ד – פרטי הלכות הקידושין

קניין הטבעת צריך להיות לשם קידושין, ולכן לפני שהחתן נותן את הטבעת לכלה עליו לומר לה: “הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל”. והכלה מושיטה את אצבעה, ובזה היא מבטאת את הסכמתה לקידושין, והחתן עונד את הטבעת על אצבע כלתו, ובכך נגמרים הקידושין.

כדי שקלי הדעת לא יגיעו לידי שכרות באותו היום, כפי שמקובל אצל גויים קלי דעת, שמתהוללים בשכרות ופריצות לפני חתונתם, נהגו בקהילות רבות שהחתנים והכלות צמים ביום חתונתם. בנוסף לכך, על ידי הצום מעוררים את החתנים והכלות להגיע לחתונה מתוך תשובה ותפילה. גם בקהילות שלא נהגו לצום, מקפידים שהחתן והכלה לא ישתו משקה חריף בכל יום החתונה, כדי שהסכמתם לקידושין תהיה בדעה צלולה.

צריך שלא תהיה שום טעות בהבנתה של הכלה את קניין הקידושין, שאם למשל הכלה תחשוב שהטבעת שווה אלף שקלים, ובאמת שוויה בסך הכל חמישים שקלים, יתכן שהקידושין פסולים, מפני שדעתה להתקדש בטבעת יקרה ולא בטבעת פשוטה. ולכן נהגו לכתחילה לקדש בטבעת ללא פיתוחים וללא אבנים יקרות, שהאפשרות לטעות בשווייה מצומצמת. אמנם למעשה, גם אם יש בטבעת פיתוחים ואבנים, כל זמן שהכלה מסכימה להתקדש בה אפילו אם היא שווה פרוטה בלבד, היא כשרה לקידושין. כדי לצאת מכל חשש יש רבנים שלפני הקידושין שואלים את הכלה והעדים אם הטבעת שווה לפחות פרוטה, וכיוון שהם משיבים שהיא שווה לפחות פרוטה, ברור שאין טעות בקידושין.

הקידושין נעשים על ידי פעולת קניין, שהחתן מקנה את הטבעת שלו לכלה. לפיכך הטבעת צריכה להיות בתחילה שייכת לחתן, לשם כך עליו לשלם למוכר עבור הטבעת לפני החתונה, מפני שלפני ששילם עבורה, הטבעת עדיין אינה שייכת לו בקניין גמור מן התורה, והקידושין אינם שלמים (אבני מילואים כח, לג). ואם הורי החתן קנו את הטבעת מכספם, עליהם להעבירה לבעלותו של החתן, על ידי שיתנו לו את הטבעת במתנה גמורה, והוא יגביה אותה לכל הפחות שלושה טפחים מעל הקרקע, ויכוון לקנותה מהם על ידי ‘קניין הגבהה’.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן