יח – שלא כדרכה

דרך החיבור הוא באותו המקום שממנו האשה מתעברת, אולם ישנם אנשים שחפצים לקיים את החיבור בפי הטבעת. אם הדבר נעשה תוך גרימת כאב לאשה ובניגוד לרצונה, ברור שהדבר אסור. השאלה מה הדין כאשר האשה מסכימה או רוצה? מובא בתלמוד (נדרים כ, ב), שחכמים הורו שאין בדבר איסור. אולם מנגד למדנו, שחטאם של ער ואונן בני יהודה היה, שבעלו את תמר מפי הטבעת, והשחיתו בכך את זרעם, ויהי הדבר רַע בְּעֵינֵי ה’ וימיתם (יבמות לד, ב; בראשית לח, ז).

פירשו רוב הראשונים, שכאשר עושים זאת בכוונה כדי למנוע עיבור, יש בזה השחתת זרע והדבר אסור, אבל כאשר עושים זאת באקראי, אין בכך איסור. ויש ראשונים שפירשו, שמה שחכמים התירו הוא בתנאי שהאיש לא יוציא את זרעו שם, אלא אח”כ יתחברו במקום הרגיל ושם יוציא את זרעו. ויש מחמירים גם בזה.

למעשה, אדם שחש בכך צורך, רשאי לסמוך על דעת רוב הפוסקים שהקילו באקראי, ובתנאי שאשתו מסכימה לכך.[19]

יש אומרים שגם כאשר החיבור נעשה במקום הראוי לעיבור, נכון שייעשה באופן שהאיש למעלה והאשה למטה ופניהם זה אל זה, ויש שהקפידו על כך מאוד. ואף שיש מעלה בחיבור באופן הזה, מצד הדין כל התנוחות האפשריות מותרות, ובתנאי שהדבר ייעשה ברצון שניהם. וכאשר על ידי שינוי התנוחה אחד מהם נהנה יותר, יש בכך מצווה של שמחת עונה. אמנם כאשר אין רצון מצד אחד מבני הזוג לשנות, עדיף שהייחוד יהיה באופן המובחר. וגם כאשר הם שמחים יותר בתנוחה שונה, עדיף שבחיבור שמקווים שממנו יהיה היריון, יתחברו באופן המובחר.[20]


[19].. נדרים כ, א: “אמר רבי יוחנן בן דהבאי: סחו לי מלאכי השרת, חיגרין מפני מה הויין (נהיים)? מפני שהופכים את שולחנם” (שמקיימים החיבור בפי הטבעת). ולאחר מכן (כ, ב): “אמר רבי יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים, אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה”. עוד מסופר שם: “ההיא דאתאי לקמיה דרבי [מעשה באשה שבאה לפני רבי יהודה הנשיא], אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו [התכוננתי לחיבור כדרך העולם ובא אלי מפי הטבעת, האם יש בזה איסור]? אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה לך (משמע שאין הדבר נוח בעיניו, אבל אינו יכול לאסור הואיל והתורה התירה. ואולי היה זה מקרה שהאשה לא נהנתה מכך, אבל הסכימה בתנאי שאין בזה איסור). ההיא דאתאי לקמיה דרב [מעשה באשה שבאה בשאלה לפני רב], אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא” [מה שונה הדבר מדג]? ורצה להזכיר בזה את דברי חכמים שהובאו שם לפני כן, “כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד”. משמע שלדעת רב, אין בזה שום איסור, וכשם שרשאי אדם לאכול דג בכל צורה שהיא.

וקשה לכאורה, שלמדנו ביבמות לד, ב, שחטאם של ער ואונן שהפכו שולחנם, וכך השחיתו את זרעם. לרוב הפוסקים, האיסור הוא רק כדרך קבע, כדי שלא תתעבר, אבל בדרך אקראי, מותר. וכך דעת תוס’ (סנהדרין נח, ב, ‘מי’); תוס’ רי”ד (יבמות יב, ב, ‘תני’); ריא”ז (קונטרס הראיות לסנהדרין נח, א); רא”ש (יבמות ג, ט); רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה כג, א); מרדכי (שבועות הל’ נדה, תשלב); הגהות מיימוניות (איסו”ב כא, אות ד); ריטב”א בתירוצו העיקרי (מובא בשטמ”ק נדרים כ, ב); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב). וכך הגרסה המדויקת ברמב”ם (איסורי ביאה כא, ט). וכ”כ יש”ש (יבמות ג, יח); לבוש (רמ, יד); שתילי זיתים (רמ, כ). וכ”כ על שו”ע אה”ע כה, ב, תורות אמת, ישועות יעקב, וערך שי.

ויש מחמירים וסוברים שההיתר הוא רק בתנאי שלא יוציא שם את זרעו, וכך דעת רבנו אברהם מן ההר (נדרים שם); אורחות חיים (הל’ כתובות ז); ר”י בתירוצו הראשון (תוס’ יבמות לד, ב, ‘ולא’); בית יוסף (אה”ע כה, ב). ערוה”ש (כה, יא). וכך הגרסה הנפוצה בדפוסי הרמב”ם. ויש שהחמירו גם בזה (ספר חרדים פרק סד; של”ה שער האותיות, קדושת הזיווג שס-שסד בהוצאת ‘יד רמה’), כי לדעתם שלא כדרכה הוא שהאשה תהיה מעל בעלה בעת החיבור, או שהאיש יהיה מאחוריה בעת החיבור, ואף בזה מי שאינו נזקק לכך קדוש ייאמר לו. אבל על פי הטבעת לא דיברו כלל כי הוא אסור, אולם פירושם אינו מקובל על רוב ככל הפוסקים. הרמ”א אה”ע כה, ב, הזכיר את שתי הדעות הראשונות, וסיכם: “ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו”.

למעשה, הלכה כדעת המקילים שהם הרוב. בנוסף לכך, לרוב הפוסקים הדיון כאן הוא באיסור דרבנן (כי אין זה ממש איסור זרע לבטלה). ומנגד, אם על ידי כך האיש שמח ודעתו מתיישבת, הרי שיש בכך מעלה ומצווה. וק”ו אם שניהם שמחים בכך, שהוא בכלל מצוות עונה לדעת רוה”פ. וכעין זה כתב מרן הרב קוק (עזרת כהן לה) בביאור דעת המקילים: “דגם בכהאי גוונא באקראי כיוון שהתורה התירה לשיטה זו הוי בכלל קצת מצווה ליתובי דעתיה בזה, וממילא אין זה ממש לבטלה”. וכתב בשמונה קבצים ו, צט, שזו העצה שנתנה התורה בחמלתה למי שנפשו נתקלקלה להתאוות למשכב זכר.

[20].. אמרו בכלה רבתי א, כג: “הוא למטה והיא למעלה הרי זה דרך עזות”. וכמה ראשונים כתבו אזהרה זו (ראב”ד שער הקדושה; אוהל מועד; אשכול; מנורת המאור וטור). וכ”כ שו”ע רמ, ה, והרבה אחרונים. ובספר חסידים תקט, כתב שהאזהרה נאמרה לליל טבילה, כשהיא יכולה להתעבר, וכ”כ ברכ”י רמ, ז; ודעת תורה רמ, ה.

לעומת זאת, רוב הראשונים, ובראשם הרמב”ם לא הביאו אזהרה זו, וכ”כ רבנו ירוחם (תולדות או”ח כג, א): “והא דאמרינן בנדרים דשלחן ערכתי לו והפכו שמותר, פירוש ששמש עמה שלא כדרכה, דאינו רוצה לומר היא למעלה והוא למטה, דודאי זה מותר ולא היתה מתרעמת”. ובזוהר (פקודי רנט, א) משמע שהאזהרה היא שלא לשמש כשפניו של האיש אל אחורי אשתו, “דאת אמר (בראשית ב, כד) וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, באשתו דייקא ולא אחורי אשתו”. ובמאמר מרדכי רמ, ז, פירש שהבעיה בדרך עזות שהאשה רוצה להשתרר על בעלה. משמע שאם זה ברצון שניהם, מותר. ולמעשה, כיוון שלדעת רוב הפוסקים אין בשינוי מהתנוחה הרגילה איסור, וגם למחמירים מדובר במנהג חסידות, ויש שפירשו שהוא רק כשאינו ברצון שניהם. הרי שהרוצים לשנות מהתנוחה הרגילה רשאים. ואם זה משמח אותם יותר, יש להם בזה מצווה. ומ”מ מנהג חסידות שבחיבור שמקווים ממנו להיריון, יחושו לדעת המחמירים וישמשו בתנוחה הרגילה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן