ארכיון הקטגוריה: תפילת נשים

א – התפילה

התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה'. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן הוא פונה אל בורא העולם בתפילה.

חוסר שלמותו של האדם בא לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה' רק כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, כשאדם נחלה או נפצע, וכאביו גוברים, והוא מבין שכל הרופאים שבעולם אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק הקב"ה שבידו נפש כל חי יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים. באותה שעה הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה' שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו, או חבריו הטובים מפנים לו עורף, הוא מבין כמה החיים הטובים שלו תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה', שיעזור לו ויושיעו. אבל כששגרת החיים מתנהלת כסדרה, לרוב האנשים אין תחושה של חסרון, ובדרך כלל הם אינם מרגישים צורך לפנות אל ה' בתפילה.

המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת. גם כשהבריאות תקינה והפרנסה מצויה ומצבם המשפחתי טוב וחבריהם נאמנים והמצב הלאומי תקין, גם אז אנשים רגישים, בעלי מודעות עצמית גבוהה, חשים את חסרונם הקיומי. הם יודעים שחייהם מוגבלים. גם אם הכל יהיה טוב, יבוא יום והם ימותו מזקנה. גם עכשיו כשהם צעירים וחזקים, הם אינם מסוגלים להבין ולהרגיש את הכל כפי שרצו, הם אינם יכולים להגשים את כל שאיפותיהם. אפילו שאיפה אחת הם אינם יכולים להגשים באופן מלא. ומתוך תחושת החסרון הזה הם פונים אל הקב"ה, אלוקי השמים והארץ, שהוא היחיד שיכול לגאול אותם מחסרונותיהם. בעצם ההתקשרות של האדם על ידי תפילה אל הקב"ה, האדם מתחיל תהליך של השתלמות וגאולה.

פורסם בקטגוריה א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ב – תפילותיהם של האבות והנביאים

למדנו בתנ"ך, שבכל עת שהאבות והנביאים נצרכו לעזרה, היו פונים אל ה' בתפילה.

אברהם אבינו עמד בתפילה והתחנן על סדום שלא תחרב, וענהו ה', שאף אם יהיו שם רק עשרה צדיקים, סדום תינצל. אבל לא היו עשרה צדיקים וסדום נחרבה (בראשית יח). יצחק אבינו ורבקה אמנו שייחלו להריון, העתירו אל ה' בתפילה, ונפקדו, ונולדו להם יעקב ועשו (בראשית כה). יעקב אבינו התפלל לה' שיצילו מיד אחיו עשו שבא כנגדו בארבע מאות לוחמים, ונענה וניצל (בראשית לב). אחר חטא העגל, עלה חרון אף ה' כנגד ישראל, ומשה רבנו הִרבה בתפילות עד שניחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו (שמות לב). וכשנצטרעה מרים אחותו, עמד והתפלל: "א-ל נא רפא נא לה", ונרפאה (במדבר יב). אהרון התפלל על ידי הקטורת – ונעצרה המגפה (במדבר יז). אחר המפלה מול העי, נפל יהושע על פניו והתפלל, וה' ענהו והדריכו לתקן את חטא עכן, ואח"כ ישראל ניצחו את אויביהם (יהושע ז). וכשעלו פלשתים למלחמה על ישראל, זעק שמואל אל ה', וענהו ה', והכו ישראל את פלשתים והכניעום (שמואל א' ז). דוד מלך ישראל היה מרבה מאוד בתפילות אל ה', ותפילותיו הן ספר תהלים. לאחר שסיים שלמה המלך לבנות את בית המקדש, התפלל שתשרה בו השכינה, ושכל התפילות המכוונות דרך בית המקדש יתקבלו, ונענה ה' לתפילתו (מלכים א' ח-ט). וכשנלחם אליהו הנביא בנביאי הבעל בהר הכרמל, התפלל שתרד אש מהשמים ונענה (מלכים א' יח). וכן אלישע הנביא התפלל לה' שיחיה את הילד של האשה השונמית, והילד חזר לחיים (מלכים ב' ד). וכן המלך חזקיה, כשעמד למות ממחלתו, התפלל לה' ונענה והבריא (שם כ).

אחת התפילות שהטביעו את חותמן על כל הדורות היתה תפילתה של חנה. שנים רבות היתה חנה עקרה, והרבתה להתפלל במשכן ה' שבשילה, והיתה הראשונה שפנתה אל ה' בתפילתה בשם הקדוש "צבאו-ת". ולבסוף זכתה ונפקדה בבן גדול, הלא הוא שמואל הנביא (שמואל א' ב). על שמואל הנביא אמרו שהיה שקול כמשה ואהרן, שעל ידי משה ואהרן התגלה דבר ה' במציאות הניסית העליונה של המדבר, ועל ידי שמואל נתגלה דבר ה' במציאות הממשית של עם ישראל בארץ ישראל, שהוא גיבש את העם והקים את מלכות בית דוד, והִרבה נבואה ונביאים בישראל, ומכוחו נבנה בית המקדש. וכיוון שהיה בעל נשמה גדולה וגבוהה כל כך, היה קשה להורידה לארץ, ונצרכה חנה להרבות בתפילות עד שזכתה ללדת אותו. וכל כך גדולה היתה תפילתה, עד שלמדו ממנה חז"ל הלכות רבות (ברכות לא, א; כמבואר בהמשך יב, ו).

פורסם בקטגוריה א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ג – פעולתה של התפילה

קבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אל רבונו של עולם ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. ועניין זה מוזכר בזוהר הקדוש במקומות רבים.

כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת לבוא עד אשר ידע האדם את מצוקתו ויתפלל לה' מקירות ליבו.

שני סוגי תפילות ישנם, האחד לקיומו התמידי של העולם. ואם לא היתה תפילה בעולם, היה העולם מפסיק להתקיים. ותפילה זו כמוה כקרבן התמיד שבזכותו מתקיימים השמים והארץ (עי' תענית כז, ב).

הסוג השני הוא תפילה על דברים מסוימים, כגון על צרה שמבקשים להינצל ממנה, או כדי לזכות בתוספת ברכה.

כל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית, ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי, ולפעמים באופן חלקי. וכמו שאמרו (דב"ר ח, א): "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפילה – אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה". והקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים, מסיבות שונות, הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו, ואע"פ כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן אחר.

ואף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו. ומי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים, אמר ה' לכלותם, עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב; במדבר יד). וכשבא להתחנן על עצמו, שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו).

לפיכך צריכה המתפללת להתאמץ מאוד בתפילתה, ולא תחשוב שאם התפללה חייב הקב"ה למלא את מבוקשה, אלא תמשיך ותתפלל, ותדע שהקב"ה שומע את תפילתה, ובוודאי תפילתה פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך, כיצד ומתי.

פורסם בקטגוריה א - יסודות הלכות תפילה | 3 תגובות

ד – מצוות התפילה מהתורה או מדברי חכמים

נחלקו הראשונים בשאלה, האם יש מצווה מן התורה להתפלל בכל יום. לדעת הרמב"ם (ספר המצוות מצוה ה), מצווה מן התורה על כל יהודי להתפלל בכל יום, שנאמר (שמות כג, כה): "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלוֹהֵיכֶם", וכן נאמר (דברים ו, יג): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד". ואף שיש בפסוקים אלו ציווי כללי על עבודת ה', מכל מקום לדעת הרמב"ם, יש בהם גם ציווי מיוחד להתפלל, שכן דרשו חכמים שעבודה היא תפילה, שנאמר (דברים יא, יג): "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם", ודרשו (תענית ב, א): "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה". ובתפילה אחת בכל יום יוצא אדם ידי חובת המצווה מהתורה. וחיוב המצווה כך הוא: שיפתח את התפילה בשבח לה', ומתוך כך ישאל את צרכיו, ויסיים בהודאה על הטובה שהשפיע לו ה' יתברך. והיו שקיצרו בתפילתם והיו שהאריכו, וכולם יצאו ידי חובתם, מפני שמהתורה אין שיעור לתפילה (רמב"ם תפילה א, ב-ג). לאחר מכן קבעו אנשי כנסת הגדולה נוסח לתפילה, כפי שיתבאר בהמשך (הלכה ו).

אולם לדעת הרמב"ן (בהשגותיו שם), מהתורה אין כלל חובה להתפלל בכל יום, כי הלימוד מהפסוקים שהזכיר הרמב"ם אינו דרשה גמורה אלא אסמכתא בלבד. כלומר, אנשי כנסת הגדולה הם שתקנו להתפלל בכל יום שלוש תפילות והסמיכו את דבריהם על הפסוק. ולדעת הרמב"ן, רק בעת צרה יש מצווה מהתורה לפנות אל ה' בתפילה, וכפי שלמדנו במצוות החצוצרות, שנאמר (במדבר י, ט): "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם".

נמצא שהתפילה שאדם מתפלל בעת צרה היא חובה מהתורה לכל הדעות. ולכן מי שהיא או חברתה שרויים בצרה, צריכה להוסיף בתפילתה בקשה מיוחדת על אותה הצרה, שמצווה מהתורה להתפלל אל ה' בעת צרה. וקל וחומר כשהציבור או העם שרוי בצרה, שמצווה להתפלל תפילה ציבורית, ואף היו מתקנים לכך תעניות.

נמשיך ללמוד את סדר התפילות שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ובפרק הבא נלמד באילו מהתפילות נשים חייבות.

פורסם בקטגוריה א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ה – תקנת התפילה על ידי אנשי כנסת הגדולה

אנשי כנסת הגדולה תקנו את התפילות והברכות (ברכות לג, א). כלומר, הם תקנו את נוסח תפילת שמונה עשרה. והם תקנו את נוסח כל הברכות, ובכללן ברכות קריאת שמע וברכות הנהנין. והם תקנו את שלוש התפילות, שחרית מנחה וערבית, שחרית ומנחה כחובה, וערבית כרשות.1

חברי בית הדין של עזרא הסופר, שהוקם בתחילת ימי בית המקדש השני, הם הנקראים 'אנשי כנסת הגדולה'. והיה זה בית הדין הגדול ביותר שהוקם אי פעם בישראל. מאה ועשרים זקנים היו חברים בו, וביניהם נביאים וחכמים, כמו: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, נחמיה בן חכליה, מרדכי בלשן וזרובבל, והאחרון מהם היה שמעון הצדיק (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).

בתקופת בית המקדש הראשון עם ישראל זכה להישגים רוחניים עליונים, השכינה שרתה בבית המקדש, גדולי ישראל זכו לנבואה. למרות זאת, בין המוני העם התפשטו עבירות חמורות כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבגללם נחרב לבסוף בית המקדש וגלו ישראל. לפיכך כשזכו להקים מחדש את בית המקדש השני, הקימו אנשי כנסת הגדולה בית דין גדול, ועשו סייגים לתורה, ותקנו תקנות, וניסחו את התפילות והברכות וקבעו להם סדרים, ויצרו לחיים היהודיים מסגרת שלימה, שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום. על ידי כך הרחיקו חכמים את העם מהחטאים וקרבום לעבודת ה'.

מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר. וכיוון שלא היה נוסח מסודר, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים את עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נִרגשת היוצאת מעומק הלב, אולם בפועל, טרדות היום-יום שׁוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומרבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחן, החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.

יתר על כן, בזמן בית המקדש הראשון, רבים טעו והתייחסו לקרבנות כאל פעולה אלילית בעלת כוח כישופי, שמועילה למזל טוב בפרנסה, בריאות, ביטול גזירות רעות וכיוצא בזה. והנביאים יצאו כנגד דעה מקולקלת זו, ולימדו שהקרבן נועד לבטא את הרצון להתקרב לה' במסירות נפש. שזה עיקר תכליתו של האדם, שנאמר (דברים י, יב): "מָה ה' אֱלוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וכשמביא הקרבן אינו מעוניין להידבק בה' ולהיטיב את דרכיו, לא רק שקרבנו אינו מועיל אלא שהוא מתועב בעיני ה', שנאמר (ישעיהו א, יא-יג): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי…" על ידי תקנת התפילות החזירו אנשי כנסת הגדולה את הסדר הנכון לעבודת ה', שהאמונה, הכוונה והדבקות, הם היסוד. והם אכן באים לידי ביטוי ברור יותר בתפילות, כמו שאמר רבי אלעזר: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" (ברכות לב, ב). ומתוך הדגשת כוונת הלב אנו באים ומתפללים לפני ה' שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לבטא את דבקותנו בה' בשלימות – בתפילות ובקרבנות.


  1. במגילה יז, ב, מבואר ששמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר, ומובאת שם ברייתא המבארת את סדר הברכות על פי פסוקים. והקשו שם יח, א, וכי מאחר שאנשי כנסת הגדולה תקנום, מה נותר לשמעון הפקולי להסדיר? אלא ששכחום וחזרו ויסדום. ויש לשאול, היאך יתכן ששכחו את נוסח התפילה שהיו מחויבים להתפלל בכל יום? ותרץ בשיטה מקובצת לברכות כח, ב, ששכחו את סדר הברכות בלבד, וזה מה שהסדיר שמעון הפקולי, (ואולי לכך התכוונו תר"י בברכות כד, א, בדפי הרי"ף). ולגירסת ר"ח והמאירי, לא מוזכר כלל בגמרא ששמעון הפקולי הסדיר דבר בשמונה עשרה, וממילא אין קושיה ותירוץ על כך. (ועי' בס' התקנות בישראל ח"א עמ' רלב).
פורסם בקטגוריה א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ו – הנוסח הקבוע

בקביעת נוסח תפילה אחיד, שחוזר על עצמו בכל שלוש התפילות בכל יום, ישנו חסרון מסוים. התפילה עלולה להפוך לדבר שבשיגרה ולאבד את הכוונה המתעוררת בעת שאדם מתפלל לפני ה' בלשונו. אולם מנגד, אם חז"ל לא היו מייסדים נוסח קבוע, אף שהצדיקים היו מתפללים מעומק הלב תפילות יפות, רוב הציבור היה מתפלל בחיפזון תפילה משובשת.

ומבאר הרמב"ם (הל' תפילה א, ד), שבמיוחד אחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות ישראל לבין האומות, הבעיה החריפה, משום שרבים מישראל לא היו בקיאים בלשון הקודש, שבה ראוי להתפלל. וגם בשפות אחרות לא היו בידם נוסחים יפים לתפילה. לפיכך תקנו אנשי כנסת הגדולה נוסח כל הברכות והתפילות, שיהיה מסודר בפי כל ישראל, כדי שיהא תוכן כל ברכה ערוך גם בפי עלגי הלשון.

יתרון נוסף לנוסח התפילה המסודר, שהוא כולל בתוכו את כל הבקשות הכלליות והפרטיות שראוי לבקש. לולא הנוסח המסודר, מן הסתם כל אדם היה מתפלל על תחום מסוים. הרופאים על חוליהם, החקלאים על הגשם, וכך במשך הזמן עלול היה כל יהודי להתפלל על הדברים הקרובים לליבו בלבד, תוך התנתקות משאר מערכת השאיפות הציבוריות. לכן תקנו חכמים שמונה עשרה ברכות, המקיפות את כל מערכת השאיפות, החומריות והרוחניות, של עם ישראל. וכך שלוש פעמים בכל יום מאזן המתפלל את כל מערכת שאיפותיו ומתאחד עם הרצונות הכלליים של האומה.

בנוסף על מה שאנו מבינים בנוסח התפילה, הוא כולל בתוכו אין ספור כוונות עמוקות, שמקצתן נתבארו בחכמת הקבלה. וכפי שכתב רבי חיים מוואלוז'ין (נפש החיים ב, י): "והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קודשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירים להם שבילי כל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפילות באלו התיבות דווקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה". ועוד כתב (שם ב, יג), שכל הכוונות שנתגלו לנו על ידי קדושי עליון והאר"י ז"ל, אינם אפילו טיפה מן הים כנגד עומק פנימיות הכוונות של אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה. שעל ידי הנבואה ורוח הקודש שהופיעה עליהם בעת שתקנו את נוסח התפילות והברכות, הצליחו לכלול במילים קצרות את תיקון כל העולמות, באופן כזה שבכל יום יומשך תיקון נוסף ומחודש לכל העולמות.

פורסם בקטגוריה א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ז – תקנת שלוש תפילות

בנוסף לתפילות המיוחדות שהאבות התפללו בעת צרה, הם גם יסדו זמנים קבועים שבהם היו מתפללים לפני ה' (ברכות כו, ב). אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, שהוא זה שהתחיל להאיר את העולם באמונתו, ולכן קבע את תפילתו בעת שהחמה החלה לזרוח. יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה. המיוחד ביצחק שהוא המשיך ללכת בדרכו של אברהם אביו. לפעמים קל יותר לפרוץ דרך חדשה מאשר להמשיך ללכת בה. כוחו המיוחד של יצחק, ביכולתו להמשיך ללכת בדרך האמונה, וכנגד זה תפילת מנחה, שהיא מבטאת את ההמשכיות, שכל היום נמשך מכוחה של האמונה. ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, כי יעקב התמודד עם קשיים וסיבוכים רבים, ומכולם יצא מחוזק. ולכן תיקן את תפילת הלילה, שגם בחושך, כשהמציאות אינה מאירה את פניה, אפשר להתקשר לקב"ה, ומתוך כך לגלות אור עליון נצחי.

אחר שאבות העולם סללו דרך בתפילות הללו, היו חסידים וצדיקים שהמשיכו ללכת בדרכם והתפללו שחרית, מנחה וערבית, וכפי שאמר דוד המלך (תהלים נה, יז-יח): "אֲנִי אֶל אֱלוֹהִים אֶקְרָא וַה' יוֹשִׁיעֵנִי. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי".

כהמשך למנהג האבות, תקנו אנשי כנסת הגדולה את שלוש התפילות, שחרית, מנחה וערבית. ותקנום כנגד קרבנות הציבור, מפני שהתפילות באות לבטא את המשמעות הפנימית של הקרבנות. וכיוון שתמיד של שחר ותמיד של בין הערביים הם חובה, לפיכך תקנו את תפילות שחרית ומנחה כתפילות חובה. ותקנו את ערבית כנגד הקטרת חלבים ואיברים, שהיו מעלים על המזבח בלילה. וכיוון שהעלאתם אינה מעכבת, אף תפילת ערבית היא רשות. אמנם במשך הזמן קיבלו עליהם הגברים להתפלל ערבית כחובה. וכיוון שבשבתות וימים טובים וראשי חודשים נצטווינו להקריב קרבן מוסף, תקנו חכמים להתפלל כנגדו את תפילת המוסף, אבל הנשים פטורות מתפילת מוסף (על פי רוב הפוסקים כמבואר להלן ב, ט).

וכיוון שתקנו את התפילות כנגד הקרבנות, זמני התפילות נקבעו על פי זמני הקרבנות (כמבואר להלן ח, א; יח, א). בפרק הבא נלמד אילו תפילות הן חובה לנשים ואילו תפילות רשות.

פורסם בקטגוריה א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ח – כוונה והמתקשים לכוון

תפילה היא עבודה שבלב, לפיכך עיקרה תלוי בכוונה. "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה" (שו"ע או"ח צח, א). שתי כוונות ישנן בתפילה: האחת כללית, שתכוון המתפללת שהיא עומדת לפני מלך מלכי המלכים ותימלא ביראה ואהבה; והשנייה פרטית, שתכוון ליבה למה שהיא אומרת בפיה.

ויש לדעת שבני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, ולמרות שאומרים את אותו הנוסח בכל יום, קל להם לעקוב אחר המילים ולכוון בהן. ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים, ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם מוצאים את עצמם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים את עצמם כורעים ב'מודים'.

וכבר היו מגדולי אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד), שאמר רבי חייא על עצמו, שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה. ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה, מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. מדברי גדולי האמוראים הללו למדנו שקשה לכוון מתחילת התפילה ועד סופה, ואף שצריך אדם להתאמץ לכוון ככל יכולתו, אל יפול ברוחו, כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם חלם ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר.

ולא תאמר המתפללת, אם איני מכוונת מוטב אולי שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שבאה לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביעה את הדבר העמוק ביותר, את עצם רצונה להיות קשורה לה' ולהתפלל לפניו. וכל אשה נמדדת לפי אופייה, ולעיתים מעלתה של מי שקשה לה להתרכז, ולמרות זאת התאמצה והצליחה לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתה של מי שמצליחה בקלות לכוון בכל התפילה. בנוסף לכך, אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, יתכן שגם בימים המיוחדים או כאשר מתרגשת עליהם צרה, ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. ולעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי, בשעות מיוחדות, הם מצליחים להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה.

בשם האר"י הקדוש אמרו, שהכוונה היא כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וממילא כאשר אשה מתפללת בלא כוונה, הרי שאין לתפילתה כנפיים לעלות, והתפילה ממתינה עד אשר תתפלל תפילה אחת בכוונה. וכשתזכה להתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך גם כל התפילות שאמרה בלא כוונה. והטעם לכך ברור, הרי בעצם זה שבאה להתפלל כבר הביעה את רצונה להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיה, אלא שלא הצליחה לכוון, וכאשר כיוונה, פתחה את השער לכל תפילותיה לעלות.

להלכה, כל שכיוונה את ליבה בברכה הראשונה של שמונה עשרה, אף שאת שאר התפילה אמרה בלא כוונה – יצאה ידי חובתה (שו"ע או"ח סג, ד; קא, א; ולהלן יב, ח).

פורסם בקטגוריה א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

א – מצוות הנשים בקיצור

לדעת רוב הפוסקים נשים שוות לגברים בחיוב תפילה, לפיכך חייבות להתפלל שמונה עשרה בשחרית ומנחה, וערבית היא תפילת רשות. ויש אומרים שנשים חייבות להתפלל פעם אחת ביום תפילת עמידה, וטוב שיתפללו שחרית, כדי לפתוח את היום בתפילה. ויש אומרים שנשים יכולות לצאת בתפילה קצרה, ולכן בברכות השחר ובברכות התורה כבר יוצאות ידי חובתן.

לכתחילה, טוב שנשים יתפללו שחרית ומנחה בכל יום, כדעת רוב הפוסקים. ואם יתפללו תפילה אחת, יצאו ידי חובתן, ובשעת הדחק יכולות לצאת בברכות התורה ובברכות השחר. ואשה שטרודה בטיפול בילדיה, רשאית לצאת לכתחילה בברכות התורה והשחר.

בכל אופן גם אשה שמתפללת תפילת שמונה עשרה, צריכה לברך את ברכות התורה וברכות השחר (להלן ו, א, 1; ז, ג, 3).

היו נשים שנהגו לומר את פרשיות הקרבנות, ויש אומרים שנשים צריכות לומר את פרשת התמיד. אולם להלכה אינן חייבות בזה (להלן טו, 1).

יש אומרים שנשים חייבות לומר פסוקי דזמרה שהם הכנה לתפילה עמידה, אולם להלכה אינן חייבות לאומרם (להלן טו, ד).

נשים פטורות מקריאת שמע וברכותיה, הואיל ומצוותן תלויה בזמן. והאומרת אותן תבא עליה ברכה. ואמנם יש מי שאומר שנשים חייבות במצוות זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה, וטוב שיקיימו את המצווה באמירת ברכת "אמת ויציב" בשחרית, ו"אמת ואמונה" בערבית. אבל דעת רוב הפוסקים שאינן חייבות בזה. ואף שנשים פטורות מקריאת שמע, טוב שכל אשה תאמר בכל יום את שני הפסוקים הראשונים: "שמע ישראל" ו"ברוך שם", כדי שתקבל על עצמה עול מלכות שמים (להלן טז, א).

נשים פטורות מאמירת כל התחנונים והפרקים שאומרים אחר תפילת עמידה.

נשים צריכות לומר קריאת שמע שעל המיטה ולברך "המפיל" (כמבואר בהמשך יט, 1).

נשים פטורות מתפילת מוסף של שבתות, ימים טובים וראשי חודשים. ואמנם יש אומרים שכשם שנשים חייבות בתפילת שחרית ומנחה כך חייבות בתפילת מוסף, ולכתחילה ראוי לחוש לדבריהם, אולם העיקר כדעת רוב הפוסקים, שנשים פטורות מתפילת מוסף. לכל הדעות נשים פטורות מאמירת הלל (להלן ב, ט).

יש מי שאומר שנשים חייבות בקריאת התורה של שבת, אבל למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, שנשים פטורות משמיעת קריאת התורה של שבת (להלן ב, י).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות תפילה לנשים | כתיבת תגובה

ב – לרוב הפוסקים נשים חייבות בשחרית ומנחה

אמרו חכמים במשנה שנשים חייבות בתפילה (ברכות כ, ב), ולדעת רוב הפוסקים הכוונה שמה שתקנו חכמים חל על גברים ונשים כאחד. ומתוך שלוש התפילות שתקנו חכמים בכל יום, שחרית ומנחה חובה, וערבית רשות. ואמנם במשך הזמן הגברים קבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה, אבל הנשים לא קיבלו על עצמן להתפלל ערבית, ולכן היא נשארה לגביהן תפילת רשות.

ולכאורה לפי הכלל ש"נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא" גם מתפילה היו צריכות להיות פטורות, שכן חובת התפילה תלויה בזמן, תפילת שחרית בבוקר ומנחה אחר הצהרים. אלא שהואיל והתפילה נועדה לבקש רחמים מאת ה', וגם הנשים צריכות לבקש רחמים כגברים, לפיכך תקנו חכמים את התפילות לגברים ונשים כאחד, וחובה על הנשים להתפלל שחרית ומנחה.

וגם בשבתות וחגים נשים צריכות להתפלל שחרית ומנחה, ואף שאין אומרים בהן את שלוש עשרה ברכות הבקשה שבתפילת חול, שהם עיקר בקשת הרחמים, מכל מקום גם בהן יש בקשת רחמים, כגון: "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך וטהר לבנו לעבדך באמת" וכו'.[1]


[1]. לפי דעת הרמב"ן, שמצוות התפילה מדברי חכמים, הרי שכל מה שתקנו חכמים בתפילה חל על גברים ונשים כאחד, וזו כוונת המשנה בברכות כ, ב, שנשים חייבות בתפילה. והגמרא שם מבארת שהטעם לחיוב הנשים, מפני שגם נשים צריכות רחמים, ולכן, למרות שהזמן גורם את חיוב התפילה, נשים חייבות בה. וכך דעת רש"י, הרא"ש והרא"ה, שטעם חיוב הנשים בתפילה מפני שהיא לרחמים, וממילא חייבות בשתי תפילות. וכתבו במ"א קו, ב, ומ"ב קו, ד, שכך היא דעת רוב הפוסקים. וכן פסק למעשה בשו"ע הרב קו, ב. (לדעת רש"י נשים פטורות ממצוות עשה דאורייתא שהזמן גרמא, אבל במצוות מדברי חכמים שהזמן גרמא נשים חייבות, וממילא לדעתו נשים חייבות בתפילה דרבנן. אמנם לרוה"פ גם ממצוות דרבנן שהזמן גרמא נשים פטורות, וחיובן בתפילה מפני שהן צריכות רחמים. ע' הליכות ביתה ע' 36-38.)

ולפי הרמב"ם, שסובר שמצוות התפילה מהתורה, כיוון שאין למצווה מהתורה זמן, נשים חייבות בה. ולפי הרי"ף והרמב"ם, גירסת הגמרא שמבארת מדוע נשים חייבות בתפילה "משום דמצוות עשה שלא הזמן גרמא היא". ורבים פירשו שלפי זה נשים חייבות בתפילה אחת כפי חיוב התורה (כמובא בהערה 2). אולם מנגד, לדעת כמה מגדולי האחרונים, לרמב"ם נשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה, וערבית רשות, שהואיל ויסוד חיוב התפילה שווה לגברים ונשים, כיוון שתקנו חכמים לקיים את מצוות התפילה בשתי תפילות חובה, גם הנשים חייבות בזה. וכ"כ מהר"ם בן חביב בכפות תמרים, שאגת אריה יד, ערך השלחן, אור לציון ח"ב ז, כד; יד פשוטה תפילה א, א; מחזה אליהו יט. וכל האחרונים הללו סוברים למעשה שנשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה, שהרמב"ם והרמב"ן מסכימים לכך. וגם בדברי הב"י ושו"ע קו, א, יש מקום לדון כיצד פסק, ובמחזה אליהו שם מוכיח שסובר שנשים חייבות בשחרית ומנחה.

וע' בבירור הלכה (זילבר) או"ח ח"ב קו, שכדעת הרמב"ם שהתפילה מהתורה סוברים רבים מהראשונים. אמנם אפשר לבאר את מה שכתב במ"ב קו, ד, שלרוה"פ נשים חייבות בשתי תפילות, מפני שגם בדעת הרמב"ם רבים סוברים שנשים חייבות בשתי תפילות.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות תפילה לנשים | כתיבת תגובה

ג – הסוברים שחייבות בתפילה אחת ביום

יש אומרים שלפי שיטת הרמב"ם, נשים חייבות להתפלל רק תפילה אחת בכל יום. וזאת משום שלפי דעת הרמב"ם שורש מצוות התפילה מהתורה, שבכל יום צריך כל יהודי לפנות אל ה' בתפילה. וכיוון שזו מצווה שאינה תלויה בזמן, נשים חייבות בה. כי רק ממצוות עשה שתלויות בזמן נשים פטורות, אבל במצוות שאינן תלויות בזמן נשים חייבות. ואף שבכל יום ישנה מצווה חדשה להתפלל, אין היא נחשבת מצווה שתלויה בזמן, הואיל וכל הימים שווים, בלא הבדל בין חגים, שבתות וימות החול, ובתוך היממה עצמה לא קבעה התורה זמן מסוים לתפילה, הרי שמצוות התפילה מהתורה היא מצווה יומית שאינה תלויה בזמן.

נמצא אם כן שתקנת חכמים לגברים להתפלל בכל יום שלוש תפילות אינה חלה על הנשים, אבל מצוות התורה להתפלל בכל יום תפילה אחת מחייבת את הנשים. אלא שהואיל ותקנו חכמים נוסח קבוע לתפילה, על הנשים לקיים את מצוות התפילה מהתורה בשמונה עשרה ברכות כפי שתקנו חכמים. והואיל ותקנו חכמים זמנים קבועים לתפילה, על הנשים להתפלל את תפילתן האחת באחד מהזמנים שתקנו חכמים, בזמן של תפילת שחרית או בזמן של תפילת מנחה או בזמן של תפילת ערבית.[2]


[2]. כפי שלמדנו בהערה הקודמת, לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם נשים חייבות בתפילה מפני שהיא מצווה שלא הזמן גרמא, כי מהתורה יש חובה להתפלל בכל יום וכל היום כשר לתפילה, הרי שאינה תלויה בזמן. ולדעת רבים מהאחרונים, וביניהם הב"ח ופר"ח, יוצא שלדעתם נשים חייבות להתפלל פעם אחת ביום. ולדעת רבים, גם השו"ע פסק כמותם, וכ"כ הפמ"ג. וכך באר ופסק ביבי"א ו, יז; ויחו"ד ג, ז; והזכיר עוד ראשונים ואחרונים שעומדים בשיטה זו. ויעויין עוד בס' הליכות ביתה ו, א, בהערה.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות תפילה לנשים | כתיבת תגובה

ד – הסוברים שיוצאות בברכות השחר והתורה

יש מקילים וסוברים, שלפי שיטת הרמב"ם, רק המצווה מהתורה מחייבת את הנשים, היינו להתפלל בכל יום תפילה כל שהיא. ובכל בקשה שיבקשו מאת ה' יקיימו את מצוות התפילה. ומה שתקנו חכמים להתפלל שלוש תפילות בנוסח שמונה עשרה ברכות, תקנו לגברים, אבל נשים אינן חייבות בזה.

ויש שהקשו, היאך אפשר לצאת בבקשה כל שהיא, והלא לדעת הרמב"ם (תפילה א, ב), מהתורה סדר התפילה הוא, שקודם יפתח אדם בשבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו בבקשה ובתחינה, ואח"כ יסיים בנתינת שבח והודיה לה'. ומשמע שכל זמן שאין עושים כסדר זה לא יוצאים ידי תפילה, ואם כן איך אפשר לומר שהנשים יכולות לצאת ידי חובת המצווה מהתורה בבקשה כל שהיא (פמ"ג, מג"ג). וביארו כמה אחרונים, שנשים יוצאות ידי חובת התפילה בברכות התורה ובברכות השחר. שכן ברכות התורה פותחות בשבח – "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו", ואח"כ יש בהן בקשה – "והערב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך בפינו וכו' ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו' יודעי שמך ולומדי תורתך וכו'", ולבסוף יש גם הודאה – "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

וכן בברכות השחר, בכל הברכות יש שבח, ובהמשך בברכת "המעביר שינה" יש בקשה – "יהי רצון מלפניך וכו' שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך, ואל תביאנו לידי חטא וכו'", ובסיום הודאה: "ברוך אתה ה' הגומל חסדים טובים לעמו ישראל".[3]


[3]. במגן אברהם (הפירוש החשוב על שו"ע או"ח) קו, ב, כתב, שאפשר שלפי הרמב"ם ניתן לקיים את המצווה בבקשה כל שהיא, וכתב שעל זה סומכות הנשים שמסתפקות באיזו בקשה שאומרות בבוקר (יש לציין כי גם בברכת המזון ובברכה מעין שלוש יש שבח, בקשה והודאה, ויוצאים בהן ידי תפילה מדאורייתא). אבל הוסיף המ"א, שלדעת רוב הפוסקים, נשים חייבות בשחרית ומנחה. וכ"כ במ"ב קו, ד, שעל סברה זו סומכות נשים רבות, אלא שנכון שיתפללו שתי תפילות כדעת רוב הפוסקים. וע' במקורות שהזכרתי לעיל, ובספר הליכות ביתה ו, א, שדנו בדברי הרמב"ם על פי המגן אברהם, ותמצית דבריהם הובאה למעלה. גם הרב אויערבאך אמר שמנהג הנשים להקל בתפילה קצרה (הליכות שלמה ב, הערה ה). אולם משמע מכל הפוסקים שהזכרנו, שלכתחילה אין לסמוך על תפילה קצרה.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות תפילה לנשים | כתיבת תגובה

ה – הלכה למעשה

לכתחילה טוב שנשים יתפללו בכל יום תפילת עמידה של שחרית ושל מנחה, ואם יתפללו רק תפילה אחת ביום – יצאו ידי חובתן. ואף שלדעת רוב הפוסקים נשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה, מכל מקום כיוון שמדובר בדין שהוא מדברי חכמים, הרוצות להקל רשאיות לכתחילה לסמוך על דברי הסוברים שנשים חייבות בתפילה אחת ביום. וטוב שתפילה זו תהיה תפילת שחרית, כדי לפתוח את היום בתפילה. ומי שלא הספיקה להתפלל שחרית תתפלל מנחה, ובדיעבד, אם לא הספיקה להתפלל מנחה תתפלל ערבית.

והנוהגות להסתפק בברכות השחר וברכות התורה – יש להן בדוחק על מה לסמוך, אבל אין ראוי לנהוג כן, מפני שלדעת רובם המכריע של הפוסקים חובה להתפלל עמידה לפחות פעם אחת ביום.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות תפילה לנשים | כתיבת תגובה

ו – נשים המטופלות בילדים

נשים המטופלות בילדים קטנים וטרודות בניהול ענייני הבית, רשאיות לכתחילה לצאת ידי מצוות התפילה בברכות השחר ובברכות התורה בלבד. שכבר למדנו (הלכה ד) שיש סוברים שמעיקר הדין נשים יכולות לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר ובברכות התורה. ואף שלכתחילה אין ראוי לסמוך על דעה זו, מכל מקום נשים שטרודות בטיפול בילדיהן, רשאיות לכתחילה לצאת בברכות השחר וברכות התורה. וכן העיד רבי אריה ליב בנו של רבי ישראל מאיר בעל 'החפץ-חיים', שאימו כמעט שלא התפללה בשנים שהילדים היו תחת ידיה, ואמרה לו כי אביו אמר לה שהיא פטורה מהתפילה מפני שהיא עוסקת בגידול ילדיה.[4]

ואף אם תלך לעבוד מפני הצורך לסייע בפרנסת המשפחה, או שתשלח את ילדיה למעון, לגן ולבית הספר, ותישאר בבית כדי לסדרו ולנוח מעט, כיוון שככלל היא עייפה וטרודה בטיפול בילדים, מותר לה לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר ובברכות התורה. ואם אפשר לה לכוון בתפילת עמידה – יותר טוב שתתפלל עמידה. וכל אשה רשאית להחליט בעצמה אם עומס הטיפול בילדים מכביד עליה עד כדי כך שלא תתפלל שמונה עשרה. ואם קשה לה להחליט בעצמה, תוכל להתייעץ בזה עם רב או רבנית.

אבל אשה שיוצאת לעבוד שלא מפני הכרח הפרנסה, אלא מפני שיש לה פנאי, אין ראוי שתסמוך על הדעה המקילה, אלא תקפיד להתפלל בכל יום תפילת שמונה עשרה, בנוסף לברכות התורה וברכות השחר.[5]

אשה שהיתה מטופלת בילדים, והסתפקה בתפילה קצרה, צריכה לשים לב שאחר שילדיה יגדלו ועול הבית יפחת, תחזור להתפלל שמונה עשרה בכל יום.


[4]. כך הוא המנהג הרווח, ועדות הרב אריה ליב מובאת בשיחות החפץ חיים ח"א אות כ"ז. ושני טעמים לכך. ראשית, בשעת הדחק אפשר לסמוך לכתחילה על סברת המ"א. שנית, יש שביארו שהטרדה המתמדת של הנשים המטופלות בילדים כמוה כדברים המבטלים את הכוונה, שמעיקר הדין פוטרים את הטרוד ממצוות התפילה. וכפי שאמרו חז"ל (ערובין סה, א), שהבא מן הדרך פטור מהתפילה שלושה ימים, וכן לגבי שאר טרדות. וכן כתב בשו"ע צח, ב, שלא יתפלל במקום שטורד את כוונתו ולא בשעה המבטלת את כוונתו. ואמנם למעשה סיים: "ועכשיו אין אנו נזהרים בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה". אבל אפשר לומר שהנשים נוהגות כעיקר הדין, שהואיל ובכל השנים שהן מטופלות בילדים טרדתן גדולה, הרבה יותר מטרדתו של הבא מן הדרך, לפיכך אינן נוהגות להתפלל עמידה. וכיוצא בזה כתב בשו"ת מחז"א סי' כ, ה, בשם החזון איש, והביאו בס' הליכות ביתה פ"ו הערה א'. עוד אפשר לומר על פי הכלל שהעוסק במצווה פטור ממצווה אחרת, שאשה המטופלת בילדים עוסקת במצווה תמידית של חסד, ועל כן היא פטורה מהתפילה שדורשת מאמץ ריכוז (עפ"י שיטת הר"ן כמובא בבאו"ה לח, ח, ד"ה 'אם צריך', שאפילו אם יכול להתאמץ לקיים את שתי המצוות, לא הטריחה התורה את העוסק במצווה לקיים גם את המצווה השנייה).

וכבר למדנו בהלכה ד', שבברכות התורה ובברכות השחר נשים יכולות לצאת ידי חובת תפילה, שיש בהן שבח, בקשה והודאה. ואין הברכות צריכות כוונה כפי שצריך לכוון העומד בתפילה לפני מלך מלכי המלכים, ולכן הטרדות פחות מעכבות את אמירת ברכות התורה והשחר. וצריך שכל הנשים יתרגלו לברכן בכל יום.

[5]. אמנם יש מדרגות במידת הטרדה ועול הבית, והדבר תלוי בכמה גורמים: מספר הילדים, אופיים, גילם, האם שולחים אותם למעון ומידת העזרה שיש לאשה. מ"מ ברור שגם מי ששולחת את ילדיה למעון ואיננה עובדת, אם זכתה בהרבה ילדים, העול המוטל עליה כבד ומטריד, והיא רשאית לצאת ידי חובתה לכתחילה בברכות השחר והתורה. ואם היא יכולה להתפלל בישיבה בשעת נסיעתה לעבודה, יש ספק אם עדיף שתתפלל בישיבה שמונה עשרה, או שתסתפק בתפילה קצרה, כמבואר בהמשך יב, יד. והרוצה להתפלל בקביעות שמונה עשרה בישיבה רשאית.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות תפילה לנשים | כתיבת תגובה

ז – כללי המצוות שנשים חייבות ופטורות מהן

ככלל, נשים חייבות במצוות כגברים, זולת מצוות עשה שהזמן גרמן, שמרובן נשים פטורות. וכפי שאמרו חכמים במשנה (קידושין כט, א): "כל מצוות עשה שהזמן גרמא – אנשים חייבין ונשים פטורות".

ואלו הן מצוות העשה שהזמן גורם את חיובן ונשים פטורות מהן: א) קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית (ובכללן זכירת יציאת מצרים, ע' טז, ג). ב) תפילין של ראש. ג) תפילין של יד. ד) ציצית. ה) סוכה. ו) לולב. ז) שופר. ח) ספירת העומר.[6]

ויש מצוות עשה שהזמן גרמן שלמדנו בתורה שנשים חייבות בהן, ואלו הן: א) אכילת מצה בליל פסח (פסחים מג, ב). ב) שמחת החג (פסחים קט, א). ג) קידוש של שבת (ברכות כ, ב). ד) תוספת עינוי ביום הכיפורים (סוכה כח, ב).

לדעת רוב הפוסקים, גם ממצוות מדברי חכמים שהזמן גרמן נשים פטורות, שכל מה שתקנו חכמים כעין דיני התורה תקנו. לפיכך נשים פטורות מאמירת הלל בראש חודש. ויש אומרים, שנשים חייבות במצוות שתקנו חכמים והזמן גרמן. ולכל הדעות, במצוות שתקנו חכמים מפני הנס, חייבו גם את הנשים, שאף הן היו באותו הנס, והן: א) ארבע כוסות בליל הסדר. ב) מקרא מגילה. ג) הדלקת נרות חנוכה.[7]

אבל בשאר המצוות, אין הבדל בין גברים לנשים, וכפי שמבואר בהמשך המשנה (קידושין כט, א): "כל מצוות עשה שלא הזמן גרמא – אחד האנשים ואחד הנשים חייבין". ונזכיר כמה מצוות לדוגמא: נשים חייבות כגברים בקביעת מזוזה, בהפרשת תרומות ומעשרות, בנתינת הלוואה וצדקה.

ועוד אמרו שם: "כל מצוות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד האנשים והנשים חייבין". למשל, נשים חייבות להיזהר כגברים מאיסורי חמץ בפסח, ומאכילה ושתייה ביום הכיפורים, ולמרות שהם איסורים שתלויים בזמן, כיוון שהן מצוות 'לא-תעשה', נשים חייבות בהן כגברים.

ויש כמה מצוות לא תעשה ששייכות לגברים בלבד, והן: 'בל-תקיף' את פאת הראש, ו'בל-תשחית' את הזקן בתער, ואיסור המיועד לכהנים זכרים שלא להיטמא למתים (קידושין שם).[8]

בפרק הבא נבאר בעזרת ה' טעם להבדל שבין גברים לנשים במצוות עשה שהזמן גרמן.


[6]. יש עוד מספר מצוות שנשים פטורות מהן מסיבות אחרות, והן: א) תלמוד תורה (הכוונה לשם לימוד אבל כדי לחיות חיי תורה חייבות ללמוד, כמבואר בהמשך פרק ז, ב). ב) כתיבת ספר תורה. ג) קידושין. ד) פריה ורביה. (שתי אלו מתקיימות באופן אקטיבי על ידי האיש). ה) מילה. ו) פדיון הבן. ודברים אלו על פי הרמב"ם בספר המצוות סוף מניין עשין, מצ' רמח. אמנם יש חילוקי דעות בחלק מהדינים, לדוגמא, לדעת השאגת אריה ל"ה, נשים חייבות בכתיבת ספר תורה.

[7]. לרוב הפוסקים ובכללם, שאילתות, תוס', ר"ן, ריטב"א ורע"א, נשים פטורות ממצוות מדרבנן שהזמן גרמן. לרש"י ור"ת והמנהיג, נשים חייבות במצוות עשה שהזמן גרמן שחכמים תקנו. וע' בהליכות ביתה ע' 36-38.

[8]. המשנה בקידושין עוסקת במצוות פרטיות אישיות שנוהגות כיום, אבל ישנן עוד מצוות כלליות שיש בהן הבדל בין גברים לנשים, כמצוות העדות שמחויבים בה הגברים, וכמצוות המלחמה לכיבוש הארץ ששייכת לגברים, אף שגם נשים מצוות לסייע לה.

לעומת זאת, מצוות נידה שייכת לנשים בלבד. ובמצוות חלה והדלקת נר בערב שבת, יש לאשה זכות ראשונה לקיים את המצווה לפני האיש.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות תפילה לנשים | כתיבת תגובה

ח – האם נשים רשאיות לברך על מצוות שהזמן גרמן

אשה שרוצה להתנדב ולקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, יש לה שכר על כך אלא שאינו כשכר האיש. וכפי שאמר רבי חנינא: "גדול מצוּוה ועושה ממי שאינו מצוּוה ועושה" (קידושין לא, א). ובאר הריטב"א שטעם הדבר, כי מי שמצוּוה לקיים מצווה, השטן מקטרגו ויצר הרע מתאמץ יותר להפריעו, ולכן שכרו מרובה יותר, וכפי שאמרו "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג).

אלא שנחלקו הראשונים, האם נשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן. לדעת הרמב"ם ועוד כמה ראשונים, אסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי אומרים בברכה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", והיאך תאמר "וצוונו" כאשר לא נצטוותה, ויש בכך ברכה לבטלה. וכן פסק בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח תקפט, ו), וכן המנהג הרווח אצל רוב יוצאות ספרד.

אולם לדעת רבנו תם ורוב הראשונים, נשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי מצוות אלו שייכות במידה מסוימת גם להן, עובדה שיש להן שכר על קיומן. ולגבי נוסח הברכה, אין חשש, מפני שאין אומרים בברכה "וצווני" אלא "וצוונו", היינו את כלל ישראל, והאשה חלק מכלל ישראל, ולכן היא יכולה לשבח ולהודות לה' על הקדושה שקידש את ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במצווה הזו. וכן פסק הרמ"א, וכן מנהג כל יוצאות אשכנז.[9]

אבל ברכות של שבח והודאה שתלויות בזמן, כיוון שאין אומרים בהם "וצוונו", כמו ברכות פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, גם נשים ספרדיות יכולות לברך, ויש להן מצווה בזה. ואמנם, יש מי שאומר, שלפי מנהג הספרדים, כיוון שהנשים פטורות מאמירתן, אינן רשאיות לומר את ברכתן, ולכן בבתי ספר שלומדות בהן בנות אשכנזיות וספרדיות, חובה על המורות להדריך את הספרדיות שלא לומר את חתימת הברכות של פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע (הרב עובדיה יוסף). אולם למעשה, דעת פוסקים רבים, שגם למנהג ספרדים מותר ומצווה לנשים לברך על פסוקי דזמרה, הואיל והן ברכות של שבח והודיה, וכן המנהג הרווח. ולכן המורות אינן צריכות להדריך את הספרדיות לנהוג אחרת מהאשכנזיות, ובמיוחד שהדבר גורם לבלבול בכיתה.[10]


[9]. כפי הנראה, המנהג הרווח היה, שנשים רשאיות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, וכך דעת ר"ת (תוס' ר"ה לג, א, עירובין צו, א), וכ"כ הרז"ה, וכן נהגו בצרפת ואשכנז ופרובנס. וכן דעת רי"ץ גיאות מראשוני הספרדים, וכן כתבו הרמב"ן קידושין לא, א, הר"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי. ועוד רבים. לעומת זאת, הסוברים שלא לברך באים מחמת טענות הלכתיות שונות ולא מחמת מנהג, וכ"כ הרמב"ם ואחריו הסמ"ג ואור זרוע, שהיאך יאמרו "וצוונו". בנוסף לכך, דעת הראב"ד ואור זרוע, שהלכה כת"ק שאין לנשים מצווה בזה, וממילא אסור להן לברך. וגם לדעת רבי ישעיה הראשון לא יברכו, כי אם יברכו יראו בעצמן כאילו חייבות ויעברו על בל תוסיף.

למעשה, השו"ע (תקפט, ו) שנוהג לחשוש יותר לספק ברכה, הורה שלא יברכו, והרמ"א פסק על פי המנהג הרווח באשכנז שיברכו. ואף שהשו"ע הורה שלא יברכו, לא מעט פוסקים ספרדים כתבו על פי המנהג, שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן. וכ"כ החיד"א לגבי ברכה על נטילת לולב, וכ"כ זכור לאברהם, והובאו דבריהם בכה"ח יז, ד, ותקפט, כג. וכ"כ ברב פעלים ח"א סו"י יב, לעניין לולב. וכן נהגו במשפחת הרב עובדיה הדאיה ז"ל. וכ"כ הרב משאש בשמש ומגן ח"ב עב, ג, שרשאיות לברך. וע' בהליכות ביתה ע' 57-62. וע' ביחו"ד א, סח, וביבי"א ח"א לט-מב, וח"ה מג, שחיזק מאוד את מנהג ספרדים שלא לברך, ואף הזכיר שיש מפוסקי אשכנז שהורו שלא לברך, ומהם החכם צבי והדברי חיים. ע"כ. וראוי שכל עדה תמשיך לנהוג כמנהגיה עד הכרעת הסנהדרין הגדולה שתקום בעז"ה במהרה בימינו.

[10]. ביחו"ד ג, ג, פסק שאין לנשים ספרדיות לברך ברכות פסוד"ז, וכ"כ ביבי"א ב, ו, לגבי ברכות ק"ש, מפני שדינן כדין ברכות על מצוות שהזמן גרמן. אבל לדעת פוסקים ספרדים רבים, יש הבדל בין ברכות על מצוות ובין ברכות שבח והודאה, ולא רק שמותר לברכן אלא אף טוב שנשים יברכו אותן. וכ"כ בכה"ח ע, א. וכ"כ בשו"ת אור לציון ח"ב ע' מ"ד, וכתב שכך הורה הרב עזרא עטייא ז"ל ראש ישיבת פורת יוסף. וכן הורה הרב עובדיה הדאיה ז"ל. וכ"כ הרב משאש בשמש ומגן ח"ג סג, ה. וכ"כ בהליכות שלמה ז, ב, ובציץ אליעזר ט, ב. וכן מורה הרב מרדכי אליהו שליט"א. וכך נהגו נשים צדקניות, וכן נוהגים ברוב בתי הספר. והואיל והדבר מוסכם על רוב ככל הפוסקים האשכנזים, כמבואר בשו"ע הרב ע, א, וערוה"ש ע, א. ובמ"ב ע, ב, אף מביא דעה שנשים חייבות בפסוד"ז. וכך גם דעת רבים מהפוסקים הספרדים, שטוב שנשים יברכו ברכות אלו. לפיכך, כדי שלא להרבות בשינויים בין הבנות ומחלוקות בין העדות, ראוי להורות לכולן לברך. ועוד, שאין אומרים ספק ברכות להקל במקום שיש מנהג. אמנם בנות שיודעות כי מנהג ביתם להקפיד שהנשים לא יברכו ברכות אלו, יקפידו על כך לעצמן. וכל זמן שאינן יודעות שנהגו להקפיד על כך, ינהגו כשאר בנות הכיתה.

ונלענ"ד שככלל, במקום שחיים יחד בני כל העדות, כאשר ישנה מחלוקת בין מנהגי העדות, יש להורות לכל עדה כמנהגה, ואין לומר שהולכים אחר רוב הפוסקים. אולם כאשר בעדה אחת הדין מוסכם ובשנייה מחלוקת, יש להורות על פי הרוב, כדי שלא להרבות מחלוקות.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות תפילה לנשים | כתיבת תגובה

ט – מוסף והלל

מצווה מהתורה להקריב בימים מיוחדים קרבנות ציבור נוספים לכבוד קדושת היום, והם נקראים 'מוספים', וכנגד קרבנות המוסף תקנו חכמים להתפלל באותם ימים תפילת מוסף. ואלו הם הימים: שבתות, ראשי חודשים, ימים טובים וחול המועד.

נחלקו הפוסקים אם נשים חייבות להתפלל מוסף. יש אומרים שהואיל וגם בתפילת מוסף מבקשים רחמים, הרי שהיא כשאר תפילות החובה, שלדעת הרמב"ן, נשים חייבות בהן. ועוד, שהואיל ונתקנו לכבוד קדושת היום, כשם שנשים מצוות לומר קידוש בשבת כך צריכות להתפלל מוסף (מגן גיבורים). ויש אומרים, שהואיל ותפילת מוסף תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה (צל"ח). למעשה, הואיל וזו מצווה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, ואין חובה לנשים להתפלל מוסף, והרוצה להתפלל רשאית ויש לה בזה זכות. ובראש השנה ויום הכיפורים, ראוי שכל אשה תתפלל מוסף, מפני שעיקר בקשת הרחמים של הימים הנוראים בתפילת מוסף.[11]

תקנו חכמים לגברים לומר הלל בחגים ובחנוכה. וכן נוהגים לומר הלל בראשי חודשים. וכיוון שאמירת ההלל תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה, והרוצה לומר הלל תבוא עליה ברכה. אלא שכפי שלמדנו, למנהג ספרד לא תברך, ולמנהג אשכנז רשאית לברך על ההלל.[12]


[11]. אפשר לתלות את המחלוקת בדעת הרמב"ן והרמב"ם, שלרמב"ן נשים חייבות בכל התפילות שתקנו חכמים ובכללן מוסף, ולרמב"ם חייבות רק בתפילה אחת ביום, אבל ממוסף, שהזמן גורם, פטורות. ואפשר לומר שגם לרמב"ן נשים פטורות, מפני שעיקר המוסף במקום הקרבן ולא כרחמים, ורק בתפילות שעיקרן לרחמים נשים חייבות. ועוד, שהואיל והיו מקריבים את המוסף מתרומת מחצית השקל, ונשים פטורות מנתינת מחצית השקל, ממילא פטורות גם ממוסף. ומנגד, אפשר לומר שגם במוסף אנו מבקשים רחמים, ונשים שייכות לזה כגברים. ועוד, שגם הנשים היו מתכפרות בקרבן מוסף, ולכן אף הן צריכות להתפלל מוסף. וספק דרבנן להקל, ולכן נשים פטורות מתפילת מוסף, ואם ירצו יוכלו להתפלל. (אמנם בילקוט יוסף ח"א ע' קפז, כתב שטוב שישמעו את התפילה מהחזן, מפני שאלו ברכות התלויות בזמן, ולשיטתו אף שאין אלו ברכות המצוות, יש לחוש לברכה לבטלה. ואע"פ כן הסכים שאם מתפללות בעצמן יש להן על מה לסמוך. ובמיוחד במוסף של ימים נוראים ונעילה. ובכה"ח רפו, ז, כתב שהמנהג שנשים מתפללות מוסף כמו שחרית). וע"ע בהליכות ביתה ו, ו.

[12]. ע' לעיל ב, 9, וכפי שכתבתי שם, גם בין הפוסקים הספרדים, יש סוברים שנשים רשאיות לברך. לעומת זאת, גם בין הפוסקים האשכנזים יש אומרים שעדיף שלא תברך, וכ"כ היעב"ץ וישועות יעקב תכב, ו. וע' הליכות ביתה ח, ז, ובהערות. וע' להלן כג, 9.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות תפילה לנשים | כתיבת תגובה

י – קריאת התורה

לכל הדעות נשים פטורות מקריאת התורה בימי חול ובחגים, אולם בשבת, לדעת בעל ה'מגן-אברהם' (רפב, ו), נשים חייבות לשמוע את קריאת התורה, שתקנו חכמים שישמעו את כל התורה בכל שנה. אולם לדעת רוב רובם של הפוסקים, נשים פטורות משמיעת קריאת התורה בשבת, מפני שזו מצווה שתלויה בזמן. וכן הלכה. אלא שאשה שיכולה, טוב שתשמע את קריאת התורה בשבת, מפני שלכל הדעות, אף שהיא פטורה, אם תשמע תקיים מצווה ויש לה בזה זכות.[13] (המחלוקת אם אשה חייבת בשמיעת פרשת 'זכור' תבואר בהמשך כג, ה).

בעת הגבהת התורה, מצווה על הגברים והנשים לראות את הכתב ולכרוע, ולומר "וזאת התורה" וכו' (שו"ע או"ח קלד, ב). יש נוהגות להחמיר, שבזמן שהן רואות דם נידה, אינן מסתכלות בספר התורה, ויש מקילות. והרוצה להקל רשאית, מפני שמעיקר הדין אין בזה איסור.[14]


[13]. מגילה כג, א: "הכל עולין למנין שבעה, אפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור". וכתב המגן אברהם רפב, ז, שמזה שנשים מצטרפות מעיקר הדין למניין שבעת העולים, משמע שאף הן חייבות בקריאת התורה. וכן מבואר במס' סופרים יח, ד, ומשמע שאף בהפטרה חייבות. ואף שנשים אינן חייבות בתלמוד תורה, תקנו לדעתו את הקריאה גם לנשים כדי שישמעו את כל התורה, כדוגמת חיובן בהקהל. אמנם רוה"פ חולקים עליו, ויש שביארו שהכוונה שרצוי שישמעו אבל אינן מחויבות. וכך משמע מהתוס' והרא"ש ועוד ראשונים, כמובא בהליכות ביתה ט, הערה ג (וע"ש ט, א-ב שסיכם את הסוגיה). וכ"כ במור וקציעה וערוה"ש רפב, יא. ובמ"ב יב, הוסיף שיש מקומות שנשים נוהגות לצאת מביהכ"נ בשעת קריאת התורה.

[14]. כתב הרמ"א או"ח פח, א, שיש נשים שנהגו שבעת שהן רואות דם נידה אינן נכנסות לביהכ"נ (ומשפסק הדם אף שלא טבלו לא החמירו). ויש שהתירו הכל, וכן עיקר. אמנם המנהג להחמיר, ורק בימים נוראים נהגו הכל להיכנס לביהכ"נ. וכתב במ"ב פח, ז, שהמנהג שנכנסות לבית הכנסת אבל אינן מסתכלות על ספר התורה בשעת הגבהתו. ומעיקר הדין ברור שמותר לנידה לראות את ספר התורה, וכמו שכתב בשו"ע יו"ד רפב, ט, שכל הטמאים אפילו נידות מותרים לאחוז בס"ת ולקרות בו. ונשים רבות נוהגות כך לכתחילה, וגם בעת נידתן מסתכלות על התורה בעת הגבהתה. וע' בילקוט יוסף ח"א ע' קלה, ובהמשך ט, ז, 5.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות תפילה לנשים | כתיבת תגובה

א – ההשלמה ההדדית שבין איש לאשה

ככלל ישנו שוויון בין גברים לנשים, וצלם אלוהים שניתן באדם, כולל גברים ונשים כאחד, וכן סגולת ישראל, כוללת גברים ונשים כאחד, וכן התורה ניתנה לכל ישראל, גברים ונשים כאחד (כמבואר בהמשך ז, א). וכן למדו חכמים מהפסוק (שמות כא, א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין לה, א).

אמנם, אי אפשר להתעלם משינויים פרטיים שישנם בין גברים לנשים, הן שינויים גופניים ונפשיים מצד הבריאה האלוקית, והן שינויים הלכתיים כדוגמת ההבדלים במצוות עשה שהזמן גרמן. השינויים הללו מאפשרים לאיש ולאשה להשלים זה את זה.

כדי לגלות את העניין האלוקי בעולם, יש צורך בגילוי דרך שני פנים שישלימו זה את זה. כל נברא הוא מוגבל, ולכן אינו יכול לקלוט את השלימות האלוקית, אבל על ידי כלל ישראל, מתגלה השלימות האלוקית בעולם. מכאן החשיבות הגדולה של אחדות ישראל, מפני שרק עם ישראל על כל מרכיביו יכול לקבל את התורה ולתקן על ידה את העולם. וכפי השוני שבין הנשמות, כך ישנם טעמים שונים לדברי התורה, וכפי שנאמר (תהלים סב, יב): "אַחַת דִּבֶּר אֱלוֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי". וכן נאמר (ירמיה כג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע". ודרשו חכמים: "מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות – אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות" (שבת פח, ב). "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות – אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין לד, א). וכפי שאמרו על מחלוקת בית הלל ובית שמאי, ועל כל שאר המחלוקות שבדברי חכמים – "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן" (עירובין יג, ב).

ההשלמה ההדדית המשמעותית ביותר לאדם, היא ההשלמה שבין הזכר והנקבה, שעל ידה יכול האדם לגלות את צלם האלוקים שבו ולהגיע לשלמותו. ולא רק באדם, אלא בכל הבריאה, מהעולמות העליונים ועד העולם הזה, ישנה חלוקה לזכר ולנקבה, וכל מין לבדו אינו יכול להתקיים ולחיות בלא ההשלמה של המין השני. יסוד זה מבואר בהרחבה בחכמת הקבלה. וזהו שאמר רבי אלעזר (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם", שנאמר (בראשית ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם". ועוד אמרו חכמים (יבמות סב, ב): "כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה… בלא תורה, בלא חומה".

כשם שהשוני בין הזכר והנקבה מאפשר להם להתחתן ולהוליד ילדים, כך השוני הרוחני והנפשי מאפשר להם להתאחד, להשלים ולהפרות זה את זה מבחינה רוחנית.

על פי זה ניתן להבין מעט את הטעם היסודי להבדלים ההלכתיים שבין מצוות הגברים והנשים.

פורסם בקטגוריה ג - טעמי מצוות הנשים | כתיבת תגובה

ב – טעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן

הטעם הפשוט והמקובל, לכך שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, הוא כדי שיוכלו למלא את יעודן, לבנות את הבית המשפחתי. אחריות גדולה מוטלת על הנשים, לבנות ולקיים את המשפחה, שעליה מושתת עתידנו האישי והלאומי. אחריות זו נובעת מטבע בריאתן, שהן יולדות ומיניקות; וגם מאופיין הנשי והאימהי, שיש בו סגולות מתאימות לבניית המשפחה וטיפוחה. פעמים רבות האחריות לניהול הבית ולגידול הילדים וחינוכם דורשת התמסרות שנמשכת כל שעות היום והלילה, ואם תוטל על הנשים אחריות לקיום המצוות שהזמן גרמן, התובעות מהאדם לעצור את פעילותו השוטפת ולקיימן, לא יוכלו לטפל כראוי במשפחתן (עפ"י אבודרהם וספר חסידים תתריא).

אפשר לפרש בדרך זו גם את הטעם לכך שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה. לימוד התורה דורש התמסרות רבה, הן בגיל הנעורים בקניית יסודות הלימוד, והן אח"כ במשך כל החיים בהקדשת שעות בכל יום ללימוד התורה. ואם הנשים היו מצוות בלימוד תורה, לא היו יכולות להתמסר לבניין המשפחה. אמנם ברור שגם נשים צריכות ללמוד לחיות על פי הדרכת התורה, אולם אין עליהן חובה ללמוד תורה באופן חקרני ודקדקני לשם העמקה תיאורטית. בכך הוסר מהנשים המתח התמידי שמלווה את הגברים, שמצווים להקדיש את עצמם להתקדמות מתמדת בהבנת התורה.

מכאן ניתן להבין עד כמה גדול ערכה של המשפחה, שלמען טיפוחה, פטרה התורה את הנשים ממצוות תלמוד תורה וממצוות עשה שהזמן גרמן.

צריך להוסיף, שמעצם הדין שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה ומהמצוות שהזמן גרמן, משמע שמטבע בריאתן הן פחות נזקקות להן, וגם בלעדיהן הן יכולות להגיע לשלמותן האישית (כפי שיתבאר להלן הלכה ה', וע' ילקוט שמעוני שמואל ע"ח). על פי זה אפשר להבין, שגם אשה שאין עליה עול משפחתי פטורה מן המצוות הללו.

פורסם בקטגוריה ג - טעמי מצוות הנשים | כתיבת תגובה

ג – שכל ורגש

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, היה רגיל להדגיש את הכלל, שהאיש והאשה שווים. אלא שלאחר קביעת הכלל העקרוני, לפעמים היה עומד על ההבדלים שבין האיש לאשה, "יסוד השכל יותר מורגש אצל האיש. לעומת זאת, צד הרגש שבאדם יותר מובלט אצל האשה" (שיחות הרצי"ה במדבר ע' 413). כמובן שגם לגברים יש רגש וגם לנשים יש שכל, אלא שככלל נטיית הגברים יותר אל השכל ונטיית הנשים יותר אל הרגש. עמדה זו קיבלה חיזוק לאחרונה ממחקרים שונים על המוח והנפש, מהם יוצא שיש שני סוגי אינטלגנציה, שכלית (IQ), ורגשית (EQ).

בגלל הבדל זה, בתחומים מסוימים האיש יותר אקטיבי, פעיל, ואילו האשה יותר פסיבית, נפעלת. אחר שהשכל מגיע למסקנות הוא יוצר ובונה, ואילו תכונתו של הרגש שהוא קולט רשמים מהאירועים שמסביב, הוא אינו יוזם אותם אלא מתרשם מהם. על כן אנו מוצאים בהגדרותיהם של חכמי התורה בדורות הקודמים, כי האיש נוטה יותר להשפיע והאשה נוטה יותר לקבל.

על ידי שתי התכונות הללו, שמשלימות זו את זו, אנו יכולים להתקשר בשלימות לעניין האלוקי, להתגדל באמונה, לחיות חיי תורה, ולתקן עולם במלכות שד-י.

על ידי השכל המנתח והמגדיר, אנו קובעים את העקרונות שלפיהם מודרכים חיינו. ועל ידי הרגש הטבעי, החי, אנו יכולים לקלוט יותר את האמונה והחיוניות שבתורה.

בסעיפים הבאים אנסה בעז"ה להמשיך לבאר רעיון זה על פי דברי מרן הרב זצ"ל ובנו מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל.[1]


[1]. להרחבה יעויין בשיחות הרצי"ה בראשית ע' 77-78; במדבר ע' 411-416; שיחה 9 – איש ואשה; עולת ראיה ח"א ע' עא-עב; עין איה ברכות פ"ז מו. וע"ע שבת לג, ב; תנחומא וירא כב; ב"מ נט, א; נדה מה, ב.

פורסם בקטגוריה ג - טעמי מצוות הנשים | כתיבת תגובה

ד – מעלת הגברים והשכל

השכל הוא המייחד את האדם מכל בעלי החיים, על ידי השכל האדם מסוגל לחקור, להגיע למסקנות, לתכנן את פעילותו וליצור שינויים משמעותיים בעולם. על ידי השכל בני האדם מסוגלים לשתף פעולה, להתארגן כציבור ולהגיע להישגים עצומים. לכן השכל הוא המנהיג את האדם ואת החברה. על ידו נקבעים העקרונות, היסודות, שעליהם מושתתים החיים האנושיים. מצד זה השכל הוא כללי. ואילו הרגש הוא פרטי, כפי ההתרשמות האישית, ולא כפי שהכללים והעקרונות מחייבים. השכל נותן לכל רעיון הגדרה כללית קבועה, וכאשר אותם הרעיונות נקלטים ברגש הרי הם מתפצלים לאין ספור גוונים, לפי תכונתו האישית של כל אדם, ואף באותו אדם הרעיונות נקלטים בגוונים שונים לפי מצב רוחו המשתנה.

על פי זה אפשר להבין את מעלתה של מצוות תלמוד תורה, שהיא מתקיימת על ידי השכל. על ידי הלימוד המדוקדק והחקרני, מתבססת התפישה השכלית התורנית, שעל פיה אפשר להנהיג את העולם ולתקנו. זה גם עניינן של מצוות העשה שהזמן גרמן, שהן מעלות על נס באופן ממוקד רעיונות חשובים, שלאורם עם ישראל צריך לילך. קריאת שמע, למשל, מזכירה את יסודות התורה והאמונה; הציצית שמצוותה ביום, מזכירה דרך הבגד את כל המצוות ומעוררת לזהירות מיצר הרע; וכך כל המצוות שהזמן גרמן, מעלות על נס ערכים תורניים, שצריכים לכוון את חיינו.

על פי זה אפשר גם להבין מדוע ההנהגה נתונה יותר בידי הגברים – מלכים, דיינים, שופטים, שוטרים ואנשי הצבא. וכן אמרו חז"ל: "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה" (אליהו רבה י; ילקוט שמעוני שופטים מב).

פורסם בקטגוריה ג - טעמי מצוות הנשים | כתיבת תגובה

ה – מעלת הנשים והרגש

לעומת זאת, הרגש המקבל והמתרשם, מסוגל לקלוט את האמונה ביותר טבעיות וחיוניות. מצד זה האשה קרובה יותר לעניין האלוקי, ומצד זה היא יותר כללית. שכן מתוך ההופעה האלוקית הכללית, שמחייה את העולם, נמשכות אח"כ כל ההגדרות העקרוניות שהשכל מברר ומגדיר. מעלה זו שבאשה נעוצה בחומר שממנו נוצרה. האדם נוצר מהעפר, והאשה מחומר מעודן יותר – מצלעו. וכיוון שהחומר שממנו נבראה האשה משובח יותר, היא יכולה באופן טבעי לקלוט יותר את העניין האלוקי. האינטואיציה הנשית קרובה יותר לאמונה, ולכן גם בלא התיווך של בירורים שכליים תורניים, ובלא התיווך של מצוות ממוקדות שהזמן גרמן, הנשים יכולות להתקשר באופן עמוק לתורה ולמגמתה. ואילו הגברים, נזקקים ללימוד התורה ולמצוות שהזמן גרמן, כדי לבסס בקרבם את ההתקשרות לאמונה ולתורה.

וכן אנו מוצאים שבכל האירועים הגדולים שאירעו לעם ישראל, נתגלתה מעלתן היתירה של הנשים, שהן קדמו לגברים בבחירתן בדרך האמונה. כפי הנראה, הניתוח השכלי הגברי מספיק למצב רגיל, אולם במקום שבו צריך יותר שאר רוח, יותר אמונה, נצרכות דווקא התכונות הנשיות. "דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (ילקוט שמעוני תהלים תשצה, וע' רש"י שמות לח, ח). במתן תורה היתה הפנייה אל הנשים תחילה (רש"י שמות יט, ג, עפ"י חז"ל). וכן היחס לכבוד תורה נלמד על ידי אשה (להלן ז, א). ואף הגברים לומדים תורה בזכות הכרתן העמוקה של הנשים (ע' ברכות יז, א, ולהלן ז, א). ונשים לא חטאו בחטא העגל (פרקי דרבי אליעזר מה), ובחטא המרגלים (תנחומא פנחס ז). ועל העתיד אמרו: "אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור" (מדרש זוטא רות ד, יא).[2]

מעלת האשה באה לידי ביטוי גם בלשון הקודש, שהדברים הכלליים מבוטאים בלשון נקבה: חדשות, נפלאות, נצורות, נשגבות. גם האמונה, התורה, המצוות, התפילה, הסגולה, היהדות, הכהונה והמלוכה, בלשון נקבה. וזאת כאמור מפני שהטבע הנשי קרוב יותר לאלוקיות (שיחות הרצי"ה בראשית ע' 77).[3]

אותה תכונה המאפשרת לאשה לקלוט ולקבל את העניין האלוקי, מאפשרת לנשים לקלוט את היסודות הגבריים ולממש אותם בחיים. הגברים מסוגלים להגדיר טוב יותר את הרעיון, אבל הנשים מסוגלות יותר לממשו בחיים. תחילת יצירת הוולד אצל הגבר, אבל האשה מפתחת אותו ברחמה, מולידה ומניקה ומגדלת אותו בפועל. לכן הנשים הן עיקר הבית, והן אלה שזוכות לעסוק יותר באידיאל הגדול של בניית המשפחה.


[2]. נמצא כי מצד המעלה האנושית השכלית, האיש יותר כללי. ומצד קליטת העניין האלוקי והאמונה הבאה לידי ביטוי בחיוניות האינטואיטיבית, האשה יותר כללית. ולכן האשה קולטת יותר את התהליכים ההיסטוריים האלוקיים הגדולים.

[3]. אולי לכן כאשר מדברים על כלל העברת המסורת הישראלית נאמר (משלי א, ח): "אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", שהיסוד הראשון בחינוך הוא בניית הקשר הטבעי הכללי עם הקב"ה ותורתו, תכונה שבולטת יותר אצל הנשים. לעומת זאת, הדרכת האבות ממוקדת להדרכות מפורטות ומחייבות, וכיוון שלעיתים קשה לאדם להזדהות בשלימות עם ההדרכות המגבילות והמצמצמות, יש בה צד מייסר – "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ".

פורסם בקטגוריה ג - טעמי מצוות הנשים | כתיבת תגובה

ו – סדר גילוי המעלות

מתחילה צריכה להיות הכרה בערכה של התורה ותלמודה, ובערכן של המצוות שהזמן גרמן, שהן מאירות את חיי היום יום. תפקידם של הגברים להיות אחראים לשמירת הערכים הכלליים הבאים לידי ביטוי במצוות הללו, ולהכריז עליהם בפומבי בזמנים קבועים, כפי מצוות התורה. ומתוך ההכרה בערך התפקיד הגברי יכולות הנשים להמשיך את האור שבמצוות הללו אל כל רבדי החיים.

במבט ראשון, נראה מעמדם של הגברים גבוה ממעמדן של הנשים, הגברים מנהיגים ומשפיעים ואילו הנשים מקבלות ומושפעות. אולם ככל שמתבוננים לטווח ארוך יותר, כך נמצא כי ההשפעה הנשית הולכת וגוברת. וכך מספרים חז"ל (בראשית רבה יז, ז): "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונישאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה".

האיש בולט יותר בצדדיו האנושיים, השכל הוא שיא האנושיות, אולם האשה בולטת יותר בקליטתה את העניין האלוקי; ולכן אע"פ שהבעל מצוּוה ללמוד תורה ולקבוע את הערכים, היחס הכללי אליהם מושפע יותר מהאשה, וצדקנותה או להיפך רשעותה, מקרינים על בעלה. לטווח ארוך, היחס הכללי לאמונה, משפיע יותר. ולכן אם האשה צדקת, והיחסים בין בני הזוג טובים, מסתבר שלבסוף גם בעלה יהיה צדיק; ואם היא מרשעת, מסתבר שלבסוף גם בעלה יהיה רשע.

וכך רמוז בחכמת הנסתר, שבתחילה מתגלה יותר מעלתו של הגבר, אולם בעתיד תתגלה יותר מעלתה של האשה, כפי שרמוז בפסוק (ירמיהו לא, כא): "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר". בעולם הזה, מבטנו חיצוני, ולכן מעלתו של האיש הלומד והמנהיג גבוהה ממעלתה של האשה. אולם לעתיד לבא, המבט יהיה יותר עמוק, ואז תתגלה מעלתה של האמונה והקליטה האינטואיטיבית, עד שמעמד האיש והאשה יהיה שווה. ובעולם הבא, תתגלה כל כך מעלתה של האמונה והקליטה האלוקית, עד שמעמד האשה יהיה גבוה ממעמד האיש. ואמנם גם אז יהיה מקום וצורך בלימוד ובהגדרות שכליות, אלא שהקליטה הרגשית, הנשית, תהיה חשובה יותר.

אפשר לומר שלאחר חטא אדם הראשון וכניסתו של יצר הרע לתוך האדם, קשה יותר לסמוך על האינטואיציה ועל הרגשות הטבעיים, ועיקר ההתמודדות עם היצר הרע נעשית על ידי הדרכתו של השכל, שצריך לשלוט על הרגש ולהנהיגו. אולם ככל שהעולם יתוקן, והאמונה והמוסר יהיו נחלת הכל, כך יהיה פחות חשש שמא הרגש הטבעי יתפרץ באופן מוטעה והרסני, וממילא המעצורים על גילויו של הרגש יוסרו, ומעלתו תתגלה, ועימו מעלתה של האשה.

ואין לומר שהעולם הבא רחוק מאתנו ואינו משפיע כלל על חיינו, מפני שגם היום הוא גנוז בעומק פנימיותינו. הנפש החיצונית כנגד העולם הזה, הרוח הפנימית כנגד העתיד לבוא, והנשמה היותר פנימית כנגד העולם הבא. ולכן גם היום, ככל שמעמיקים יותר, רואים יותר את השפעתה של האשה. אולם הסדר הוא שמתוך הענוותנות של האשה לקבל את מעלת האיש והשפעתו, יכולה האישה לגלות יותר ויותר את מעלתה.

עוד אפשר להאריך בנושא זה, אך לא כאן המקום. רק נרמוז בקיצור, שגם היחס בין החמה המשפיעה ללבנה המקבלת, דומה ליחס שבין זכר לנקבה. מתחילה היו שניהם שווים, ובעקבות גאוותנותה של הלבנה נתמעטה. אבל באמת בעומק העניין מעלתה גבוהה, שהיא קולטת את ההארה כאן בעולם הזה. ובמידה מסוימת כך הוא היחס בין השמים והארץ, שבמבט ראשון השמים נעלים יותר, ובמבט שני תכלית הבריאה למען הארץ, וסוף מעשה במחשבה תחילה. וכן היחס שבין שבט יהודה ושבט יוסף, מצד אחד יהודה מולך, אולם הבן היקר והחביב הוא יוסף, שהיה יפה כאשה, וביכולתו לגלות את כל האידיאלים הנשגבים בתוך העולם הזה, ביופי ובעושר.

פורסם בקטגוריה ג - טעמי מצוות הנשים | כתיבת תגובה

ז – השיתוף והאהבה

בכל תכונה לבדה ישנו חסרון. השכל החוקר והמגדיר עלול לאבד את החיוניות הנובעת מתוך ההתקשרות אל המקור האלוקי. וכן מרוב עיסוק בעקרונות וכללים הוא עלול לאבד את המגע עם החיים הממשיים. ומנגד, האינטואיציה הרגשית, בבואה לארגן את החיים בעולם, עלולה להיסחף ולטעות, לקלקל את השורה ולסטות מהדין המדויק.

לפיכך, נמסרה עבודת קביעת הכללים והעקרונות לגברים, שנצטוו לעסוק בתורה ולקיים את מצוות העשה שהזמן גרמן, ועל ידי כך לקבוע את היסודות של החיים הישראליים. ואילו הנשים מגלות את ההתקשרות הכללית לאמונה ולחיי התורה הממשיים, ובזכות זאת הגברים מתקשרים אל האמונה הטבעית ומבינים נכון יותר את הערך של העקרונות הלימודיים.

בגלוי נראה כי תפקידם של הגברים חשוב יותר, ומצד מעלתם זכו במצוות תלמוד תורה ובמצוות העשה שהזמן גרמן, ומכוח זה ההנהגה וההדרכה מסורה לגברים. שכן מי שעוסק בעקרונות התורה הוא צריך להנהיג ולהדריך. אולם במבט עמוק יותר, נראה שערכן של הנשים חשוב יותר. אמנם הגברים עוסקים יותר בעקרונות ובהנהגה, אולם בניית המשפחה, שהיא המשמעותית יותר בחיים, נתונה יותר בידיה של האשה. יתר על כן, תכלית הבריאה היא לקלוט את ההארה האלוקית בתוך החיים הממשיים ולחוות אותה במלא העוצמה, ולכך הנשים זוכות יותר.

דווקא על ידי מידת הענווה שבאשה, ביכולתה לקלוט את העניין האלוקי, ולקלוט את ההארה הנובעת מתלמוד התורה וממצוות עשה שהזמן גרמן, ומתוך כך היא יכולה לגלות את מעלותיה הגדולות. ולכן לא מקרה הוא, שמעלת הגבר ניכרת יותר, ואילו מעלת האשה פנימית ונסתרת. "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). באופן זה גם אפשר להבין את משמעות ברכת "שעשני כרצונו" (כמבואר בהמשך ו, ב).

כאשר מטשטשים את הייחודיות של כל מין, או יוצרים מאבק ועוינות בין המינים, אין הפריה הדדית בין האיש לאשה, הצעירים מתקשים לבנות את משפחתם, והמשפחות הקיימות מתפרקות ונהרסות.

לעומת זאת, כאשר מבינים את הערך של כל מין, ומתוך כך מתחברים באהבה יתירה, השכינה שורה בין בני הזוג (סוטה יז, א), האמונה והשמחה מתרבות בעולם, והיסוד השכלי והרגשי מתפתחים ומתאחדים. ועם ישראל על כל משפחותיו הולך ונבנה, ומספר תהילת ה' אחד בעולם.

פורסם בקטגוריה ג - טעמי מצוות הנשים | כתיבת תגובה

ח – היסוד הכללי מול האישי שבתפילה

על פי מה שלמדנו אפשר להבין יותר את משמעותה של תפילת הנשים. שני יסודות באים לידי ביטוי בתפילה, האחד אישי והשני כללי. האישי הוא הפנייה של האדם אל מקור חייו, אל ה' אלוהיו, ובקשת הרחמים מלפניו. והיסוד הכללי בא לתת ביטוי לקשר הקבוע שבין כלל ישראל לקב"ה, ועל ידי כך לקדש את שמו של ה' בעולם, ולהוסיף ברכה לנבראים. היסוד הכללי של התפילה הוא המשך של עבודת הקרבנות בבית המקדש, ולכן התפילות נתקנו כנגד קרבנות התמיד שהיו קרבים בכל יום בבוקר ובערב על גבי המזבח.

לעיתים ישנו מתח מסוים בין היסוד הכללי ליסוד האישי, מצד היסוד האישי היה טוב לכאורה לתפילה שתשתפך מן הלב בלא גבולות, בלי נוסח ובלי זמנים קבועים, שאז היא תבטא בחום וברגש את הכיסופים והכמיהה לקרבת אלוהים. וכך נהגו בימי הבית הראשון. אולם אנשי כנסת הגדולה הדגישו בתקנותיהם את היסוד הכללי, מפני שהבינו שבלא סדר תפילות קבוע, רוב האנשים ישקעו בשגרת יומם ואפילו תפילה אישית לא יתפללו. ולא זו בלבד, אלא שפעמים רבות יש ברגש האישי חסרונות ופגמים, אבל כשאדם מתפלל עם הציבור, מכוח הכלל, מתמלאים חסרונותיו ותפילתו נעשית שלימה. על כן תקנו להתפלל בזמנים קבועים כנגד הקרבת התמיד בבית המקדש. ותקנו לתפילה נוסח מדויק, הכולל בתוכו את כל הערכים החשובים לכלל ישראל. ותקנו את התפילה בלשון רבים, ותקנו להתפלל בבית הכנסת ובמניין, שזהו עיקר מעלתם של ישראל שמסוגלים לגלות את הקדושה בציבור, ועל ידי כך לגלות את שמו של ה' בעולם ולתקנו.

אלא שבעקבות הדגשת היסודות הכלליים והקבועים שבתפילה, הצד האישי עם הרגש החם והעז עלול להידחק. ועל זה הזהיר רבי שמעון: "אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא" (אבות ב, יג). וכן אמר רבי אליעזר: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות כח, ב).

ואע"פ כן תקנו חכמים, להדגיש את היסוד הכללי בתפילה, כדי לבסס על ידו את עקרונות האמונה בחיים. מבחינה זו התפילה היא המשך של עבודת בית המקדש, וכמו שהקרבנות ביטאו את הקשר של ישראל והעולם כולו לה', כך התפילות נותנות לכך ביטוי פומבי בכל קהילות ישראל. ואף בשטח הר הבית, היה בית כנסת לתפילות בזמן בית המקדש השני. ואף שהרגש האישי עלול להידחק עקב כך, ההשפעה הכללית של התפילות המסודרות והציבוריות על כל העולם ועל כל יחיד ויחיד היא עצומה, ולכן העדיפו חכמים לתקן את המסגרות המוגדרות של התפילה (יעויין לעיל א, ח).[4]


[4]. בדורות האחרונים גדולי החסידות התאמצו למצוא דרכים כיצד להחזיר לתפילה את הרגש האישי והכוונה שנדחקו בעקבות ההדגשה הכללית, לעיתים אף וויתרו לשם כך על דקדוקי הלכה. יש שהוסיפו ניגונים בתפילה, ובזה אין שום בעיה הלכתית. יש שהיו נוהגים לחזור על מילות התפילה שוב ושוב עד שהרגישו שכיוונו מספיק, ויש בכך בעיה הלכתית. יש שהיו צועקים בתפילה, ואף זה בניגוד להדרכת חכמים. יש שאיחרו את זמן התפילה עד שהרגישו בעצמם שהם מוכנים לכוון כראוי, אך אם בינתיים עבר זמן התפילה, זה בניגוד גמור להלכה. ויש שהיו מתפללים ביחידות כדי לעורר את הכוונה (ע' על ערך התפילה במניין בפניני הלכה, תפילה, פ"ב סעיפים: א, ב, ה). בעקבות זאת התעוררה כנגדם מחלוקת. אך הם סברו שכל כך חשוב לעורר את הכוונה האישית, עד שאפשר לוותר לשם כך על דקדוקי הלכות. בפועל, כעבור כמה דורות, רוב החסידים חזרו לשמור על כללי ההלכה כמסורת ישראל.

פורסם בקטגוריה ג - טעמי מצוות הנשים | כתיבת תגובה

ט – תפילת הנשים

לעומת זאת, בתפילת הנשים בולט יותר היסוד האישי. שהואיל והאשה פטורה מכל המצוות שתלויות בזמן, לפיכך אינה צריכה לומר פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה, וכל שאר הדברים שהגברים אומרים בתפילה. אמנם גם הנשים צריכות להתפלל בנוסח שמונה עשרה, כפי שתקנו אנשי כנסת הגדולה, אלא שהואיל וסדר תפילת החובה שלהן קצר יותר, ממילא יש פחות חשש שהשגרה תשׁחק את כוונתן. למעשה, גם לגבי תפילת עמידה, רשאית כל אשה להחליט אם להתפלל שתי תפילות ביום כדעת המחמירים או תפילה אחת כדעת המקילים (לעיל ב, ה).

בנוסף לכך, כיוון שאשה אינה צריכה להתפלל בבית הכנסת ובמניין, ממילא היא יכולה לקבוע את תפילתה בזמן שבו תרגיש שתוכל לכוון יותר, וכן קצב תפילתה אינו מוגבל על ידי קצב תפילת הציבור. מכל זה יוצא שבתפילת האשה בולט יותר צד התחנונים האישי. יתר על כן, לגברים שאינם יודעים להתפלל תקנו חכמים שיבואו לבית הכנסת ויצאו ידי חובתם בחזרת הש"ץ, ואילו נשים שאינן יודעות להתפלל אינן חייבות לשמוע את חזרת הש"ץ. הפירוש הפשוט לכך, שאי אפשר להטריח את הנשים בזה. אולם אפשר גם לומר שבתפילת הנשים בולטת יותר כוונת הלב ופחות החובה הדקדקנית, ומי שאינה יודעת להתפלל בנוסח המסודר, תתפלל בלשונה כפי יכולתה. כי העיקר בתפילת הנשים הוא בקשת הרחמים מלפניו.[5]


[5]. חיוב הנשים להתפלל בכל יום לפי הרמב"ן, מפני שגם הנשים צריכות לבקש רחמים על עצמן. וגם לפי הרמב"ם, יש גורסים בגמ' מפני שגם הן צריכות לבקש רחמים. ואילו בתקנות שתקנו חכמים לגברים בולט יותר הצד הכללי והציבורי, כנגד התמיד, וכנגד הופעת הקדושה בבית המקדש, כאשר בית הכנסת הוא מקדש מעט. בנוסף לכך, הגברים מחויבים בק"ש ובברכותיה. לעומת זאת, לנשים נשאר העיקר הראשון שבתפילה, שהוא השבח, הבקשה וההודאה. גם למדנו סברה (לעיל ב, 4) שנשים שטרודות בגידול הילדים פטורות מהתפילה, מפני שאינן יכולות לכוון כראוי, ואילו לגבי גברים במצב דומה אין מקילים. ושוב מצינו, שלגבי נשים יש יותר דגש על הכוונה ובקשת הרחמים, ולגבי גברים על שמירת המסגרת של גילוי שכינה בתפילה.

וזה תואם את המבואר בהערה 2, שמצד השכל האשה פרטית יותר, ומצד קליטת האמונה כללית יותר. קביעת סדרי התפילה במניין כנגד הקרבנות באה לתת ביטוי יותר לצד השכלי, לקבוע בעולם את יסודות האמונה, ולזה שייכים יותר הגברים. לעומת זאת, הנשים בולטות יותר בכוונת הלב, שבאה לידי ביטוי בתפילה האישית, וזו מצוות התפילה לנשים, שבולט בה יותר צד הרשות. לכן נלמדו יסודות תפילה מרובים מתפילת חנה. עוד יעויין בפניני הלכה תפילה ב, ב; ב, ה. וכן להלן טו, 1, שנשים פטורות מאמירת פרשת התמיד, כי חיוב הנשים מצד שצריכות לבקש רחמים ולא כנגד התמיד. והמבי"ט ב"בית אלקים" שער היסודות פל"ט באר, שעד החורבן היתה השכינה נגלית בעבודת בית המקדש, וגם תפילת היחיד היתה נשמעת. ואחר החורבן הראשון, תקנו אנשי כנה"ג את התפילה במניין, כדי שתשרה שכינה ביניהם, ומתוך כך תפילתם תתקבל.

פורסם בקטגוריה ג - טעמי מצוות הנשים | כתיבת תגובה

א – לקום כארי

א – לקום כארי "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" (פתיחת השולחן ערוך או"ח א, א). הדרך שבה אדם קם בבוקר משנתו, מצביעה במידה רבה על מצבו הנפשי הכללי, ומשפיעה על תיפקודו במשך היום כולו. אשה שיש לה יעוד בחיים, קמה בחשק ובזריזות לקראת היום החדש. והיא בדרך כלל קמה מוקדם בבוקר, כדי שתוכל להספיק יותר במשך היום. אבל אשה שאיבדה את ערכיה וייעודה, חייה איבדו את טעמם, ואין לה אתגר שלמענו שווה לקום בבוקר. לכן היא חשה בבקרים עייפות ומועקה, ורק בלית ברירה היא קמה מאוחר ובכבדות אל עוד יום אפרורי וקודר. אבל אם תתחזק באמונה ותקום בזריזות, תתעורר בנפשה חיוניות ושמחה, ותוכל להתחיל את יומה במרץ.

כתבו האחרונים, שטוב לומר מיד אחר הקימה מן השינה, "מודָה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" (סדר היום, מ"ב א, ח). האמונה נותנת לאדם תכלית בחייו. אם הקב"ה בחר להעניק לה חיים, משמע שיש לחייה ערך גדול, ומתוך אמונה זו תוכל לקום בבוקר בזריזות ובגבורה. ואמרו חכמים שיתגבר אדם לקום כארי, מפני שהאריה מסמל את מי שאוהב את עצמו ומכיר בערכו, ומתוך כך הוא מתמודד בגבורה עם כל המכשולים העומדים בדרכו (ע' לקוטי הלכות למהר"ן).

פורסם בקטגוריה ד - השכמת הבוקר | כתיבת תגובה

ב – צניעות

גם כשאדם נמצא לבדו בביתו, ראוי שינהג בצניעות ויכסה את גופו, ואל יאמר: הנני בחדרי חדרים ומי רואני, כי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו, ומכבוד שמים ומכבודו של צלם אלוקים שבו, שיכסה את גופו. לגבי גברים ראוי שכל המקומות שאדם רגיל לכסות מפני הכבוד בהיותו בין בני משפחתו או חבריו הקרובים, יהיו מכוסים גם בהיותו לבדו. ולגבי נשים, הואיל וכללי הצניעות הוגדרו – שרוולים עד המרפק וחצאית עד אחר הברך, כך ראוי להתהלך בבית גם כאשר אין שם אדם אחר.

גם בנות המתגוררות בפנימייה, אע"פ שכולן שם בנות, אין ראוי שישהו בחדר בלבוש שלא לפי כללי הצניעות. ובעת לבישת הבגדים, נכון להקפיד שלא להחליף את הבגדים התחתונים בחדר, אלא בשירותים או במקלחת או תחת כיסוי (פניני הלכה תפילה ז, 1).

לגבי כיסוי ראש לאשה נשואה כשהיא בביתה, יש אומרים שהואיל ודין כיסוי הראש קל יותר מכיסוי הגוף, שהרי רווקות אינן צריכות לכסות את ראשן אבל את גופן חייבות לכסות, לפיכך גם אשה נשואה, כל זמן שאין אנשים זרים בביתה, רשאית ללכת בלא כיסוי ראש. ויש מחמירים, שגם כשהיא בביתה לבדה תלך בכיסוי ראש (פניני הלכה ח"ב ע' 36). אבל כשהיא בחדר השינה, לבדה או עם בעלה בימי טהרתה, אינה צריכה לכסות את הראש.

כדי לבאר מעט את עניין הצניעות יש להקדים, שמתחילה כשנברא האדם הראשון הוא היה טהור ונקי, ברוחו ובגופו, ולא הרגיש צורך להתכסות בבגדים. אולם לאחר החטא, התחיל להתבייש במערומיו, ומאז כולנו מכסים את הגוף בבגדים, ובמיוחד את המקומות הקשורים לתאווה הגופנית ולהוצאת הפסולת.

הגוף החשוף מדגיש בצורה קיצונית את הצד החומרני והבהמי שבאדם. אמנם יש בצורת הגוף על כל פרטי איבריו גם רמזים עמוקים ונפלאים אודות הנשמה, שחכמת הקבלה עוסקת בהם בהרחבה, וייעודו של הגוף להגשים את כל אותם הרעיונות. אבל בעקבות החטא, המבט שלנו נעשה חיצוני יותר, ובמבט ראשון אנו רואים בגוף רק את הצד הגשמי, שמשכיח את הפנימיות הרוחנית. לכן ראוי להצניע את הגוף, כדי להדגיש יותר את הרוחניות הפנימית, שהיא מקור היופי, ומתוך כך יתפשט היופי האצילי על כל הגוף. וזהו שרמזו חז"ל שדווקא הצניעות משמרת את היופי, על ידי שהיא מטפחת את השורש הניצחי שלו (ע' במד"ר א, ג).

בנוסף להדגשת הצד הרוחני שבאדם, שבאה על ידי האיפוק שבצניעות, יש לצניעות תרומה עצומה לריכוז הכוחות החיוניים שבגוף למען חיזוק הקשר שבין איש לאשתו. הצניעות הופכת את התאווה לאהבה. שלא כפי שרבים טועים לחשוב, כי הצניעות נועדה לדכא את היופי ושמחת החיים. האמת הפוכה, הצניעות שומרת את היופי והחיוניות עבור בן הזוג, שעמו כורתים ברית, למען הרבות אהבה, דבקות וחיים.

פורסם בקטגוריה ד - השכמת הבוקר | כתיבת תגובה

ג – מנהג חסידות בלבישת הבגדים ונעילת הנעליים

ג – מנהג חסידות בלבישת הבגדים ונעילת הנעליים מנהג חסידות להקדים בכל דבר את הימין לשמאל, מפני שהתורה החשיבה יותר את צד ימין (בהזאה על בוהן יד ורגל ימין). ועל פי הקבלה, הימין רומז לחסד והשמאל לדין, ויש להגביר את החסד על הדין. לכן מנהג חסידות לאכול ביד ימין. וכן בעת רחצה וסיכה, מקדימים ימין לשמאל. ובעת רחיצת כל הגוף, טוב להקדים תחילה את הראש ואח"כ את יד ימין על פני יד שמאל, ורגל ימין על פני רגל שמאל. וכן מנהג חסידות להקדים תחילה את השרוול הימני לשמאלי, וכן במכנס ובגרב. ובעת הסרת הבגדים, ראוי להסיר תחילה את הצד השמאלי.[1]

לגבי הנעליים הדין מורכב. מצד אחד יש מקום להקדים את הימין, ומנגד לומדים מקשירת התפילין על יד שמאל, שבכל ענייני קשירה יש להקדים את השמאל. לפיכך, ראוי שתנעל תחילה את נעלה הימנית בלא קשירת השרוכים, ובזה תקדים את הנעל הימנית לשמאלית. ואח"כ בקשירת השרוכים תקדים את הנעל השמאלית לימנית (שבת סא, א; שו"ע או"ח ב, ד).[2]

ומי שהיא שמאלית ביד וברגל, תקדים את הימין הן בנעילה והן בקשירה, שכך למדנו לעניין תפילין, ששמאלי קושר תפילין על יד ימינו, נמצא שאצל שמאליים גם לעניין הקשירה ימין קודמת.[3]

מגמת ההלכה היא, שכל פעולה שאנו עושים, ואפילו פעולה שגרתית כנעילת הנעליים, תהיה עד כמה שאפשר בתכלית הדיוק. הרי ממילא כל אחת נועלת בכל יום את נעליה, ואם כן מדוע שלא תלמד לעשות זאת באופן השלם ביותר. ברור עם זאת שהסדר אינו מעכב, ולכן מי שהפכה את הסדר, אינה צריכה לחלוץ את נעליה כדי לשוב ולנעול אותם כסדר הראוי.

על ידי הלכות אלו, מלמדים אותנו חז"ל לייחס ערך לכל פעולה שאנו עושים. ומתוך כך, אנו לומדים להבין באופן עמוק יותר, את כל פרטי המעשים המרכיבים את חיינו.


[1]. הקדמת הראש וימין ברחצה וסיכה מבוארת בתלמוד שבת סא, א. וההקדמה בבגדים מבוארת במ"א וכה"ח ב, ז, בשם שער הכוונות. וכ"כ בשו"ע הרב ב, ד, וקצוש"ע ג, ד.

[2]. אמנם בהליכות ביתה א, הערה יד, מסתפק בזה, שאולי כיוון שנשים אינן מניחות תפילין אינן צריכות להחשיב את שמאל בקשירה. ובספר שעשועי צבי ג' לרצ"פ פרנק, כתב שתקשור איזו שתרצה בתחילה. ואע"פ כן, נראה שטוב יותר שגם הנשים יקדימו את קשירת שמאל, מפני שגם הן יכולות ללמוד מדין התפילין שלעניין קשירה שמאל קודמת. וכ"כ בהליכות בת ישראל יד, הערה נז, והלכה ברורה ב, ו.

[3]. מ"ב ב, ו, עפ"י הבכור שור. (ועיין במנח"י י, א). משמע שלגבי לבישת שאר בגדים, גם לשמאלי יש הידור להקדים ימין. וכמו שגם לשמאלי היו מזים על בוהן ימין (עפ"י רוב הפוסקים, ע' באנצ' תלמודית ח"א 'אטר'). אמנם לגבי אכילה, ברור שאין להטריח את השמאלי לאכול בימין. ולעניין ברכה, דעת המ"ב רו, יח, (עפ"י כמה אחרונים), ששמאלי יאחז את מה שהוא מברך עליו ביד שמאלו, ודעת המקובלים, שיאחזנו בימין (כה"ח רו, ל).

פורסם בקטגוריה ד - השכמת הבוקר | כתיבת תגובה

א – נטילת ידיים של שחרית

א – תקנו חכמים ליטול ידיים בכל בוקר, ולברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים".

על ידי הידיים האדם מסוגל לפעול בעולם, על ידיהן הוא לוקח ומקבל, נושא ונותן, משתמש בחפציו השונים ומטפל בגופו. אולם יחד עם ערכן הרב והשימושי, ואולי דווקא משום כך, הידיים הן גם אלו שיורדות ומתפלשות בכל עסקי העולם הזה, ויותר מכל איבר אחר הן נוטות להתלכלך ולהזדהם. לכן כשצריך להתעלות ולפרוש מעט מהצד הנמוך של העולם, כדי לעסוק בעניינים שבקדושה, נוטלים ידיים. זאת הכוונה הכללית של נטילת ידיים, ובכללה גם נטילת ידיים שחרית. אלא שנחלקו הראשונים בשאלה, כלפי מה בדיוק מכוונת הנטילה בשחרית.

לדעת הרא"ש, הואיל והידיים עסקניות הן, קרוב לוודאי שבמשך השינה נגעו במקומות המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן לקראת תפילת שחרית, תקנו חכמים ליטול ידיים.

ולרשב"א, בכל בוקר נעשה האדם כמי שנברא מחדש, שנאמר (איכה ג, כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה' על ידי נטילת הידיים בשחרית.

במילים אחרות, לדעת הרא"ש, נטילת ידיים של שחרית מהווה הכנה לתפילה, ואילו לרשב"א, נטילה זו מהווה הכנה והתקדשות לתפילה ולעבודת ה' של כל היום.[1]


[1]. שני מקורות לנטילת שחרית: בברכות ס, ב, כאחת מברכות השחר, ומשם מקור לרשב"א, ובברכות יד, ב – טו, א, כהכנה לתפילה, ומשם מקור לרא"ש.

כתב בשו"ת מחזה אליהו יא, שאשה שאינה מתכוונת להתפלל באותו יום שמונה עשרה, תיטול ידיים בלא ברכה, שכן לדעת הרא"ש נטילה זו נתקנה לקראת התפילה, ואף מדברי הרשב"א (ח"א קנג), אפשר ללמוד שתקנת הנטילה היא לקראת תפילת שחרית והיום החדש. וממילא מי שאינה מתפללת לא תברך על הנטילה. אמנם אם תקרא קריאת שמע, יכולה לברך, שגם לקראת קריאת שמע תקנו את הנטילה והברכה. וכ"כ בהליכות ביתה א, ד. וע' בהליכות בת ישראל א, הערה א, שחשש לדעתו.

אבל למעשה נהגו הנשים לברך. ואפשר לבאר את הרשב"א, שאמנם מי שמתפלל צריך שהנטילה תהיה לפני תפילתו. אבל מי שאינה מתפללת, מכל מקום תקנת הנטילה לא זזה ממקומה, והרי היא כשאר ברכות השחר, ועניינה טהרה והכנה לקראת עבודת היום החדש. וכן משמע מפשט הגמ' בברכות ס, ב, שהכל מברכים על הנטילה, ולא חילקה בין גברים לנשים, וודאי שגם אז נשים שהיו מטופלות בילדים היו פטורות מתפילה. עוד אפשר לומר, שמי שיוצאת ידי חובת תפילה בברכות השחר, הרי שזו תפילתה, ועליה לברך על הנטילה שלפניה. ועוד שלדעת הב"ח, גם הרא"ש מסכים שבכל אופן תקנו חכמים נטילה בשחרית כחלק מברכות השחר, אלא שלדעת הרא"ש גם לפני תפילת מנחה וערבית, אם היו ידיו מטונפות, צריך לנוטלם בברכה. לסיכום, נראה מהגמ' ברכות ס, ב, שתקנת הנטילה בברכה עומדת גם בלא קשר לתפילה, אלא שהואיל ומתפללים בבוקר, וגם מצד התפילה צריך ליטול ידיים, ממילא הוצמדו דיניהם, הן לרשב"א והן לרא"ש. אבל נשים שחלקן לא נהגו להתפלל, חזרו לדין היסודי, שנטילת ידיים היא אחת מברכות השחר, והיא מהווה הכנה והתקדשות ליום החדש. ועיין בפניני הלכה תפילה ח, 3, בדעת החולקים על הח"א, שמהם יש קצת סיוע לכך שהנטילה אינה רק בשביל התפילה. (וכ"כ באשי ישראל ב, כט, ובהליכות שלמה ב, ה).

עיקר המגמה של הנטילה בשחרית היא לנקיון, שנאמר (תהלים כו, ו): "ארחץ בנקיון כפי", וכפי שמבואר בברכות טו, א. והמגמה של נטילת ידיים לסעודה – לטהרה וקדושה, כדוגמת נטילת ידי הכהנים בכיור לפני עבודתם. ואף שיש שוני בין המגמות, תקנו חכמים ליטול ידיים שחרית כדוגמת הנטילה לסעודה, ואף הברכה באותו נוסח. לכתחילה יש להקפיד בכל הדברים של נט"י לסעודה, שיהיה כלי וכח גברא ושמראה המים לא ישתנה. ובדיעבד, למרות שאין שם רביעית מים או כלי או כח גברא, כיוון שמועילים לנקיות לתפילה, דעת השו"ע והרמ"א, שיברכו עליהם "על נטילת ידיים". ואם המים השתנו ונפסלו לנטילה לסעודה, אפשר ליטול בהם נטילת שחרית ולברך "על נקיות ידיים" (שו"ע סימן ד' סעיפים: א, ו, ז, כב). וכתב המ"ב ד, ז, ובבאו"ה שם, שלדעת הרבה אחרונים, גם כשהמים נפסלו מנטילה לסעודה אפשר לברך עליהם בנטילת שחרית "על נטילת ידיים", מפני שהם מנקים לתפילה. ובכה"ח ד, יא, כתב, שכל שפסול לנטילה לסעודה אין לברך עליו בנטילת שחרית. וכ"כ בהלכה ברורה ד, יב.

פורסם בקטגוריה ה - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ב – רוח-רעה

בנוסף לטעמים שלמדנו, אמרו חכמים בתלמוד (שבת קח, ב), שיש להיזהר לפני נטילת ידיים שחרית שלא לנגוע בידיו בפה, בחוטם, בעין ובאוזן, מפני שרוח-רעה שורה על הידיים לאחר השינה, והיא עלולה להזיק לאותם האיברים. ורק לאחר שייטול האדם את ידיו שלוש פעמים לסירוגין, תסתלק אותה רוח-רעה מידיו, ושוב אין סכנה אם יגע בידיו באחד מפתחי גופו.

ואף שעיקר טעם הנטילה, כדי להתכונן ולהתקדש לקראת תפילת שחרית ועבודת היום החדש, ועל כך תקנו חכמים לברך "על נטילת ידיים"; מכל מקום אנו חוששים גם לאותה רוח-רעה, ולכן אנו מקפידים ליטול את הידיים שלוש פעמים לסירוגין. דהיינו, קודם נוטלים את יד ימין, ואחר כך את שמאל, ושוב ימין ושמאל, ועוד פעם ימין ושמאל, נמצא שנוטלים כל יד שלוש פעמים לסירוגין.

וכן יש להקפיד שלא לנגוע לפני הנטילה באותם האיברים שיש בהם פתח כלפי פנים הגוף, כמו הפה, האף, האוזניים והעיניים (שו"ע או"ח ד, ג-ד; מ"ב יג). כמו כן צריך להיזהר שלא לנגוע באוכל או משקה לפני הנטילה (מ"ב ד, יד).

טעם העניין מבואר בקבלה (ע' זוהר ח"א קפד, ב), שבלילה, בעת שהאדם נרדם ונשאר דומם ללא מחשבה ומעשה, טועם כל אדם טעם של מיתה, ואז שורה עליו רוח של טומאה. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות נז, ב), שהשינה היא אחד חלקי שישים ממיתה. עיקר מעלת האדם ביכולתו לחשוב, להרגיש ולפעול, למען תיקונו של עולם. ובעת השינה, כשהחידלון מתפשט בו, הוא מאבד במידה מסוימת את צלם האלוקים שבו, וממילא רוח הטומאה שורה עליו. ובעת שהוא מתעורר משנתו ותודעתו חוזרת אליו, רוח הטומאה מסתלקת מכל גופו, ורק בקצה, דהיינו בידיים, נשארת רוח-הטומאה. ועל ידי נטילת הידיים שלוש פעמים לסירוגין, מסתלקת רוח-הטומאה גם מהן.

וכדי לבטלה באופן שלם, יש להקדים בכל סדר הנטילה את יד ימין הרומזת למידת החסד. ולכן לוקחים תחילה את הנטלה עם המים ביד ימין, וכדי ליטול תחילה את יד ימין, מעבירים את הנטלה ליד שמאל, וכך נוטלים תחילה את ימין ואח"כ את שמאל, וחוזר חלילה עד שלוש פעמים כל יד (ע' כה"ח ד, יב).

יש שפירשו שעיקר הנזק של רוח-רעה זו הוא לכוחות הרוחניים שבאדם; שאם יגע בעין ובאוזן לפני הנטילה, כוחות הראייה והשמיעה הפנימיים שלו ייפגעו, ויהיה באותו יום כעיוור וחרש בענייני התורה והאמונה. וכן אם יגע בפה ובחוטם, יפגע בכוח הרוחני של האכילה וההרחה (כף החיים ד, יט, עפ"י סולת בלולה).

פורסם בקטגוריה ה - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ג – רוח-רעה בזמננו

על פי דברי הזוהר והמקובלים, יש ליטול ידיים סמוך לקימה מהשינה, כדי שלא להשהות על הידיים את רוח הטומאה. וכן הזהירו שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני נטילת הידיים של שחרית. ולכן צריך להכין מים לפני השינה, ולהניחם ליד המיטה, כדי שמיד לאחר הקימה אפשר יהיה ליטול את הידיים (שע"ת א, ב). ויש שהקילו בזה, משום שלדעתם כל הבית נחשב כארבע אמות, וכל זמן שאין יוצאים מהבית יותר ממרחק של ארבע אמות, אין זה נחשב כהליכת ארבע אמות לפני הנטילה (שו"ת שבות יעקב ג, א).

ויש אומרים, שרוח-רעה זו בטלה מהעולם. בתוספות (יומא עז, ב) מובאת דעה, שאין אותה רוח-רעה שורה באלו המלכויות (ארצות אשכנז). ובעל ה'לחם-משנה' כתב שמשמע מדברי הרמב"ם, שחי בספרד ומצרים, שאינו חושש לרוח הרעה שנזכרה בתלמוד (שביתת העשור ג, ב). גם המהרש"ל, שחי לפני כארבע מאות שנה, והיה אחד מגדולי הפוסקים באשכנז, כתב שאין רוח-רעה מצויה בינינו (חולין פרק שמיני ל"א). וכך כתבו עוד כמה פוסקים.

כנראה שההבדל בין הדורות נעוץ בכך, שבדורות הראשונים הכח הנפשי, המיסטי, היה בולט וחזק יותר. הדבר התבטא מצד אחד ביכולת להגיע להישגים גבוהים ועמוקים יותר מבחינה נפשית ורוחנית, כמו לנבואה; ומאידך, בכל מיני כישופים ורוחות טומאה. במשך הזמן, הכוח השכלי תפס את המקום המרכזי על חשבון הכוחות הנפשיים, ויחד עם הפסקת הנבואה גם רוחות הטומאה נחלשו ונעלמו, ובמקומן יש רוחות רעות של דעות שקריות ומזויפות.

עוד ישנה מסורת מופלאה, הקשורה בגרף פוטוצקי, שהיה בן למשפחת אצילים בפולניה, ונשאו ליבו להצטרף לעם ישראל ולהתגייר. וכיוון שהדבר היה אסור באותם הימים, התגייר בסתר ועסק בתורה. לבסוף תפסוהו הנוצרים והציעו בפניו שתי אפשרויות: לחזור לנצרות או להישרף חי. גר הצדק בחר למות בשריפה ולקדש שם שמים ברבים. באותה שעה אמר הגאון מווילנא, שרוח הטומאה איבדה מכוחה, ובעיקר ניכר הדבר ברוח הטומאה של שחרית. ולכן תלמידי הגאון מווילנא אינם מקפידים שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה.

למעשה: לדעת החיד"א, ה'משנה-ברורה' (מ"ב א, ב) וה'בן-איש-חי', יש להקפיד שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה. לעומתם ישנם פוסקים שמקילים, או משום שכל הבית נחשב כארבע אמות, או משום שכיום רוח הטומאה שעל הידיים בטלה (ע' בירור הלכה ד, א, אוצרות יוסף ב). וכך הוא המנהג הרווח ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה. אולם גם לפי המקילים נוהגים להקפיד בכל מה שנזכר בתלמוד, היינו ליטול ידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע בפתחי הגוף לפני הנטילה.

פורסם בקטגוריה ה - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ד – זמן ברכת על נטילת ידיים

הזמן הנכון לברך את ברכת "על נטילת ידיים" הוא מיד לאחר הנטילה ולפני הניגוב. ואמנם הכלל הוא, שבכל ברכות המצוות יש להקדים את הברכה לעשיית המצווה, ולכן מברכים על הפרשת חלה לפני פעולת ההפרשה, וכן מברכים על המזוזה לפני קביעתה. אולם לגבי ברכת "על נטילת ידיים" הדין שונה, משום שאין ראוי לברך את הברכה בעוד שהידיים אינן נקיות, ולכן הברכה נדחית עד לאחר הנטילה. ומיד לאחר הנטילה, עוד לפני ניגוב הידיים, יש לומר את הברכה.

בפועל, אין רגילים לברך מיד עם הנטילה הראשונה שלאחר הקימה מהשינה, וזאת מפני שבדרך כלל אנשים צריכים להתפנות לאחר השינה, ואין ראוי לברך ברכה בשעה שאדם צריך לנקביו. ועוד, שלדעת הרא"ש עיקר הנטילה נועדה להכנה לתפילה, וממילא צריך לברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. ולכן, לאחר ההתפנות לוקחים שוב את הנטלה ונוטלים ידיים, ומברכים את הברכה לפני הניגוב. ואדם שאינו צריך לנקביו בבוקר, יברך את הברכה בנטילה הסמוכה לקימה (שו"ע או"ח ו, ב; מ"ב ד, ד).[2]

לכתחילה עדיף להקדים לברך את ברכות השחר ולהתפלל עמידה סמוך לקימה מהשינה. ראשית, מפני שראוי להודות לה' בברכות השחר מיד בתחילת היום, וכן ראוי להתפלל עמידה לפני העיסוק בדברים אחרים (להלן ח, ד). בנוסף לכך, ראוי שלא להפסיק זמן רב בין ברכת "על נטילת ידיים" לתפילה, שיש סוברים שעיקר הנטילה נתקנה כהכנה לתפילה (רא"ש). וגם מי שאיננה מתפללת בבוקר מפני טרדות ביתה, תשתדל לפחות לומר את ברכות השחר סמוך לקימה ולנטילה, וכך תהיה הנטילה הכנה לברכות השחר.

וכן מי שקמה משנתה לפני עלות השחר, תיטול את ידיה ותברך "על נטילת ידיים" ותאמר את כל ברכות השחר. וכל זה בתנאי שקמה אחר חצות הלילה, אבל לפני חצות הלילה אסור לברך את ברכות השחר וממילא גם לא תברך "על נטילת ידיים"; אלא תמתין עד אחר חצות, ואחר שתתפנה לשירותים תיטול את ידיה ותברך על הנטילה ואת שאר ברכות השחר.[3]


[2]. המ"ב ד, ד, כתב עפ"י המ"א, שהקם משנתו וצריך להתפנות, לפני שיתפנה יטול ידיו שלוש פעמים בלא ברכה כדי להסיר את הרוח-הרעה, ואחר שיתפנה יטול ידיו בברכה, שכך הדין לפי הרא"ש, שהנטילה בברכה היא ההכנה לתפילה. אמנם הגרע"י (הלכה ברורה ד, ד, בירור הלכה ד, ד), אינו חושש כל כך לשיהוי רוח הטומאה, ומורה למעשה להקדים ההתפנות בבית הכסא לנטילת ידים שלוש פעמים, כדי שהברכה תהיה על הנטילה הראשונה, שכך נכון יותר לפי הרשב"א. ואם הוא צריך מאוד להתפנות עד שעובר על "בל תשקצו", לדעתו על פי דין צריך להקדים ההתפנות לנטילה. ע"כ. ואפשר להשיב על כך, שבשיהוי קצר לצורך נטילה אין לחוש ל"בל תשקצו". והמנהג למעשה כדברי המ"ב והמקובלים, כדי להיטהר במהרה מהרוח-הרעה. ולגבי הברכה לפני הניגוב ע"ע בכה"ח ד, ח. ואמנם לפי מנהג אשכנז אפשר לדחות את הברכה ולצרפה לסדר ברכות השחר, מ"מ יותר מהודר לברכה סמוך לעשיית המצווה, כמו שכתב במ"ב ו, ט.

[3]. בפניני הלכה תפילה ח, 3, הובאה מחלוקת אחרונים כיצד ינהג גבר שקם זמן רב לפני התפילה, ויודע שעד התפילה יצטרך שוב להתפנות – יש אומרים כי לפי דעת הרשב"א עליו לברך על הנטילה הסמוכה לשינה, ואילו לרא"ש עליו לברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. וכתבתי להעדיף לברך על הנטילה הסמוכה לשינה. וק"ו שלגבי נשים, שחיוב תפילת שחרית אינו מוחלט לגביהן, שעדיף שיברכו על הנטילה הסמוכה לשינה כחלק מברכות השחר (עפ"י מה שנתבאר לעיל בהערה 1).

דין הקמה משנתה אחר חצות לכמה שעות ושוב תלך לישון עד הבוקר, מתי תברך ברכות השחר, יבואר בהמשך ו, ו.

פורסם בקטגוריה ה - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ה – מי שלא ישנה כל הלילה

נחלקו הפוסקים בדינו של אדם שלא ישן כל הלילה. למעשה נפסק ב'שולחן-ערוך' (ד, יג), שהנשאר ער כל הלילה, יטול את ידיו לפני התפילה בלא ברכה. וכך מצד אחד יצא ידי הסוברים שעליו ליטול ידיו, ומצד שני לא יבוא לידי ספק ברכה לבטלה.

ולדעת בעל ה'משנה-ברורה' (ד, ל), הטוב הוא שאדם שלא ישן בלילה ילך להתפנות לפני התפילה, ואחר שידיו יגעו במקומות המכוסים שבגופו, יוכל ליטול ידיו בברכה לפי כל השיטות. וכך הוא מנהג אשכנז.

לסיכום: על פי מנהג אשכנז, אשה שלא ישנה כל הלילה, אם היא עומדת להתפלל עמידה בשחרית, תלך להתפנות לפני התפילה ואחר כך תיטול את ידיה בברכה. ולמנהג ספרד, גם באופן זה לא תברך על הנטילה (כה"ח ד, מט). (ע"ע להלן ו, ז; ז, ז בדין ברכות השחר והתורה).

פורסם בקטגוריה ה - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ו – נטילת ידיים שלוש פעמים לאחר שינה ביום

נתעורר ספק בשאלה, מהי הסיבה המדויקת לשרייתה של הרוח-הרעה על הידיים: האם השינה, שבה תודעתו של האדם מסתלקת והאדם נשאר מוטל ללא יכולת פעולה, ולפי זה גם הישנה ביום – צריכה ליטול את ידיה שלוש פעמים להסיר את הרוח-הרעה. או שהלילה החשוך, שבו העולם כולו עוצר מפעילותו, גורם לשריית הרוח-הרעה, ולכן גם מי שהיתה ערה כל הלילה צריכה ליטול את ידיה שלוש פעמים.

למעשה, כאשר מצטרפים שני הגורמים יחד, שינת קבע (לפחות חצי שעה) בלילה, אזי הרוח-הרעה שורה במלא תוקפה, וצריך מיד אחר הקימה להזדרז ליטול את הידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע לפני כן בפתחי הגוף ובמאכלים.

ומי שישנה שינת קבע ביום, ראוי שתחמיר ותיטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, אבל אין צורך להזדרז בזה, ואין איסור לנגוע לפני כן בפתחי הגוף.

וכן מי שנשארה ערה כל הלילה, כשיעלה השחר, טוב שתיטול את ידיה שלוש פעמים. וכן מי שכבר קמה באמצע הלילה ומיד נטלה את ידיה שלוש פעמים, טוב שתחזור ותיטול את ידיה שלוש פעמים לסירוגין אחר שיעלה השחר, כי אולי עצם הלילה וסיומו גורם לרוח רעה (פניני הלכה תפילה ח, הערות 4, 5).

פורסם בקטגוריה ה - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ז – קימה באמצע הלילה לתינוק או לצורך אחר

אשה הקמה משנתה באמצע הלילה, כדי לכסות את בנה או לתת מוצץ בפיו, אינה חייבת על פי הדין ליטול ידיים לפני כן. ותיזהר לא לגעת בידיים בפיו או באחד מפתחי גופו.

אבל אם היא קמה כדי להכין לו אוכל, או להחליף לו חיתול, רצוי שתיטול ידיים לפני כן, כדי שלא תיגע במאכלים או באחד מפתחי גופו בידיים לא נטולות. וכן אשה המתעוררת באמצע הלילה להניק את בנה, רצוי שתיטול ידיים לפני כן. ואם קשה לה מאוד ללכת ליטול ידיים, רשאית לסמוך על דעות המקילים שאינם מחייבים נטילה לקמים באמצע הלילה (אשל אברהם בוטשאטש ד, א, ובהלכה ג' נתבאר שיש אומרים שאין כיום רוח רעה). ובכל אופן, לכל הדעות, אין לברך על נטילה שבאמצע הלילה, מפני שחכמים תקנו לברך רק על הנטילה בבוקר, שהיא המכינה אותנו לקראת התפילה ולקראת היום החדש.

הקמה באמצע הלילה משנתה כדי לשתות דבר מה, לכתחילה טוב שתיטול את ידיה שלוש פעמים ללא ברכה, ואח"כ תברך "שהכל" ותשתה. וכן מי שהתעוררה משנתה כדי להתפנות, טוב שתיטול תחילה את ידיה שלוש פעמים, כדי שתוכל לנגוע בפתחי גופה בלא חשש. ואחר שתתפנה תרחץ את ידיה כדי לברך "אשר יצר". ואם תרצה, תוכל לסמוך על דעת הסוברים, שרק אחר הקימה בבוקר צריך ליטול ידיים שלוש פעמים, ובאמצע הלילה תתפנה בלא ליטול ידיים תחילה. אבל אחר שתתפנה תרחץ את ידיה כדי לברך "אשר יצר". ואם אין לה מים, תנקה את ידיה על ידי שפשוף בבגדה ותברך (שו"ע ד, כב).[4]


[4]. דעת השו"ע ד, יד-טו, שכל שינת קבע בלילה גורמת לרוח-רעה, וצריך ליטול שלוש פעמים לסירוגין כדי להסירה. ואע"פ כן כתבתי לשון "טוב", מפני שהאשל אברהם כתב בשם חותנו, שחשש רוח-רעה הוא רק לאחר הקימה בשחרית, ועל זה סמכו רבים שאינם נוטלים ידיהם כשקמים באמצע הלילה, ע"כ. ודעת רוב המקובלים עפ"י האר"י, שרק אחר שינה בחצות הלילה רוח-רעה שורה, אבל מי שהלך לישון אחר חצות, אין רוח-רעה שורה על ידיו. וגם מי שישן בחצות, אם כבר קם פעם אחת אחר חצות ונטל ידיו ג' פעמים, בפעם השנייה אין רוח-רעה שורה על ידיו. נמצא לפי זה, שרק בחלק מהפעמים שקמים בלילה צריכים ליטול שלוש פעמים. בנוסף לכך, יש אומרים שרוח-רעה בטלה בימינו. ולכן רק אחר הקימה בשחרית יש להקפיד על נטילת ידיים ג' פעמים שמקורה בתלמוד, אבל מעבר לכך, בקימות שבאמצע הלילה, טוב להקפיד אבל אין חובה. והנוהגים על פי הקבלה, צריכים להקפיד על נטילה ג' פעמים בקימה הראשונה שאחר חצות. גם מצד ברכת "שהכל" רצוי לרחוץ ידיים אבל אין חובה, כמבואר בשו"ע ד, כג. וגם אם נגע במקומות המכוסים יכול להסתפק בשפשוף ידיו, כמבואר במ"ב ד, סא. וכן לפני שמתפנים רצוי ליטול ידיים, מפני רוח רעה, אבל אין חובה כמבואר לעיל. וע' בהערה 2 בדעת הגרע"י שאינו חושש להתפנות לפני הנטילה. ובפניני הלכה תפילה ח, ו-ז, ובהערות, הורחבו הדברים.

פורסם בקטגוריה ה - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ח – מאכלים שנגעו בהם לפני הנטילה

למדנו (בהלכה ב) שמפני הרוח-הרעה השורה על הידיים בשחרית, אין לגעת לפני הנטילה בדברי מאכל ומשקה. ואם יהודי שלא נטל את ידיו נגע בדברי מאכל, אם נגע במאכלים יבשים כדוגמת פירות שאפשר לשוטפם, ידיחם במים שלוש פעמים, וכשם שנטילת ידיים שלוש פעמים לכל יד מטהרת את הידיים, כך תטהר את הפירות. אך אם נגע בטעות במשקים או במאכלים שיתקלקלו בשטיפה, יש שהחמירו לזורקם מפני רוח-רעה ששורה עליהם (עוד יוסף חי תולדות ו); אבל לדעת רוב הפוסקים, גם מאכלים שלא ניתן לשוטפם מותרים באכילה.

ויש לכך שתי סיבות: ראשית, מפני שלדעת רוב הפוסקים, אין בכוחה של הרוח-הרעה שעל הידיים לפגום את המאכלים (ח"א כלל ב, ב; מ"ב ד, יד; ערוה"ש ד, טו). ואמנם לגבי משקה חריף כשכר, ישנם פוסקים שמחמירים, מפני חשש היזק. מכל מקום, לגבי שאר המאכלים, מוסכם על רוב הפוסקים, שאין הם נפסלים בנגיעה בידיים לא נטולות (באו"ה, ד, ה ד"ה 'לא'). ועוד, שיש סוברים (כמובא בהלכה ג), שאותה רוח-רעה בטלה מהעולם, ואין לחוש להיזקה. ולכן אין לזרוק ולהשחית את המאכלים שנגעו בהם בידיים לא נטולות.

וכן מותר לכתחילה לקנות לחם ושאר מאכלים שמונחים על מדף בחנות, אע"פ שיש חשש שמא נגעו בהם יהודים שלא נטלו את ידיהם שחרית. שכבר למדנו, שדעת רוב הפוסקים, שאין המאכלים נפסלים בנגיעה של ידיים לא נטולות. בנוסף לכך, ישנו ספק אם אכן אדם שלא נטל את ידיו שחרית נגע במאכלים הללו. ובנוסף לכך, כמעט כל האנשים רגילים לשטוף את ידיהם בבוקר, ואמרו בשם האר"י ז"ל (עוד יוסף חי תולדות ח), שגם שטיפה של פעם אחת מועילה להחליש את כוחה של הרוח-הרעה.

פורסם בקטגוריה ה - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ט – קטנים

אמהות רבות שואלות מאיזה גיל צריך ליטול את ידי הקטנים. לדעת כמה מגדולי האחרונים, יש להקפיד שגם הילדים הקטנים יטלו את ידיהם בבוקר. ואע"פ שעדיין לא הגיעו לגיל חינוך, כיוון שהם נוגעים במאכלים, יש ליטול את ידיהם, כדי שלא יפגמו את המאכלים ברוח-רעה (חיד"א, פמ"ג משב"ז ד, ז, מ"ב ד, י). ויש נוהגים מנהג חסידות, ליטול ידי תינוקות אפילו בני יומם, וכפי שכתב בספר 'בן-איש-חי' (ש"ר תולדות י), שעל ידי כך מגדלים אותם בקדושה ובטהרה.

אולם למעשה, רבים נהגו שלא להקפיד על התינוקות שיטלו את ידיהם שלוש פעמים לאחר קימתם מהשינה, כי לדעת כמה מגדולי האחרונים, אותה רוח-רעה שורה על הידיים רק מגיל שתים עשרה לבנות ושלוש עשרה לבנים. והטעם, שככל שהאדם יכול להתקשר יותר לקדושה ולפעול לתיקונו של העולם, כך לעומת זאת גם רוח הטומאה מתאמצת לטמאו. ולכן אין אותה רוח-רעה שורה על הידיים של גויים, מפני שאינם מחויבים במצוות. וכן לגבי ילדים, כל זמן שלא נתקדשו להתחייב במצוות, גם רוח הטומאה אינה שורה עליהם במלא תוקפה. אלא שמצווה לחנך את הקטנים למצוות, וכיוון שהם מתחילים להתקשר למצוות הקדושות, גם רוח הטומאה שורה עליהם במקצת, ולכן משעה שהגיעו לגיל חינוך והם מסוגלים להבין כיצד ליטול ידיים, מצווה לחנכם ולהרגילם בנטילה (עפ"י שו"ע הרב מהדו"ת ד, ב; א"א בוטשאטש ד, ג; ציץ אליעזר ח"ז ב, ד).

לסיכום, מצווה להרגיל את הילדים מגיל חינוך ליטול ידיהם שלוש פעמים אחר השינה, וחובה ליטול מגיל מצוות. היינו שתים עשרה לנקבה ושלוש עשרה לזכר. ויש מחמירים ליטול את ידי התינוקות משעה שהם נוגעים באוכל (מ"ב ד, י). ויש יחידים שמהדרים ליטול את ידי התינוקות משעת ברית המילה או אף משעת לידתם, שכבר אז מתחילה להתגלות בהם הקדושה שבסגולת ישראל (כמובא בסוגריים בשו"ע הרב שם, וע' כה"ח ד, כב).

פורסם בקטגוריה ה - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

א – ברכות ההודאה

ברכות רבות תקנו חכמים לומר מיד עם הקימה בבוקר, ועניינן להודות לה' על הטוב שהוא גומל לנו בכל יום. וכך מובא בתלמוד (ברכות ס, ב), כשיתעורר משנתו יודה לה', ויאמר: "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה וכו', ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים"; וכשישמע את קול התרנגול המבשר את בואו של היום החדש, יאמר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה"; וכשיפתח את עיניו, יברך: "פוקח עיוורים"; וכשיפשוט איבריו ויתיישב על מיטתו אחר שהיה אסור בכבלי השינה, יברך: "מתיר אסורים"; וכשילבש בגדיו, יברך: "מלביש ערומים"; וכשיעמוד על רגליו, יברך: "זוקף כפופים"; וכשיניח את רגליו על הארץ, יברך: "רוקע הארץ על המים"; וכשינעל את מנעליו, יברך: "שעשה לי כל צרכי"; וכשיתחיל ללכת, יברך: "המכין מצעדי גבר"; וכשיחגור את חגורתו, יברך: "אוזר ישראל בגבורה"; וכשיניח על ראשו כיסוי, כובע או כיפה, יברך: "עוטר ישראל בתפארה"; וכשייטול את ידיו, יברך: "על נטילת ידיים"; וכשירחץ את פניו, יברך: "המעביר חבלי שינה מעיני" וכו'.

שגרת החיים שׁוחקת בדרך כלל את תשומת הלב שלנו לכל הטובה שהקב"ה משפיע עלינו, ובעקבות כפיות הטובה הזו אף הברכה היומיומית שהקב"ה משפיע על האדם אינה משמחת אותו, וחייו נעשים משעממים וריקנים, וכדי לצאת מהשיממון הוא מחפש ריגושים שונים ונגרר אחר תאוות שליליות. כדי שלא נהיה כפויי טובה תקנו לנו חכמים את ברכות השחר, שבהם נודה לבוראנו על כל הדברים הגדולים והקטנים שעל ידם אנו יכולים לתפקד בעולם. ומתוך הכרת התודה לה', אנו זוכים להתבונן על העולם במבט עשיר ומלא. אנו לומדים שלכל דבר בחיינו יש ערך אלוקי, ומתעורר בנו חשק לפעול טוב ביום החדש.

נשים חייבות כגברים לברך ברכות השחר, כדי להודות לה' על הטובה המתחדשת בכל יום. 1


  1. מפשטות דברי הטור והשו"ע מו, ד, משמע שנשים חייבות בברכות השחר. וכ"כ במ"ב ע, ב, ובערוה"ש ע, א. אמנם הוסיף במ"ב שלפי דעת הרשב"א ודה"ח (כמובא במ"ב נב, י, ובאו"ה שם), שזמן ברכות השחר הוא כזמן תפילה עד ארבע שעות, אם כן הזמן גרמן ואינן חייבות. אלא שלמנהג הרמ"א יז, ב, יכולות להמשיך על עצמן חיוב ולברך, ע"כ. אולם למעשה, ברור שנשים צריכות לברך ברכות השחר, ואף מנהג הספרדיות כן. וכמה טעמים לכך וכל אחד מהם מספיק להלכה. ראשית, מפני שנפסק להלכה שזמנן של ברכות השחר כל היום (כמבואר בהמשך הלכה ה', וכ"כ ביחו"ד ד, ד). שנית, מפני שהן ברכות ההודאה, שנשים חייבות בהן כגברים, שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה (ברכות לה, א). ובשו"ת מחזה אליהו יג, באר עפ"י סברות טו"א וחכמת שלמה, שגם לדה"ח אין ברכות השחר נחשבות שהזמן גרמן, אלא המציאות שקמים בבוקר גורמת לכך שצריך לברכן סמוך לתחילת הנאתן. (ולפי אור לציון ח"ב ד, א, אכן נשים פטורות מטעם שהזמן גרמן, אלא שטוב שיברכו, כיוון שהן ברכות השבח וההודאה. ע"כ. ולפי הסברות שכתבנו נשים חייבות). וכפי שכבר למדנו לעיל ב, ד-ה, אפשר בדיעבד לצאת ידי חובת תפילה בברכות השחר.

    שתי ברכות נתקנו מפני מנהג הגברים, אבל כיוון שיש בהם שבח כללי לישראל, גם נשות ישראל צריכות לברכן, וכפי שנלמד בהמשך בהלכה ד'. האחת – ברכת "אוזר ישראל בגבורה" שנתקנה על חגירת החגורה להפסיק בין הלב לערווה (רמ"א מו, א), שהוא דין השייך לגברים, כמבואר בהמשך (י, ז). והשנייה – "עוטר ישראל בתפארה" שנתקנה על כיסוי הראש לגברים (מ"ב מו, ט), וכמבואר בהמשך י, ה-ו. (וכ"כ בהליכות ביתה ג, הערה יא).

פורסם בקטגוריה ו - ברכות השחר | כתיבת תגובה

ב – שעשני כרצונו

תקנו חכמים בברכות השחר שלוש ברכות הודאה מיוחדות, ואלו הן: "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד"; והברכה השלישית: "שלא עשני אשה", והנשים מברכות: "שעשני כרצונו".

שני פירושים ישנם לברכת הנשים. לפירוש אחד, יש בברכה זו כעין הצדקת הדין על הרעה, שאף שהנשים נצטוו בפחות מצוות, הן מברכות את ה' מתוך אמונה שהכל לטובה, ואומרות "שעשני כרצונו" (טור או"ח מו, ד). לעומת זאת יש מפרשים, שבברכה זו באה לידי ביטוי מעלתה היתירה של האשה, שהיא מכוּונת יותר לרצונו של ה' יתברך, ולכן דווקא היא יכולה לומר "שעשני כרצונו". וזה שהנשים מחויבות בפחות מצוות, הוא מפני שמצד טבען הן מתוקנות יותר, ולכן נצרכות לפחות מצוות כדי לתקן את עצמן. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהאדם נברא עפר מהאדמה, ואילו האשה נבראה מחומר זך יותר, מצלעו של האדם. כלומר, האשה מבטאת התפתחות נוספת מעל קומתו של האיש (שיחות הרצי"ה בראשית ע' 77-78; שמות ע' 380; עולת ראיה ח"א ע' עא-עב).

לא מקרה הוא שלפירוש הפשוט ישנה עדיפות לגברים, ולפירוש העמוק ישנה עדיפות לנשים, מפני שאכן לפי המבט הפשוט מעלתם של הגברים יתירה, ואילו מעלתן של הנשים ניכרת על ידי מבט עמוק יותר. ולכן הצניעות המדגישה את המעלה הפנימית חשובה יותר לנשים.

למעשה, מנהג אשכנזיות לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשני כרצונו". ומנהג ספרדיות לומר ברכה זו בלא שם מלכות: "ברוך שעשני כרצונו". ואמנם גם ב'שולחן-ערוך' (מו, ד) נפסק לומר ברכה זו בשם ומלכות, מכל מקום נהגו רוב הנשים הספרדיות שלא לאומרה בשם ומלכות, מפני חשש ברכה לבטלה, שברכה זו לא נזכרה בתלמוד (כה"ח מו, מא).

ובברכות שלא עשני גוי ועבד, ספרדיות נוהגות לומר: "גויה" ו"שפחה", ואשכנזיות נוהגות לברך כגברים, מפני ששם "גוי" ו"עבד" כולל גברים ונשים.

פורסם בקטגוריה ו - ברכות השחר | כתיבת תגובה

ג – סדר ברכות השחר

כפי שלמדנו, תקנת חכמים המקורית היתה, לברך ולהודות על כל דבר ודבר סמוך להנאתו. דהיינו, כשתתעורר משנתה תודה לה' על הנשמה שנתן בה, ותברך: "אלוהי נשמה", וכשתפתח את עיניה תברך: "פוקח עיוורים", וכשתפשוט איבריה, תברך: "מתיר אסורים", וכך בכל הברכות. אבל כיום השתנה המנהג, ורגילים לברך את כל ברכות השחר ברציפות.

לכאורה יש מקום לתמוה, הרי ברור שראוי יותר להודות לה' בסמוך להנאה, וכך תהליך הקימה מהשינה יקבל משמעות עמוקה כאשר ברכות התודה לה' ילוו אותו בכל שלב ושלב. אכן, הרמב"ם פוסק לברך את כל ברכות השחר בדיוק כפי שמובא בתלמוד, דהיינו כל ברכה בעיתה, ויש מעולי תימן שנוהגים כך גם היום.

אבל כאמור, המנהג הרווח הוא לומר את כל ברכות השחר בבת אחת. וזאת מפני שאם יאמרום במהלך הקימה, יש חשש שמא ישכחו לברך ברכה אחת או יותר, אבל כשיאמרום ברציפות, יזכרו לומר את כולן. ועוד, שאנו רוצים להדר ולברך את ברכות השחר בצורה המכובדת ביותר, כלומר בידיים נקיות ובלבוש מכובד, ולכן אנו דוחים את אמירת הברכות עד אחר סיום כל ההכנות לקראת התפילה. ועוד, שישנם אנשים שקשה להם מאוד לכוון מיד בקומם מן השינה, ורק אחר שיתלבשו וירחצו את פניהם – יוכלו לומר את ברכות השחר בכוונה (עפ"י שו"ע מו, ב, וסדר היום).

פורסם בקטגוריה ו - ברכות השחר | כתיבת תגובה

ד – ברכות השחר למי שלא נהנה

נחלקו גדולי הראשונים בשאלה, האם אדם שלא נהנה באופן אישי מאחת מברכות השחר יכול לאומרה? למשל, האם עיוורת יכולה לברך "פוקח עיוורים"?

לדעת הרמב"ם (תפילה ז, ט), רק מי שנהנה מאותו דבר יוכל לברך עליו. לפיכך, אשה שישנה בלילה עם בגדים, כיוון שאינה מתלבשת בבוקר, לא תברך "מלביש ערומים". נכה שאינה יכולת ללכת, לא תברך "המכין מצעדי גבר". משותקת שאינה יכולה להניע את איבריה, לא תברך "מתיר אסורים" ו"זוקף כפופים". וכן נוהגים מקצת מעולי תימן. וגם בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח מו, ח) חשש לדעתו, ופסק לומר את אותן הברכות בלי הזכרת השם.

לעומת זאת, דעת הגאונים וביניהם רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון, וכך כתב בספר הכלבו (סימן א), שצריך לומר את כל ברכות השחר על הסדר, בין שנהנה מהם ובין שלא נהנה, משום שברכות השחר נתקנו על הנאת כלל העולם. ועוד, שגם זה שאחרים נהנים מדבר מסוים מועיל באופן עקיף למי שאינו נהנה ממנו באופן ישיר. ולכן גם משותקת שאינה יכולה להזדקף, תברך את ה' על כך שאחרים יכולים להזדקף ולסייע לה. וכן עיוורת תברך "פוקח עיוורים", על שאחרים יכולים לראות, ועל ידי כך יוכלו להראות לה את הדרך, ולהכין לה את כל צרכיה. וכן פסק הרמ"א (או"ח מו, ח).

וכן דעת האר"י הקדוש, שכל יהודי צריך לומר את כל סדר ברכות השחר, כדי להודות לה' על הטובה הכללית שהשפיע לעולם. ובמנהגי התפילה נהגו הספרדים ללכת על פי האר"י, ולכן גם הספרדים נוהגים לומר את כל ברכות השחר על הסדר.[2]


[2]. ברכת "שעשה לי כל צרכי" נתקנה על המנעלים, וביום כיפור ותשעה באב שאין נועלים בהם נעליים, למנהג אשכנזים ומקצת ספרדים, מברכים על ההנאה הכללית, ועל זה שאפשר ללכת בנעליים שאינם של עור. ולמנהג רוב הספרדים, הואיל ונאסרה בהם נעילת הסנדל, אין מברכים בימים אלו "שעשה לי כל צרכי" (פ"ה תפילה ט, 1).

פורסם בקטגוריה ו - ברכות השחר | כתיבת תגובה

ה – עד מתי זמנן של ברכות השחר

לכתחילה יש לומר את ברכות השחר עד כמה שאפשר סמוך לקימה מהשינה, שהרי לפי עיקר התקנה היה צריך לברכן על סדר הקימה מהשינה, ואף שאנו נוהגים לברכן ברציפות אחר כך, מכל מקום אין ראוי לדחותן יותר.

ומי שלא ברכה אותן סמוך לקימה, תשתדל לברכן עד סוף זמן תפילת שחרית, מפני שיש משווים את זמנן לזמן תפילת שחרית. כלומר, תשתדל לברכן עד ארבע שעות של היום, ובדיעבד עד חצות היום. ומכל מקום, מי שלא הספיקה לאומרן עד חצות היום, תוכל לאומרן כל היום, מפני שלדעת רוב הפוסקים, זמנן שונה מזמן תפילת שחרית, מפני שהן ברכות הודאה על הדברים הטובים שהאדם נהנה מהם במשך כל היום, ולכן בדיעבד אפשר לברכן כל היום (פ"ה תפילה ט, 3).

ומי שאמרה ברכות קריאת שמע והתפללה עמידה ונזכרה ששכחה לומר את ברכות השחר, תשלים את כל הברכות חוץ מברכות התורה ו"אלוהי נשמה". מפני שגם אם לא התכוונה לכך, לדעת רבים מהפוסקים, יצאה ידי חובת ברכות התורה בברכת "אהבת עולם" שלפני קריאת שמע, ויצאה ידי חובת ברכת "אלוהי נשמה" בברכת "מחיה המתים" שבתפילת עמידה (שו"ע מז, ז. מ"ב נט, ט. וע' בהמשך ז, ה, ובפניני הלכה תפילה ט, 2).

פורסם בקטגוריה ו - ברכות השחר | כתיבת תגובה

ו – זמן ברכות השחר למי שקמה באמצע הלילה

כפי שלמדנו, לכתחילה יש לברך את ברכות השחר סמוך לקימה מהשינה, ואין צורך לאומרן דווקא אחר שיעלה השחר. ולכן הקמה לפני עלות השחר, כדי לעבוד או ללמוד או לכל מטרה אחרת, תאמר מיד לאחר הקימה מן השינה את ברכות השחר. אבל לפני חצות הלילה אין לברך את ברכות השחר, ולכן הקמה מן השינה לפני חצות, תמתין עד לאחר חצות הלילה, ואחר שתתפנה תיטול ידיים, תברך על הנטילה ואת שאר ברכות השחר. ואם ברכה לפני חצות הלילה לא יצאה. (זמן חצות משתנה לפי עונות השנה ומופיע בלוחות). (מ"ב מז, לא; כה"ח כט; פ"ה תפילה ט, 4; ולעיל ה, ד).

הקמה אחר חצות הלילה לכמה שעות ומתכננת אח"כ לחזור לישון עד הבוקר, תאמר את ברכות השחר אחר קימתה העיקרית. אם עיקר קימתה באמצע הלילה, ואילו השינה שתישן לפנות בוקר נחשבת אצלה כמו שינה בצהרים, אזי מוטב שתברך את ברכות השחר אחר קימתה הראשונה. ואם עיקר קימתה בבוקר, תברך את ברכות השחר אחר קימתה השנייה.[3] וכן תנהג לגבי ברכות התורה (כמבואר בהמשך ז, ז).


[3]. כך דעת רוב הפוסקים וכך ההלכה. אמנם יעויין בפ"ה תפילה ט, 5, שלפי המקובלים עדיף לברך אחר הקימה הראשונה. ומי שחוששת שתשכח לברך אחר הקימה השנייה, למרות שהיא העיקרית, תוכל לסמוך על הסוברים כן, ולברך אחר הקימה הראשונה. אולם ככלל, כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים לפי ההלכה והמקובלים, ההלכה כפוסקים לפי ההלכה, זולת יחידים שנוהגים בכל דרכיהם על פי הקבלה.

פורסם בקטגוריה ו - ברכות השחר | כתיבת תגובה