לאחר כל ההקדמות הללו, נחזור להלכות הנישואין. בעת הנישואין האיש והאשה מתחייבים להתאחד באהבה ושמחה, כאשר כל אחד מבני הזוג אחראי לאושרו ורווחתו של בן זוגו. עד לתקופה המודרנית, הפרנסה היתה כרוכה בעבודה גופנית קשה שבה היה יתרון גדול לאיש. ובנוסף לכך, עבודות הבית והטיפול בילדים שהיו מוטלים על האישה ארכו שעות רבות, שכן הכל נעשה בידיים, כולל הבאת מים, הכנת לחם ומאכלים, תפירת הבגדים וסריגתם. לכן, כדי לדאוג לאושרה ורווחתה של האשה, האיש היה צריך להתחייב בעת הנישואין לספק לאשתו את כל צרכיה, שנאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". ובכלל זה לדאוג לה למזון, בגדים, דיור, רהיטים, תרופות וטיפול רפואי בעת שהיא חולה, הכל כפי הרמה המקובלת במקומם ובמשפחתם (פנה"ל שמחת הבית וברכתו א, ב).
תמורת התחייבות האיש לדאוג לכל מחסורה של אשתו, האשה התחייבה לדאוג לכל צרכי הבית והטיפול בילדים, כמו כן התחייבה שכל כסף שתרוויח וכן הנכסים שתביא עמה מבית הוריה, יהיו ברשות בעלה. כיוון שהסכם זה נועד לטובת האשה, אם רצתה האשה, יכלה לבטלו על פי הכלל: "איני ניזונת ואיני עושה" (כתובות נח, ב), כלומר אינך חייב לדאוג למחסורי, ומנגד כל מה שארוויח יהיה שלי.[5]
בנוסף לכך החתן צריך לתת לכלה כתובה, ובה התחייבות לשלם לכלה מנכסיו את הסכום הכתוב בכתובה במקרה שיגרש אותה או ימות לפניה. סכום ההתחייבות היה כשיעור שאפשר לחיות ממנו שנה, ובדרך כלל כתבו בכתובה סכומים גבוהים יותר, תוך התחשבות בעושרו של האיש ומעמדה של האישה (כמבואר לעיל בהלכה ו). הסכום שנקבע בכתובה היה חשוב ולעיתים גורלי בעת שנהגו על פי עיקר דין התורה, לפיו מותר לאיש לשאת כמה נשים ולגרש את אשתו בעל כורחה, כי הוא שימש מגן ומחסום בפני גירושין שיותירו את האשה חסרת כל. אולם לאחר תקנת רבנו גרשום, לפיה אסור לאדם לשאת שתי נשים, וכן אסור לאיש לגרש את אשתו בלא הסכמתה, הסכום הכתוב בכתובה הוא רק בסיס למשא ומתן (כמבואר לעיל בהלכה ז).
