ב – הלכות עונה

א – גדר המצווה – שיא השמחה

מצוות עונה שיענג אדם את אשתו וישמח אותה ככל יכולתו, ויתייחד עימה ייחוד גמור, באהבה ושמחה יתירה (כמבואר לעיל א, ב). וכל אדם חייב לקיים מצווה זו לפי התדירות שמאפשרים לו כוחו ועבודתו. לרוב האנשים המצווה פעמיים בשבוע (כמבואר להלן בהלכה ז). גם לאשה יש מצווה להתחבר עם בעלה ולשמוח בו, וככל שהיא יותר שמחה בחיבור, כך מעלת המצווה גדולה יותר.

חיבור זה צריך להיות מענג ומשמח מאוד, ולכן מצווה זו נקראת ‘שמחת עונה’, וההימנעות ממנה נחשבת כעינוי (פסחים עב, ב; ע”ז ה, א; לעיל א, ג).

מצווה עונה אינה תלויה במצוות ‘פרו ורבו’, והיא מתקיימת גם בחיבור שאינו יכול להביא להיריון, כמו בעת שהאשה מעוברת או מניקה, או מבוגרת שאינה יכולה ללדת (לעיל א, ד).

עיקר המצווה שישמח האיש את אשתו שמחה שלימה עד שתגיע לשיא התענוג והשמחה. בלא זאת, החיבור עלול ליצור תסכול. כי ההתקרבות לשיא התענוג יוצרת מתח גופני ונפשי שמתפרק בשמחה בעת ההגעה לשיא, ואם לא תגיע לכך, תישאר בדרך כלל מתוחה ומתוסכלת.

ומצווה על האשה להיענות ולהשתתף במצווה ככל יכולתה, מפני שבלא רצונה והשקעתה להרבות שמחה ביניהם אי אפשר לקיים את המצווה. אמנם בשעה שהאשה עייפה או מתוחה, עד שקשה לה להגיע לשיא השמחה, מותר לה לוותר על כך, ולהסתפק בחיבור שיש בו עונג נעים בלא שמחה שלימה, כי גם באופן זה מקיימים את המצווה. אבל נכון להשתדל שזה לא יקרה פעמים רבות (להלן יב, 12).

ככל שבני הזוג מרבים לשמח ולשמוח בעונות הקבועות למצווה זו – הרי זה משובח. וכך מחייבת גם מצוות “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, שידאג כל אחד לטובתו של בן זוגו ככל יכולתו. וכיוון שהתענוג הגופני-נפשי הגדול ביותר הוא התענוג שבין איש לאשתו, אם האיש מחסיר מאשתו תענוג שמשמח אותה הרי שהוא עושק אותה, שאין לה אדם מלבדו שיכול להעניק לה את השמחה הזו. ואם היא מחסירה ממנו תענוג שמשמח אותו, הרי שהיא עושקת אותו, שאין לו בעולם מי שתשלים את חסרונו.

מצווה זו נקראת גם ‘דרך ארץ’, מפני שכל אדם בריא משתוקק לחיבור המענג שבין איש לאשה, וזו השמחה הממשית הגדולה ביותר שיש לאדם בעולם הזה. וממילא ברור שכאשר ציוותה התורה על מצוות עונה, כוונתה להגיע לשיא התענוג שבני אדם משתוקקים אליו. ואיש או אשה שאינם משתוקקים לכך, צריכים להשתדל להבריא את עצמם, כדי שיוכלו לקיים את החיבור שביניהם בשמחה.[1. עיקר המצווה שהאשה תגיע לשיא התענוג והשמחה (אביונה), וכפי שהאיש מגיע לשיא השמחה בעת שזרעו יוצא. וזהו שאמרו (נדה לא, ב): “אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחלה – יולדת נקבה”. וביארו שמאריכים החיבור כדי שתזריע תחילה, “שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, שיהו בניהם זכרים”. וכן מבואר שם (נדה עא, א), שזהו “שכר פרי הבטן” (ואמנם יש למזרעת תחילה עוד פירושים, אבל זה הפירוש העיקרי). ואם לא כן, קשה להבין מדוע על פי המבואר בגמרא, סתם אשה של טייל אינה מסכימה שיבטל את עונתה היומית, אפילו אם על ידי כך מצבם הכלכלי ישתפר (כתובות סב, ב; להלן ז). ולא זו בלבד, אלא שבדרך כלל אם האשה תתענג ממש אך לא תגיע לשיא, תישאר לאחר החיבור מתוסכלת, ומה השמחה בזה? ואם גם לתענוג זה לא תגיע, הרי שאין בחיבור כל כך שמחה, ואיך יתכן שיקראו למצווה זו ‘שמחת עונה’. ועוד, שחובת הבעל לספק צורכי אשתו, וכמו שבמזונות ובגדים הוא לפי מה שמקובל, כך גם בעונה, וכיוון שמקובל להחשיב את שיא התענוג כעיקר שמחת החיבור, הרי שזו חובת המצווה. ולא זו בלבד שעיקר המצווה לשמח את האשה עד שתגיע לשיא התענוג, אלא שכל המרבה לשמח בעונות שהוא חייב בהן הרי זה משובח, וכשם שמי שמכניס אורח לביתו, ככל שהוא מכין לו אוכל יותר טעים, ומגיש לפניו יותר מנות, ונותן לו הרגשה יותר טובה, כך מצוותו גדולה יותר. ולכן כאשר האשה היא מן הנשים שיכולות להגיע למספר שיאי תענוג ברציפות, יש בזה הידור מצווה. אמנם פעמים רבות אין להם כוח ורצון ליותר משיא אחד, ואזי רק בזמנים מיוחדים יהדרו להרבות בשמחה.

להלן בהלכה יב יבואר שיש אפשרות לקיים את העונות במדרגה של בדיעבד, כשיש לאשה עונג בחיבור אבל לא שמחה יתירה, או במדרגה של שעת הדחק שאין בו עונג. ובכל אופן כל עוד הם נשואים, אסור לבטל את העונות בלא הסכמה שלימה של שניהם, כי העונות מבטאות את חיבור הנישואים שביניהם, ומונע אותם מהחטא. וכבר למדנו (א, ב) שביטול החיבור, הוא העילה הראשונה לגירושין. ]

אמרו המקובלים, שמי שאינו חש השתוקקות לכך, חמור טוב ממנו, ולא יוכל לזכות לאהבת ה’ (ראשית חכמה שער האהבה סוף פרק ד). מפני שרק מתוך הטבע האנושי הבריא, שהוא בריאה אלוקית, יכול האדם להתעלות באהבת ה’. וכל מי שמרוחק מיצר החיים, מרוחק מהאמונה ומהקדושה, ואינו יכול לפעול לתיקון עולם.

ב – חובת האיש ומצוות האשה

חובת מצוות עונה מוטלת על האיש, שנאמר (שמות כא, י): “שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע”. שְׁאֵרָהּ שיהיו בקירוב בשר, כְּסוּתָהּ זו המיטה והשמיכה, וְעֹנָתָהּ זה החיבור עצמו (רמב”ן שם, כתובות מח, א; לעיל א, ג). וכל המבטל מצווה זו ומצער בכך את אשתו – עובר באיסור תורה (לעיל א, ב). ואף שבלא שהאשה תיענה לבעלה בשמחה, אין שום ערך למצווה, נמצא שקיום המצווה תלוי בשניהם יחד, מכל מקום החובה הראשונית מוטלת על האיש. וכפי שגם מצוות הנישואין מוטלת כחובה על האיש, ועל כן הוא שצריך לחזר אחר בת זוגו, ולאחר שתסכים להינשא לו – לקדשה לאשה.

כדי להבין את ההבדל שבין האיש לאשה, צריך לבאר, שאם האיש לא יביע במילים את אהבתו לאשתו, ולא ירבה לענג אותה בליטופים וחיבוקים, ויתקדם בהדרגה עד המקומות המענגים ביותר, מסתבר שלא יצליח לשמח אותה שמחה שלימה. מפני שכך היא תכונתן הטובה של הנשים, שתחומי הרוח, הנפש והגוף שלובים אצלן יותר מאשר אצל האיש, ולכן, במצב המתוקן, רק לאחר שכל הכוחות משתלבים יחד באהבה ותענוג, האשה יכולה להגיע לשיא השמחה. תהליך מורכב זה נמשך זמן.

לעומת זאת, תכונתו של האיש שהוא יכול להפריד בין התחומים, והוא מסוגל לספק את תאוותו הגופנית גם בלא התקשרות נפשית ורוחנית. תכונה זו יש לה ערך רב כאשר צריך להתעלם מכל מה שמסביב כדי לרכז את כל הכוחות ולהתמקד במטרה אחת. זאת התכונה שגורמת לבחור לחזר במרץ אחר בת זוגו, להתגבר על הקשיים, ולהתמיד בכך עד שתסכים להינשא לו. זו גם התכונה המתאימה ללוחם בצבא. לכן האיש הוא שמקדש את אשתו. אבל מצד שני, לאחר השגת המטרה בשמחת החתונה, פעמים שהגברים מאבדים עניין בקשר הנפשי השלם, מפני שהם היו ממוקדים בהגעה לחתונה, ולא התכוננו לכל האתגרים הכלולים בחיי הנישואים. ועל כן נצטווה האיש שלא יצא לצבא או למסעות עסקים בשנה הראשונה לנישואיו, שנאמר (דברים כד, ה): “נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח”, ועל ידי כך יבסס את חייהם הזוגיים.

כך גם קורה לקראת הזיווג. ההשתוקקות של האיש לקראתו יכולה להיות עזה מאוד, אבל מיד לאחר שזרעו יוצא, הוא עלול לאבד עניין באשתו. וכיוון שמצד תכונת גופם, גברים מסוגלים להגיע לשיא התענוג הגשמי תוך דקות ספורות, בלא שיספיקו לשמח את נשותיהם, הוטלה מצוות עונה כחובה על האיש, ועיקר המצווה שיענג וישמח את אשתו ככל האפשר, ומתוך כך יתחברו. וזהו שהזהירו חכמים ואמרו (עירובין ק, ב): “אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצווה”. עוד אמרו: “כל הכופה את אשתו לדבר מצווה הויין (יהיו) לו בנים שאינם מהוגנים”. הרי שאף שהחיבור מצווה, אם הוא נעשה כדי לספק את יצרו של האיש בלבד, בלא שישתדל לענג את אשתו, אין בו מצווה. וכך בזכות תכונתה של האשה, האיש נצרך לבטא יותר את רגשי אהבתו לאשתו, ועל ידי כך החיבור ביניהם נעשה עמוק ושלם יותר.

אמנם כאשר האשה אינה משתוקקת לחיבור עם בעלה, ואינה נענית לו ושמחה עימו, הרי שהיא עוקרת את המצווה. מפני שכל המצווה היא לשמח אותה, וכשאינה שמחה, המצווה בטלה מיסודה. ואם הדבר נמשך, הרי שהיא מחריבה את ביתם. וכפי שלמדנו (כתובות סג, ב), שכאשר האשה טוענת שבעלה מאוס עליה, צריך הבעל לגרשה, והיא מפסידה את כתובתה. הוא צריך לגרשה, מפני שאין אפשרות לקיים נישואין בלא שמחת עונה. והיא מפסידה את כל פיצויי כתובתה, מפני שהפרה באופן היסודי ביותר את עיקר הנישואין.[2. לרמב”ם (אישות יד, ח), כופים את הבעל לגרשה, “לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה, ותצא בלא כתובה כלל”. ולרוב הפוסקים אף שהוא חייב לגרשה אין כופים אותו לכך (שו”ע אה”ע עז, ב). (אפשר אולי להבין מהם, שדיברו על מצב שבו האשה אשמה בגירושין, שאחר שהסכימה להינשא לו, מאסה בו, ועל כן יש ביכולתו לתבוע פיצויים על צערו, כדי שיסכים לגרשה).

וכן כאשר הבעל מבטל את העונות שהוא חייב בהן, או שאינו מוכן לשמח את האשה בדרכים המקובלות, כגון שאינו מוכן לשמש בלא בגדים – האשה יכולה לתבוע על כך גירושין, ובעלה חייב לגרשה ולשלם לה את מלא כתובתה (שו”ע אה”ע עו, יג).]

ג – מצוות האיש

ראוי שכמה שעות לפני החיבור יביע האיש לאשתו את אהבתו וצפייתו לקראת הייחוד, ועל ידי כך גם היא תתעורר לעומתו באהבה ותשוקה. ושניהם צריכים להיזהר שלא לדבר בשעות אלו בנושאים שעלולים לעורר מחלוקת ביניהם, או בנושאים שעלולים לגרום מתח לאחד מהם, כדי שלא לפגוע בשמחת המצווה. ואמרו חכמים, שהמדבר בנושא שעלול לפגום בשמחת המצווה, עתיד ליתן על כך את הדין, שנאמר (עמוס ד, יג): “כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ”, אפילו “שיחה יתירה שבין איש לאשתו” (חגיגה ה, א, לפירוש הראב”ד. ב”ח או”ח רפ, ב).

כשיתחילו להתקרב זה אל זה, מצווה שהאיש יבטא בפיו את אהבתו כלפי אשתו, וטוב שלא יחסוך בשום מחמאה, על יופייה ותכונותיה, הכל לפי מה שהוא יודע שמשמח את אשתו (זוהר ח”א מט, ב; תקוני זוהר נז, א). ואל ימציא מחמאות של שקר, אלא יתעמק באהבתו ויאמר מחמאות אמיתיות. אמנם בדברים האמיתיים אפשר להגזים, כי רק מפני החיסרון שבנו איננו רואים שהגוזמא קרובה יותר לאמת (עי’ כתובות יז, א).

בכלל המצווה – החיבוק והנישוק והליטוף בכל מקום שנעים ובכל דרך שמשמחת. והמצווה להתקדם שלב אחר שלב, מהמקומות שהמגע בהם נעים אל המקומות שמסעירים יותר, עד המקום שהמגע בו מעורר ומשמח ביותר. וכל אשה צריכה לדעת היכן הוא, כדי שתוכל במידת הצורך להדריך את בעלה כיצד לשמחה. וכיוון שכל אדם שונה מחברו, חלק מהמצווה הוא, שבני הזוג ידברו ביניהם בגילוי לב על מה שמענג אותם, וישאל האיש את אשתו כיצד יוכל לשמח אותה יותר, והיא תיענה לו ותיפתח אליו. ומתוך שהאיש ישמח את אשתו שמחה יתירה, יתחברו חיבור גמור. אצל רוב האנשים טוב שהאיש ישתדל שאשתו תגיע תחילה לשיא השמחה ואח”כ הוא, שאם לא כן, יש חשש שיאבד את תשוקתו ולא יצליח לשמח אותה כהלכה. יש לציין, שכפי הנראה, בעבר, ברוב המקרים נשים הגיעו לשיא השמחה בחיבור עצמו, וכיום מסיבות שונות, נשים רבות אינן מגיעות לכך בחיבור עצמו, אלא רק מליטוף באותו מקום, ואזי זו המצווה, ומתוך כך יתחברו חיבור גמור.

מאז ומעולם היתה מידתם של תלמידי חכמים ובני תורה ששימחו את נשותיהם כראוי, ועל כן הזהירו חכמים את האדם שלא ישיא את בתו לעם הארץ, מפני שכל “המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים” (פסחים מט, ב). כלומר, כמו האריה שדורס את טרפו ומתחיל לאכול מבשרו בעודו חי, כך עם הארץ בועל כדי לספק את תאוותו ואינו ממתין שאשתו תתענג ותשמח.[3. על המחמאות עיין זוהר (ח”א מט, ב), בתרגום: “מי שמתחבר עם אשתו, צריך לבקש ממנה רשות ולשמחה בדיבורים. ואם לא, לא ילון אצלה. כדי שיהיה רצון שלהם יחד בלא אונס… להמשיך עימה חביבות, למשוך אותה לרצונו, להתעורר עימה באהבה… כדי להראות לה שהם מאוחדים ואין ביניהם שום פירוד. ואח”כ ישבח אותה, שאין עוד אשה כמותה, והיא כבוד הבית… כמו שנאמר: רבות בנות חיל עשו חיל ואת עלית על כולנה”. וכ”כ בתקוני זוהר (תקון כא, נז, א), ושם מבואר שבשבת, מפני קדושתה, צריך להוסיף מחמאות. זוהר (ח”ב רנט, ב), בתרגום: “קיימים שתי בחינות של יחוד, בנשיקות ובחיבור עצמו. זה למעלה וזה למטה, למעלה להוסיף שפע רוחני למעלה, ולמטה להוסיף שפע חיים למטה, כל אחד כפי הראוי לו”. עוד מבואר בתקוני זוהר (י, כה, ב), שהנשיקה כוללת ארבע שפתיים, כנגד שם הויה, והחיבוק ארבע זרועות כנגד שם אדנות.

שבת קמ, ב, בין הדרכותיו של רב חסדא לבנותיו: “נקיט מרגניתא בחדא ידיה, וכורא בחדא ידיה. מרגניתא – אחוי להו, וכורא – לא אחוי להו, עד דמיצטערן, והדר אחוי להו”. רש”י: “כשבעלך ממשמש בך להתאוות לך לתשמיש, ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום. הדדים המציאי לו, שתתרבה תאותו, ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער, הדר אחוי ליה” אח”כ תתני לו. וכ”כ הרוקח (הל’ תשובה יד): “ויחבקנה וינשקנה… ישעשע במשמושים ובכל מיני חיבוק למלאות תאוותו ותאוותה”. וכן מובא בעוד ראשונים ואחרונים.

עניין זה שחלק מהאנשים צריכים לקיים את המצווה על ידי ליטוף באותו מקום, לעיתים אף עשר דקות ויותר, לא הוזכר בספרי הפוסקים. ונראה ששתי סיבות לכך. א) מסתבר שבתקופה שבה ישנו כעשר שעות ביממה (עי’ רמב”ם דעות ד, ד), וחיו בפחות לחץ ומתח, כמעט כולן הגיעו לשיא התענוג והשמחה מהחיבור עצמו. כיוצא בזה למדנו שבעבר כל הנשים הרגישו בפתיחת המקור, עד שדבר זה נזכר כדבר מובן וידוע לכל בשו”ע יו”ד קפג, א. וכיום בדרך כלל נשים אינן מרגישות בזה (עיין בהרחבות). ב) כיוון שהמצווה שהאיש ישמח את אשתו ככל היותר, ברור מאליו שאם הליטוף באותו מקום משמח אותה יותר, כך היא המצווה. ולא היה צריך לכתוב זאת, מפני שדרך קיום המצווה צריך להילמד על ידי בני הזוג באופן טבעי, ולכן מצווה זו נקראת ‘דרך ארץ’ (כמבואר בהלכה הבאה). כלומר המצווה היא שהאיש והאשה יהיו פתוחים וגלויים זה אל זה, וישמחו זה את זה ככל האפשר, ומן הסתם תוך זמן לא רב יכירו את המקום הזה, ויתענגו בו, ואם ימצאו שבאופן זה האשה מגיעה לשיא השמחה, יבינו שכך היא חובת המצווה. וכפי שלמדנו (שבת קמ, ב), רב חסדא דיבר על כך עם בנותיו. ומזה גם מוכח שבעבר נהגו לדבר על עניינים אלו יותר בפתיחות. (ועיין להלן ג, יב וטו, שהפרישות והסגירות גברו בעקבות החורבן והתמשכות הגלות. עוד צריך לבאר, שמה שמבואר בזוהר וספרי הקבלה על ערך הנשיקות והחיבוקים והחיבור, לא נועד לצורך הדרכה מעשית בקיום המצווה, כי זה דבר פשוט, אלא ללמד שמעשים אלו מכוונים כנגד דברים עמוקים ועליונים מאוד, והם משל המוכר לכל, שאפשר ללמוד ממנו את הנמשל הנשגב).

בעת שהאיש משמח את אשתו לפני החיבור, מן הסתם יוצא ממנו מעט נוזל, ואינו נחשב זרע לבטלה. ואמנם יש שהחמירו בזה על פי הקבלה (פע”ח שער ק”ש על המיטה יא; בא”ח פקודי יג), אולם עיקר ההקפדה על פי הקבלה שלא לפרוש מהחיבור בעוד שיוצא נוזל מהאיש (שער הכוונות, עניין דרושי הלילה; כה”ח רמ, ו; דרכי טהרה כב, יא). וגם בזה מצד הדין אין איסור, וכפי שמוכח מדעת רוב הראשונים שמותר לפרוש באיבר חי אחר בעילת מצווה (שו”ע יו”ד קצג, א; שואל ונשאל ג, תכד; ועיין עולת יצחק ב, רמב). ועיין להלן בסוף הערה 10 בדין מי שמרוב רגישותו זרעו יוצא לפעמים לפני החיבור.]

ד – דרך ארץ

ברא הקב”ה את האיש ואת האשה באופן שמטבעם הם משתוקקים זה לזה, ותשוקה זו טובה היא, באשר היא יסוד המצווה. ועל כגון זה אמרו: דרך ארץ קדמה לתורה (תנא דבי אליהו רבה א). כלומר, ציווה ה’ שייתן האדם ביטוי לרגשותיו הטבעיים במלא עצמתם בתוך מסגרת הנישואין המקודשים, אבל אם יחנוק את רגשותיו הטבעיים, לא יוכל לקיים את המצווה כראוי. ומתוך כך גם לא יוכל לקיים את שאר המצוות באופן השלם.

אמר רבי יוחנן (עירובין ק, ב): “אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידים צניעות מחתול [שעושה צרכיו בסתר ומכסה אותם], וגזל מנמלה [שאינה נוטלת גרגר של חברתה], ועריות מיונה [שחיה בזוגיות נאמנה]. דרך ארץ מתרנגול – שמפייס ואחר כך בועל”. מפייס היינו מחזר אחר זוגתו ומרצה ומפתה אותה לקראת החיבור.

הרי שישנם יסודות מוסריים שהאדם צריך להבין בפשטות מתוך ליבו ומצפונו, כי הטבע הישר שנטע הבורא בכל הברואים מחייב זאת, עובדה שאפילו בעלי חיים נוהגים כך. והתורה באה להוסיף על גבי הטבע הבריא עוד קומה של דיוק, התמדה, מסירות וקדושה, אבל כאשר האדם אינו מבין ערכים אלו באופן טבעי בליבו, הרי שיש בו פגם בסיסי.

את הדרך לקיום מצוות עונה אמרו חכמים שאפשר ללמוד מהתרנגול, שהוא ידוע כמי שאוהב להתעסק עם התרנגולות ומומחה בהלכות פיוסים וחיזורים, ועל כן הוא גם נקרא ‘גבר’. פירשו חכמים את מעשיו בדרך משל ומליצה, שבעת שהוא עושה בכנפיו תנועות רחבות מלמעלה למטה, הוא כמבטיח לתרנגולת שאחרי שיזדווגו יקנה לה מעיל ארוך ויפה שיגיע לה עד הרגליים. ולאחר שהוא מסיים לבעול הוא מכופף את ראשו ושומט את כרבולתו במעין ענווה והתנצלות על שאין לו כסף לקנות לה את המעיל, ונראה כנשבע בחיי כרבולתו המפוארת שתיכרת אם יהיה לו כסף ולא יקנה לה את המעיל (עירובין ק, ב, בתרגום ופירוש).

רצו חכמים ללמדנו בזה, שאין לאיש לחסוך בדברי שבח ומחמאות לאשה, על יופייה ועל תכונותיה ועל דברים טובים שאמרה ועשתה. ואף ראוי להגזים בכך, כמו התרנגול שמבטיח דבר שיודע שלא יוכל לקיים, אלא שהוא מבטא בכך את אהבתו והערכתו, שכך היה ראוי לו לעשות למענה. ולאחר החיבור, לא ינהג כמו אותם הגברים שמאבדים עניין בבת זוגם, מפנים לה את גבם ונרדמים. אלא ראוי לו שיתנצל בפניה על יכולתו המוגבלת שאינה מאפשרת לו להמשיך בכל ביטויי האהבה והחיבה המגיעים לה לפי ערכה.

עוד אפשר ללמוד מכללי דרך ארץ שניתן ללמוד מהטבע, שבדרך כלל האיש הוא שצריך ליזום את החיבור, מפני שרצונו יותר בולט ומוחצן, ומתגלה בקלות ומהירות יחסית. ומתוך התעוררותו בתשוקה אל אשתו, אשתו צריכה להיענות לו עד שאף היא תשתוקק לעומתו. אמנם זו ההדרכה הכללית, וכל זוג צריך לקיים את החיבור באופן המשמח ביותר עבורם (להלן הערה 4). ומכל מקום, גם כאשר ההכנות לא נעשו לרצונו של אחד מהם, אסור להם לבטל את העונות הקבועות (להלן הלכות ז-ח).

עוד צריך להוסיף בהקשר של דרך ארץ, שהחיבור נמשל לסעודה (נדרים כ, ב), ודבר זה בא ללמדנו, שכשם שבסעודה טובה עורכים את השולחן במפה יפה, ומניחים סט של שלוש צלחות, וכוס אחת למים וכוס אחת ליין, ומגישים מנה לפתיחה, ואח”כ מנה ראשונה ומנה עיקרית ועוד מנה לקינוח. כך ויותר צריך להתכונן ולהשקיע בחיבור שהוא מצווה מהתורה, ולהתקדם במתינות, מדרגה לדרגה, עד שהחיבור יהיה בשמחה שלימה. וכשם שראוי לגוון מעת לעת את תפריט הסעודה, כי גם התפריט הטעים ביותר עלול לשעמם ברבות הזמן, כך ויותר צריך לגוון בענייני המחמאות והדרכים שהאיש מענג ומשמח את אשתו. והכל לפי רצונה, שיש שאוהבים יותר את הגיוון בתפריטי הסעודה ויש שאוהבים יותר את התפריט הקבוע והטוב.

ה – מצוות האשה

כפי שלמדנו (הלכה ב), אף שמצוות הנישואין ומצוות עונה הן מצוות שמוטלות כחובה על האיש, יש לאשה שותפות מלאה בקיום המצווה. ובלא היענות מצידה לבעלה, המצווה מתרוקנת מתוכנה. לפיכך, כשם שמצווה על האיש להביע את אהבתו ותשוקתו לאשתו, כך גם מצווה על האשה להביע זאת. וכך הוא הטבע הישר, וכפי שאמרו חכמים (ברא”ר כ, ז): “אין תשוקתה של אשה אלא לאישהּ, שנאמר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ”. ותשוקה זו מקודשת, שעל ידה מתגלה האהבה בין בני הזוג ושם השם שורה ביניהם (לעיל א, ה), והיא המשל והיא הביטוי לקשר שבין ישראל לקב”ה, שנאמר (שיר השירים ז, יא): “אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ”.

וכבר למדנו שמצוות “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא “כלל גדול בתורה” (ספרא שם), מתקיימת בשלימות בין בני הזוג (האר”י ספר הליקוטים עקב). לפיכך, גם האשה צריכה לשמח את בעלה בכל מה שהיא יודעת שמענג אותו, וככל שתרבה בכך, מצוותה גדולה יותר.

וככל שאהבתם ותשוקתם תגבר, חיבורם יהיה שלם יותר, ויזכו לבנים טובים יותר (לעיל א, ד, 4). וכתב המהר”ל (גבורות ה’ פרק מג), שכאשר האשה משתוקקת מאוד לבעלה, היא מתקשרת לשורש החיים והאחדות, ומתוך כך היא זוכה ללדת בנים בעלי מעלה עליונה, ראויים לגאולה וחירות. וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב), שבזכות “נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים”. בזכות השתוקקותן לבעליהן במצוות עונה, למרות כל קשיי השעבוד, הולידו את דור הגאולה (לעיל א, ח).

כדי להרבות באהבה, נשים מתקשטות בתכשיטים בפני בעליהן, ואף עזרא הסופר תיקן, שיהיה מותר לרוכלים למכור בעיירות בשמים ותכשיטים בלא שיוכלו בני העיירות לעכב על ידם, “משום תכשיטי נשים, כדי שלא יתגנו על בעליהן” (ב”ק פב, ב). ואף הקב”ה ייפה את חוה וקלע את שערותיה, כדי להרבות את אהבתו של אדם הראשון אליה (עירובין יח, א). ועיקר ייעודן של קישוטי האשה, כדי לעורר את תשוקתו של בעלה (תנחומא וישלח יב; שהש”ר א, ב). וכתב רב האי גאון: “תבוא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת, ותבוא מארה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת” (שערי תשובה לגאונים פד). כפי הנראה כוונתו לתכשיטים שמעוררים תשוקה, ובתוך כך למדנו שעיקר מגמת הבשמים, התכשיטים והבגדים היפים, להרבות אהבה בין בני הזוג.

כשאשתו של אדם אינה אוהבת אותו ומשתוקקת אליו ושמחה בחיבור עימו, הרי שהיא עושקת ממנו את שמחת חייו. ועל זה אמרו חכמים (מדרש תהלים נט): “אשה טובה – אין סוף לטובתה, ואם היא אשה רעה – אין סוף לרעתה”. וכן מסופר (יבמות סג, א), על רבי חייא שבירך את רב תלמידו, שיצילנו ה’ מדבר שקשה ממוות, היינו מאשה רעה, שנאמר (קהלת ז, כו): “וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה” (הלכה יב על קשיים בחיבור מצד האשה).

ו – מידה יפה באשה שתובעת בלב

אמרו חכמים (עירובין ק, ב): “כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצווה – הווין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותם”. שכך למדנו שעשתה לאה אמנו, שנאמר (בראשית ל, טז): “וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא”. וזכתה לאה ומאותו הלילה נולד שבט יששכר שמבניו יצאו תלמידי חכמים ומנהיגים, שנאמר: “וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם” (דברי הימים א’ יב, לג).

והקשו שם בתלמוד, הרי אמרו חכמים: “האשה תובעת בלב, והאיש תובע בפה – זו היא מידה טובה בנשים”, ואם כן איך תבעה לאה את בעלה, ועוד זכתה על ידי כך להוליד שבט של יודעי בינה? וביארו שהשבח לאשה “דמרציא ארצויי קמיה” – מראה לו אותות חיבה ומתקשטת לפניו כדי שירצה בה. כלומר תביעתה בלב נעשית ברמז. וכך נהגה לאה אמנו שאמרה ליעקב אֵלַי תָּבוֹא, לבטא את אהבתה ורצונה שיבוא לאוהלה כדי שישנו יחד בקירוב בשר, אבל לא בקשה ממנו במפורש שיתייחד עימה בחיבור גמור.

והטעם לכך שאין ראוי שתתבע אותו בפה, מפני שכוחו של האיש מוגבל, ולא תמיד יש ביכולתו לקיים את מצוות עונה, שמחייבת אותו להתענג ולהתרגש עד שיוכל לבוא אל אשתו. ועל כן מצוות עונה תלויה באיש, לפי מה שכוחו הגופני וטורח עבודתו מאפשרים לו (כמבואר בהלכה הבאה). אבל האשה יכולה להגיע לשיא התענוג בכל לילה, ואף מספר פעמים בלילה אחד. וגם כאשר היא מתוחה וקשה לה להגיע לשיא השמחה, היא יכולה להיענות לבעלה ולהתענג משמחתו. ואם תתבע אותו באופן מפורש בפיה, במצב שהוא מתקשה לקיים את החיבור, יתכן ויתבייש, ומעתה, במקום שייצפה לחיבור ויתענג וישמח בו מאוד, יתחיל לחשוש מפניו, שמא לא יצליח למלא את חובתו. ולעיתים חרדה זו עלולה לגרום למצב של חוסר אונים. לכן ראוי שהאשה תתעטף בצניעות ולא תתבע את בעלה בפה אלא ברמזים היוצאים מהלב, באופן שכאשר אינו בטוח שיוכל לקיים את המצווה, יוכל להחזיר לה אותות של חיבה אבל לא ירגיש מושפל מכך שאינו יכול להיענות לה באופן שלם.

לא זו בלבד, אלא גם כאשר האיש עצוב ומדוכדך, עד שהוא חש חוסר אונים, בלא חיוניות ותשוקה, עד שנדמה לו שגם אם ירצה, לא יהיה בו כוח לעורר את עצמו לקישוי הנדרש לצורך החיבור עם אשתו. כאשר הוא זוכה לאשה טובה שתובעת בלב, ברמזים ובמחוות שמבטאות את אהבתה ותשוקתה אליו, כמו בחיבוק נעים, היא מחייה אותו ויוצרת בו את החשק והיכולת להתייחד עימה ולקיים את המצווה, ומוסיפה שמחה ואור לחייו (לעיל א, ט).[4. כפי שלמדנו, מידה זו של תביעה בלב, נועדה לשמור על כבודו של הבעל. אמנם ככל שהאמון ביניהם גובר, ראוי לאשה שתנהג לפי מה שישמח יותר את בעלה. שיש מעדיפים דיבור גלוי, ויש שמעדיפים שהאשה תיזום יותר, שעל ידי כך הם מתעוררים אליה בשמחה יתירה. וכאשר האשה יודעת שזה רצון בעלה, כך ראוי שתנהג, ואין בזה חוסר צניעות אלא מצווה, הואיל והיא עושה זאת כדי לשמחו. ]

ז – זמני העונה

מצוות עונה תלויה בכוחו של הבעל ובמקצועו, כפי שאמרו חכמים במשנה (כתובות סא, ב): “העונה האמורה בתורה, הטיילים – בכל יום, הפועלים – שתים בשבת, החמרים – אחת בשבת, הגמלים – אחת לשלושים יום, הספנים – אחת לששה חודשים”.

טיילים, יש אומרים שהם אנשים בריאים שפרנסתם קלה ובלא מתח, ועל כן מצוותם בכל לילה. כדוגמא לכך הזכירו את רב שמואל בר שילת, שהיה מלמד תינוקות סמוך לביתו, וכיוון שפרנסתו היתה צנועה, מוכסי המלך לא פקדו את ביתו, וכך חי בשלווה וביטחון (רי”ף ורא”ש). ויש אומרים שטיילים הם אנשים מבוססים כלכלית שאינם נצרכים לעבוד כלל, מלבד ניהול מסוים של עסקיהם שאינו טורד את מנוחתם (רמב”ם, ריא”ז, רי”ו וסמ”ג).[5. אף שמצוות טיילים בכל לילה, אם ירצה הטייל לנהוג בחסידות ופרישות, יוכל לבקש מאשתו למעט עונתו לארבע או חמש פעמים בשבוע, ואם תסכים – כך ינהג. ואין בזה פגיעה במצווה, מפני שכתב הראב”ד, שעל עונת טיילים אמרו (סנהדרין קז, ב), “שמאל דוחה וימין מקרבת”. והובאו דבריו להלכה בטור (או”ח רמ, אה”ע כה), וכ”כ מעיל צדקה מג. אבל פועל שעונתו פעמיים בשבוע, אף אם אשתו תסכים, אין ראוי לו שימעט מצוותו. עוד נזכר בגמרא כתובות סב, א, שלדעת רבא גם תלמידי ישיבה שמתגוררים סמוך למקום לימודם, נחשבים כטיילים שמצוותם בכל יום. אבל אביי דחה את דבריו מפני שתלמידי ישיבה צריכים ללמוד בשקידה ויגיעה, ואזי אין דינם כטיילים. ומ”מ אם לומדים רק חלק מהיום, בלא יגיעה, דינם כטיילים (עיין אג”מ אה”ע ג, כח).]

פועלים שעובדים בעיר, מצוותם פעמיים בשבוע. ופועלים שעבדו מחוץ לעיר, גם אם חזרו בכל יום לעירם, כיוון שהדרך היתה מתישה את כוחם, מצוותם פעם בשבוע. מנהיגי חמורים, שהיו נושאים תבואה על חמוריהם מהכפרים לשווקים, כיוון שדרכם היתה לשהות מחוץ לביתם ששה ימים, מצוות עונתם פעם אחת בשבוע. מנהיגי גמלים, שהיו מובילים סחורה בדרכים ארוכות, כיוון שהיו רגילים לחזור לביתם אחת לחודש, מצוות עונתם אחת לחודש. ספנים שהיו מפליגים לחצי שנה, עונתם אחת לחצי שנה (כתובות סב, א-ב; שו”ע אה”ע עו, ה). תלמידי חכמים שמתייגעים בלימודם, מצוותם בלילי שבת ולילי יום טוב ולילי ראש חודש (שו”ע שם; מ”א או”ח רמ, ג). וכתבו גדולי האחרונים, שיותר נכון שגם תלמידי חכמים יקיימו מצוות עונה פעמיים בשבוע (מעיל צדקה נא; פת”ש אה”ע עו, ג; באו”ה רמ, א).

‘טייל’ שנשא אשה, אינו יכול להפוך ל’פועל’ בלא הסכמתה, וזאת למרות שעל ידי עבודתו כפועל מצבם הכלכלי ישתפר, שהואיל ועל דעת שהוא טייל נישאה לו, אינו יכול למעט את עונתה בלא הסכמתה. וכן מי שנישאה לפועל שחייב בעונה פעמיים בשבוע, אינו רשאי להיות חמר שעונתו פעם בשבוע בלא הסכמת אשתו. וכן חמר שרצה להיות גמל, או גמל שרצה להיות ספן, חייב לבקש לכך רשות מאשתו. אמנם טייל שרצה להיות תלמיד חכם, מפני גודל המצווה שבדבר, אין אשתו יכולה למחות בידו, למרות שהוא ממעט עונתה (כתובות סב, ב; שו”ע אה”ע עו, ה; בית שמואל ח).

תנאי החיים כיום השתנו מאוד, מצד אחד רוב האנשים עובדים פחות שעות מבעבר ובעבודות פחות מייגעות מבחינה גופנית, ובכך הם דומים יותר לטיילים. גם אלה שעובדים מחוץ לעיר, כיוון שהם נוסעים ברכב, כל זמן שהנסיעה אינה מייגעת מאוד, דינם כדין פועלים בעירם, ואולי אף כטיילים. מנגד, החיים נעשו מתוחים יותר עקב התחרות בשוק העבודה והעניין המוגבר בדיווחי החדשות וערוצי המידע ואמצעי התקשורת הבין אישיים. כתוצאה מכך מספר שעות השינה פחת, ויחד עם זה גם התשוקה הטבעית לקיום המצווה.

על כן נראה שחובת העונה של רוב האנשים היא פעמיים בשבוע, כאשר לעיתים עונתם של הצעירים מרובה יותר. יוצאים מהכלל אלו שעבודתם מפרכת במיוחד מבחינה גופנית או נפשית, שחייבים רק פעם בשבוע. ומנגד, אלו שעבודתם קלה במיוחד, שחייבים יותר מפעמיים בשבוע עד אפילו בכל יום כדין טיילים.

ח – המצווה הקבועה ומה שנוסף לה

בנוסף לחובה הקבועה של מצוות העונה, שלרוב האנשים היא פעמיים בשבוע, מצווה על כל אדם לפקוד את אשתו בשעה שהיא משתוקקת אליו, ובתנאי שיש לו כוח לכך, היינו שהוא יכול לקיים את החיבור.

הרי ששני חלקים במצוות עונה מהתורה: האחד, העונות הקבועות, כל אדם לפי מה שבריאותו וטורח מקצועו מאפשרים לו, שבעונות הללו יש ביטוי ומענה קבוע לקשר ולהשתוקקות שביניהם. ודווקא הקביעות היא שנותנת את המענה לכך, מפני שהיא מבטאת את יציבות קשר האהבה שביניהם. ועל שם הזמן הקבוע שלה נקראת מצווה זו ‘עונה’, שנאמר (שמות כא, י): “וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע”. על גבי זה ישנו החלק השני שבמצווה, והוא בשעה שמתעוררת תשוקה מצד האשה, שאז מצווה מהתורה שהאיש ייענה ויקיים עימה את החיבור בשמחה יתירה. וכן מצווה וחובה על האשה להיענות לבעלה אם הוא מבקש להתחבר אליה יותר פעמים מחובת עונתו.[6. לשון המשנה (כתובות סא, ב): “העונה האמורה בתורה”, הרי שהעונות שקבעו חכמים הם המסגרת לקיום מצוות התורה, ולכן נקראת מצווה זו עונה, לומר שיש לה זמנים קבועים (פנ”י כתובות שם). על גבי זה בפסחים עב, ב: “אמר רבא: חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצווה” גם “שלא בשעת עונתה”. פירש רש”י: “אם רואה שמתאווית לו”. וכן נפסק בשו”ע או”ח רמ, א. ויש מאחרוני הפוסקים שסוברים, שאף ששני החלקים מהתורה, חלק זה יותר חשוב, כי עיקר המצווה להיענות להשתוקקות האשה. כ”כ חיד”א, חכמת אדם קכח, יט; אג”מ אה”ע ג, כח. אמנם כאשר אין לאיש כוח לכך, כלומר כשאינו יכול להגיע לקישוי, הרי הוא אנוס ופטור מקיום העונה.

וכן כשהאיש רוצה לקיים את החיבור יותר פעמים מחובת עונתו, חובה על אשתו להיענות לו. וכיוון שהדבר אינו דורש ממנה דבר המקביל לקישוי, בלא סיבה חזקה, אסור לה לסרב (עי’ להלן בתחילת הערה 12). אמנם בשני המקרים, למרות שהמסרב עובר על איסור תורה, אין זו עילה לגירושין מדין מורד או מורדת, הואיל ומדובר על מה שמעבר לעונות הקבועות. אבל כאשר אחד מבני הזוג נמנע מאחת העונות הקבועות לפי בריאות ועבודת האיש, הוא נחשב מורד ומאבד את זכויות הכתובה (שו”ת רשב”א א, תרצג; תשב”ץ ב, רנט. ח”מ עו, כ; מחנה חיים ב, מא, הובא באוצה”פ עז, א. ועיין רמב”ם הל’ אישות טו, יח; באה”ט אה”ע עז, ז; משיב דבר ד, לה; אג”מ או”ח ד, עה). כמובן שגם בעונות הקבועות, אסור לאיש לאנוס את אשתו בכוח כאשר היא מסרבת לקיים את החיבור בעונות הקבועות, אלא הדרך הפתוחה לפניו היא ליזום גירושין תוך שהיא מפסידה כתובתה.]

לאחר שלמדנו על החלק השני שבמצווה, לכאורה יש לשאול על החלק הראשון, מדוע צריכה התורה לקבוע לבני הזוג זמנים קבועים לבטא את אהבתם. מדוע לא הניחה להם לקבוע על פי רצונם את תדירות המצווה. הרי מוסכם להלכה על פי החלק השני שבמצווה, שאם אחד מבני הזוג מעוניין בכך, מצווה וחובה על השני להיענות לו, גם אם זה יהיה בכל יום. ומנגד, אם במשך כמה שבועות אין אחד מהם יוזם את החיבור, מדוע צריך להורות להם לקיים אותו בזמנים קבועים?

שלוש תשובות בדבר: אחת, ברבות השנים טרדות החיים עלולות להתגבר, וכיוון שהחיבור כבר לא חדש ומיוחד כמו בהתחלה, בני הזוג עלולים לדחותו. פעם בגלל עייפות ופעם בגלל אירוע מטריד, פעם בגלל כאבי ראש ופעם בגלל מיחוש בבטן. ואף שבכל פעם שניהם מסכימים לבטל את המצווה, בפועל קשר האהבה שביניהם נחלש, ובתוך ליבם, כל אחד מצטער על שבן זוגו אינו משתוקק יותר לקיים את המצווה, אלא שהואיל ובן זוגו אינו יוזם את החיבור, גם הוא לא כל כך מעוניין, והעלבון והריחוק גוברים. ועל כן באה המצווה להורות שעליהם לקיים את העונות תמידים כסדרם. ורק לעיתים נדירות, כאשר הם מתוחים במיוחד, יוכלו בהסכמת שניהם לבטל את המצווה.

הסיבה השנייה, אם המצווה היתה תלויה בהבעת רצון מיוחד מצד אחד מבני הזוג, יש חשש שאותו שמעוניין בזה יותר יתבייש לבקש זאת שוב ושוב. אבל כאשר ידוע שמצווה לקיים את החיבור פעמיים בשבוע, המצווה תתקיים תמידים כסדרם, והצורך לרמוז על רצון נוסף יישאר למקרים שבהם ההשתוקקות גוברת.

הסיבה השלישית, כפי שלמדנו (לעיל ג-ד) המצווה צריכה להיעשות במלא תשומת הלב, כמו סעודה מושקעת, ושיערו חכמים כמה פעמים בשבוע יוכל אדם לקיים עונה באופן שלם, וממילא זו המצווה מהתורה. אבל אם האיש ירבה בכך יותר, יש חשש שיקיים את החיבור באופן שטחי כדי לספק את יצרו, בלא לענג את אשתו כראוי, והשמחה המיוחדת שבמצווה תלך ותדעך. לכן נתנו חכמים שיעור קבוע למצווה, שכך הוא האופן שבו ניתן לקיים את המצווה באופן הראוי. אמנם זוהי הוראה כללית, וכאשר האשה משתוקקת ליותר, מצווה על האיש להיענות לה אם הדבר בכוחו. וכן כאשר האיש משתוקק ליותר, ומרגיש שהוא יכול לשמח את אשתו כראוי, יש בזה מצווה.[7. טבע האנשים שונה זה מזה, ויש אנשים שמטבעם נצרכים ליותר עונות מכפי העונות שקבעו חכמים לכלל האנשים על פי כוחם וטורח עבודתם. ואף במצב שהאשה אינה יכולה להגיע לשיא השמחה יותר מפעמיים בשבוע, מפני שלשם כך היא צריכה לישון יותר ולהירגע, יקפידו לקיים את העונה בשלימות שמחתה פעמיים בשבוע, ובשאר הפעמים שהאיש מעוניין, יקיימו את העונה באופן מענג אבל בלא לנסות שהאשה תגיע לשיא השמחה. ויעויין להלן ג, ג, וכן ג, ה, בכוונה הרביעית לראב”ד, שהיא כדי להימנע מהרהורי עבירה, שאף שהיא פחותה משאר הכוונות, גם בה יש מצווה. (עוד מבואר שם ג, ז, 4, אימתי טוב למעט במתן ביטוי ליצר, ואימתי אסור למעט).

כמבואר בהערה הקודמת, רק כשיש לאשה סיבה חזקה, מותר לה לסרב. והיריון או הנקה או מיחושים שונים, אינם נחשבים סיבה חזקה (להלן הערה 12). ]

ט – ליל טבילה ויוצא לדרך

מצווה על האיש לפקוד את אשתו בליל טבילתה (שו”ע אה”ע עו, ד). ואם התרשל בכך, ביטל מצווה מהתורה ועבר באיסור חמור של אונאת אשתו, מפני שזה אחד מהדברים המעליבים ביותר, שאשה טובלת ונטהרת מטומאתה ובעלה אינו משתוקק להתחבר עימה. ועונה זו נחשבת לאחת מהעונות הקבועות, שאם מצוותם בשתי עונות בשבוע, הרי שזו הראשונה.

מצווה על המתכוון לנסוע מביתו, לפקוד את אשתו בלילה שלפני יציאתו (שו”ע אה”ע עו, ד). וכפי שאמרו חכמים (יבמות סב, ב): “חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך”, הואיל ואז ההשתוקקות לחיבור גוברת, וזהו שנאמר (איוב ה, כד): “וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא”. הרי שבקיום המצווה לפני היציאה לדרך הבעל נפרד מאשתו באהבה, שמחה ושלום, ועל ידי כך לא יחטאו בזמן פרידתם במחשבה או במעשה של בגידה. אמנם כאשר הנסיעה היא לצורך מצווה, וקיום העונה עלול לבטל את המצווה, אין חובה לקיים את העונה (רש”י, נמוק”י).[8. יבמות סב, ב: “אמר ר’ יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וגו’. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – מלמד, שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. אמר רב יוסף: לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. וכמה? אמר רבא: עונה. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – מיטרידי”. רבים סוברים שכיוון שזו מצווה מהתורה, אזי גם בעונה שצריכה לפרוש כי סמוכה לווסת, כל זמן שלא ראתה דם, מצווה לפקוד את האשה בתשמיש (רש”י, ראב”ד, רשב”א, רבנו ירוחם, ראב”ן, שו”ע יו”ד קפד, י). ויש גורסים בגמרא במקום “לא נצרכה אלא סמוך לווסתה” “לא נצרכה אלא לאשתו נדה”, והכוונה שייפרד ממנה בדברי חיבה ואהבה (ר”ת, רז”ה, רא”ש, או”ז, סמ”ק). וכיוון שאין לדעתם חובה לשמש לפני היציאה לדרך, ממילא אין להתיר זאת בעונת הווסת. אולם שלא בעונה האסורה, כאשר האשה או האיש משתוקקים לכך, ברור שגם לדעתם יש בזה חובה. וכך הוא המצב בדרך כלל, כמובא בגמרא, שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך.]

ואיזו היא נסיעה שיש מצוות עונה לפניה? נסיעה שגורמת לתחושת פירוד וגעגועים, כל אדם לפי מה שהוא. ובכל אופן מדובר על נסיעה של לפחות לילה אחד מחוץ לבית. וכן ברור שאם הנסיעה תימשך באופן שתתבטל עונה אחת, גם בלא תחושת געגועים, מצווה לקיים את החיבור בלילה שלפני היציאה.

וכן הדין לגבי אשה שנצרכת לנסוע מביתה, אם נסיעתה גורמת לתחושת געגועים או ביטול אחת העונות, מצווה לקיים את החיבור בלילה שלפני היציאה.

כאשר הנסיעה אמורה להתקיים ביום שלפני ליל הטבילה, מצווה לדחות את הנסיעה עד לאחר הטבילה וקיום המצווה (רמ”א יו”ד קפד, י).

יש אומרים שגם בעת חזרה מנסיעה שכזו, יש מצוות עונה (זוהר בראשית נ, א; רשב”א, באה”ט או”ח רמ, יט). וכאשר מתעוררת תשוקה לכך מצד אחד מבני הזוג, לכל הדעות מצוות עונה חלה עליהם. וכך ראוי להם, שלאחר נסיעה של אחד מהם, ישתוקקו להתחבר ולקיים את המצווה בשמחה.

י – ליל שבת

אמרו חכמים (כתובות סב, ב), שדרכם של תלמידי חכמים לקיים את עונתם בלילות שבת, ועליהם נאמר (תהלים א, ג): “אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ”. בנוסף לכך כתבו הפוסקים, שמצווה לתלמידי חכמים לקיים עונה בליל יום טוב ובליל ראש חודש (מ”א או”ח רמ, ג). כמה סיבות לכך. ראשית, במצוות עונה מקיימים גם מצוות עונג שבת, וכן ראוי לשמוח יותר ביום טוב וראש חודש. יתר על כן, מתאים שבימים מקודשים לקיים את מצוות עונה, וכפי שמצינו שלאחר מתן תורה ואחר חנוכת המקדש קיימו ישראל את מצוות עונה (לעיל א, ו). בנוסף לכך, בימים אלו תלמידי חכמים לומדים פחות, ולכן יכולים להתפנות יותר לקיום מצוות עונה בשלימות.

ולא רק לתלמידי חכמים מצווה לקיים את החיבור בשבת, אלא אף לכל אדם יש מצווה בזה, משום עונג שבת, וכפי שכתב שולחן ערוך (או”ח רפ, א): “תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא”.

אמנם פעמים שלא נוח לקיים את החיבור בליל שבת, מפני שיש אנשים שעייפים אז מעבודת השבוע או מההכנות לשבת, ובזמן שעייפים קשה לקיים את המצווה בהידור הראוי. וכיוון שעיקר מצוות התורה שהחיבור יתקיים בשמחה, אם אחד מבני הזוג עייף בליל שבת ויתקשה לשמוח אז שמחה שלימה, עדיף שיקיימו את העונה במוצאי שבת או ביום אחר כשלא יהיו עייפים. ואף שגם לפי הזוהר יש מעלה גדולה בקיום העונה בשבת, כיוון שעיקר המצווה שתהיה בשמחה, כאשר בשבת היא תתקיים בפחות שמחה, עדיף לקיימה במוצאי שבת.[9. טוב להתרחץ אחר התשמיש, משום תקנת עזרא (להלן ג, ט), ועיין בפניני הלכה שבת יד, ח, בדיני הרחצה בשבת. כאשר אחד מהם עייף בליל שבת, אפשר לשמש ביום שבת בהחשכת החדר, כמבואר בהלכה טו. ועל פי הזוהר (ח”ג פא, ב, תקו”ז כא, דף נז, א), יש מעלה יתירה בקיום המצווה בליל שבת דווקא. ויש מחמירים על פי הקבלה, ונמנעים מתשמיש בימות החול, ובמיוחד מתשמיש שאפשר להתעבר ממנו, כי ליל שבת הוא זמן שמתאים לזיווג ולהורדת נשמות קדושות. וכך מנהגם של ההולכים בדרך הקדושה הפרושית (ועיין להלן ג, יב, וכאן בהרחבות). אמנם ברור שגם לשיטתם כאשר הדבר עלול לגרום להרהורים, עדיף לשמש בימות החול כדי להינצל מהם (כה”ח רמ, ב, ח). ומ”מ למעשה, עיקר מצוות עונה מהתורה שתתקיים בשמחה, ואין הנהגות החסידות עפ”י הקבלה יכולות לעקור את עיקר המצווה. וכבר למדנו בהלכה ז, שההוראה המקובלת היא, שגם תלמידי חכמים ישמשו פעמיים בשבוע (ועיין להלן ג, יג-יד). ]

יא – קשיים בקיום המצווה מצד האיש

כל מה שלמדנו לגבי חובת עונה אמור לגבי אנשים בריאים, שכל הפוחת מעונה הקבועה לו, עובר באיסור תורה. ואם הוא ממשיך בזה, הרי שזו עילה מובהקת לתביעת גירושין, תוך שהבעל חייב לפצות את אשתו במלא כתובתה. אבל מי שמתקשה לקיים את עונתו מחמת שאינו בריא, אינו חייב אלא לפי מה שהרופאים מעריכים שבכוחו (שו”ע אה”ע עו, ג). וכיוון שפעמים רבות הבעיות נובעות מחוסר בהורמון מסוים או ממחלה אחרת, חובה עליו לשאול ברופאים, כי לרוב הבעיות הללו יש כיום תרופה. ולעיתים הבעיות הן רגשיות או נפשיות, והן שגורמות לו לבטל עונות או שלא לשמח בהן את אשתו כראוי, ואף בבעיות אלה חובה על האיש לטפל. כשהבעיה קלה, בדרך כלל התייעצות עם רב תועיל. ואם הבעיה קשה, צריך להיעזר במטפל ירא שמיים מומחה לתחום זה. ואם האיש התרשל ולא טיפל בבעיה כראוי, ביטל מצווה מהתורה, וכיוון שאינו מקיים את העונות כהלכה, אשתו רשאית לתבוע גירושין ועליו לפצותה במלא כתובתה.

ואם השתדל ברופאים ובמטפלים ככל יכולתו, ולמרות זאת לא הגיע למצב שבו הוא יכול לקיים את העונות תמידים כסדרם. אם הוא מצליח לקיים את החיבור לכל הפחות פעם אחת בששה חודשים, כיוון שהוא עדיין מקיים את מצוות עונה לפי השיעור המועט ביותר, כמנהג ספנים (לעיל ז), אין אשתו יכולה לתבוע ממנו גירושין וכתובה. אבל אם גם את העונה הזו אינו יכול לקיים, ההחלטה נתונה בידי אשתו. אם תסכים לחיות עימו כך, הרשות בידה. ואם תרצה להתגרש, חובה עליו לגרשה ולשלם לה את כתובתה (שו”ע אה”ע עו, יא). מובן מאליו שגם מי שאינו יכול לקיים את עונתו בחיבור גמור, מצווה עליו לרצות את אשתו ולשמחה בנישוקים, חיבוקים וליטופים, עד שתגיע לשיא השמחה. ובדרך כלל, אם ינהג כך, למרות שאינו זוכה לקיים את החיבור, אשתו לא תרצה להתגרש ממנו.[10. אחת מעשר התקנות שתיקן עזרא הסופר היתה, שיהיו אוכלים שום בערב שבת לצורך מצוות עונה, שאכילתו מעוררת אהבה ומרבה את הזרע (ב”ק פב, א). וכתב בשו”ע אה”ע עו, ג: “אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי שאומדין אותו שיכול לקיים”. הרי שאומד זה נתון למבינים, כלומר לרופאים. כיום בעז”ה נתגלו תרופות לרוב הבעיות. למשל, לעיתים האיש אינו משתוקק לאשתו מפני שגופו סובל מחסרון של טסטוסטרון. ניתן לגלות זאת בבדיקה פשוטה, ואזי חובה עליו ליטול הורמון זה כדי לקיים את המצווה. לעיתים הקושי נגרם מבעיה בזרימת הדם, וגם לכך יש תרופות. לפיכך חובה על מי שאינו יכול לקיים כראוי את מצוות עונתו, לפנות לרופא כדי למצוא מזור למצבו, ואם לא עשה כן, ביטל מצווה מדאורייתא, והרי הוא כמי שלא קרא קריאת שמע או לא הניח תפילין. וכן הדין לגבי אשה שחשה שאינה יכולה לקיים את המצווה בשמחה כראוי.

אם אינו יכול לקיים אפילו עונה אחת לששה חודשים, רשאית אשתו לתבוע גירושין עם כל תשלומי הכתובה, וזה גם כאשר יתכן שלאחר כמה שנים ימצאו לו תרופה (כך עולה מהרמב”ם ושו”ע ורוה”פ). ויש אומרים, שאם הרופאים מעריכים שיש סיכוי סביר שיבריא בשנים הקרובות, אינה יכולה לתבוע גירושין (ריא”ז, ח”מ עו, יח, ב”ש יז).

ואם הם זקנים ואף מבוגרים, ובמשך שנים רבות היחסים ביניהם היו טובים, גם כאשר אין סיכוי שיתרפא, בית הדין משתדל לשכנע את האשה שלא תעזוב את בעלה, אבל אם תתעקש להתגרש, חובה על בעלה לגרשה (שו”ת מהרלב”ח כט-ל).

אדם רגיש שלעיתים זרעו יוצא בעקבות החיבוקים שלפני החיבור, אינו נחשב כמוציא זרע לבטלה. שכן למדנו שכמה ראשונים התירו ביאה שלא כדרכה, ולדעתם גם ביאה “דרך איברים”, כלומר שהזרע יוצא על ידי חיבוק ומגע של האיש והאשה. כ”כ ארחות חיים (הל’ כתובות ז); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב); וטור אה”ע כה, ב; ורמ”א שם. וגם לאוסרים זאת, כאשר אינו מתכוון לכך, אין בזה איסור, וכפי שלמדנו במלאכות שבת (פניני הלכה שבת ט, ה), שכאשר אינו מתכוון למלאכה וגם אין הכרח שתיעשה, אין איסור (יהודה יעלה אסאד ח”א יו”ד רלח; אמרי בינה ח”ד אה”ע ח; אמרי אש יו”ד סט). אמנם פעמים רבות מי שנוטה לכך, אינו מצליח לקיים לשמח את אשתו כראוי, ואזי עליו לבקש עצה ממומחה ירא שמיים כיצד למנוע זאת. ]

מי שאשתו מוחלת לו על עונתה בלב שלם, מחילתה מחילה. ובתנאי שהאיש כבר קיים את מצוות פריה ורביה. אבל אם עדיין לא קיים, חייב בכל העונות שיש בהן סיכוי שאשתו תיכנס להיריון. ואם הוא אינו מצליח לקיים את העונות, חובה עליו לשמוע להוראות הרופאים כדי לקיים את מצוותו (שו”ע אה”ע עו, ו).

גם מי שקיים מצוות פריה ורביה ואשתו מוחלת לו על עונתה, אין ראוי שיתבטל מהמצווה, וישאל ברופאים כדי לקיימה כראוי, מפני שכך הוא הסדר הנכון והבריא. וכשם שראוי לאדם להשתדל לקיים את כל המצוות, גם כאשר אין עליו חובה גמורה לקיימן, כמו למשל מצוות גמילות חסד וציצית, כך עליו להשתדל לקיים מצווה יקרה וקדושה זו, שעל ידה שורה השכינה ביניהם ובעולם.[11. כתב בשועה”ר או”ח רפ, ב, שאם האשה מוחלת על עונת ליל שבת מותר לבטלה, “ואע”פ כן טוב לקיימה”. שבת קנב, א, שאל רבי יהודה הנשיא את רבי שמעון בן חלפתא, מדוע לא באת אלינו ברגל, השיב בצער שקפצה עליו זקנה. “סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים (דרך קרובה נעשתה קשה כרחוקה), משתים נעשו שלש (במקום ללכת על שתי רגליו הוא נצרך עתה גם למקל כרגל שלישית), משים שלום בבית בטל”. רש”י: “משים שלום – אבר התשמיש”. רב ניסים גאון: “זו תאווה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו”. ועיין לעיל א, ד-ו. לגבי זקן שהחיבור קשה לו ואשתו מוחלת לו, על פי דברי מרן הרב (מצוות ראיה אבה”ע א), בכל אופן אינו רשאי לבטל עונת ספנים, אחת לששה חודשים, שהיא העונה המועטה ביותר. ]

יב – קשיים בקיום המצווה מצד האשה

כפי שלמדנו (בהלכה א), עיקר המצווה שיענג האיש את אשתו וישמח אותה ככל יכולתו עד שתגיע לשיא השמחה. אולם דבר זה אינו נתון בידו של האיש בלבד, מפני שלעיתים גם כאשר הוא משתדל מאוד, אשתו לא מגיעה לשיא התענוג. יכולות להיות לכך סיבות שונות, שכבר למדנו (בהלכה ב) שתחומי הרוח, הנפש והגוף שלובים אצל האשה יותר מאשר אצל האיש, וכאשר האשה אינה מבינה את ערך המצווה, או כאשר עניין מסוים מטריד אותה, או כשהיא עייפה, יתכן שגם לאחר כל המאמצים לא תצליח להגיע לשיא השמחה. ולהיפך, הניסיון להגיע לכך עלול להותיר אותה מתוסכלת ועצובה. מפני שכאשר התענוג גובר עד קרוב לשיאו, נוצרת בגוף ובנפש השתוקקות גדולה להגיע לשיא ולפורקן שעימו, וכשהוא חומק עובר, נותר תסכול עמוק. וכאשר אשה תחווה תסכול זה פעמים רבות, יתכן שתעדיף לוותר על הניסיון להגיע לשיא, כדי להימנע מהדכדוך שאחר הכישלון.

ועל כן בעת שאשה יודעת שיקשה עליה להגיע לשיא השמחה, אפשר שתוותר על הניסיון להגיע לכך, ותקיים את החיבור בעונג נעים שמלוּוה בשמחה על עצם החיבור. לשם כך האיש צריך לענג מעט את אשתו, ואף היא צריכה להיענות אליו ולקבלו באהבה. באופן זה יקיימו את המצווה במדרגה של דיעבד. ואם בדרך כלל הם זוכים לקיים את המצווה לכתחילה, כשהאשה מגיעה לשיא השמחה, ורק לפעמים הם מסתפקים במדרגה של דיעבד, הרי שזה דבר טבעי ומקובל ואין להם להצטער על כך כלל. אבל צריך להשתדל שזה לא יקרה פעמים רבות.

וכאשר המצב פחות טוב, וברוב הפעמים האשה לא מגיעה לשיא השמחה, על בני הזוג למצוא את הסיבה והפתרון לכך. לפעמים הבעיה נובעת מעייפות או מתח, ואזי צריכים לסדר את החיים באופן מאוזן יותר, להפחית את המתח, להוסיף שעות שינה, או לכל הפחות להקפיד לישון לקראת המצווה. לעיתים זה קורה בתקופה הראשונה של חיי הנישואין, כאשר בני הזוג עוד לא למדו את הדרך להגיע לכך, ואזי עליהם ללמוד כיצד לקיים את המצווה כראוי. ואל יתרשלו בזה, שמצווה זו אינה פחות קדושה משאר המצוות. וכמובן שאם האשה יודעת שדבר מה ישמח אותה יותר, אל תתבייש לומר זאת לבעלה.

ואם לאחר כל הניסיונות, האיש אינו מצליח לענג את אשתו עד שתגיע לשיא השמחה, מצווה על האיש להתייעץ עם רב או מומחה או האשה עם רבנית או מומחית. פעמים שעצה פשוטה יכולה לפתור את הבעיה, ואזי רב או רבנית יכולים לעזור. ולפעמים יש צורך להעמיק יותר במעצורים הפנימיים שביניהם, ופעמים שהמעצור נובע מבעיה רפואית, ואזי צריך להתייעץ עם מומחה. בכל אופן חובה לטפל בבעיה כדי לקיים את המצווה כהלכתה.

ובינתיים חובה עליהם להקפיד לקיים את העונות, תמידים כסדרם. ואם יש לאשה עונג מהחיבור או מהליטופים והחיבוקים שסביבו, אף שהם במצב של דיעבד, מכל מקום הם מקיימים את המצווה. ואם גם עונג זה אין לאשה, הרי שמצבם קשה מאוד, ומכל מקום חובה עליהם לקיים את החיבור תמידים כסדרם, ועל ידי כך יקיימו את ברית נישואיהם, וזו המדרגה של קיום המצווה בשעת הדחק. אבל כפי שלמדנו, אסור להם להסתפק בזה, וחובה עליהם לשית עצות בנפשם ולפנות לייעוץ כדי לקיים את המצווה לכתחילה. כי המצב שבו האשה אינה שמחה במצווה, מותיר אותה בחסרון עצום ופוגע מאוד באיש, ומונע ממנו את השמחה העמוקה ביותר. במקום שתשוקתו להתחבר לאשתו תתקבל בשמחה, וחיבורם יהיה שלם ונאצל, הוא נותר בודד בעלבונו, ותשוקתו נדמית כתאווה שפלה, שמכריחה אותו לבעול את אשתו כדי לספק את יצרו שלא יחטא. ומכל מקום, אם התאמצו ולא הצליחו למצוא מזור למצבם, יקפידו לקיים את החיבור במדרגה של שעת הדחק, תמידים כסדרם, ויחמלו וירחמו מאוד זה על זה, ותהיה בריתם מקודשת בקיום חובתם המוסרית זה לזה, על פי מצוות התורה.[12. שלוש מדרגות בקיום המצווה: א’ עיקר המצווה שישמח האיש את אשתו עד שתגיע לשיא השמחה. ב’ בדיעבד, כשיש לאשה עונג בחיבור אבל לא שמחה יתירה. ולמנהגי הקדושה הפרושית, אם הדבר מוסכם על האשה לגמרי, גם זה לכתחילה (להלן ג, יב). ג’ בשעת הדחק, כשאין לאשה עונג, אבל הם מקיימים את החיבור כדי לקיים את ברית נישואיהם, וכדי למנוע את האיש מעבירה, שזו הכוונה הנמוכה בקיום המצווה (להלן ג, ג), ומ”מ גם בה יש קדושה (להלן ג, ה). וכל עוד הם נשואים, אסור לבטל שום עונה בלא הסכמה שלימה של שניהם, כי העונות מבטאות את חיבור הנישואים שביניהם. וכבר למדנו (א, ב) שביטול החיבור, הוא העילה הראשונה לגירושין, שעל דעת כן מתקיימים הנישואין. ורק כשיש לאשה סיבה חזקה מאוד, מותר לה על פי הוראת חכם לבטל עונה מהעונות הקבועות (הערה 6). אבל היריון והנקה וכיוצא בזה אינם נחשבים סיבה חזקה, לבד ממקרים שלגביהם ניתנה הוראה רפואית מיוחדת. עוד חובה להדגיש שיש להימנע מללכת לרופאים שמזלזלים במצוות עונה, ומורים בלא אחריות להימנע מתשמיש, או שכאשר האשה סובלת מדימומים שמטמאים אותה לבעלה, אינם מתאמצים למצוא לכך מזור. ועל דוד המלך אמרו (ברכות ד, א), שהיה חסיד ומוותר על כבוד גינוני מלכותו ומלכלך ידיו בדם שפיר ושליה כדי לטהר אשה לבעלה, ואילו הם, שזו עבודתם, בקלות דעת מורים להפריד אשה מבעלה. לכן גם לאחר הוראה רפואית להימנע מקיום עונה, צריך לשאול חכם כיצד לנהוג, כי לפעמים צריך להחליף רופא, ולפעמים כאשר הרופא ירא שמיים ואפשר לסמוך עליו, צריך לבחון אם נכון לקיים את החיבור שלא כדרכו (עיין רמ”א אה”ע כה, ב). ויעויין להלן ג, ז, 4, שפעמים רבות בגידות וחטאים של גילוי עריות מתחילים בתקופות שאין מקיימים בהן את העונות תמידים כסדרם, כמו למשל בעת היריון והנקה. ←

יש נשים שסובלות מפחד וכאבים באותו מקום עד שאינן מסוגלות לקיים את החיבור (וגיניזמוס, וסטיבולודיניה). ויש שמאפשרות את החיבור אבל הוא כואב להן בדרגות שונות של כאב. בעיה זו נעשתה רווחת יותר בדור האחרון (עד כ-10% מהנשים), והיא נובעת כנראה גם מהבלבול שבין המתירנות והצניעות הטבעית, כשמקרה טראומתי עלול להגביר את הבעיה. להלכה, כאשר בפועל האשה אינה מאפשרת את החיבור, זו עילה לגירושין, והבעל פטור מתשלום הכתובה והתוספת שהתחייב בה, מפני שיסוד הנישואין לא התקיים (עיין שו”ע אה”ע קיז, ב; פד”ר ח”ד עמ’ 325). ואם האשה מאפשרת את החיבור בעונות הקבועות תוך שהיא סובלת ממנו, כיוון שאינו יכול לשמוח עם אשתו כמקובל וכראוי, זכותו לגרשה, אבל עליו לשלם לה את כתובתה (עיין בית שמואל אה”ע קיז, ט). אמנם אין צורך להגיע לגירושין, מפני שכמעט תמיד אפשר לפתור את הבעיה עד שהאשה תזכה להגיע לשיא השמחה כמקובל. אלא שבפועל, מבין הנשים שסובלות מכך רבות אינן מבינות את חומרת הבעיה. כנראה שהקושי הגופני מצטרף לחסימה רגשית, עד שלדעתן החיבור הגופני אינו חשוב, ואם קשה לבעל מכך, עליו להתגבר על יצרו ולא להציק להן. הן לא מבינות שאילו החתן היה יודע זאת מתחילה, מסתבר שהיה מבטל את החתונה. הן גם לא מודעות לכך שאם הבעיה תימשך, מירב הסיכויים שבמוקדם או מאוחר יגיעו לגירושין. במקרים הקלים הכרה בערך המצווה והידיעה עד כמה בעיה זו מקשה על קיום הנישואין, מאפשרת לאשה להתגבר על הבעיה בלא שום עזרה. במקרים הקשים, ידיעה זו מאפשרת להבין את חשיבות הטיפול ונותנת כוח לבצע את הוראות הרופאים והמטפלים עד למציאת הגורם לבעיה וממילא לפתרונה. ]

יג – פגמים בייחוד – בני תשע מידות

שבחו חכמים את המקדש עצמו בשעת תשמיש שזוכה לבנים טובים (שבועות יח, ב). וההתקדשות היא, שייחדו עצמם לאהוב זה את זה בלב שלם. וככל שאהבתם גדולה יותר ועימה הכוונה שיזכו לילדים טובים וצדיקים, כך הייחוד שלהם קדוש יותר, ועל ידו הם זוכים לבנים טובים וצדיקים (לעיל א, ד; ב, ה-ו. להלן ג, ג).

מנגד, ככל שהם פחות אוהבים ודבקים זה בזה – כך חיבורם פגום, ואף הילדים הנולדים מהם עלולים להיות פגומים. ואלו הם בני תשע מידות רעות (נדרים כ, ב): “בני אימה ובני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה”.[13. במסכת כלה א, טז, כתוב שהם “כממזרים ואינם ממזרים”. הרי שבני תשע מידות נחשבים כנולדים מסוג של ניאוף במחשבה. וגם מחשבות האשה פוגמות כמו מחשבות האיש, כמבואר בתנחומא נשא ז: “בזמן שהאשה מתיחדת עם בעלה והוא משמש עמה ולבה לאיש אחר שראתה בדרך, אין לך ניאוף גדול מזה”. אלא העיקר הוא שיתייחדו באהבה שלימה, וכפי שכתב הרמב”ם (דעות ה, ד): “ברצון שניהם ובשמחתם”. וכן כתבו שאר הראשונים שחסרון האהבה הוא פגם תשע מידות (ראב”ד בשער הקדושה, טור אה”ע כה, א). כתב הגר”א על תקוני זוהר, סוף תיקון נג, בעניין יקדש עצמו בשעת תשמיש – “עיקרו קאי על בני ט’ מדות שנאמר בהן (יחזקאל כ, לח): וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים, דהן מסטרא דערב רב ועץ הדעת”. וכ”כ רבנו בחיי (בראשית ל, לח): “וקדושה זו היא טהרת המחשבה שלא יחשוב באשה אחרת ולא בדברים אחרים רק באשתו”. ועוד יבואר עניין קדושת החיבור על שתי מדרגותיו להלן ג, ג.]

פירושם: א) בני אימה ובני אנוסה – כשהאיש מאיים על אשתו ואונס אותה לתשמיש, או שהאשה מכריחה את בעלה להתחבר עימה באונס או איום. ב) בני שנואה – ששונא את אשתו ובועל אותה כדי לספק את תאוותו, או שהאשה שונאת את בעלה ומתחברת עימו כדי לספק את תאוותה. ג) בני נידוי – שמתחברים בשעה שאחד מהם מנודה. ואף שלהלכה אין איסור למנודה לשמש את מיטתו (ש”ך יו”ד שלד, יב), כיוון ששאר העם צריכים לפרוש מהמנודה עד שיתקן את מעשיו, החיבור איתו אינו בדבקות ושמחה כראוי. ד) בני תמורה – שבועל את אשתו וחושב על אשה אחרת, או שהיא חושבת על איש אחר. ה) בני מריבה – שבני הזוג נמצאים במריבה, ומשמשים מיטתם בלא שנתפייסו. אמנם אין המריבה מתירה לאחד מהם לבטל את העונה, אלא שחובה עליהם להתפייס לפני החיבור. ו) בני שכרות – שמתחברים כשאחד מהם שיכור, שאין בייחוד זה כוונה שלימה של אהבה ואחדות. ז) בני גרושת הלב – שאחד מהם מעוניין בגירושין, שאף אם עדיין יש אהבה ביניהם, אין ייחודם שלם. ח) בני ערבוביא – אשה שהתגרשה ובטרם עברו שלושה חודשים נישאה לאחר. ט) בני חצופה – שתובעת את בעלה לתשמיש בדרך של חוצפה, גסות וניבול פה, שאין בייחוד זה אהבה אלא סיפוק תאווה בלבד. וכן כשהאיש תובע באופן זה את אשתו. במסכת כלה (א, טז) הוסיפו גם בני ישנה – שבועל את אשתו בעת שהיא ישנה, שאין בייחודם אהבה הדדית.

אמרו על בני תשע מידות אלו, שהואיל ונשמתם ירדה לעולם מתוך חיבור שאין בו אהבה ואחדות, יש בהם פגם, וקשה להם להתקשר לעניינים שבקדושה, ויצרם הרע גובר עליהם. מעבר לכך, כשאין אהבה והבנה בין ההורים, תחושת הניכור והריחוק שביניהם משפיעים לרעה על הילדים, שכדי לגדול כהלכה הם זקוקים לאווירה של אהבה ורעות, חום רגשי ויציבות נפשית.

אמנם ברור שגם לבני ‘תשע מידות’ יש בחירה, ואם יבחרו בטוב, יזכו לשכר גדול יותר, מפני שהצליחו להתגבר על יצרם ועל הדוגמא השלילית שראו בביתם. אך אם לא יתאמצו לתקן את עצמם, נטייתם לרע תגבר.

וכאשר השלום שבין איש לאשתו נפגם בישראל, וילדים רבים נולדים מזיווגים פגומים כאלה, הפגם גורם לפירוד בין הקב”ה וישראל, ובעקבות כך ישראל גולים מעל אדמתם. וזאת כדי שייסורי הגלות יסירו מישראל את הפושעים והמורדים מחמת הזיווגים הפגומים, ועל ידי כך האמונה חוזרת להתגלות וישראל נגאלים. שנאמר: “וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי, מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם, וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'” (יחזקאל כ, לח. ועיין שם כ, מ-מד).

יד – זמנים שאינם ראויים לעונה

אסור לאדם לשמש מיטתו בעת שיש צער גדול במדינה, כמו רעב גדול או מלחמה כוללת. ורק למי שעדיין לא קיים את מצוות פריה ורביה מותר לשמש בזמנים אלו (תענית יא, א; שו”ע או”ח רמ, יב; מ”ב מז). ובליל טבילה, למרות שהעולם בצער, לדעת רבים מותר לכל אדם לשמש את מיטתו (שו”ע או”ח תקעד, ד), ויש מחמירים גם בליל טבילה (מ”א). ומי שיצרו גובר עליו ועלול להגיע לידי עבירה, רשאי לשמש את מיטתו גם כשהעולם בצער (מ”ב רמ, מו).

יום הכיפורים ותשעה באב אסורים בתשמיש המיטה, שהוא אחד מחמשת הדברים האסורים בתענית. כדי להתרחק מהאיסור, צריכים בני הזוג לנהוג בימים אלו כמו בזמן הנדה, שלא יגעו זה בזה, ולא ישנו באותה מיטה (שו”ע תרטו, א; מ”ב א). אמנם לגבי תשעה באב, שדינו קל יותר, מותר להם ביום להקל לנגוע זה בזה, הואיל ואין כל כך חשש שיגיעו מתוך כך לידי תשמיש. אבל גם ביום תשעה באב, אסור לנגוע נגיעה של חיבה, וכן אסור לישון באותה מיטה (פניני הלכה זמנים י, ט; ימים נוראים ח, ז).

האבל אסור בתשמיש המיטה, מפני שמצווה זו צריכה להתקיים בשמחה, והאבל נמצא בצער (מו”ק טו, ב; שו”ע יו”ד שפג, א). אולם משאר ההרחקות שתקנו חכמים בזמן הנדה אינו צריך להיזהר, לפיכך מותר להם לנגוע זה בזה, ויכולה האשה להציע את מיטתו בפניו, אבל חיבוק ונישוק שיש בו תשוקה – אסור (רמ”א שפג, א; נהר מצרים קיג; שולחן גבוה שמב, יד). ואם האבל ישן על מיטתו, עליהם להפריד את המיטות כדי שלא יגיעו לתשמיש (שו”ע שם). ונראה שחיבוק של נחמה, ונישוק של נימוס, כל זמן שאין בהם תשוקה, מותר. ולאחר סיום השבעה, יש לחזור ולקיים את מצוות עונה באופן השלם ביותר, ואף מצווה לאשה להתקשט לשם כך, למרות שהיא עדיין בתוך שלושים ימי האבלות (שו”ע יו”ד שפא, ו).[14. היו שהחמירו ונמנעו מתשמיש (חיבור) ורחיצה וסיכה בליל הצומות הקלים, אבל זה היה בתקופות של גזירות קשות, שיש אומרים שלכתחילה צריך לקיים בהן את כל הצומות כתשעה באב. אולם כיום, אין מקום להחמיר בזה, כמבואר בפניני הלכה זמנים ז, 2. כתב מ”א רמ, ג, שעל פי האר”י נכון שלא לשמש בלילות ראש השנה, ליל הסדר, חג השבועות, ושמיני עצרת (וקל וחומר שלא לשמש בימים שלהם). ובליל טבילה, מצווה לשמש גם בלילות אלו (של”ה). וכן העתיקו עוד אחרונים. כתב בחכמת אדם קכח, יט, שמנהג זה הוא דווקא למי שמלא ביראה ואין חשש שיחטא בהרהורים, אבל למי שאינו כן, מוטב שישמש מיטתו ולא יחטא. וכ”כ במ”ב רמ, ז. והוסיף בדרכי טהרה כב, כד, שכאשר ישנה מצווה לשמש מהתורה, כמו למשל בעת שהאשה משתוקקת, מצווה לשמש גם בלילות אלו.]

טו – צניעות

הצניעות היא אחד הביטויים לקדושת המצווה, וכפי שפירש רש”י את דברי חכמים: “יקדש עצמו – לשמש בצניעות” (נדה עא, א). מצווה יקרה זו צריכה לבטא ייחוד גמור בין האיש לאשתו, ועל כן אסור לחושפו בפני אנשים זרים ואסור לאנשים זרים לדבר בו. וצריך לבאר שלכל זוג ייחוד מיוחד משלו, שעולם ומלואו תלויים בו. וכך גם חשים בני זוג שזוכים לאהוב זה את זה אהבה יתירה, שאהבתם המיוחדת אין דוגמתה בכל העולם. וכך גם מבואר בחכמת הקבלה, שמאותה שעה של יחוד גמור, מתפשטת אורה וברכה בכל העולמות. וכיוון שעניין הייחוד שביניהם עמוק כל כך עליו להיות שמור כסוד ביניהם.

לפיכך צריך לקיים את החיבור בתוך בית או מקום סגור ומוצנע, ואסור לקיימו בפרהסיא או במקום ציבורי למרות שאין שם אדם שרואה אותם. והעושים כן נראים כבועלים בזנות ומרגילים עצמם לידי עבירה, וראוי להעניש אותם על כך (סנהדרין מו, א; שו”ע אה”ע כה, ד).

אסור לקיים את החיבור במקום שיש בו אדם נוסף. וגם כשהוא ישן אסור, מפני שיש חשש שמא יתעורר. מעיקר הדין מותר לשמש בפני תינוק שאינו יודע לדבר, אבל אין ראוי לעשות כן. וכשאין ברירה אחרת, מותר לקיים את החיבור כשהוא ישן. ואם התעורר באמצע, מותר להמשיך. לכתחילה ראוי שלא יהיה בחדר בעל חיים ככלב או חתול.

נוהגים לכסות את הגוף בעת החיבור, גם כשאין שם אור (עי’ דרכי טהרה כב, לט).

צריכים בני הזוג להצניע את זמן חיבורם. ובשעת התשמיש עליהם להיזהר שקולם לא ישמע לזרים. וכן נכון לאשה להצניע את ליל טבילתה, שלא ירגישו בה בני אדם (רמ”א יו”ד קצח, מח).

כדי שהחיבור יתקיים בצניעות ובשמחה, בלא חשש שמישהו מהילדים או האורחים יכנס פתאום, צריכים להקפיד לנעול את החדר. וכדי שלא יהיה ניכר אימתי הם מקיימים את המצווה, ראוי שבני הזוג יקפידו לנעול את דלת חדרם בכל לילה בעת שהם הולכים לישון, ולא יסכימו שאחד הילדים יישן עימהם בחדר.

בני הזוג צריכים להיזהר שלא לספר על דרך חיבורם ואהבתם לאנשים זרים. ורק לעת הצורך, כדי לקבל עצה והדרכה, מותר לספר. וכן אסור לבני הזוג לדבר על החיבור שביניהם בדרך של ניבול פה, כדרך המספרים בדיחות גסות (רמב”ם הל’ דעות ה, ד).

וכן אסור לדבר על החיבור של אנשים אחרים ללא צורך, וכל הדיבורים הגסים האלו נקראים ‘ניבול פה’, כי הם הופכים את הדיבור החי שנועד להוסיף ברכה לדיבור מת ומנוול. כמו נבלה סרוחה שאסורה באכילה. אמרו חכמים (שבת לג, א): “הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל פיו, אפילו חותמים עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה – הופכין עליו לרעה”.

מותר לאורחים לשמש מיטתם בתנאי שיש להם חדר סגור, ואין חשש שבני הבית ירגישו בכך או שישאירו סימנים על הסדינים.

נכון שבני הזוג יימנעו ממעשים שמבטאים את תשוקתם זה לזה בפני זרים (רמ”א אה”ע כא, ה). אמנם חיבוק ונישוק נימוסי, בחברה שבה הדבר מקובל, אינו נחשב לא צנוע. אבל כאשר הוא מבטא תשוקה, יש בו חוסר צניעות, כי האהבה שבין בני הזוג היא עניין עמוק ואישי מאוד, והחושף אותה בפני זרים עושה אותה חיצונית ומקצץ את כנפיה. ועוד יש לחוש, שהפגנת אהבה זו תעורר צער וקנאה אצל אלו שלא זכו לכך.[15. במקרים קיצוניים, חוסר צניעות הוא עילה לגירושין. למשל אמרו במשנה (כתובות עב, א): “ואלו יוצאות שלא בכתובה… אף הקולנית… ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכניה שומעים קולה”. פירש הרמב”ם, שומעים שהיא תובעת התשמיש בקול רם. וכן במקרה שהבעל מדיר עצמו מאשתו אם לא תספר לזרים מעניינים שביניהם, זכותה להתגרש ולקבל את כתובה (כתובות עב, א-ב).

ענייני צניעות תלויים במנהג המקובל, ולכן בעבר, כשהבתים היו קטנים ופעמים שכל המשפחה התגוררה בחדר אחד, התירו להורים לשמש בעת שילדיהם ושאר האנשים שבחדר ישנו. מה עוד שבעבר בדרך כלל ישנו עמוק יותר, מפני שעבדו במשך היום בעבודות פיזיות מפרכות. אולם כיום שיש בכל בית כמה חדרים, מידת הצניעות מחייבת לאסור תשמיש בחדר שיש בו אדם ישן. ועיין בהרחבות יג, ה-ו. נכון להוסיף, שמעבר לכך שנעילת החדר של ההורים מאפשרת את קיום המצווה בשמחה יתירה, יש בזה גם ערך חינוכי, שילמדו הילדים עד כמה הקשר שבין הוריהם עמוק ואישי, ושאסור להפריע לו, וילמדו מכך דוגמא אישית לחייהם, ומתוך כך יזכו גם הם להקים משפחות טובות. ]

טז – האיסור באור

אסור לשמש ביום, מפני שאסור לקיים את החיבור באור. ועניין זה קשור לצניעות שהיא אחת ממידותיהם של ישראל (יבמות עט, א), ולכן אמרו: “ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהם ביום” (נדה יז, א). וכן אסור לשמש בלילה במקום שדולק בו אור (שו”ע או”ח רמ, יא). אמנם אין הכוונה שצריך חושך גמור, אלא גם כאשר נכנס אור הלבנה לחדר, כל זמן שאינו מאיר עליהם ממש, מותר. ויש מחמירים כשאפשר, לסגור את התריס או הווילון גם בפני אור זה (עיין מ”ב רמ, לט).

איסור זה הוא דווקא בשעת החיבור עצמו, מפני שהחיבור צריך להיות צנוע ונסתר, עמוק ונשגב, כראוי למצווה קדושה זו. ויש גם חשש שאולי עקב כך אשתו של אדם תתגנה עליו, מפני שיסוד האהבה שביניהם הוא אין סופי, הרבה מעבר ליופי החיצוני. וכאשר החיבור נעשה באור, הוא נעשה מוגבל ותלוי במראה החיצוני, ושוב אין בו ביטוי לאהבה האין סופית, והסוד והיופי הפנימי שבו עלולים להתפוגג, והאהבה שביניהם תכלה. כעין זה מצינו בתפילת עמידה, שלרוב גובה ועומק מעלתה, צריכים לאומרה בלחש, שלא כמו שאר התפילות והברכות שנאמרות בקול (עיין בתיקוני זוהר י’ כה, א, שהשוו את החיבור לתפילת עמידה).

בבית אפל, גם ביום מותר לשמש, שכן מצב האור שבו דומה ללילה. ובמקרה שאנשים יכולים לקיים את החיבור ביום ביתר שמחה ואהבה, כגון שהם מכירים בעצמם שבלילה יהיו עייפים, מוטב שישמשו ביום תוך שהם מאפילים את חדרם. ומסופר בתלמוד שבבית מונבז המלך נהגו כן, ושבחו אותם חכמים, על שקיימו מצוות עונה בשמחה (נדה יז, א). וכן כאשר האיש חוזר באמצע היום מהצבא או מנסיעה רחוקה, יכולים להאפיל את החדר ולשמש לכתחילה ביום. אמנם כשאין צורך או יתרון ליום, נכון לשמש בלילה, שהוא הזמן הצנוע והמתאים לכך.

בשעת הצורך, כשאין אפשרות להאפיל את החדר, מותר לתלמיד חכם לשמש ביום, ובלבד שיקפיד להאפיל על גופם וראשם בשמיכה. ולשאר אנשים לא התירו גם בשעת הצורך, שמא יתרשלו בכך (רמ”א או”ח רמ, יא). אבל בשעת הדחק, כשרואה אדם שיצרו גובר עליו והוא עלול להגיע לידי זרע לבטלה, מותר לכל אדם לשמש ביום, ובתנאי שיקפיד לכסות את גופו וראשו בשמיכה (חכ”א קכח, ט; שעה”צ רמ, כה).

בלילה, כאשר דולק בחדר נר או נורה, אסור לשמש על ידי כיסוי בטלית, אלא חובה לכבות את האור. ואף בליל שבת, שאסור לכבות את האור, אסור לקיים את החיבור על ידי התכסות בטלית, שכן הורו חכמים שלא לשמש בחדר שדולק בו אור (שו”ע או”ח רמ, יא). ואם האור מגיע מעבר למחיצה, הדין הוא כמו ביום, שבשעת הצורך תלמיד חכם יכול להקל על ידי האפלה בשמיכה, ובשעת הדחק כל אדם יכול להקל בזה (מ”ב מא).[16. לדעת רוב רובם של הראשונים והאחרונים, ובכללם רי”ף, ראב”ד, שו”ע או”ח רמ, יא, מ”א כו, ערוה”ש טז, מותר לשמש לכתחילה ביום בבית אפל. ויש אומרים שההיתר הוא רק בשעת הצורך או הדחק (כה”ח רמ, פ; דרכי טהרה כב, יג).

כתב בדרכי טהרה כב, ל, שהכיסוי בטלית צריך לכלול את כל הגוף והראש, וכ”כ בא”ח ש”ש וירא כו. ומרבנו יהונתן על הרי”ף עירובין לג, ב, משמע שדי בכיסוי הראש ורוב הגוף.

האיסור הוא לשמש באור, אבל לפני כן אין איסור. שכן לא מצינו איסור לבני הזוג להסתכל זה בזה בלא בגדים, זולת אותו מקום לדעת חלק מהפוסקים (נדרים כ, א-ב). ומנגד אסור לשמש באור, הרי שהאיסור הוא רק בתשמיש. וכ”כ במשכן ישראל חלק ב, עמ’ עט. ועיין בדרכי טהרה כב, תשובות ותוספות ו.

בלילה, כשנר דולק, גם בהאפלת טלית אסור לשמש (ראב”ד, סמ”ק, ריטב”א, שו”ע או”ח רמ, יא; אה”ע כה, ה; א”ר, מ”ב רמ, לט). ואף שיש פוסקים בודדים שהקילו בזה (חיד”א בפתח עיניים לנדה יז, ב; כה”ח רמ, עא), כתבתי למעלה כדעת הפוסקים שמחמירים.]

יז – בפני ספרי קודש

אף שמעלת קדושת מצוות עונה גדולה עד מאוד, יש להפריד בין התחומים, מצוות עונה נעשית תוך שחרור ושמחה גופנית שפורצת גבולות, ואילו את התורה צריך ללמוד באימה ויראה ורתת וזיע, וכך גם צריך להתייחס לספר התורה – בכובד ראש (כמבואר להלן ג, ט). לפיכך, אסור לשמש בחדר שיש בו ספר תורה שנכתב בדיו על הקלף כדרך כתיבתו בסיני. אם אפשר – צריך להוציאו מהחדר, וכשאי אפשר להוציאו, צריך לעשות מחיצה בין הספר לבין המיטה, באופן שהספר יהיה ברשות אחרת וגם לא יראה להם. (גובה מחיצה י’ טפחים (76 ס”מ), ורוחבה ד’ אמות (182 ס”מ), דרכי טהרה כב, מא).

אסור לשמש בחדר שיש בו תפילין או מזוזה או ספר קודש אחר. אבל אם יכסה אותם בשני כיסויים, מותר. כיסוי אחד יכול להיות הנרתיק הרגיל של התפילין או בית המזוזה, והכיסוי השני צריך להיות מיוחד לצורך זה. לגבי התפילין צריך לפרוש עליהם מפה, או להכניסם לתוך תיק אחר. לגבי המזוזה, נוהגים לכסותה מתחילה בשני כיסויים, כשלפחות אחד מהם אטום, ועל ידי כך מותר לשמש בחדר, וכן מותר להחליף בחדר חיתול לתינוק וכל כיוצא בזה.

לגבי ספרים מודפסים שמונחים בחדר או במדף הספרים, בנוסף לכריכה שלהם, נכון לכסותם בעוד כיסוי, כמו בד או נייר. בשעת הדחק, כשאין אפשרות לעשות זאת, אפשר לשמש בתנאי שיקפידו להתכסות בשמיכה, באופן שלא יהיו ערומים בפני הספרים.[17. לגבי ספרים מודפסים יש כמה ספקות. א’ האם ספר מודפס קדוש כמו ספר שנכתב ביד. לדעת רוב הפוסקים דינו כספר קדוש (כך דעת משאת בנימין צט; ט”ז יו”ד רעא, ח; מ”ב מ, ד, ורוב רובם של הפוסקים. אבל חוות יאיר קפז, וא”ר מ, ב, מקילים בשעת הדחק). ב’ האם הכריכה שלו נחשבת לכיסוי אחד. יש אומרים שנחשבת ככיסוי (ברכ”י, חסד לאלפים), ויש אומרים שאינה נחשבת ככיסוי (מ”א, מ”ב מ, ד). אבל בצירוף הספק הקודם אפשר להקל (כה”ח מ, יד; דרכי טהרה כב, מט; פס”ת מ, ג).

בשעת הדחק אפשר להחשיב את השמיכה שמתכסים בה ככיסוי, ואזי עם הכריכה יחשבו כשני כיסויים, וזה בצירוף דעת הסוברים שספרים מודפסים אינם בדרגת קדושה של ספרים שנכתבו ביד (כה”ח מ, יז; דרכי טהרה כב, נז).

בדיעבד מותר לשמש בפני מזוזה שאין לה שני כיסויים, כדעת מאמ”ר מ, ב, שסובר שדין שני כיסויים נאמר על תפילין ולא על מזוזה ששם הוא מקומה, ועוד שהיא למעלה מי’ טפחים. וכ”כ בשו”ת זבחי צדק או”ח מ, והלכה ברורה מ, ט. ]

יש אומרים שצריך ליטול ידיים אחר התשמיש (של”ה, דרכי טהרה כד, ג). אמנם למעשה, אין חייבים לנהוג כך, והרוצים להמשיך לישון רשאים.[18. הראשונים לא הזכירו שצריך ליטול ידיים, וכן רוב האחרונים. אמנם בשו”ע או”ח ד, יח, כתב שיש אומרים שצריך ליטול ידיים אחר תשמיש המיטה. ואפשר שהתכוון למי שקם אח”כ לענייניו, אבל מי שממשיך לישון, יצא בנטילת ידיים שאחר השינה. וכ”כ בטהרת משה ג, יז, ושכן דעת הרב מאזוז. וכ”כ הרב יוסף משאש (מים חיים ב, א, ג), שלא נהגו ליטול ידיים אחר התשמיש.]

יח – שלא כדרכה

דרך החיבור הוא באותו המקום שממנו האשה מתעברת, אולם ישנם אנשים שחפצים לקיים את החיבור בפי הטבעת. אם הדבר נעשה תוך גרימת כאב לאשה ובניגוד לרצונה, ברור שהדבר אסור. השאלה מה הדין כאשר האשה מסכימה או רוצה? מובא בתלמוד (נדרים כ, ב), שחכמים הורו שאין בדבר איסור. אולם מנגד למדנו, שחטאם של ער ואונן בני יהודה היה, שבעלו את תמר מפי הטבעת, והשחיתו בכך את זרעם, ויהי הדבר רַע בְּעֵינֵי ה’ וימיתם (יבמות לד, ב; בראשית לח, ז).

פירשו רוב הראשונים, שכאשר עושים זאת בכוונה כדי למנוע עיבור, יש בזה השחתת זרע והדבר אסור, אבל כאשר עושים זאת באקראי, אין בכך איסור. ויש ראשונים שפירשו, שמה שחכמים התירו הוא בתנאי שהאיש לא יוציא את זרעו שם, אלא אח”כ יתחברו במקום הרגיל ושם יוציא את זרעו. ויש מחמירים גם בזה.

למעשה, אדם שחש בכך צורך, רשאי לסמוך על דעת רוב הפוסקים שהקילו באקראי, ובתנאי שאשתו מסכימה לכך.[19]

יש אומרים שגם כאשר החיבור נעשה במקום הראוי לעיבור, נכון שייעשה באופן שהאיש למעלה והאשה למטה ופניהם זה אל זה, ויש שהקפידו על כך מאוד. ואף שיש מעלה בחיבור באופן הזה, מצד הדין כל התנוחות האפשריות מותרות, ובתנאי שהדבר ייעשה ברצון שניהם. וכאשר על ידי שינוי התנוחה אחד מהם נהנה יותר, יש בכך מצווה של שמחת עונה. אמנם כאשר אין רצון מצד אחד מבני הזוג לשנות, עדיף שהייחוד יהיה באופן המובחר. וגם כאשר הם שמחים יותר בתנוחה שונה, עדיף שבחיבור שמקווים שממנו יהיה היריון, יתחברו באופן המובחר.[20]


[19].. נדרים כ, א: “אמר רבי יוחנן בן דהבאי: סחו לי מלאכי השרת, חיגרין מפני מה הויין (נהיים)? מפני שהופכים את שולחנם” (שמקיימים החיבור בפי הטבעת). ולאחר מכן (כ, ב): “אמר רבי יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים, אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה”. עוד מסופר שם: “ההיא דאתאי לקמיה דרבי [מעשה באשה שבאה לפני רבי יהודה הנשיא], אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו [התכוננתי לחיבור כדרך העולם ובא אלי מפי הטבעת, האם יש בזה איסור]? אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה לך (משמע שאין הדבר נוח בעיניו, אבל אינו יכול לאסור הואיל והתורה התירה. ואולי היה זה מקרה שהאשה לא נהנתה מכך, אבל הסכימה בתנאי שאין בזה איסור). ההיא דאתאי לקמיה דרב [מעשה באשה שבאה בשאלה לפני רב], אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא” [מה שונה הדבר מדג]? ורצה להזכיר בזה את דברי חכמים שהובאו שם לפני כן, “כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד”. משמע שלדעת רב, אין בזה שום איסור, וכשם שרשאי אדם לאכול דג בכל צורה שהיא.

וקשה לכאורה, שלמדנו ביבמות לד, ב, שחטאם של ער ואונן שהפכו שולחנם, וכך השחיתו את זרעם. לרוב הפוסקים, האיסור הוא רק כדרך קבע, כדי שלא תתעבר, אבל בדרך אקראי, מותר. וכך דעת תוס’ (סנהדרין נח, ב, ‘מי’); תוס’ רי”ד (יבמות יב, ב, ‘תני’); ריא”ז (קונטרס הראיות לסנהדרין נח, א); רא”ש (יבמות ג, ט); רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה כג, א); מרדכי (שבועות הל’ נדה, תשלב); הגהות מיימוניות (איסו”ב כא, אות ד); ריטב”א בתירוצו העיקרי (מובא בשטמ”ק נדרים כ, ב); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב). וכך הגרסה המדויקת ברמב”ם (איסורי ביאה כא, ט). וכ”כ יש”ש (יבמות ג, יח); לבוש (רמ, יד); שתילי זיתים (רמ, כ). וכ”כ על שו”ע אה”ע כה, ב, תורות אמת, ישועות יעקב, וערך שי.

ויש מחמירים וסוברים שההיתר הוא רק בתנאי שלא יוציא שם את זרעו, וכך דעת רבנו אברהם מן ההר (נדרים שם); אורחות חיים (הל’ כתובות ז); ר”י בתירוצו הראשון (תוס’ יבמות לד, ב, ‘ולא’); בית יוסף (אה”ע כה, ב). ערוה”ש (כה, יא). וכך הגרסה הנפוצה בדפוסי הרמב”ם. ויש שהחמירו גם בזה (ספר חרדים פרק סד; של”ה שער האותיות, קדושת הזיווג שס-שסד בהוצאת ‘יד רמה’), כי לדעתם שלא כדרכה הוא שהאשה תהיה מעל בעלה בעת החיבור, או שהאיש יהיה מאחוריה בעת החיבור, ואף בזה מי שאינו נזקק לכך קדוש ייאמר לו. אבל על פי הטבעת לא דיברו כלל כי הוא אסור, אולם פירושם אינו מקובל על רוב ככל הפוסקים. הרמ”א אה”ע כה, ב, הזכיר את שתי הדעות הראשונות, וסיכם: “ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו”.

למעשה, הלכה כדעת המקילים שהם הרוב. בנוסף לכך, לרוב הפוסקים הדיון כאן הוא באיסור דרבנן (כי אין זה ממש איסור זרע לבטלה). ומנגד, אם על ידי כך האיש שמח ודעתו מתיישבת, הרי שיש בכך מעלה ומצווה. וק”ו אם שניהם שמחים בכך, שהוא בכלל מצוות עונה לדעת רוה”פ. וכעין זה כתב מרן הרב קוק (עזרת כהן לה) בביאור דעת המקילים: “דגם בכהאי גוונא באקראי כיוון שהתורה התירה לשיטה זו הוי בכלל קצת מצווה ליתובי דעתיה בזה, וממילא אין זה ממש לבטלה”. וכתב בשמונה קבצים ו, צט, שזו העצה שנתנה התורה בחמלתה למי שנפשו נתקלקלה להתאוות למשכב זכר.

[20].. אמרו בכלה רבתי א, כג: “הוא למטה והיא למעלה הרי זה דרך עזות”. וכמה ראשונים כתבו אזהרה זו (ראב”ד שער הקדושה; אוהל מועד; אשכול; מנורת המאור וטור). וכ”כ שו”ע רמ, ה, והרבה אחרונים. ובספר חסידים תקט, כתב שהאזהרה נאמרה לליל טבילה, כשהיא יכולה להתעבר, וכ”כ ברכ”י רמ, ז; ודעת תורה רמ, ה.

לעומת זאת, רוב הראשונים, ובראשם הרמב”ם לא הביאו אזהרה זו, וכ”כ רבנו ירוחם (תולדות או”ח כג, א): “והא דאמרינן בנדרים דשלחן ערכתי לו והפכו שמותר, פירוש ששמש עמה שלא כדרכה, דאינו רוצה לומר היא למעלה והוא למטה, דודאי זה מותר ולא היתה מתרעמת”. ובזוהר (פקודי רנט, א) משמע שהאזהרה היא שלא לשמש כשפניו של האיש אל אחורי אשתו, “דאת אמר (בראשית ב, כד) וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, באשתו דייקא ולא אחורי אשתו”. ובמאמר מרדכי רמ, ז, פירש שהבעיה בדרך עזות שהאשה רוצה להשתרר על בעלה. משמע שאם זה ברצון שניהם, מותר. ולמעשה, כיוון שלדעת רוב הפוסקים אין בשינוי מהתנוחה הרגילה איסור, וגם למחמירים מדובר במנהג חסידות, ויש שפירשו שהוא רק כשאינו ברצון שניהם. הרי שהרוצים לשנות מהתנוחה הרגילה רשאים. ואם זה משמח אותם יותר, יש להם בזה מצווה. ומ”מ מנהג חסידות שבחיבור שמקווים ממנו להיריון, יחושו לדעת המחמירים וישמשו בתנוחה הרגילה.

יט – שאלות נוספות

מובא בתלמוד (נדרים כ, א), שאמר רבי יוחנן בן דהבאי, סחו לי מלאכי השרת: “אילמים מפני מה הויין (נהיים)? מפני שמנשקים על אותו מקום (שממנו האשה מתעברת)… סומים מפני מה הויין (נהיים)? מפני שמסתכלים באותו מקום”. אולם בסיום הסוגיה אמרו, שזו דעת יחיד, אבל לדעת חכמים, אין בדברים הללו איסור (שם כ, ב).

יש ראשונים שמחמירים וסוברים שאסור לנשק ולהסתכל באותו מקום, אבל אין בדבר סכנה (ראב”ד). ויש ראשונים שסוברים שהדבר מותר, אבל מידת חסידות לחוש לסכנה שבזה (סמ”ק). אולם לדעת רובם המכריע של הראשונים, דעתו של רבי יוחנן בן דהבאי נדחתה והלכה כדעת חכמים שאין בדבר לא איסור ולא סכנה. ולא זו בלבד אלא שיש מהם שאומרים, שגם אין בדבר חסרון קדושה (יראים). ורבים סוברים, שאף שאין בדבר לא איסור ולא סכנה, מכל מקום מנהג צניעות וקדושה שלא לנהוג כך (רמב”ם, סמ”ק, רמ”א אה”ע כה, ב).

למעשה, כיוון שדעת רוב הראשונים להקל, ובנוסף לכך גם לאוסרים האיסור מדברי חכמים בלבד, אין בדבר איסור. אמנם כיוון שלדעת רוב הראשונים מצד הצניעות והקדושה עדיף להחמיר, נכון לחוש לדעתם (רמ”א אה”ע כה, ב). אבל כאשר הדבר משמח מאוד אחד מהם, ובלא זה שמחתו פגומה, הרי ששמחת מצוות עונה גוברת, וראוי שינהגו כדעת רוב הפוסקים. ואם ירצו להחמיר, יימנעו מזה בחיבור שיכול להיות ממנו עיבור. וכאשר אחד מבני הזוג חש מזה דחייה, נכון שינהגו כדעת המחמירים.

אין לאשה הגבלות ביחס לנישוק וראיית האיבר של בעלה. אמנם נכון שלא יעשו דבר שדוחה אותו או אותה. ואם דבר מסוים משמח באופן מיוחד אחד מהם, אף שהשני אינו מעוניין בו כל כך, כל זמן שאינו דוחה אותו, יש בו צד של מצווה, שכל מה שמוסיף לאהבה ולשמחת החיבור שביניהם, בכלל מצוות עונה ומצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח).[21]


[21].. לדעת רוב הראשונים, הלכה כדעת חכמים, ומותר לאיש לנשק ולהסתכל באותו מקום, ואין בדבר סכנה לילדים, מפני שדעתו של רבי יוחנן בן דהבאי נדחתה, וכפי שאמר רבי יוחנן (נדרים כ, ב): “זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים, אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה”. אמנם רבים מהם סוברים, שאף שאין בזה איסור וסכנה, מ”מ מנהג צניעות וקדושה שלא לנהוג כך. כ”כ הרמב”ם (איסו”ב כא, ט; פיהמ”ש לסנהדרין ז, ד); מאירי (נדרים כ, ב); כל-בו (עה); וצדה לדרך (מאמר ג, כלל ד, פרק יד). ומעין זה כתב סמ”ק רפה, שמידת חסידות לחשוש לסכנה. ←

ויש סוברים שאין בדבר חסרון קדושה. כ”כ יראים (מובא בשטמ”ק נדרים כ, ב); וכך אפשר להבין מדעת מחזור ויטרי (תקכח), אשכול (הוצאת אלבק, הל’ צניעות דף לד, ב), שכתבו שהלכה כחכמים מבלי לציין עוד דרגה של צניעות או קדושה. (ויש ראשונים שהרחיבו בדיני ומנהגי עונה ולא הזכירו את אזהרותיו של רבי יוחנן בן דהבאי, כמו הרמב”ן באגרת הקודש; וסמ”ג ל”ת קכו, ומשמע שלדעתם אין בזה איסור ופגם קדושה).

ויש מחמירים וסוברים שאסור לנשק ולהסתכל באותו מקום, אבל אין בדבר סכנה. ועל נישוק כתבו שיש איסור ‘בל תשקצו’. כ”כ הראב”ד (שער הקדושה) וטור (או”ח רמ; אה”ע כה). וכך עולה מאוהל מועד (דרך אחד עשר, נתיב ב). גם בשו”ע או”ח רמ, ד, כתב כדעת הראב”ד שאסר. וכ”כ בית שמואל כה, א; חכמת אדם קכח, ג; עוד יוסף חי שופטים טז; אג”מ יו”ד ב, עה; דרכי טהרה כב, ד.

אולם בב”י אה”ע כה, כתב שלרמב”ם אין איסור, ומשמע שסובר שכך העיקר להלכה, ועל כן בשו”ע אה”ע סימן כה, לא הזכיר שום איסור. והרמ”א שם, ב, כתב: “ואע”פ שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו”. וכן ביארו האחרונים את שיטתו, שמעיקר הדין מותר, ומשמע שהסכימו עימו (עצי ארזים, תורות אמת, עזר מקודש, ישועות יעקב, על הרמ”א שם. וכן ביאר הרב קאפח איסו”ב כא, טו, ברמב”ם). וכ”כ להלכה: לבוש כה, ב; וערוה”ש יא. וצריך לומר שבשו”ע או”ח כתב לאסור מצד קדושה וצניעות, אבל כיוון שמצד הדין אין בכך איסור, לא הזכיר זאת בחלק אה”ע. ויש סוברים שמותר לנשק ולהסתכל באותו מקום, אבל יש בדבר סכנה, כאשר הדבר נעשה באותו חיבור שממנו העיבור. וכך מפורש בכלה רבתי על דברי רבי יוחנן בן דהבאי: “וכולהו הני דאיעברה בהאי ביאה”. וכך נראה ממנורת המאור הקדמון פרק י.

עוד יש להוסיף, שאפשר אולי שלדעת המחמירים איסור הנישוק הוא רק במקום החיבור, היינו הפתח עצמו, אבל לא במקום שבו התענוג מרובה. ואפשר אולי שלדעת המחמירים איסור ההסתכלות הוא לנוהגות לגלח שיער אותו מקום, שאז הוא גלוי לגמרי. עוד אפשר שאיסור ההסתכלות הוא דווקא במבט ממוקד כשיש אור, אבל במבט שטחי או כשיש אור חלש מאוד, אין איסור, וכ”כ עזר מקודש אה”ע כה, א. והרב יוסף משאש (מים חיים ח”א עמ’ צב), סובר לעניין הסתכלות שהחשש שמא תתגנה עליו, ולכן כיום שיש מקלחת בכל בית ורגילים לרחוץ יותר, אין איסור. ואפשר לבאר שכיוון שגם הזהירות בנישוק משום ‘בל תשקצו’, ממילא במצב שמרבים להתרחץ, אין חשש. וכל אלו ספקות שמצטרפים לדעת רוב הראשונים שסוברים שאין בזה איסור כלל.

דילוג לתוכן