ו – הכתובה

יחד עם שמחת החתונה והאופטימיות המלווה את בני הזוג, ההלכה במבטה האחראי והמפוקח לא שכחה לדאוג לזכויותיה של האשה במידה והזיווג לא יעלה יפה. לצורך זה כותבים את הכתובה, שבה החתן מתחייב לתת לאשתו סכום כסף במקרה שהם יתגרשו או שהוא ימות לפניה, כדי שתוכל להתקיים כגרושה או אלמנה. מכיוון שכבר כותבים כתובה, הוסיפו חכמים וקבעו בנוסח הכתובה את כל שאר ההתחייבויות שהתורה הטילה על הבעל – לדאוג למזונותיה וכל צרכיה של אשתו. כך יוצא שהכתובה היא מגילת הזכויות של האשה.

הכתובה עצמה מנוסחת בצורה של הצהרת העדים שמעידים על התחייבות החתן כלפי כלתו. מאחר שבעת ניסוח הכתובה, בימי הבית השני, הארמית היתה שפת הדיבור, וממילא עמי הארץ הבינו ארמית יותר מעברית, תקנו חכמים את נוסח הכתובה בלשון הארמית, כדי שכל החתנים והכלות יבינו במה מדובר. מאז נשמר הנוסח גם בעת שהלשון הארמית הפסיקה לשמש כשפת הדיבור. נתרגם לעברית את החלק שמפרט את התחייבויות החתן לכלה: "אנו מעידים, כי החתן פלוני בן פלוני אמר לכלה פלונית בת פלוני: היי לי לאשה כדת משה וישראל. ובעזרת ה' אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואלביש אותך כדרך אנשים בישראל המפרנסים נשותיהם באמת… והריני מתחייב למזונותייך, כסותך וסיפוק שאר צרכייך, ולקיים עמך יחסי אישות כדרך כל הארץ". לאחר מכן מזכירים את סכום הכתובה שהחתן מתחייב לתת לכלה במקרה שיתגרשו. ומסיימים העדים ומצהירים: "ונתרצתה הכלה לחתן, והיתה לו לאשה".

אחד התפקידים המרכזיים של הכתובה, למנוע גירושין שאינם הכרחיים. שעל ידי שהבעל המרוגז יזכור את הסכום שיהיה עליו לשלם לאשתו אם יגרשנה, תתקרר דעתו ויחשוב, אולי עדיף לנסות לחיות איתה בשלום ואהבה, במקום לשלם לה את כתובתה. וכפי שאמרו חכמים: "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (כתובות לט, ב). כדי להבטיח את זכויותיה של האשה, תיקן שמעון בן שטח, שכל נכסיו של הבעל יהיו משועבדים לתשלום הכתובה. היינו שגם אם לא יהיה לבעל כסף מזומן בעת הגירושין, יעקלו את נכסיו, ויגבו מהם את שווי הכתובה. גם תקנה זו נועדה לעכב בעלים כעסנים מלהתגרש בחופזה.[1]

סכום הכתובה נקבע על פי שלושה מרכיבים, עיקר הכתובה, הנדוניה, ותוספת הכתובה. עיקר הכתובה הוא סכום קבוע של מאתיים זוז, שבו ניתן להתקיים במשך שנה לפחות. ואם הכלה היתה גרושה או אלמנה, עיקר הכתובה היה מאה זוז. החלק השני הוא הנדוניה, דהיינו עושים חשבון של הכסף והרכוש שהצד של הכלה העביר לרשותו של החתן, ומאחר שהחתן זכה בו, עליו להוסיף את שוויו בכתובה, כדי שאם יגרש אותה, רכושה לא יישאר ברשותו. החלק השלישי הוא התוספת שהחתן היה מוסיף משלו על עיקר הכתובה ועל סכום הנדוניה שקיבל. ומחשבים את שלושת המרכיבים יחד, וזהו סכום הכתובה, היינו, הסכום שהכלה תקבל במקרה והחתן יגרש אותה או ימות לפניה.


[1]. במסכת כתובות (פב, ב), מבואר התהליך ההדרגתי עד שנמצאה נקודת האיזון המיטבית. בתחילה, כדי שלא יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, תקנו שכל בעל, ואפילו הוא עני, במקרה של גירושין ישלם לגרושתו לכל הפחות מאתיים זוז, סכום שיכאיב לכיסו, ויגרום לו לחשוב פעמיים לפני שיקפוץ לגרש את אשתו.

אולם כיוון שלא נקבע שנכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה, היו נשים שהזקינו ולא התחתנו, כי חששו שמא למרות ההתחייבות שבכתובה, אם הבעל יקלע לקשיים כלכליים, יגרש אותן ויוציאן ריקם מביתו, מפני שבפועל לא יהיה לו כסף לשלם להן. לפיכך תקנו שכסף הכתובה יהיה מופקד בבית הורי האשה, וכך גם אם הבעל יקלע לקשיים, סכום כתובתה מובטח. אולם התברר שכאשר הכסף היה מונח מזומן בבית הורי האשה, הגברים לא חשו שהוא שייך להם, ובעת כעס רבים יותר נטו לגרש את נשותיהם. לפיכך, תקנו שסכום הכתובה יהיה מונח בביתם של בני הזוג ויעשו בו כלים יקרים. ובמקרה של גירושין, תיקח האשה את כלי כתובתה. אולם התברר שגם במצב כזה, הבעלים לא חשו הפסד משמעותי בעת הגירושין, שכן כלים אלו לא נחשבו בעיניהם כשלהם, ובשעת משבר בקלות יחסית היה האיש כותב גט ואומר לאשתו: קחי את כלייך וצאי. לפיכך תיקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה. וזו היתה נקודת האיזון המיטבית, שכן מצד אחד תשלום הכתובה הכאיב לבעל, שכן הוא נצרך להוציא כסף מזומן מכיסו, או שנצרך למכור מרכושו כדי לשלם את הכתובה. ומאידך, תשלום הכתובה היה מובטח, שכן כל נכסי הבעל, כולל קרקעות ודירות שהיו לו בעת הנישואין ומכרם אח"כ, היו משועבדים לתשלום הכתובה (תקנה זו גם היתה מוצלחת מבחינה כלכלית, שעל ידה דמי הכתובה הושקעו בנכסים שהניבו פירות לרווחת בני המשפחה).

בחרו פרק אחר מהאתר: