חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ז – זמני העונה

מצוות עונה תלויה בכוחו של הבעל ובמקצועו, כפי שאמרו חכמים במשנה (כתובות סא, ב): "העונה האמורה בתורה, הטיילים – בכל יום, הפועלים – שתים בשבת, החמרים – אחת בשבת, הגמלים – אחת לשלושים יום, הספנים – אחת לששה חודשים".

טיילים, יש אומרים שהם אנשים בריאים שפרנסתם קלה ובלא מתח, ועל כן מצוותם בכל לילה. כדוגמא לכך הזכירו את רב שמואל בר שילת, שהיה מלמד תינוקות סמוך לביתו, וכיוון שפרנסתו היתה צנועה, מוכסי המלך לא פקדו את ביתו, וכך חי בשלווה וביטחון (רי"ף ורא"ש). ויש אומרים שטיילים הם אנשים מבוססים כלכלית שאינם נצרכים לעבוד כלל, מלבד ניהול מסוים של עסקיהם שאינו טורד את מנוחתם (רמב"ם, ריא"ז, רי"ו וסמ"ג). [5]

פועלים שעובדים בעיר, מצוותם פעמיים בשבוע. ופועלים שעבדו מחוץ לעיר, גם אם חזרו בכל יום לעירם, כיוון שהדרך היתה מתישה את כוחם, מצוותם פעם בשבוע. מנהיגי חמורים, שהיו נושאים תבואה על חמוריהם מהכפרים לשווקים, כיוון שדרכם היתה לשהות מחוץ לביתם ששה ימים, מצוות עונתם פעם אחת בשבוע. מנהיגי גמלים, שהיו מובילים סחורה בדרכים ארוכות, כיוון שהיו רגילים לחזור לביתם אחת לחודש, מצוות עונתם אחת לחודש. ספנים שהיו מפליגים לחצי שנה, עונתם אחת לחצי שנה (כתובות סב, א-ב; שו"ע אה"ע עו, ה). תלמידי חכמים שמתייגעים בלימודם, מצוותם בלילי שבת ולילי יום טוב ולילי ראש חודש (שו"ע שם; מ"א או"ח רמ, ג). וכתבו גדולי האחרונים, שיותר נכון שגם תלמידי חכמים יקיימו מצוות עונה פעמיים בשבוע (מעיל צדקה נא; פת"ש אה"ע עו, ג; באו"ה רמ, א).

'טייל' שנשא אשה, אינו יכול להפוך ל'פועל' בלא הסכמתה, וזאת למרות שעל ידי עבודתו כפועל מצבם הכלכלי ישתפר, שהואיל ונישאה לו על דעת שהוא טייל שחייב בעונתה כל לילה, אינו יכול למעט את עונתה לפעמיים בשבוע בלא הסכמתה. וכן מי שנישאה לפועל שחייב בעונה פעמיים בשבוע, אינו רשאי להיות חמר שעונתו פעם בשבוע בלא הסכמת אשתו. וכן חמר שרצה להיות גמל, או גמל שרצה להיות ספן, חייב לבקש לכך רשות מאשתו. אמנם טייל שרצה להיות תלמיד חכם, מפני גודל המצווה שבדבר, אין אשתו יכולה למחות בידו, למרות שהוא ממעט עונתה (כתובות סב, ב; שו"ע אה"ע עו, ה; בית שמואל ח).

תנאי החיים כיום השתנו מאוד, מצד אחד רוב האנשים עובדים פחות שעות מבעבר ובעבודות פחות מייגעות מבחינה גופנית, ובכך הם דומים יותר לטיילים. גם אלה שעובדים מחוץ לעיר, כיוון שהם נוסעים ברכב, כל זמן שהנסיעה אינה מייגעת מאוד, דינם כדין פועלים בעירם, ואולי אף כטיילים. מנגד, מספר שעות השינה פחת, והחיים נעשו מורכבים ומתוחים יותר עקב התחרות בשוק העבודה והעניין המוגבר בדיווחי החדשות וערוצי המידע ואמצעי התקשורת הבין אישיים. כתוצאה מכך התשוקה הטבעית לקיום המצווה פחתה.

על כן נראה שחובת העונה מהתורה של רוב האנשים היא פעמיים בשבוע, כאשר לעיתים עונתם של הצעירים מרובה יותר. יוצאים מהכלל אלו שעבודתם מפרכת במיוחד מבחינה גופנית או נפשית, שחייבים רק פעם בשבוע. ומנגד, אלו שעבודתם קלה במיוחד, שחייבים יותר מפעמיים בשבוע עד אפילו בכל יום כדין טיילים.


[5] אף שמצוות טיילים בכל לילה, אם ירצה הטייל לנהוג בחסידות ופרישות, יוכל לבקש מאשתו למעט עונתו, ואם תסכים – כך ינהג. ואין בזה פגיעה במצווה, מפני שכתב הראב"ד, שעל עונת טיילים אמרו (סנהדרין קז, ב), "שמאל דוחה וימין מקרבת". והובאו דבריו להלכה בטור (או"ח רמ, אה"ע כה), וכ"כ מעיל צדקה מג. אבל פועל שעונתו פעמיים בשבוע, אף אם אשתו תסכים, אין ראוי לו שימעט מצוותו. עוד נזכר בגמרא כתובות סב, א, שלדעת רבא גם תלמידי ישיבה שמתגוררים סמוך למקום לימודם, נחשבים כטיילים שמצוותם בכל יום. אבל אביי דחה את דבריו מפני שתלמידי ישיבה צריכים ללמוד בשקידה וביגיעה, ואזי אין דינם כטיילים. ומ"מ אם לומדים רק חלק מהיום, בלא יגיעה, דינם כטיילים (עיין אג"מ אה"ע ג, כח).

תפריט

דילוג לתוכן