגוונים שבהם, ולהגשימם במלא החיים הממשיים, ואז תכונתה של האשה נעשית חשובה יותר (עי' בפנה"ל שמחת הבית וברכתו י, 2).

וכך רמוז בחכמת הנסתר, שבעולם הזה מעמדו של האיש גבוה יותר, לעתיד לבוא יהיה שוויון, ובעולם הבא, מעמד האשה יהיה גבוה יותר. העולם הזה מלא ברשע, קטטות ומלחמות, וכדי להילחם בצדדים הרעים שבו, האיש צריך ללמוד תורה, לברר את יסודות האמת והטוב, ולהשליט את ערכי האמת והטוב בכל סדרי החיים. גם בתקופה שנקראת 'עולם הזה', מתרחש תהליך עלייה במעמדה של האשה, וככל שערכי הטוב מתבררים, כך מעמדה עולה, אבל עדיין כלפי חוץ מעמד האיש גבוה יותר, מפני שיש עוד צורך במלחמה להשלטת ערכי הטוב. (אמנם כבר בעולם הזה, בסתר המדרגה של עולם הרוח הפנימי, מתגלה מדרגת השוויון. ועוד יותר בעומק עולם הנשמה, מתגלה המדרגה שבה האשה גבוהה ומשפיעה יותר).

השלב השני של העתיד לבוא, הוא זמן הגאולה, שבו עם ישראל חוזר לארצו ובית המקדש נבנה, ואור התורה והאמונה מאיר את העולם כולו, ומשיח בן דוד מולך על ישראל, "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). ואז יהיה מעמד האיש והאשה שווה. עדיין יהיה צורך להגדיר את ההבדל בין טוב לרע, ולהשליט את הטוב, ולשם כך יש יותר צורך בתכונות האיש. אבל מנגד, כבר נגיע לשלב שבו נגלה בפועל את ערכי האמונה והטוב בחיים הממשיים, על כל מרכיביהם, ולשם כך יש צורך יותר בתכונות האשה, ועל ידי כך מעמדה ישתווה למעמד האיש.

השלב השלישי של עולם הבא, הוא העולם שלאחר תחיית המתים, שבו כבר לא יהיה צורך במאבק בין טוב לרע, ואז התכונות הנשיות יוכלו להתגלות במילואן, ומעמד האשה יעלה אל מעל מעמד האיש, כפי שרמוז בפסוק (ירמיהו לא, כא): "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר". אמנם נראה שתמיד יישאר לגברים התפקיד הראשון, של זה שמגדיר את העיקרון, שמחזר אחר אשתו, ומקדש אותה לאשה, ומתחיל לשמחה במצוות עונה. אלא שאז המבט יהיה יותר עמוק, ויתברר שהמעלה הנשית חשובה יותר, שהיא מסוגלת לקלוט ולגלות את כל מה שגנוז ביוזמתו של האיש, יותר ממה שהוא עצמו מבין. יכולת זו גם מאפשרת לקלוט את הניצוצות האלוקיים שגנוזים בבריאה, באופן עמוק, עשיר ושלם יותר. וזה עיקר תכלית בריאת העולם, וכל ההגדרות הקולעות של הגברים בתלמודם אינן אלא פריצת הדרך לקראת הגילוי השלם שהנשים יהיו שותפות בו יותר. לכן מעמדן אז יהיה יותר גבוה. זה לא אמור להפחית מצניעותה וענוותנותה של האשה, מפני שדווקא בזכות מידות אלו מתגלה מעלתה היתירה, שהיא מסוגלת לקלוט את הכל בעמקות יתירה.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יב – ירידת מעמד האשה בעקבות חטא אדם הראשון

מעבר לכך שעל פי סדר בריאת האדם, בשלב הראשון מעמדו של האיש גבוה יותר, בעקבות חטא אדם הראשון, שבו חוה התפתתה לאכול מעץ הדעת ונתנה גם לאישהּ שיאכל עימה, התרחשה נפילה נוספת במעמד האשה (בראשית ג, טז-יט). שלושה עונשים עיקריים נגזרו עליהם, ושלושתם פגעו יותר באשה. הראשון, תהליך ההיריון, הלידה וגידול התינוקות נעשה כרוך בסבל וייסורים, והחליש את כוחה של האשה והצריך אותה להישאר צמודה לבית, תוך שהיא תלויה בבעלה שיספק לה מזון, מחסה והגנה. השני, לאחר גירושם מגן עדן, השגת המזון נעשתה קשה ותלויה בכוח פיזי, שבו יתרונו של האיש בולט. גם הצורך לבנות בית שיגן עליהם מפני הגשם והקור, והצורך להתגונן מפני אויבים וחיות טרף, הגביר את תלותה של האשה בבעלה. השלישי, נגזרה עליהם מיתה, ודווקא בעת הלידה, בשלב שבו האשה זוכה להוליד חיים חדשים לעולם, סכנתה גברה. וכל שנותר אז ליולדת הוא לייחל, שאם תמות בעלה ימשיך לדאוג לילדיה.

העונשים הללו, עם כל הסבל שבהם, מביאים את האדם אל תיקונו. בעקבות החטא התברר שהתכונה הנשית, שמשלבת ומערבת בשיקוליה את כל התחומים, עלולה להוביל לידי חטא. שכן באופן זה, הרגשות ובכללם היצרים הרעים מתערבים במחשבה ומשבשים את שיקול הדעת. והדרך לתיקון צריכה להיעשות על ידי הפרדה בין השכל לרגש, תוך הפחתה במעמדם של הרגשות, כדי שהשכל יוכל לשקול כל עניין בפני עצמו, ולשלוט על הרגש והיצר. יש בכך חסרון, שכן במצב השלם כל הכוחות צריכים לבוא לידי ביטוי בהרמוניה מלאה, אבל כדי לבסס את עקרונות הצדק והמוסר, מוכרחים להשליט תחילה את השכל על הרגש והיצר. וכיוון שהאיש מטבעו נוטה יותר אל השכל ואל יכולת ההפרדה בין התחומים, שזו התכונה הנדרשת כדי לנצח במלחמת היצר – האיש נצטווה ללמוד תורה ולעסוק בתפקידי ההנהגה. וככל שהעולם יתוקן, והתורה תאיר יותר את דרכו, יהיה פחות חשש שהרגש הטבעי יתפרץ באופן מוטעה והרסני, וממילא המעצורים על גילויו יוסרו, והטוב שבתכונה הנשית שמשלבת את כל התחומים יחד יבא לידי ביטוי, ומעמד האשה ילך ויעלה.

תהליך התיקון המוסרי מתרחש במקביל לפיתוח המדע, הטכנולוגיה והכלכלה, שאִפשר לאדם להוציא את לחמו בפחות עמל, וגאלו מייסורי עונשו, ואת האשה מתלותה הנואשת בבעלה. תהליך זה נמשך בהדרגה אלפי שנים, ובדורות האחרונים התעצם מאוד על ידי יצירת אפשרות להתפרנס בעזרת הכישרון בלא צורך בכוח פיזי. גם התפתחות מדע הרפואה הפחיתה מאוד את סכנות הלידה, ותרמה לעליה במעמד האשה.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יג – ההנהגה הגלויה והנסתרת בעולם הזה

אמנם גם בתקופות שבהן מעמד האיש היה בשיאו, במבט מעמיק, ניתן היה להבחין בהשפעתן הגדולה של הנשים. מפני שגם כאשר ההנהגה הגלויה נתונה לגברים, מעלתן הגדולה של הנשים, שקשורה לעתיד לבוא ולעולם הבא, חבויה במעמקים ומעניקה כוח ותעצומות לגברים להגשים את תפקידם. אמנם לצורך הגדרת המטרות ופריצת הדרך ההנהגה ניתנה ביד הגברים, אולם בשעות גדולות שבהן היה צורך בהתקשרות עמוקה ושלימה יותר אל האמונה, דווקא הנשים הצליחו לעמוד במשימה יותר מהגברים. כך מצינו שהנשים דבקו באמונתן ולא חטאו בחטא העגל "ונתן להן הקב"ה שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים. ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חודשים, שנאמר (תהלים קג, ה): הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (פרקי דרבי אליעזר מה).

גם בשעה שהגברים חטאו בחטא המרגלים ופחדו להיכנס לארץ ולהילחם עליה, הנשים לא תמכו בהם ולא השתתפו בחטאם, ולכן רק על הגברים נגזר שלא יכנסו לארץ ולא על הנשים. וכן מצינו שבנות צלפחד חיבבו את הארץ ורצו לנחול אותה (תנחומא פנחס ז). וכן "דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (סוטה יא, ב, פנה"ל שמחת הבית וברכתו א, ח). ועל העתיד אמרו: "אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור" (מדרש זוטא רות ד, יא). וכן מצינו בסיפורי משפחות רבות מהעת החדשה, שנשים הן שהכריעו את ההחלטה לעלות לארץ ולא לרדת ממנה, והצילו בכך את משפחותיהן משואה והתבוללות. אפשר לומר שבזכות שהגברים אחראים על הנהגת התורה בהווה, נשים שמקבלות את הנהגתם מסוגלות להתחבר מתוך כך אל החזון הגדול ולעמוד בניסיונות גדולים.

לכן במתן תורה היתה הפנייה אל הנשים תחילה, שנאמר (שמות יט, ג): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ופירשו חכמים: תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב אלו הנשים, שלהן תאמר בלשון רכה. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אלו הגברים, שאליהם תדבר בלשון קשה המתאימה לביאור עונשי התורה ודקדוקיה. וממה שנאמר "כֹּה תֹאמַר" למדו שיש להקפיד על הסדר, היינו שתאמר תחילה לנשים (מכילתא, והובא ברש"י). מפני שהחזון הגדול של התורה, שבאמירה רכה הכל יובן ויתוקן, ואף שנגיע לכך רק בעתיד, ובינתיים יש להקדים את הנהגת הגברים, בעת מתן תורה יש להקדים את הנשים, שמבטאות את החזון השלם.

וכן מצינו שלנשים יש יתרון ביחסן הכללי לתורה, שהן מחבבות ומכבדות אותה יותר, מפני שהן שייכות יותר לצד הכללי העליון שבתורה (שיחות הרצי"ה שמות עמ' 178-181). כיוצא בזה אמרו חכמים (ברכות יז, א): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים" (עי' בפנה"ל שמחת הבית וברכתו י, ז). הרי שבגלוי מעמד הגברים שלומדים תורה גבוה יותר, אולם בפנימיות החיבור של הנשים אל התורה עמוק יותר, והוא בא לידי ביטוי בכך שהן מעודדות את בעליהן ובניהן ללמוד תורה, ובזכותן לימוד התורה מתקיים בישראל.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יד – תהליך העלייה במעמד האשה מבחינה הלכתית

תהליך העלייה במעמד האשה מתבטא בהלכה. מעיקר הדין על פי התורה, מותר לאיש לשאת כמה נשים, ובהחלטתו הבלעדית הוא יכול לגרש את אשתו. הוא אמנם אינו יכול לקדש אשה בלא שתסכים לכך, אבל הוא יכול לגרשה בגט בלא הסכמתה.

כדי לבאר את ההלכה צריך להקדים שהתורה אינה כופה על האדם ללכת כנגד הטבע, אלא הטבע הוא התשתית והמצע שעל גביו האדם צריך לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בשוק הכלכלי, אלא נותנת לכוחות השוק לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת גבולות מוסריים וחזון ערכי. לכן התורה גם לא אסרה את העבדות, מפני שבתקופות של מחסור ורעב, עדיף לאדם להיות עבד ובלבד שיוכל להתקיים. בלא מסגרת העבדות, אותם אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה, או מפני שאדמתם נכבשה, היו נכחדים. על ידי העבדות גבר הסיכוי שלהם לשרוד ולהעמיד צאצאים שהם כיום בני חורין. לכן התורה הסתפקה בקביעת גבולות מוסריים לעבדות, שסימנו את כיוון ההתקדמות המוסרי אל מצב של ביטול העבדות בעת שלא יהיה בו הכרח קיומי.

כך גם ביחס לנישואין, במצב שלא כולם הצליחו לפרנס את עצמם כראוי, אם לא היו מאפשרים לגברים שהצליחו בתושייתם להשיג יותר מזון ונכסים לשאת שתי נשים ואף יותר, נשים רבות שלא היו זוכות לבעל שמסוגל לפרנסן, היו מתות ברעב בלא להעמיד צאצאים. מעבר לכך, כשהפרנסה היתה כרוכה בעבודה קשה מאוד, והגבר נדרש לעבוד כל שעות היום בפרך למען אשתו וילדיו, כדי לספק להם מזון, לבוש ומחסה, לא ניתן היה לשעבד אותו לאשתו. זה שהותר לגבר לגרש את אשתו בלא הסכמתה או לשאת אשה נוספת, נתן לו את תחושת החירות שאפשרה לו להתחייב לשאת בעול הכבד של פרנסתה, ופרנסת ילדיהם הקטנים.

אמנם צוותה התורה, שגם אם ישא אשה נוספת, ידאג להמשיך לשמח כל אחת מנשותיו במצוות עונה וידאג לכל מחסורן, שנאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". בנוסף לכך נקבע, שלא ישא אדם אשה בלא כתובה, היינו שיתחייב בעת נישואיו, שאם יגרש את אשתו, יפצה אותה בסכום כספי שיספיק לקיומה במשך שנה לפחות, כדי שלא יהיה קל בעיניו לגרשה (כתובות לט, ב; רמב"ם אישות י, ז, לעיל הלכות ו-ח).

בדרך כלל סכום הכתובה היה גבוה יותר, כפי שסוכם במשא ומתן שבין החתן למשפחת הכלה. במקרה שסכום הכתובה היה גבוה מאוד, והתברר לאיש שנשא אשה רעה שמצערת אותו, חייו היו קשים ורעים, מפני שהוא היה חייב לדאוג לכל מחסורה בלא שתהיה בידו יכולת לגרשה (יבמות סג, ב).

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

טו – איסור שתי נשים

במשך הדורות המצב הכלכלי הלך והשתפר, ובמקביל נתמעטו מאוד המקרים של נשיאת שתי נשים, עד שכבר בתקופת המשנה, לפני כאלפיים שנה, לא נזכרו רבנים וחכמים שהיו להם שתי נשים. בתקופת התלמוד, לפני כאלף ושש מאות שנים, הנוהג שאין אדם נושא אשה שנייה על אשתו היה כל כך ברור, עד שנחלקו האמוראים האם בפועל מותר לאדם לשאת אשה נוספת על אשתו. לדעת רבי אמי, אסור, מפני שכל אשה שהתקדשה לבעלה עשתה זאת על דעת שלא ישא אשה נוספת. אמנם ההלכה נקבעה כדעת רבא, שהואיל והבעל לא התחייב לכך במפורש, מותר לו לקדש אשה נוספת בלא הסכמת הראשונה (יבמות סה, א).

לפני כאלף שנים, תיקן רבנו גרשום מאור הגולה באשכנז, שלא ישא אדם יותר מאשה אחת. ועוד תיקן, שלא יגרש אדם את אשתו בלא הסכמתה. ורק בשעת הדחק על פי היתר מיוחד של מאה רבנים משלוש ארצות, יתירו לו לגרשה בעל כרחה.

תקנה זו לא נתקבלה בספרד כתקנה מחייבת, אבל בפועל כך נהגו ברוב הקהילות, כאשר בכתובה היה החתן מתחייב שלא ישא אשה נוספת על אשתו. לאחר קום המדינה, בשנת תש"י, החליטה מועצת הרבנות הראשית, שאיסור שתי נשים יחול על כל העדות.

לכאורה יש לשאול, הרי כלל נקוט בידינו, שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה (ט"ז יו"ד קיז, א), ואם כן איך יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים, ומדוע נתקבלה תקנתו בישראל? פירש מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי, שנאמר (דברים כא, טו): "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה". הבעיה הראשונה, שאחת אהובה ואחת שנואה, וכן מצינו ששתי נשים נקראות צרות זו לזו. ומתוך כך עלולים להגיע לסכסוכי ירושה שיקרעו את המשפחה, עד שהוצרכה התורה להזהיר: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר" (שם טז). לאחר מכן מובא המקרה של 'בן סורר ומורה', ופירשו חכמים שדבר זה בא ללמדנו, שמצבו הקלוקל של הבן נגרם מכך שהיו לאיש שתי נשים (רש"י דברים כא, יא; שיחות הרצי"ה דברים עמ' 361). לא זו בלבד, אלא בכל המקומות שמסופר בתורה על שתי נשים, מסופר שנמשכו מזה בעיות. הרי שההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד, מפני ההכרח שאי אפשר לגנותו. אולם כשהסתלק ההכרח, נהגו בישראל שלא לשאת שתי נשים.

ראוי לציין, שהוראות ההלכה הלכו יחד עם שיפור היכולת של הגברים להתפרנס, והקדימו במאות שנים את עליית מעמד האשה מבחינה כלכלית. כי רק בתקופה המודרנית, עם שכלול המכונות, והמעבר מעבודה פיזית קשה לעבודה שדורשת יותר כשרון שכלי ורגשי, עלתה רמת הכנסתן של הנשים, ומעמדן הכלכלי השתפר. כלומר, לא כוחן הכלכלי של נשים ומלחמתן על מעמדן גרם לשינוי ההוראה ההלכתית, אלא שיפור המצב הכלכלי של כלל האוכלוסייה. ולכן מעת שהיה ניתן לקיים את הנשים בלא היתר נשיאת שתי נשים, הדבר נאסר לחלוטין כפי שהיה באשכנז או שהפך לתופעה נדירה ברוב קהילות יוצאי ספרד. וכן היה בזמן המשנה לגבי תקנת הכתובה – מעת שניתן היה לדרוש מהאיש לתת כתובה על כל ההתחייבויות שבה – כך נקבע.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

טז – חיובי הנישואין והכתובה

לאחר כל ההקדמות הללו, נחזור להלכות הנישואין. בעת הנישואין האיש והאשה מתחייבים להתאחד באהבה ושמחה, כאשר כל אחד מבני הזוג אחראי לאושרו ורווחתו של בן זוגו. עד לתקופה המודרנית, הפרנסה היתה כרוכה בעבודה גופנית קשה שבה היה יתרון גדול לאיש. ובנוסף לכך, עבודות הבית והטיפול בילדים שהיו מוטלים על האישה ארכו שעות רבות, שכן הכל נעשה בידיים, כולל הבאת מים, הכנת לחם ומאכלים, תפירת הבגדים וסריגתם. לכן, כדי לדאוג לאושרה ורווחתה של האשה, האיש היה צריך להתחייב בעת הנישואין לספק לאשתו את כל צרכיה, שנאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". ובכלל זה לדאוג לה למזון, בגדים, דיור, רהיטים, תרופות וטיפול רפואי בעת שהיא חולה, הכל כפי הרמה המקובלת במקומם ובמשפחתם (פנה"ל שמחת הבית וברכתו א, ב).

תמורת התחייבות האיש לדאוג לכל מחסורה של אשתו, האשה התחייבה לדאוג לכל צרכי הבית והטיפול בילדים, כמו כן התחייבה שכל כסף שתרוויח וכן הנכסים שתביא עמה מבית הוריה, יהיו ברשות בעלה. כיוון שהסכם זה נועד לטובת האשה, אם רצתה האשה, יכלה לבטלו על פי הכלל: "איני ניזונת ואיני עושה" (כתובות נח, ב), כלומר אינך חייב לדאוג למחסורי, ומנגד כל מה שארוויח יהיה שלי.[5]

בנוסף לכך החתן צריך לתת לכלה כתובה, ובה התחייבות לשלם לכלה מנכסיו את הסכום הכתוב בכתובה במקרה שיגרש אותה או ימות לפניה. סכום ההתחייבות היה כשיעור שאפשר לחיות ממנו שנה, ובדרך כלל כתבו בכתובה סכומים גבוהים יותר, תוך התחשבות בעושרו של האיש ומעמדה של האישה (כמבואר לעיל בהלכה ו). הסכום שנקבע בכתובה היה חשוב ולעיתים גורלי בעת שנהגו על פי עיקר דין התורה, לפיו מותר לאיש לשאת כמה נשים ולגרש את אשתו בעל כורחה, כי הוא שימש מגן ומחסום בפני גירושין שיותירו את האשה חסרת כל. אולם לאחר תקנת רבנו גרשום, לפיה אסור לאדם לשאת שתי נשים, וכן אסור לאיש לגרש את אשתו בלא הסכמתה, הסכום הכתוב בכתובה הוא רק בסיס למשא ומתן (כמבואר לעיל בהלכה ז).


[5]. אלו הכללים העקרוניים כדי למנוע קטטות. אמנם בדרך כלל לא היו ויכוחים, והבעל היה מנהל את עסקי המשפחה תוך שהוא משתף את אשתו בהחלטותיו, וככל שהאישה הבינה יותר בתחום הכלכלי כך גדלה השפעתה, ובמקרים שהתברר שהיא מוכשרת יותר בארגון ועסקים, הנהלת הכספים היתה בידה. (באשכנז אף כתבו במפורש בשטר האירוסין, שבני הזוג מתחייבים לנהל את עסקיהם בשותפות בלא להעלים דבר זה מזה).

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יז – חיובי הנישואין היום

כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, ההתחייבות הבסיסית בנישואין היתה, שהאיש אחראי על הפרנסה וכל הכסף בידיו, ואילו האישה אחראית על עבודות הבית והטיפול בילדים, והאיש חייב לספק לאשתו את כל צרכיה הואיל אין בידה יכולת לכך. כיוון שכל הסיכום הזה נועד להגן על האשה, אם היתה מעדיפה שבעלה לא יפרנס אותה ולא יספק את צרכיה, כגון שהיה לה רכוש מבית הוריה, או שידעה להרוויח במסחר, יכלה לומר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה", ומעתה כל רווחיה לעצמה, והוא היה פטור מלספק לה את כל צרכיה. וחובות הנישואין נותרו בתחום הנפשי, לשמח זה את זה במצוות עונה ובחיים הזוגיים. אמנם זה היה מקרה נדיר מאוד.

בדורות האחרונים, בזכות השכלולים הטכנולוגיים, כמו האפשרות לקבל מים מהברז ולקנות מאכלים ובגדים בזול, הזמן הנדרש לעבודות הבית פחת, ובזמן הפנוי נשים החלו לעבוד ולהתפרנס. בכסף שהרוויחו יכלו לקנות עזרה נוספת בעבודות הבית, וכן לשלם עבור מעון לתינוקות, וכך נוצר זמן נוסף שאותו יכלו להקדיש לעבודה. במקביל לכך, מערכת החינוך לבנים ובנות השתפרה והעניקה לנשים כלים להשתלב בענפי משק רבים ורווחיים יותר. כך בתהליך הדרגתי משכורתן של הנשים עלתה, עד שכיום חלקן מרוויחות יותר מבני זוגן.

למרות כל השינויים המופלגים במעמדה הכלכלי והחברתי של האשה, גם בימינו התחייבות הגבר בכתובה חשובה מאוד משני טעמים. האחד, המבנה הבסיסי של רוב המשפחות הוא, שהאיש אחראי יותר על הפרנסה והאשה יותר על הטיפול בילדים ובבית. השני, התחייבות האיש היא גם עבור הילדים, ואם האיש לא יתחייב לאשתו, יש חשש שיברח מאחריותו ההורית. עובדה היא שהחיים המודרניים פגעו ביציבות התא המשפחתי, עד שאחוז ניכר מהילדים הגדלים כיום במדינות המערב גדלים אצל אמם בלבד, בלא שאביהם יהיה נוכח בחייהם. לכן חשובה כל כך התחייבותו של האיש כלפי אשתו בעת הנישואין.

בכל אופן השינויים במעמד האשה מעוררים שאלות חדשות ביחס לחלוקת האחריות לפרנסת המשפחה ולטיפול בילדים ולעבודות הבית, בימי נישואין וחס ושלום גם בימי גירושין. העיקרון המנחה צריך להיות שמירה על כללי הצדק שבין בני הזוג, תוך מתן אפשרות לגירושין במקרים קשים, ומנגד, עיכוב גירושין חפוזים ועידוד לשמירת הנישואין. נצטרך לעבור תקופה של גישושים וניסיונות עד שהעמדה ההלכתית תתייצב, בדומה לתהליך תקנת הכתובה בימי בית המקדש השני (לעיל הלכה ו, והערה 1). שינוי אחד שכבר נעשה הוא שיתוף האשה באחריות למזונות הילדים.[6]


[6]. במשפחות שבהן הנשים מרוויחות יותר מבעליהן, הסיכון לגירושין גובר. אולם הניסיון מוכיח, שכאשר הנשים שומרות על המבנה המסורתי, לפיו הבעל אחראי על הנהגת משפחתו למרות היותה מרוויחה יותר ממנו, והוא מעניק לה את הכבוד להיות אחראית על התנהלות הבית, הסיכוי שיצליחו לשמור על הזוגיות שלהם באהבה ושמחה גבוה יותר. אין הכוונה שבפועל הכרחי שהוא ינהיג את כלכלת הבית, כי אם אשתו מבינה יותר, עדיף שהיא תנהיג, אלא הכוונה שהיא תעניק לו את הכבוד להחליט ולקבוע במידה וירצה. כמו כן לגבי התנהלות הבית, אפשר שבפועל האיש ינהל אותו יותר, אלא שהוא יעניק לאשתו את הכבוד להחליט ולקבוע במידה ותרצה. ניתן לומר שהמנגינה הראשונה צריכה להיות כפי הסדר הראשון שהאיש מנהיג ומחזר, וגם אם בפועל האישה יזמה, באיזה מקום תיתן לאיש את המקום של המנהיג. מתוך מנגינה ראשונה זו אפשר להמשיך להתפתח לכיוונים רבים ומגוונים, למצב שהאישה מנהיגה או למצב שוויוני או למצב שבתחומים מסוימים האיש מנהיג ובתחומים מסוימים האישה, אולם מעת לעת ראוי לחזור למנגינה הראשונה הבסיסית.

כמדומה שגם השוללים את ההבדלים המהותניים המסורתיים יודו שבמסגרת ההבניה התרבותית שבה אנו חיים – למבנה המשפחה המסורתי ישנו סיכוי טוב יותר להצליח, ואילו שינוי מהיר לכיוון שוויון מגדיל מאוד את הסיכון לערעור הזוגיות וגירושין, ואין ראוי לסכן את שלום הזוגיות על מזבח השוויון. אמנם לדעתם יתכן שבתהליך הדרגתי יימצאו תבניות משפחתיות משוכללות ועמוקות יותר לשמירת הזוגיות בחלוקת תפקידים שונה. וימים יגידו אם הם צודקים ובמה.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יח – גירושין

למרות הקדושה שבנישואין, קבעה התורה שאפשר להתגרש, ובמקרים קשים אף מצווה. שכן מגמת הנישואין שבני הזוג יחיו באהבה ושמחה, שלום ורעות, וכאשר יש ביניהם מחלוקות וצער, מותר להתגרש. אמנם על בני הזוג לעשות ככל יכולתם כדי לקיים את ברית נישואיהם, ועליהם גם לדעת, שרבים מיוזמי הגירושין מודים לאחר שנים שהחלטתם היתה מוטעית. בזמן שהם התקוטטו, היו בטוחים שלאחר הגירושין חייהם ישתנו לטובה, אולם בפועל הבעיות והתסכולים המשיכו ללוות את חייהם. גם אם התחתנו בשנית, נוכחו לדעת שחיי הזוגיות כרוכים בקשיים ואתגרים, ולו היו מתאמצים לשמור על נישואיהם, לומדים להביט על בן או בת הזוג בעין טובה ולעיתים לוותר, היו יכולים לזכות לחיים טובים ומאושרים יותר. לכן מתאמצים לעשות שלום בית.

לא זו בלבד, אלא שקבעה התורה מצווה נוראה, שאם ארע מקרה שאשה החלה להתרועע עם פלוני עד שבעלה חשד שהיא בוגדת בו, והתרה בה שלא תיפגש עם פלוני ביחידות במקום נסתר, ובכל זאת התייחדה עמו, והבעל חושד שבגדה בו וממילא היא אסורה עליו, ומנגד האשה מכחישה שנאפה. כדי לעשות שלום ביניהם, יעלו לבית המקדש, ויכתבו את פרשת סוטה עם שמות השם הכתובים בה על קלף, וימחקו את הפרשה שכתובים בה גם שמות קדושים אל מי מעיין, והאשה הסוטה תשתה את המים הללו. אם בגדה – תיענש משמיים ותמות, אם לא בגדה – תחיה ובריאותה תשתפר, ולבני הזוג יהיה מותר להמשיך לחיות יחד. ואף שישנו איסור חמור למחוק שמות קדושים, צווה ה' לעשות כן כדי לעשות שלום ביניהם. הרי שאם את השם הקדוש מוחקים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שאנשים צריכים למחול על כבודם ולעשות כל מאמץ כדי להשלים ביניהם. בכלל זה מצווה שהורי החתן ישבחו את כלתו, והורי הכלה ישבחו את חתנה, וקל וחומר שלא יגרמו לסכסוכים ביניהם.

אמנם במקרה שהאיש והאישה לא הצליחו לעשות שלום ביניהם – צריך להתגרש. הגירושין נעשים על ידי כתיבת גט ונתינתו לאשה. הגט הוא שטר גירושין שנכתב על ידי סופר עבור גירושי פלוני ופלונית. מחתימים על הגט שני עדים, והאיש נותנו לאשתו בפני עדים, ומעת שהאשה קבלה את הגט בידה הרי היא גרושה. במקביל למתן הגט מסיימים את עסקי הממון שביניהם.

העילה החזקה ביותר לגירושין היא הפרת מצוות 'עונה'. הסירוב מצד אחד מבני הזוג לקיום יחסי אישות באופן הנעים והמשמח נקרא מרידה בנישואין. גם כאשר הבעל מפסיק לפרנס את משפחתו, זכות אשתו לתבוע גירושין ודמי כתובה מלאים. אמנם אם הוא אנוס, יש מקום לדיונים. כמו כן התנהגות אלימה או מגעילה של אחד מבני הזוג הן עילות מוצדקות לגירושין, אמנם אם יש אפשרות לתיקון המצב, בית הדין משתדל להשלים בין בני הזוג.

ראוי לציין שאם בני הזוג עשו מתחילה הסכם שאין אחד מהם אחראי לפרנסתו של זולתו, או שהאישה מתחייבת לפרנס את האיש, התנאי שלהם קיים. אולם אם עשו הסכם שאינם חייבים במצוות עונה, היינו בקיום יחסי אישות באופן המשמח, הנישואים בטלים, שאין נישואין בלא קיום מצוות עונה. אמנם בני זוג קשישים שחיו יחדיו שנים רבות, והאיש הגיע למצב של אין אונות, למרות שמעיקר הדין האישה רשאית לתבוע גירושין, בית הדין ממליץ לה לשמור אמונים לבעלה.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יט – עגונה

אשה נשואה יכולה להשתחרר מנישואיה ולהתחתן עם איש אחר באחת משתי דרכים, או לאחר שבעלה מת או לאחר שקבלה ממנו גט. בלא זאת היא אשת איש ואסורה על כל אדם, ואם תשכב עם אדם זר ותתעבר – הילד הנולד יהיה ממזר (להלן ו, ט-י). לעיתים ישנם מקרים מצערים שבהם האיש נאבד ואין ידוע אם הוא חי או מת ואזי אשתו נותרת 'עגונה'. במקרים אלו טורחים מאוד למצוא עדויות על מצבו, ואם ניתן להוכיח שהוא מת, מתירים את אשתו מעגינותה.

לעיתים האישה צודקת בתביעתה להתגרש והאיש אינו מוכן לשחררה בגט. על פי ההלכה בית הדין צריך להלקותו עד שייתן גט לרצונו, כלומר יאמר בפיו שהוא נותן את הגט ברצון מלא (רמב"ם הל' גירושין ב, כ). אם לא כן, ימשיכו להכותו עד שיסכים לתת גט לרצונו. אמנם ישנם פוסקים שמסתפקים עד כמה ניתן לכפות גט, ומפני חולשת בתי הדין, עמדתם מעוררת קשיים בהשגת גט במקרים של בעלים עקשנים במיוחד. הבעיה גברה כאשר לפי החוק האזרחי לא ניתן להלקות את הבעל. למרות זאת משתדלים למצוא דרכים לאכוף את החלטת בית הדין על גברים סרבנים, וכמעט תמיד מצליחים. ככל שהמחוקקים ובתי הדין יגבירו את שיתוף הפעולה ביניהם, המקרים הקשים של מסורבות גט יתמעטו.

גם אישה יכולה לעגן את בעלה, שכן כל עוד היא לא מסכימה לקבל את הגט, הוא אינו יכול להתחתן. בפועל מספר הבעלים מעוכבי הגט גדול ממספר מסורבות הגט, ואף בעניין זה, מחמת סיבות שונות, בתי הדין לעיתים מתעכבים מלהטיל עונשים על הנשים הסרבניות, ומשך העיגון מתארך. אולם עיגון הגברים קל מעיגון הנשים, מפני שבמקרים מיוחדים, על ידי תהליך ארוך הכרוך בהסכמת מאה רבנים יתירו לו להתחתן. בנוסף לכך, אם יוליד ילד בלא שיתגרש מאשתו, הילד לא יהיה ממזר.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

כ – הדינים שבהם מעמד האישה חלש

בארבעה דינים מעמדה של האישה חלש משל האיש: א) אשה נשואה שלא קבלה גט ושכבה עם איש אחר וילדה ילד – הילד ממזר. ואילו איש נשוי ששכב עם אשה פנויה וילדו ילד – אינו ממזר. ב) אשה נשואה שבגדה בבעלה, אסורה לבעלה ולאיש שעמו שכבה (בפועל יש לשאול רב מה לעשות). ואילו איש נשוי שבגד עם אשה זרה, אינו נאסר על אשתו. ג) עגונה שבעלה אבד אינה רשאית להתחתן מפני שהיא ספק נשואה, ואילו בעל שאשתו אבדה ולא הצליחו לאתרה רשאי על פי היתר מיוחד של בית הדין להתחתן, הואיל ומעיקר הדין בשעת הדחק אין איסור לאיש לשאת שתי נשים. ד) מסיבה זו, אשה שאינה מסכימה לקבל גט, בשעת הדחק לאחר תהליך ארוך הכרוך בהיתר של מאה רבנים יתירו לבעלה לשאת אשה נוספת בלא שיגרש את אשתו הראשונה. אולם כשהאיש אינו מסכים לתת גט לאשתו, אין אפשרות להתיר לאשתו להתחתן עם איש אחר בלא גט מבעלה. אמנם כפי שלמדנו בסעיף הקודם, למקרה זה יש פתרון, להעניש את האיש עד שיסכים לתת גט לאשתו.

חוקי האלוהים גבוהים מהשגתנו ולכן לעולם לא נוכל להבין אותם עד תום, אולם לא ניתן להתעלם מהיבט אחד יסודי. האשה יודעת תמיד מי הילד שלה, שכן הוא נולד מרחמה, אולם האיש עלול להסתפק אם אשתו התעברה ממנו או חס ושלום מאיש זר. ואם יסתפק בכך, לא ירצה לעבוד ולפרנס את אשתו וילדיו ויתנכר להם וכמובן שלא ירצה להשקיע בחינוכם. על ידי הדינים החמורים כלפי אשה שבגדה, ושבלא גט לא תינשא לאחר, התורה מבטיחה לאיש, שאשתו נאמנה לו וילדיה הם ילדיו, והוא יכול להקדיש את חייו לאשתו וילדיו בלא חשש. קשה להניח שבלא זאת ניתן לקיים משפחה יציבה. יתר על כן, אשה באופן טבעי נאמנה יותר לילדיה, היא נושאת אותם ברחמה תשעה ירחים, אח"כ מניקה אותם וממילא גם מטפלת בהם יותר, לעומת זאת הקשר הטבעי של האיש לילדיו מתקיים רק על ידי אהבה, נאמנות ואחריות מוסרית כלפיהם. על ידי חוקים אלו האיש נקשר לאשתו וילדיו ומקדיש את עצמו לפרנסתם ורווחתם.

המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה על פי תפישת השוויון החיצוני, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. ניתן לומר, שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאשה אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאשה, לילדים ולמשפחה כולה. לכן בתחומים אלו החמירה יותר בחובות האישה, ובתחומי הפרנסה, כפי שלמדנו לעיל, החמירה יותר בחובות האיש.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה