יב – קשיים בקיום המצווה מצד האשה

כפי שלמדנו (בהלכה א), עיקר המצווה שיענג האיש את אשתו וישמח אותה ככל יכולתו עד שתגיע לשיא השמחה. אולם דבר זה אינו נתון בידו של האיש בלבד, מפני שלעיתים גם כאשר הוא משתדל מאוד, אשתו לא מגיעה לשיא התענוג. יכולות להיות לכך סיבות שונות, שכבר למדנו (בהלכה ב) שתחומי הרוח, הנפש והגוף שלובים אצל האשה יותר מאשר אצל האיש, וכאשר האשה אינה מבינה את ערך המצווה, או כאשר עניין מסוים מטריד אותה, או כשהיא עייפה, יתכן שגם לאחר כל המאמצים לא תצליח להגיע לשיא השמחה. ולהיפך, הניסיון להגיע לכך עלול להותיר אותה מתוסכלת ועצובה. מפני שכאשר התענוג גובר עד קרוב לשיאו, נוצרת בגוף ובנפש השתוקקות גדולה להגיע לשיא ולפורקן שעימו, וכשהוא חומק עובר, נותר תסכול עמוק. וכאשר אשה תחווה תסכול זה פעמים רבות, יתכן שתעדיף לוותר על הניסיון להגיע לשיא, כדי להימנע מהדכדוך שאחר הכישלון.

ועל כן בעת שאשה יודעת שיקשה עליה להגיע לשיא השמחה, אפשר שתוותר על הניסיון להגיע לכך, ותקיים את החיבור בעונג נעים שמלוּוה בשמחה על עצם החיבור. לשם כך האיש צריך לענג מעט את אשתו, ואף היא צריכה להיענות אליו ולקבלו באהבה. באופן זה יקיימו את המצווה במדרגה של דיעבד. ואם בדרך כלל הם זוכים לקיים את המצווה לכתחילה, כשהאשה מגיעה לשיא השמחה, ורק לפעמים הם מסתפקים במדרגה של דיעבד, הרי שזה דבר טבעי ומקובל ואין להם להצטער על כך כלל. אבל צריך להשתדל שזה לא יקרה פעמים רבות.

וכאשר המצב פחות טוב, וברוב הפעמים האשה לא מגיעה לשיא השמחה, על בני הזוג למצוא את הסיבה והפתרון לכך. לפעמים הבעיה נובעת מעייפות או מתח, ואזי צריכים לסדר את החיים באופן מאוזן יותר, להפחית את המתח, להוסיף שעות שינה, או לכל הפחות להקפיד לישון לקראת המצווה. לעיתים זה קורה בתקופה הראשונה של חיי הנישואין, כאשר בני הזוג עוד לא למדו את הדרך להגיע לכך, ואזי עליהם ללמוד כיצד לקיים את המצווה כראוי. ואל יתרשלו בזה, שמצווה זו אינה פחות קדושה משאר המצוות. וכמובן שאם האשה יודעת שדבר מה ישמח אותה יותר, אל תתבייש לומר זאת לבעלה.

ואם לאחר כל הניסיונות, האיש אינו מצליח לענג את אשתו עד שתגיע לשיא השמחה, מצווה על האיש להתייעץ עם רב או מומחה או האשה עם רבנית או מומחית. פעמים שעצה פשוטה יכולה לפתור את הבעיה, ואזי רב או רבנית יכולים לעזור. ולפעמים יש צורך להעמיק יותר במעצורים הפנימיים שביניהם, ופעמים שהמעצור נובע מבעיה רפואית, ואזי צריך להתייעץ עם מומחה. בכל אופן חובה לטפל בבעיה כדי לקיים את המצווה כהלכתה.

ובינתיים חובה עליהם להקפיד לקיים את העונות, תמידים כסדרם. ואם יש לאשה עונג מהחיבור או מהליטופים והחיבוקים שסביבו, אף שהם במצב של דיעבד, מכל מקום הם מקיימים את המצווה. ואם גם עונג זה אין לאשה, הרי שמצבם קשה מאוד, ומכל מקום חובה עליהם לקיים את החיבור תמידים כסדרם, ועל ידי כך יקיימו את ברית נישואיהם, וזו המדרגה של קיום המצווה בשעת הדחק. אבל כפי שלמדנו, אסור להם להסתפק בזה, וחובה עליהם לשית עצות בנפשם ולפנות לייעוץ כדי לקיים את המצווה לכתחילה. כי המצב שבו האשה אינה שמחה במצווה, מותיר אותה בחסרון עצום ופוגע מאוד באיש, ומונע ממנו את השמחה העמוקה ביותר. במקום שתשוקתו להתחבר לאשתו תתקבל בשמחה, וחיבורם יהיה שלם ונאצל, הוא נותר בודד בעלבונו, ותשוקתו נדמית כתאווה שפלה, שמכריחה אותו לבעול את אשתו כדי לספק את יצרו שלא יחטא. ומכל מקום, אם התאמצו ולא הצליחו למצוא מזור למצבם, יקפידו לקיים את החיבור במדרגה של שעת הדחק, תמידים כסדרם, ויחמלו וירחמו מאוד זה על זה, ותהיה בריתם מקודשת בקיום חובתם המוסרית זה לזה, על פי מצוות התורה.[12. שלוש מדרגות בקיום המצווה: א’ עיקר המצווה שישמח האיש את אשתו עד שתגיע לשיא השמחה. ב’ בדיעבד, כשיש לאשה עונג בחיבור אבל לא שמחה יתירה. ולמנהגי הקדושה הפרושית, אם הדבר מוסכם על האשה לגמרי, גם זה לכתחילה (להלן ג, יב). ג’ בשעת הדחק, כשאין לאשה עונג, אבל הם מקיימים את החיבור כדי לקיים את ברית נישואיהם, וכדי למנוע את האיש מעבירה, שזו הכוונה הנמוכה בקיום המצווה (להלן ג, ג), ומ”מ גם בה יש קדושה (להלן ג, ה). וכל עוד הם נשואים, אסור לבטל שום עונה בלא הסכמה שלימה של שניהם, כי העונות מבטאות את חיבור הנישואים שביניהם. וכבר למדנו (א, ב) שביטול החיבור, הוא העילה הראשונה לגירושין, שעל דעת כן מתקיימים הנישואין. ורק כשיש לאשה סיבה חזקה מאוד, מותר לה על פי הוראת חכם לבטל עונה מהעונות הקבועות (הערה 6). אבל היריון והנקה וכיוצא בזה אינם נחשבים סיבה חזקה, לבד ממקרים שלגביהם ניתנה הוראה רפואית מיוחדת. עוד חובה להדגיש שיש להימנע מללכת לרופאים שמזלזלים במצוות עונה, ומורים בלא אחריות להימנע מתשמיש, או שכאשר האשה סובלת מדימומים שמטמאים אותה לבעלה, אינם מתאמצים למצוא לכך מזור. ועל דוד המלך אמרו (ברכות ד, א), שהיה חסיד ומוותר על כבוד גינוני מלכותו ומלכלך ידיו בדם שפיר ושליה כדי לטהר אשה לבעלה, ואילו הם, שזו עבודתם, בקלות דעת מורים להפריד אשה מבעלה. לכן גם לאחר הוראה רפואית להימנע מקיום עונה, צריך לשאול חכם כיצד לנהוג, כי לפעמים צריך להחליף רופא, ולפעמים כאשר הרופא ירא שמיים ואפשר לסמוך עליו, צריך לבחון אם נכון לקיים את החיבור שלא כדרכו (עיין רמ”א אה”ע כה, ב). ויעויין להלן ג, ז, 4, שפעמים רבות בגידות וחטאים של גילוי עריות מתחילים בתקופות שאין מקיימים בהן את העונות תמידים כסדרם, כמו למשל בעת היריון והנקה. ←

יש נשים שסובלות מפחד וכאבים באותו מקום עד שאינן מסוגלות לקיים את החיבור (וגיניזמוס, וסטיבולודיניה). ויש שמאפשרות את החיבור אבל הוא כואב להן בדרגות שונות של כאב. בעיה זו נעשתה רווחת יותר בדור האחרון (עד כ-10% מהנשים), והיא נובעת כנראה גם מהבלבול שבין המתירנות והצניעות הטבעית, כשמקרה טראומתי עלול להגביר את הבעיה. להלכה, כאשר בפועל האשה אינה מאפשרת את החיבור, זו עילה לגירושין, והבעל פטור מתשלום הכתובה והתוספת שהתחייב בה, מפני שיסוד הנישואין לא התקיים (עיין שו”ע אה”ע קיז, ב; פד”ר ח”ד עמ’ 325). ואם האשה מאפשרת את החיבור בעונות הקבועות תוך שהיא סובלת ממנו, כיוון שאינו יכול לשמוח עם אשתו כמקובל וכראוי, זכותו לגרשה, אבל עליו לשלם לה את כתובתה (עיין בית שמואל אה”ע קיז, ט). אמנם אין צורך להגיע לגירושין, מפני שכמעט תמיד אפשר לפתור את הבעיה עד שהאשה תזכה להגיע לשיא השמחה כמקובל. אלא שבפועל, מבין הנשים שסובלות מכך רבות אינן מבינות את חומרת הבעיה. כנראה שהקושי הגופני מצטרף לחסימה רגשית, עד שלדעתן החיבור הגופני אינו חשוב, ואם קשה לבעל מכך, עליו להתגבר על יצרו ולא להציק להן. הן לא מבינות שאילו החתן היה יודע זאת מתחילה, מסתבר שהיה מבטל את החתונה. הן גם לא מודעות לכך שאם הבעיה תימשך, מירב הסיכויים שבמוקדם או מאוחר יגיעו לגירושין. במקרים הקלים הכרה בערך המצווה והידיעה עד כמה בעיה זו מקשה על קיום הנישואין, מאפשרת לאשה להתגבר על הבעיה בלא שום עזרה. במקרים הקשים, ידיעה זו מאפשרת להבין את חשיבות הטיפול ונותנת כוח לבצע את הוראות הרופאים והמטפלים עד למציאת הגורם לבעיה וממילא לפתרונה. ]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן