ה – מצוות האשה

כפי שלמדנו (הלכה ב), אף שמצוות הנישואין ומצוות עונה הן מצוות שמוטלות כחובה על האיש, יש לאשה שותפות מלאה בקיום המצווה. ובלא היענות מצידה לבעלה, המצווה מתרוקנת מתוכנה. לפיכך, כשם שמצווה על האיש להביע את אהבתו ותשוקתו לאשתו, כך גם מצווה על האשה להביע זאת. וכך הוא הטבע הישר, וכפי שאמרו חכמים (ברא”ר כ, ז): “אין תשוקתה של אשה אלא לאישהּ, שנאמר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ”. ותשוקה זו מקודשת, שעל ידה מתגלה האהבה בין בני הזוג ושם השם שורה ביניהם (לעיל א, ה), והיא המשל והיא הביטוי לקשר שבין ישראל לקב”ה, שנאמר (שיר השירים ז, יא): “אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ”.

וכבר למדנו שמצוות “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא “כלל גדול בתורה” (ספרא שם), מתקיימת בשלימות בין בני הזוג (האר”י ספר הליקוטים עקב). לפיכך, גם האשה צריכה לשמח את בעלה בכל מה שהיא יודעת שמענג אותו, וככל שתרבה בכך, מצוותה גדולה יותר.

וככל שאהבתם ותשוקתם תגבר, חיבורם יהיה שלם יותר, ויזכו לבנים טובים יותר (לעיל א, ד, 4). וכתב המהר”ל (גבורות ה’ פרק מג), שכאשר האשה משתוקקת מאוד לבעלה, היא מתקשרת לשורש החיים והאחדות, ומתוך כך היא זוכה ללדת בנים בעלי מעלה עליונה, ראויים לגאולה וחירות. וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב), שבזכות “נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים”. בזכות השתוקקותן לבעליהן במצוות עונה, למרות כל קשיי השעבוד, הולידו את דור הגאולה (לעיל א, ח).

כדי להרבות באהבה, נשים מתקשטות בתכשיטים בפני בעליהן, ואף עזרא הסופר תיקן, שיהיה מותר לרוכלים למכור בעיירות בשמים ותכשיטים בלא שיוכלו בני העיירות לעכב על ידם, “משום תכשיטי נשים, כדי שלא יתגנו על בעליהן” (ב”ק פב, ב). ואף הקב”ה ייפה את חוה וקלע את שערותיה, כדי להרבות את אהבתו של אדם הראשון אליה (עירובין יח, א). ועיקר ייעודן של קישוטי האשה, כדי לעורר את תשוקתו של בעלה (תנחומא וישלח יב; שהש”ר א, ב). וכתב רב האי גאון: “תבוא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת, ותבוא מארה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת” (שערי תשובה לגאונים פד). כפי הנראה כוונתו לתכשיטים שמעוררים תשוקה, ובתוך כך למדנו שעיקר מגמת הבשמים, התכשיטים והבגדים היפים, להרבות אהבה בין בני הזוג.

כשאשתו של אדם אינה אוהבת אותו ומשתוקקת אליו ושמחה בחיבור עימו, הרי שהיא עושקת ממנו את שמחת חייו. ועל זה אמרו חכמים (מדרש תהלים נט): “אשה טובה – אין סוף לטובתה, ואם היא אשה רעה – אין סוף לרעתה”. וכן מסופר (יבמות סג, א), על רבי חייא שבירך את רב תלמידו, שיצילנו ה’ מדבר שקשה ממוות, היינו מאשה רעה, שנאמר (קהלת ז, כו): “וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה” (הלכה יב על קשיים בחיבור מצד האשה).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן