בארבעה דינים מעמדה של האישה חלש משל האיש: א) אשה נשואה שלא קבלה גט ושכבה עם איש אחר וילדה ילד – הילד ממזר. ואילו איש נשוי ששכב עם אשה פנויה וילדו ילד – אינו ממזר. ב) אשה נשואה שבגדה בבעלה, אסורה לבעלה ולאיש שעמו שכבה (בפועל יש לשאול רב מה לעשות). ואילו איש נשוי שבגד עם אשה זרה, אינו נאסר על אשתו. ג) עגונה שבעלה אבד אינה רשאית להתחתן מפני שהיא ספק נשואה, ואילו בעל שאשתו אבדה ולא הצליחו לאתרה רשאי על פי היתר מיוחד של בית הדין להתחתן, הואיל ומעיקר הדין בשעת הדחק אין איסור לאיש לשאת שתי נשים. ד) מסיבה זו, אשה שאינה מסכימה לקבל גט, בשעת הדחק לאחר תהליך ארוך הכרוך בהיתר של מאה רבנים יתירו לבעלה לשאת אשה נוספת בלא שיגרש את אשתו הראשונה. אולם כשהאיש אינו מסכים לתת גט לאשתו, אין אפשרות להתיר לאשתו להתחתן עם איש אחר בלא גט מבעלה. אמנם כפי שלמדנו בסעיף הקודם, למקרה זה יש פתרון, להעניש את האיש עד שיסכים לתת גט לאשתו.
חוקי האלוהים גבוהים מהשגתנו ולכן לעולם לא נוכל להבין אותם עד תום, אולם לא ניתן להתעלם מהיבט אחד יסודי. האשה יודעת תמיד מי הילד שלה, שכן הוא נולד מרחמה, אולם האיש עלול להסתפק אם אשתו התעברה ממנו או חס ושלום מאיש זר. ואם יסתפק בכך, לא ירצה לעבוד ולפרנס את אשתו וילדיו ויתנכר להם וכמובן שלא ירצה להשקיע בחינוכם. על ידי הדינים החמורים כלפי אשה שבגדה, ושבלא גט לא תינשא לאחר, התורה מבטיחה לאיש, שאשתו נאמנה לו וילדיה הם ילדיו, והוא יכול להקדיש את חייו לאשתו וילדיו בלא חשש. קשה להניח שבלא זאת ניתן לקיים משפחה יציבה. יתר על כן, אשה באופן טבעי נאמנה יותר לילדיה, היא נושאת אותם ברחמה תשעה ירחים, אח"כ מניקה אותם וממילא גם מטפלת בהם יותר, לעומת זאת הקשר הטבעי של האיש לילדיו מתקיים רק על ידי אהבה, נאמנות ואחריות מוסרית כלפיהם. על ידי חוקים אלו האיש נקשר לאשתו וילדיו ומקדיש את עצמו לפרנסתם ורווחתם.
המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה על פי תפישת השוויון החיצוני, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. ניתן לומר, שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאשה אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאשה, לילדים ולמשפחה כולה. לכן בתחומים אלו החמירה יותר בחובות האישה, ובתחומי הפרנסה, כפי שלמדנו לעיל, החמירה יותר בחובות האיש.
