כל מה שלמדנו לגבי חובת עונה אמור לגבי אנשים בריאים, שכל הפוחת מעונה הקבועה לו, עובר באיסור תורה. ואם הוא ממשיך בזה, הרי שזו עילה מובהקת לתביעת גירושין, תוך שהבעל חייב לפצות את אשתו במלא כתובתה. אבל מי שמתקשה לקיים את עונתו מחמת שאינו בריא, אינו חייב אלא לפי מה שהרופאים מעריכים שבכוחו (שו"ע אה"ע עו, ג). כיוון שפעמים רבות הבעיות נובעות מחוסר בהורמון מסוים או ממחלה אחרת, חובה עליו לשאול ברופאים, כי לרוב הבעיות הללו יש כיום תרופה. לעיתים הבעיות הן רגשיות או נפשיות, והן שגורמות לו לבטל עונות או שלא לשמח בהן את אשתו כראוי, ואף בבעיות אלה חובה על האיש לטפל. כשהבעיה קלה, בדרך כלל התייעצות עם רב תועיל. אם הבעיה קשה, צריך להיעזר במטפל ירא שמיים מומחה לתחום זה. ואם האיש התרשל ולא טיפל בבעיה כראוי, ביטל מצווה מהתורה, וכיוון שאינו מקיים את העונות כהלכה, אשתו רשאית לתבוע גירושין ועליו לפצותה במלא כתובתה.
אם השתדל ברופאים ובמטפלים ככל יכולתו, ולמרות זאת לא הגיע למצב שבו הוא יכול לקיים את העונות תמידים כסדרם. אם הוא מצליח לקיים את החיבור לכל הפחות פעם אחת בששה חודשים, כיוון שהוא עדיין מקיים את מצוות עונה לפי השיעור המועט ביותר, כמנהג ספנים (לעיל ז), אין אשתו יכולה לתבוע ממנו גירושין וכתובה. אבל אם גם את העונה הזו אינו יכול לקיים, ההחלטה נתונה בידי אשתו. אם תסכים לחיות עימו כך, הרשות בידה. ואם תרצה להתגרש, למרות שהוא אינו אשם במצבו, חובה עליו לגרשה ולשלם לה את כתובתה (שו"ע אה"ע עו, יא). מובן מאליו שגם מי שאינו יכול לקיים את עונתו בחיבור גמור, מצווה עליו לרצות את אשתו ולשמחה בנשיקות, חיבוקים וליטופים, עד שתגיע לשיא השמחה. ובדרך כלל, אם ינהג כך, למרות שאינו זוכה לקיים את החיבור, אשתו לא תרצה להתגרש ממנו. [10]
מי שאשתו מוחלת לו על עונתה בלב שלם, מחילתה מחילה. ובתנאי שהאיש כבר קיים את מצוות פריה ורביה. אבל אם עדיין לא קיים, חייב בכל העונות שיש בהן סיכוי שאשתו תיכנס להיריון. ואם הוא אינו מצליח לקיים את העונות, חובה עליו לשמוע להוראות הרופאים כדי לקיים את מצוותו (שו"ע אה"ע עו, ו; ועי' הרחבות).
גם מי שקיים מצוות פריה ורביה ואשתו מוחלת לו על עונתה, אין ראוי שיתבטל מהמצווה, וישאל ברופאים כדי לקיימה כראוי, מפני שכך הוא הסדר הנכון והבריא. וכשם שראוי לאדם להשתדל לקיים את כל המצוות, גם כאשר אין עליו חובה גמורה לקיימן, כמו למשל מצוות גמילות חסד וציצית, כך עליו להשתדל לקיים מצווה יקרה וקדושה זו, שעל ידה שורה השכינה ביניהם ובעולם. [11]
[10] אחת מעשר התקנות שתיקן עזרא הסופר היתה, שיהיו אוכלים שום בערב שבת לצורך מצוות עונה, שאכילתו מעוררת אהבה ומרבה את הזרע (ב"ק פב, א). וכתב בשו"ע אה"ע עו, ג: "אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי שאומדין אותו שיכול לקיים". הרי שאומד זה נתון למבינים, כלומר לרופאים. כיום בעז"ה נתגלו תרופות לרוב הבעיות. למשל, לעיתים האיש אינו משתוקק לאשתו מפני שגופו סובל מחסרון של טסטוסטרון. ניתן לגלות זאת בבדיקה פשוטה, ואזי חובה עליו ליטול הורמון זה כדי לקיים את המצווה. לעיתים הקושי נגרם מבעיה בזרימת הדם, וגם לכך יש תרופות. לפיכך חובה על מי שאינו יכול לקיים כראוי את מצוות עונתו, לפנות לרופא כדי למצוא מזור למצבו, ואם לא עשה כן, ביטל מצווה מדאורייתא, והרי הוא כמי שלא קרא קריאת שמע או לא הניח תפילין. וכן הדין לגבי אשה שחשה שאינה יכולה לקיים את המצווה בשמחה כראוי.
אם אינו יכול לקיים אפילו עונה אחת לששה חודשים, רשאית אשתו לתבוע גירושין עם כל תשלומי הכתובה, וזה גם כאשר יתכן שלאחר כמה שנים ימצאו לו תרופה (כך עולה מהרמב"ם ושו"ע ורוה"פ). ויש אומרים, שאם הרופאים מעריכים שיש סיכוי סביר שיבריא בשנים הקרובות, אינה יכולה לתבוע גירושין (ריא"ז, ח"מ עו, יח, ב"ש יז).
אם הם זקנים ואף מבוגרים, ובמשך שנים רבות היחסים ביניהם היו טובים, גם כאשר אין סיכוי שיתרפא, בית הדין משתדל לשכנע את האשה שלא תעזוב את בעלה, אבל אם תתעקש להתגרש, חובה על בעלה לגרשה (שו"ת מהרלב"ח כט-ל).
יש שואלים, האם ניתן להשתמש במכשיר חשמלי כדי להביא את האשה לשיא השמחה. תשובה: כאשר המצב הקבוע שלמרות ההשתדלות שלהם האיש אינו מצליח להביא את אשתו לשיא השמחה, נראה שמצווה שהאיש ישמח את אשתו בעזרת מכשיר זה, שכל זמן שהאיש הוא זה שמשמח את אשתו, אף שהוא נעזר במכשיר, הוא מקיים בכך מצווה מהתורה. וגם כאשר הם מסוגלים להגיע לשיא השמחה בלא עזרת המכשיר, מותר להם להשתמש בו כרצונם, וככל שאדם משמח יותר את בת זוגו כך מצוותו גדולה יותר. אבל אסור לאיש או לאשה לגרות את עצמם לבד, ביד או במכשירים שונים, מפני שתענוג זה שמור לאהבה שביניהם, שבאופן זה הוא מצווה, וכשהוא לצורך תאווה אישית הוא עבירה (כמבואר להלן ד, א; ד, י, 15).
אדם רגיש שלעיתים זרעו יוצא בעקבות החיבוקים שלפני החיבור, אינו נחשב כמוציא זרע לבטלה. שכן למדנו שכמה ראשונים התירו ביאה שלא כדרכה, ולדעתם גם ביאה "דרך איברים", כלומר שהזרע יוצא על ידי חיבוק ומגע של האיש והאשה. כ"כ ארחות חיים (הל' כתובות ז); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב); וטור אה"ע כה, ב; ורמ"א שם. וגם לאוסרים זאת, כאשר אינו מתכוון לכך, אין בזה איסור, וכפי שלמדנו במלאכות שבת (פניני הלכה שבת ט, ה), שכאשר אינו מתכוון למלאכה וגם אין הכרח שתיעשה, אין איסור (יהודה יעלה אסאד ח"א יו"ד רלח; אמרי בינה ח"ד אה"ע ח; אמרי אש יו"ד סט). אמנם פעמים רבות מי שנוטה לכך, אינו מצליח לשמח את אשתו כראוי, ואזי עליו לבקש עצה ממומחה ירא שמיים כיצד למנוע זאת.
[11] כתב בשועה"ר או"ח רפ, ב, שאם האשה מוחלת על עונת ליל שבת מותר לבטלה, "ואע"פ כן טוב לקיימה". בגמרא שבת קנב, א, שאל רבי יהודה הנשיא את רבי שמעון בן חלפתא, מדוע לא באת אלינו ברגל, השיב בצער שקפצה עליו זקנה. "סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים (דרך קרובה נעשתה קשה כרחוקה), משתים נעשו שלש (במקום ללכת על שתי רגליו הוא נצרך עתה גם למקל כרגל שלישית), משים שלום בבית בטל". רש"י: "משים שלום – אבר התשמיש". רב ניסים גאון: "זו תאווה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו". ועיין לעיל א, ד-ו. לגבי זקן שהחיבור קשה לו ואשתו מוחלת לו, על פי דברי מרן הרב (מצוות ראיה אה"ע א), בכל אופן אינו רשאי לבטל עונת ספנים, אחת לששה חודשים, שהיא העונה המועטה ביותר.
