ו – מידה יפה באשה שתובעת בלב

אמרו חכמים (עירובין ק, ב): “כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצווה – הווין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותם”. שכך למדנו שעשתה לאה אמנו, שנאמר (בראשית ל, טז): “וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא”. וזכתה לאה ומאותו הלילה נולד שבט יששכר שמבניו יצאו תלמידי חכמים ומנהיגים, שנאמר: “וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם” (דברי הימים א’ יב, לג).

והקשו שם בתלמוד, הרי אמרו חכמים: “האשה תובעת בלב, והאיש תובע בפה – זו היא מידה טובה בנשים”, ואם כן איך תבעה לאה את בעלה, ועוד זכתה על ידי כך להוליד שבט של יודעי בינה? וביארו שהשבח לאשה “דמרציא ארצויי קמיה” – מראה לו אותות חיבה ומתקשטת לפניו כדי שירצה בה. כלומר תביעתה בלב נעשית ברמז. וכך נהגה לאה אמנו שאמרה ליעקב אֵלַי תָּבוֹא, לבטא את אהבתה ורצונה שיבוא לאוהלה כדי שישנו יחד בקירוב בשר, אבל לא בקשה ממנו במפורש שיתייחד עימה בחיבור גמור.

והטעם לכך שאין ראוי שתתבע אותו בפה, מפני שכוחו של האיש מוגבל, ולא תמיד יש ביכולתו לקיים את מצוות עונה, שמחייבת אותו להתענג ולהתרגש עד שיוכל לבוא אל אשתו. ועל כן מצוות עונה תלויה באיש, לפי מה שכוחו הגופני וטורח עבודתו מאפשרים לו (כמבואר בהלכה הבאה). אבל האשה יכולה להגיע לשיא התענוג בכל לילה, ואף מספר פעמים בלילה אחד. וגם כאשר היא מתוחה וקשה לה להגיע לשיא השמחה, היא יכולה להיענות לבעלה ולהתענג משמחתו. ואם תתבע אותו באופן מפורש בפיה, במצב שהוא מתקשה לקיים את החיבור, יתכן ויתבייש, ומעתה, במקום שייצפה לחיבור ויתענג וישמח בו מאוד, יתחיל לחשוש מפניו, שמא לא יצליח למלא את חובתו. ולעיתים חרדה זו עלולה לגרום למצב של חוסר אונים. לכן ראוי שהאשה תתעטף בצניעות ולא תתבע את בעלה בפה אלא ברמזים היוצאים מהלב, באופן שכאשר אינו בטוח שיוכל לקיים את המצווה, יוכל להחזיר לה אותות של חיבה אבל לא ירגיש מושפל מכך שאינו יכול להיענות לה באופן שלם.

לא זו בלבד, אלא גם כאשר האיש עצוב ומדוכדך, עד שהוא חש חוסר אונים, בלא חיוניות ותשוקה, עד שנדמה לו שגם אם ירצה, לא יהיה בו כוח לעורר את עצמו לקישוי הנדרש לצורך החיבור עם אשתו. כאשר הוא זוכה לאשה טובה שתובעת בלב, ברמזים ובמחוות שמבטאות את אהבתה ותשוקתה אליו, כמו בחיבוק נעים, היא מחייה אותו ויוצרת בו את החשק והיכולת להתייחד עימה ולקיים את המצווה, ומוסיפה שמחה ואור לחייו (לעיל א, ט).[4. כפי שלמדנו, מידה זו של תביעה בלב, נועדה לשמור על כבודו של הבעל. אמנם ככל שהאמון ביניהם גובר, ראוי לאשה שתנהג לפי מה שישמח יותר את בעלה. שיש מעדיפים דיבור גלוי, ויש שמעדיפים שהאשה תיזום יותר, שעל ידי כך הם מתעוררים אליה בשמחה יתירה. וכאשר האשה יודעת שזה רצון בעלה, כך ראוי שתנהג, ואין בזה חוסר צניעות אלא מצווה, הואיל והיא עושה זאת כדי לשמחו. ]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן