ט – ליל טבילה ויוצא לדרך

מצווה על האיש לפקוד את אשתו בליל טבילתה (שו”ע אה”ע עו, ד). ואם התרשל בכך, ביטל מצווה מהתורה ועבר באיסור חמור של אונאת אשתו, מפני שזה אחד מהדברים המעליבים ביותר, שאשה טובלת ונטהרת מטומאתה ובעלה אינו משתוקק להתחבר עימה. ועונה זו נחשבת לאחת מהעונות הקבועות, שאם מצוותם בשתי עונות בשבוע, הרי שזו הראשונה.

מצווה על המתכוון לנסוע מביתו, לפקוד את אשתו בלילה שלפני יציאתו (שו”ע אה”ע עו, ד). וכפי שאמרו חכמים (יבמות סב, ב): “חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך”, הואיל ואז ההשתוקקות לחיבור גוברת, וזהו שנאמר (איוב ה, כד): “וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא”. הרי שבקיום המצווה לפני היציאה לדרך הבעל נפרד מאשתו באהבה, שמחה ושלום, ועל ידי כך לא יחטאו בזמן פרידתם במחשבה או במעשה של בגידה. אמנם כאשר הנסיעה היא לצורך מצווה, וקיום העונה עלול לבטל את המצווה, אין חובה לקיים את העונה (רש”י, נמוק”י).[8. יבמות סב, ב: “אמר ר’ יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וגו’. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – מלמד, שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. אמר רב יוסף: לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. וכמה? אמר רבא: עונה. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – מיטרידי”. רבים סוברים שכיוון שזו מצווה מהתורה, אזי גם בעונה שצריכה לפרוש כי סמוכה לווסת, כל זמן שלא ראתה דם, מצווה לפקוד את האשה בתשמיש (רש”י, ראב”ד, רשב”א, רבנו ירוחם, ראב”ן, שו”ע יו”ד קפד, י). ויש גורסים בגמרא במקום “לא נצרכה אלא סמוך לווסתה” “לא נצרכה אלא לאשתו נדה”, והכוונה שייפרד ממנה בדברי חיבה ואהבה (ר”ת, רז”ה, רא”ש, או”ז, סמ”ק). וכיוון שאין לדעתם חובה לשמש לפני היציאה לדרך, ממילא אין להתיר זאת בעונת הווסת. אולם שלא בעונה האסורה, כאשר האשה או האיש משתוקקים לכך, ברור שגם לדעתם יש בזה חובה. וכך הוא המצב בדרך כלל, כמובא בגמרא, שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך.]

ואיזו היא נסיעה שיש מצוות עונה לפניה? נסיעה שגורמת לתחושת פירוד וגעגועים, כל אדם לפי מה שהוא. ובכל אופן מדובר על נסיעה של לפחות לילה אחד מחוץ לבית. וכן ברור שאם הנסיעה תימשך באופן שתתבטל עונה אחת, גם בלא תחושת געגועים, מצווה לקיים את החיבור בלילה שלפני היציאה.

וכן הדין לגבי אשה שנצרכת לנסוע מביתה, אם נסיעתה גורמת לתחושת געגועים או ביטול אחת העונות, מצווה לקיים את החיבור בלילה שלפני היציאה.

כאשר הנסיעה אמורה להתקיים ביום שלפני ליל הטבילה, מצווה לדחות את הנסיעה עד לאחר הטבילה וקיום המצווה (רמ”א יו”ד קפד, י).

יש אומרים שגם בעת חזרה מנסיעה שכזו, יש מצוות עונה (זוהר בראשית נ, א; רשב”א, באה”ט או”ח רמ, יט). וכאשר מתעוררת תשוקה לכך מצד אחד מבני הזוג, לכל הדעות מצוות עונה חלה עליהם. וכך ראוי להם, שלאחר נסיעה של אחד מהם, ישתוקקו להתחבר ולקיים את המצווה בשמחה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן