ארכיון הקטגוריה: תפילת נשים

ז – מי שהיתה ערה כל הלילה

ככלל, גם מי שלא ישנה כל הלילה צריכה לברך את ברכות השחר, שכבר למדנו (בהלכה ד) שברכות אלו נתקנו על ההנאה הכללית, ולכן גם מי שלא נהנתה באופן אישי מדבר מסוים – מברכת עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

לעניין נטילת ידיים, למנהג ספרדים לא תברך על הנטילה (כה"ח ד, מט). ולמנהג אשכנזים, אם היא עומדת להתפלל עמידה, תתפנה לפני כן ותיגע באחד המקומות המכוסים, ואח"כ תיטול ידיים בברכה (מ"ב ד, ל. ונתבאר לעיל ה, ה).

לגבי ברכות התורה, ישנה מחלוקת אם בבוא היום החדש צריך לברכן בשנית, ולכן הטוב הוא שתאמר את ברכת "אהבת עולם", שבנוסף לכך שהיא אחת מברכות קריאת שמע, היא גם מועילה במקום ברכות התורה. ותקפיד לקרוא אחר הברכה את פרשת שמע כדי ללמוד דבר מה אחר הברכה.[4]

וכן נסתפקו לגבי ברכות "אלוהי נשמה" ו"המעביר שינה", שיש אומרים שרק מי שישנה בלילה יכולה לברכן. כדי לצאת מהספק – טוב שתשמע אותן מחברתה ותכוון לצאת בשמיעתן. ואם אין לה שם חברה או בן משפחה שצריך לברכן, למנהג ספרדים וחלק מהפוסקים האשכנזים תברכן בעצמה. (פניני הלכה תפילה ט, ו, והערה 6. אמנם לנוהגים על פי ה'משנה-ברורה' לא תברך אותן).


[4]. ואמנם לגבי גברים ישנו ספק אם קריאת שמע נחשבת כלימוד, כמבואר בפניני הלכה תפילה י, 2. אולם לגבי נשים שאינן מחויבות בקריאת שמע ברור שהיא נחשבת כלימוד, כמבואר במ"ב מז, יז. ולגבי גברים, לדעת רבים מהפוסקים בבוא היום החדש יברכו ברכות התורה, וכך נוהגים למעשה ספרדים וחלק מיוצאי אשכנז, כמבואר בפניני הלכה תפילה י, ז. אולם לגבי נשים, בכל מצב של ספק, יש להקל ולא לברך (ברכ"י, כה"ח מז, לד). אחת הסיבות לכך, מפני שלדעת פוסקים רבים, גברים חייבים בברכת התורה מהתורה, ולכן במקרה של ספק צריכים להחמיר ולברך, אבל נשים אינן חייבות בברכות התורה מהתורה. ולכן העצה הנכונה, שבכל מצב של ספק תברך "אהבת עולם" ("אהבה רבה" למנהג אשכנז), ובזה תצא ידי ברכות התורה, כמבואר בשו"ע מז, ז. וגם מי שלא רגילה לברך בכל יום "אהבת עולם", יכולה לצאת בזה. וכך מבואר בהמשך ז, ה. (ועיין לעיל ב, 10).

פורסם בקטגוריה ו - ברכות השחר | כתיבת תגובה

א – שייכות הנשים לתורה

התורה שייכת לכלל ישראל, גברים ונשים כאחד. וכאשר אנחנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים", הכוונה שה' בחר בכל ישראל, גברים ונשים כאחד, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". וכן מקובל במסורת, שאילו בעת מתן תורה היתה חסרה אפילו שפחה אחת מישראל, נתינת התורה היתה מתעכבת. וכן במצוות הקהל, המלך קורא בתורה לפני כל ישראל, האנשים, הנשים והטף (דברים לא, יב).

ואמנם נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", ולמדו חכמים (קידושין כט, ב): "בניכם ולא בנותיכם".

אולם מצד השייכות הכללית לתורה, מצינו שנשים קודמות לגברים. לדוגמא, בעת מתן תורה נאמר במפורש למשה רבנו לפנות תחילה לנשים. שנאמר (שמות יט, ג): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ופירשו חכמים: תאמר לבית יעקב אלו הנשים, שלהן תאמר בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל אלו הגברים, ולהם תדבר בלשון קשה ותבאר להם את עונשי התורה ודקדוקיה, שלשון 'תגיד' רומזת לדברים הקשים כגידין. ולמדו ממה שנאמר "כֹּה תֹאמַר" שיש להקפיד על הסדר, היינו שתאמר לנשים תחילה (מכילתא, והובא ברש"י).

וכן למדנו את היחס לכבוד תורה וכבוד תלמידי חכמים מהאשה השונמית, שהיתה הולכת לנביא בשבתות וראשי חודשים (מלכים ב' ד, כג; ר"ה טז, ב). ואין זה מקרה שהיחס לכבוד התורה נלמד מאשה, מפני שהנשים שייכות יותר לצד הכללי העליון שבתורה (שיחות הרצי"ה שמות ע' 178-181).

כלומר, ישנן שתי צורות התקשרות לתורה. האחת לימודית, והיא המצווה לגברים ללמוד תורה. והשנייה כללית, השייכת יותר לנשים. בחיי היום יום ברור שהמצווה לגברים ללמוד תורה בולטת יותר, אולם לטווח ארוך, היחס הכללי של הנשים לאמונה ולתורה הוא בעל השפעה גדולה יותר. וזהו שאמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים". וביארו חכמים, שנשים זוכות להבטחה היתירה בזכות ששולחות את בניהן ללמוד תורה, ומעודדות את בעליהן ללמוד תורה בבית המדרש, וממתינות להם בשמחה עד שיסיימו את לימודם בלי להאיץ בהם לשוב הביתה בהקדם (עפ"י ברכות יז, א).

דווקא בזכות הפטור של הנשים מלימוד דקדוקי התורה, יש להן יכולת לקלוט יותר את הצדדים הכלליים, הערכיים, של התורה, ומתוך כך לעודד את בעליהן ובניהן ללמוד תורה, ועל ידי כך לקיים את התורה בישראל. אמנם ברור שגם לגברים יש שייכות עמוקה לצד הכללי שבתורה, שכל הפרטים והדקדוקים שבתורה נובעים מכלל התורה, ומאידך גם הנשים צריכות לדעת את ההגדרות של יסודות האמונה וההלכות המעשיות שבתורה, כפי שיבואר בסעיף הבא. אלא שככלל, הגברים שייכים יותר להגדרות המדויקות שבתורה, ואילו הנשים שייכות יותר להופעה הכללית של התורה בחיים. וביחד, על ידי הגברים והנשים, מופיעה התורה בשלימות.

פורסם בקטגוריה ז - ברכות התורה | כתיבת תגובה

ב – מצוות תלמוד תורה לנשים

הבדל יסודי ישנו במצוות תלמוד תורה בין גברים לנשים. המצווה המוטלת על הגברים היא ללמוד תורה, ואילו המצווה המוטלת על הנשים היא לדעת את מצוות התורה, כדי לחיות על פי הדרכתה. כלומר, אשה שזכתה לדעת את כל ההלכות המעשיות, ואת כל יסודות האמונה והמוסר, ברמה ובעומק הנדרשים כדי לכוון את דרכה בחיים, אין עליה יותר מצווה להמשיך ללמוד. אולם גבר שלמד את כל התורה, אפילו אם הוא זוכרה על פה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה.

הרי שיש בלימוד התורה שני חלקים. האחד, לדעת את הדרכות התורה, בהלכה ואמונה, כדי לחיות חיים שלימים, וזה החלק שבו מחויבים הגברים והנשים בשווה. החלק השני הוא הנוטה יותר אל העיון, הפלפול והמחקר, ובו מחויבים הגברים ולא הנשים. לכן יש שוני בין תוכניות הלימוד. בתוכנית הלימוד לנשים העיקר הוא לדעת את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה. ואילו בתוכנית הלימוד לגברים, בנוסף ללימוד ההלכה, האמונה והמוסר, יש לשים דגש על לימוד הגמרא ומפרשיה.

אמנם נשים שרוצות להתעמק בתורה לשם שמים, רשאיות להוסיף ללמוד גמרא בעיון. ובתנאי שילמדו תחילה היטב את יסודות האמונה, המוסר וההלכות שחובה עליהן ללמוד. ובמיוחד נשים חכמניות צריכות להרבות בלימוד ובהפנמת יסודות האמונה וההלכה קודם שיתעמקו בגמרא בעיון, כדי שתהיה יראתן קודמת לחכמתן.

אבל לכל שאר הנשים, שאין להן חשק מיוחד להתעמק בתורה, ההדרכה הכללית של חז"ל היא, שלא להעמיק בפלפול השיטות, אלא ללמוד בבהירות את סיכום ההלכות המעשיות בטעמיהן, ולהעמיק ביסודות האמונה והמוסר.

היו דורות שבהם היה די לנשים בלימוד פשוט מאוד של ההלכות הקשורות לבית ולמשפחה, ומעט דברי מוסר. לימוד זה הספיק כדי ליצור בנפשן את ההזדהות והמסירות הרצויה לקיום התורה והחיים היהודיים. אבל בדורות האחרונים, עם התרבות שעות הפנאי, התפתחות ההשכלה הכללית וההתמחות המקצועית של נשים בתחומים שונים, ברור שנשים צריכות ללמוד הרבה יותר תורה מכפי שלמדו בעבר. ואכן, על פי הדרכת גדולי ישראל בדורות אלה, נוצרו מוסדות חינוך ולימוד תורניים המיוחדים לבנות ולנשים. כמו למשל מוסדות "בית-יעקב" שנוסדו בפולין על ידי הגברת שרה שנירר, בעידודם ותמיכתם של גדולי רבני פולין.

שינוי זה אינו מבטל את ההבדל ההלכתי העקרוני שבין הגברים, שמצווים בלימוד תורה גם לשם הצד המחקרי והעיוני, לבין הנשים שאינן מצוות בכך. מרן הרב קוק מבאר, שדווקא על ידי השוני הזה שבין גברים לנשים, נוצרת השלמה בין השכלתנות המנתחת לבין הרגש החי והטבעי המאחד ומבסס את דברי התורה בחיים הממשיים (ע' בפירוש עין איה למסכת ברכות פרק שביעי מ"ו).[1]


[1]. בסוטה כ, א, לדעת בן עזאי מצווה על האב ללמד את ביתו תורה. ואילו לדעת רבי אליעזר אסור ללמד, שכל המלמד את ביתו תורה כאילו מלמדה תיפלות. וכן דעת רבי יהושע. ובירושלמי סוטה פ"ג ה"ד מבואר, שלדעת ר' אלעזר בן עזריה, יש אמנם מצווה שהנשים ישמעו את התורה אבל אין מצווה שילמדוה בעיון. למעשה פסק הרמב"ם בהל' ת"ת א, יג, כר' אליעזר, שאין ללמד את הבת תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת לכך, ואם מלמדה תושבע"פ כאילו מלמדה תיפלות. וכל זה לגבי תורה שבעל פה, אבל המלמדה תורה שבכתב, אע"פ שגם לגביה כתב הרמב"ם שאין לאב ללמד את ביתו, מ"מ אם לימד את ביתו תושב"כ אינו נחשב כמלמדה תיפלות. וכ"כ הטור והשו"ע יו"ד רמו, ו. והטעם, שב'הקהל' ישנה מצווה להשמיע מתושב"כ לכל ישראל כולל נשים, לפיכך אי אפשר לומר שהמלמד את ביתו תושב"כ מלמדה תיפלות.

ומי שרוצה מעצמה ללמוד, בלא שהוריה או מסגרת אחרת מחייבים אותה לכך, רשאית ללמוד ויש לה בזה זכות, כמבואר ברמב"ם שם: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו". נמצא שכל האיסור הוא שהאב ילמד את ביתו ביוזמתו, אבל אם היא עצמה מעוניינת בכך לשם שמים אין כל איסור, ולהיפך יש לה בזה זכות. וכן מבואר ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ד הי"ד, שיש מצווה לכל אדם לאהוב את ה' ולירא ממנו, והדרך להגיע לאהבתו ויראתו בשלימות היא על ידי לימוד התורה, בתחילה בהוויות אביי ורבא בידיעת המותר והאסור בכל המצוות, ולאחר מכן בלימוד 'מעשה בראשית' ו'מעשה מרכבה'. וכתב על זה הרמב"ם: "שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העולם הזה כדי לנחול העולם הבא, ואפשר שידעם הכל, גדול וקטון, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר". (כ"כ הרב רבינוביץ בפירושו לרמב"ם 'יד-פשוטה'). נמצא שהאידיאל לעתיד הוא שתימלא הארץ דעה את ה', וכל הנשים ילמדו מרצונן את התורה בהבנה שלימה, ויגיעו לאהבת ה' ויראתו בשלימות. וכן ידוע שהיו נביאות וחכמניות. אמנם נראה שגם לפי האידיאל יש הבדל בין אופי הלימוד הגברי לנשי.

מכל מקום הסיכום לעניינינו, שמי שחשקה נפשה בלימוד עיוני רשאית ללמוד ויש לה בזה מעלה וזכות. אמנם נשים טובות ואף צדיקות שאין להן רצון ללימוד זה, אין ללמדן. והמלמדן, כאילו מלמדן תיפלות. כפי הנראה הסיבה לכך מורכבת משני חלקים, האחד שייך לאופי הנשי, שעל פיו ראוי שהאשה תתעמק בתורה מתוך חופש ורצון גמור. והשני, שלפי ערך הבנת רוב הנשים בזמנים בהם עול הבית מרובה ושעות הפנאי מועטות, לימוד התורה העיוני אינו יכול להיות כראוי, והרי הוא כתיפלות, ונזקו מרובה מתועלתו.

וכל זה אמור לגבי לימוד לשם עיון בלבד. אבל בלימוד לצורך קיום המצוות, נשים חייבות, וכ"כ הרמ"א יו"ד רמו, ו, עפ"י האגור והסמ"ק, שנשים חייבות ללמוד דינים השייכים להן. וכן נפסק בשו"ע או"ח מז, יד, שנשים מברכות ברכת התורה, והטעם שהן צריכות ללמוד את מה שנחוץ להן כדי לחיות על פי התורה. וכיום עינינו רואות שנשים צריכות ללמוד היטב את ההלכה בטעמיה, ואת יסודות האמונה, ללא כן חיי התורה שלהן ודאי לא יהיו ברמה הנאותה, ועל כן חובה ללמד את הבנות כפי הנצרך לקיום התורה וביסוס האמונה. (הערה זו הובאה ברובה בפניני הלכה ליקוטים א' א, טז).

פורסם בקטגוריה ז - ברכות התורה | כתיבת תגובה

ג – תוכן ברכת התורה ושייכותה לנשים

שלושה חלקים לברכות התורה. בראשון, מברכים את ה' שקדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה. בשני, מבקשים שתהיה התורה שה' מלמד את עמו ישראל עריבה בפינו ונזכה ללומדה בחשק, ונזכה אנחנו וצאצאינו לדעת את התורה.[2]

בחלק השלישי, מברכים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ואמרו חכמים (ברכות יא, ב), שזו הברכה המובחרת שבברכות, מפני שמוזכרת בה סגולת ישראל, שה' "בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". זה הטבע הנשמתי של ישראל, שקשור ודבוק בה' ובתורתו, ולכן רק עם ישראל יכול לקבל את התורה ולהאיר על ידה את העולם. מבני אומות העולם יכולים להיות גויים צדיקים וחסידים, אבל זו תהיה חסידות פרטית של אנשים יחידים שלא יוכלו לתקן את העולם כולו. רק עם ישראל יכול לעבוד את ה' במסגרת לאומית, ולחתור לתיקון העולם כולו בדרכי האמת והחסד, כפי שניכר מההיסטוריה הארוכה שלנו.

החלק השני והשלישי ודאי שייכים לנשים. בחלק השלישי אנו משבחים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובזה כפי שכבר למדנו (הלכה א) הנשים שוות לגברים. וגם החלק השני שייך לנשים, שזוהי גם תפילתן של נשים שתהיה התורה עריבה בפינו ובפי צאצאינו. אולם לגבי החלק הראשון התעוררה שאלה, כיצד נשים תברכנה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" על העיסוק בדברי תורה, והלא נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה. יש שביארו שגם נשים יכולות לברך על מצוות שהן פטורות מהן, מפני שאין אומרים בנוסח הברכה "וצווני" באופן אישי אלא "וצוונו", היינו את כלל ישראל, וממילא יכולות לברך גם על התורה (ר"ת, ר"ן, רמ"א). ויש אומרים, שככלל, אסור לנשים לברך על מצוות שאינן חייבות בהן (רמב"ם, או"ז, שו"ע), ואע"פ כן את ברכות התורה מברכות, מפני שכפי שלמדנו, גם נשים צריכות ללמוד את ההלכות המעשיות ואת יסודות האמונה, לפיכך גם נשים מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו".[3]


[2]. נחלקו הראשונים והאחרונים כמה ברכות יש בברכות התורה. לדעת ר"ת, רא"ש ועוד – שתי ברכות, כי החלק השני הוא המשך של הראשון, ולכן צריך לפותחו ב'ו' החיבור "והערב", וממילא ברור שאין לענות אמן אחר סיום החלק הראשון. ולדעת הרמב"ם ועוד, יש שלוש ברכות, והחלק הראשון הוא ברכה בפני עצמה, ועונים אחריה אמן, ואומרים אח"כ "הערב". בשו"ע או"ח מז, ו, כתב שעדיף לפתוח "והערב" ב'ו' כדי לצאת ידי כולם. וכתב במ"ב יב, שדעת רוב האחרונים שלא לענות אמן אחר סיום החלק הראשון, ולכן טוב לאומרו בלחש לצאת מהספק. אולם כתבו הבא"ח וכה"ח מז, סעיפים: י, יג, בשם האר"י, שעונים אחריו אמן, כי הם שתי ברכות נפרדות, ואעפ"כ אומרים "והערב" ב'ו'.

[3]. כתב בשו"ע מז, יד: "נשים מברכות ברכת התורה". ובב"י הזכיר דברי האגור ומהרי"ל (החדשות מה), שאע"פ שאינן חייבות, ואף אמרו שהמלמד ביתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (סוטה כ, א), זהו בתורה שבע"פ, אבל לא בתורה שבכתב. ועוד, שהן קוראות קורבנות וצריכות לברך לפני כן. ועוד, שהן צריכות ללמוד את הדינים השייכים להן, וכפי שכתב הסמ"ק. ע"כ. ולפי טעם זה אשה יכולה להוציא גברים בברכתה.

והגר"א באר (סו"ס מז), שהן מברכות על התורה כמו על שאר מצוות שהזמן גרמן, שלדעת ר"ת והר"ן והרמ"א (או"ח תקפט, ו), רשאיות לברך עליהן. וכ"כ עוד אחרונים רבים. ולפי זה אשה אינה יכולה להוציא גברים בברכתה.

אלא שלפי טעם זה קשה היאך לשו"ע נשים מברכות, והלא הוא פוסק כרמב"ם שנשים אינן רשאיות לברך על מצוות שאינן חייבות בהן (או"ח יז, ב; תקפט, ו). ואכן בשו"ת חקרי לב (או"ח י) סובר שאין לנשים לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה". אמנם את ברכת "אשר בחר בנו" משמע ממנו שרשאיות לברך, שהיא ברכת שבח. והחיד"א (שו"ת יוסף אומץ סז) פירש, שהשו"ע כתב שמברכות מפני שכך המנהג הקדום. ועל כרחך צריך לבאר שהוא מפני שהנשים חייבות ללמוד את דיניהן, כדי לדעת לקיימם (וכ"כ בספר חסידים סי' שיג). ואע"פ שחובה זו אינה מצד מצוות תלמוד תורה, מ"מ כיוון שבפועל צריכות ללמוד, יכולות לברך. ובשם הגר"ח מבריסק ביארו, שברכת התורה אינה רק ברכה על המצווה אלא ישנו דין בפני עצמו שצריך לומר ברכה לפני לימוד תורה, וכיוון שנשים צריכות לעסוק בתורה כדי לדעת דיניהן – צריכות לברך. וכעין זה כתב באורח משפט יא. ויעויין עוד בהליכות ביתה ג, א-ב, ילקוט יוסף מז, יח, שסיכמו את הסוגיה. ובעוד מקורות באש"י ז, הערות לא-לב.

פורסם בקטגוריה ז - ברכות התורה | כתיבת תגובה

ד – ערכה של ברכת התורה

אחר שהארץ נחרבה וישראל גלו מעל אדמתם, התעוררה השאלה הגדולה (ירמיה ט, יא): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ"? כמובן שהכל ידעו שמפני חטאינו גלינו מארצנו, השאלה היתה מהו החטא השורשי שבעטיו החלה ההתמוטטות הרוחנית שגרמה לחורבן. שאלה זו נשאלה לחכמים, לנביאים ולמלאכי השרת, ולא ידעו להשיב. עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו פירש: "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם" (שם ט, יב), ופירשו חכמים בתלמוד, שהכוונה היא שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא, א). כלומר, אף שבפועל למדו תורה, כיוון שלא התייחסו אליה כאל הוראה אלוקית מן השמים, נחשב הדבר שעזבו את תורת ה'. שכל הלומד תורה כאחת החכמות האנושיות, אינו נחשב כלל לומד תורה. אבל כשאומרים את ברכת התורה כראוי, הרי שניגשים אל התורה מתוך אמונה והתקשרות אל נותן התורה.

עוד שאלו חכמים (נדרים פא, א): מדוע אין כל בניהם של תלמידי חכמים ממשיכים בדרכם ונעשים אף הם תלמידי חכמים, הרי ללא ספק התאמצו ההורים לחנך את בניהם שילכו בדרכם ויעסקו כל חייהם בתורה, ואם כן מדוע לא הצליחו לחנך את כל בניהם לכך? יתר על כן, באותם הימים היה מקובל מאוד שכל בן ממשיך במקצוע אביו, בני הנגרים היו נגרים, בני החקלאים היו חקלאים, וכן כולם. ואם כן, עולה השאלה של הגמרא ביתר חריפות, מדוע אחוזים גבוהים יחסית מבניהם של תלמידי החכמים אינם תלמידי חכמים. כמה פירושים נאמרו לכך בתלמוד, והפירוש האחרון הוא של רבינא – מפני שאינם מברכים בתורה תחילה. כלומר, פעמים רבות בניהם של תלמידי החכמים לומדים תורה רק מפני שראו את אביהם לומד, וכמו כל הבנים שאוהבים לחקות את אבותיהם, אף הם משתדלים ללמוד תורה. אבל תורה אי אפשר לקנות אלא על ידי לימוד לשם שמים, מתוך התקשרות אישית אל נותן התורה, ולכן אותם הבנים הלומדים מתוך שגרה וחיקוי אבותיהם, אינם רואים ברכה בלימודם.

פורסם בקטגוריה ז - ברכות התורה | כתיבת תגובה

ה – האם חיוב הברכה מהתורה ודין ברכת אהבת עולם

"אמר רב יהודה אמר רב: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (דברים לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (ברכות כא, א). פירוש העניין הוא, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה (זוהר ח"ב פז, א; ת"ז תי' י). כי הוא עצמו הרי נסתר לגמרי מאיתנו, ועל ידי התורה הקב"ה מתגלה לעולם, נמצא שהתורה היא שמותיו של הקב"ה, שעל ידה הוא מתגלה לעולם. וזהו שנאמר: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" – לפני שתלמדו תורה, "הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" – אימרו ברכה לנותן התורה.

למעשה, נחלקו הראשונים בהבנת דרשה זו. רוב הראשונים, וביניהם הרמב"ן והרשב"א, הבינו אותה כפשוטה, שהמצווה לברך ברכת התורה מקורה בתורה שבכתב. ולכן במקרה שאדם מסתפק אם ברך את ברכות התורה, עליו להחמיר ולברך, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא". וכן מנהג אשכנזים (מ"ב מז, א, פניני הלכה תפילה י, ג). אך לדעת הרמב"ם וה'שולחן-ערוך' (או"ח רט, ג), ברכת התורה היא תקנה מדברי חכמים, ומה שדרשו מן הפסוק אינו אלא אסמכתא. לפי זה, במקרה של ספק, יש להקל ולא לברך. וכן מנהג הספרדים (כה"ח מז, ב).

אבל אשה שמסופקת אם אמרה את ברכות התורה, לכל הדעות לא תחזור ותברך אותן. ואם תרצה לצאת מהספק, תאמר את ברכת "אהבת עולם" ("אהבה רבה" לנוסח אשכנז). ותקפיד לקרוא את שמע אחר "אהבת עולם", כדי ללמוד דבר מה אחר הברכה על התורה.[4]

וזה שבדיעבד מי שאמר את ברכת "אהבת עולם" יוצא ידי חובת ברכת התורה, הוא מפני שהיא כוללת בתוכה את כל התכנים שבברכת התורה (שו"ע מז, ז). ואף שבחתימתה אין מזכירים כלל את התורה אלא רק את בחירת ישראל – "הבוחר בעמו ישראל באהבה", כיוון שעניין התורה וישראל כרוכים זה בזה, הזכרת ישראל כמוה כהזכרת התורה. וכן מצינו שבברכות התורה הברכה החשובה ביותר היא "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הרי שעניין ישראל והתורה כרוכים זה בזה.


[4]. לדעת ברכי יוסף מז, ח, גם לסוברים שברכת התורה מהתורה, נשים חייבות בה מדרבנן, ולכן לכל הדעות במצב של ספק אין לברך. אמנם לפי הבאו"ה מז, יד, לפי הסבר המ"א, אשה יכולה להוציא איש, למרות שחיובו מהתורה, ומשמע שגם חיובה מהתורה. וע' בהליכות ביתה ג, ג. ומ"מ בזה שתברך "אהבת עולם" לכל הדעות תצא מהספק. ולעיל ו, 4, נתבאר שקריאת שמע ודאי עולה לנשים כלימוד, אף שלגבי גברים יש ספק.

פורסם בקטגוריה ז - ברכות התורה | כתיבת תגובה

ו – לפני איזה לימוד צריך לברך

לפני לימוד של כל חלק מחלקי התורה צריך לברך (שו"ע או"ח מז, ב). כלומר, אדם שמתכוון ללמוד ביום מסוים מדרש בלבד, או הלכה בלבד, גם הוא צריך לברך בתחילת היום את ברכת התורה. והטעם לכך, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, בין החלקים ההלכתיים ובין החלקים המחשבתיים, כולם נאמרו למשה מסיני (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד), ועל כולם צריך לברך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

נחלקו הפוסקים אם צריך לברך לפני הרהור בדברי תורה. למשל, מי שמתעוררת משנתה בבוקר ורוצה להרהר מעט בדברי תורה, לדעת רוב הפוסקים, אינה צריכה לברך, ויש חולקים. וכדי לצאת מהספק, הקמה משנתה ורוצה להרהר בדברי תורה, תברך תחילה את ברכות התורה ותאמר בפיה כמה פסוקים ואח"כ תהרהר בדברי תורה. אבל מי שהתעוררה באמצע הלילה משנתה ומתכוונת להמשיך לישון, ורוצה להרהר בינתיים בדברי תורה עד שתירדם, אינה צריכה לברך לפני כן ברכות התורה. וכן מי ששומעת מוזיקה חסידית בעת שהיא מתעוררת בבוקר, או באמצע הלילה, אינה צריכה לברך לפני כן את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ד, 4).

אפשר לומר את ברכות התורה וברכות השחר בעמידה, בישיבה, בשכיבה ובהליכה. ויש מדקדקים לומר את ברכות התורה בעמידה או הליכה ולא בישיבה או שכיבה (שם י, 5).

פורסם בקטגוריה ז - ברכות התורה | כתיבת תגובה

ז – ברכת התורה לכל היום

ברכת התורה שאשה מברכת בבוקר מועילה לה לכל היום. ואף אם תלך לאכול ולעבוד, כשתרצה אח"כ ללמוד תורה, לא תצטרך לשוב ולברך את ברכות התורה.

נחלקו הפוסקים לגבי גברים, האם אחר שינת קבע צריכים לחזור לברך את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ו), אולם מוסכם להלכה שנשים אינן מברכות את ברכות התורה אחר שינת קבע אלא רק פעם אחת ביממה. לפיכך, אשה שקמה משנתה אחר חצות לילה, ומתכוונת להישאר ערה כמה שעות, ושוב ללכת לישון לכמה שעות, תברך את ברכות התורה והשחר לאחר קימתה העיקרית (כמבואר לעיל ו, ו).[5]

גבר שהיה ער כל היממה, נחלקו הפוסקים אם יברך בבוקר את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ז). אבל אשה שהיתה ערה כל היממה לא תברך בבוקר את ברכות התורה, אלא תאמר את ברכת "אהבת עולם" ואח"כ תקרא את הפרשה הראשונה של שמע, ותצא בזה ידי חובת ברכת התורה (ע' לעיל ו, 4).

אם ישנה שינת קבע ביום שלפני הלילה שלא ישנה בו, תברך בבוקר את ברכות התורה (מ"ב מז, כח, פניני הלכה תפילה י, 9).


[5]. כתב הצל"ח ברכות יא, ב, דבר חידוש, שאשה שהפסיקה בדברים אחרים וחזרה ללמוד, צריכה לחזור ולברך את ברכות התורה. וזאת משום שהטעם שהגברים אינם צריכים לחזור לברך, מפני שחיוב הלימוד שלהם נמשך יומם ולילה, אבל אשה שאין עליה חיוב כזה, בכל פעם שתלמד צריכה לברך. אולם דבריו לא נתקבלו להלכה. וכן כתב מרן הרב (טוב רואי לברכות אות צה), שהואיל ויסוד חיוב נשים בברכות התורה נטפל לחיוב גברים, לא יתכן שיהיה חיוב הטפל יותר מהחיוב העיקרי. ע"כ. בנוסף לכך, בכל מקום שיש ספק, כתב הברכ"י, והובא בכה"ח מז, לד, שאינן מברכות. ואף שבהערה 4 מובא שיש חולקים על הברכ"י שסובר שהכל מודים שחיוב הנשים בברכת התורה מדרבנן, מ"מ לדינא נראה שמסכימים לדעתו שבספק לא תברך. (וכ"כ בהליכות ביתה ג, ג; ג, ה; ובהליכות שלמה ו, ד).

עוד אפשר לבאר על פי מה שבארנו בהלכות א-ג, שעיקר מה שנשים מברכות על התורה הוא מתוך שייכותן לכלליות התורה ולקיומה, ולצורך כך גם צריכות ללמוד את דיניה ויסודות האמונה והמוסר, ולכן הברכה אינה שייכת ללימוד מסוים אלא היא ברכה כללית על עצם התורה, וככל ברכות השחר אין צריך לאומרה יותר מפעם אחת ביממה.

פורסם בקטגוריה ז - ברכות התורה | כתיבת תגובה

א – זמן תפילת שחרית

כפי שלמדנו (לעיל ב, ב-ה), לדעת רוב הפוסקים, נשים חייבות להתפלל בכל יום תפילת עמידה של שחרית ומנחה, וכן ראוי לנהוג לכתחילה. אם כן צריך לדעת אימתי הוא זמן תפילת שחרית ואימתי הוא זמן תפילת מנחה.

גם למנהגן של נשים רבות שמתפללות תפילת עמידה רק פעם אחת ביום, בשחרית או במנחה, צריך לדעת את זמניהן, כדי לכוון את התפילה לזמן של שחרית או מנחה.

זמני התפילות נקבעו על ידי אנשי כנסת הגדולה על פי זמן קרבן התמיד, שחרית כנגד זמן הקרבת תמיד של שחר, ומנחה כנגד זמן הקרבת תמיד של בין הערביים. זמן תפילת מנחה יבואר בהמשך (יח, א), ועתה נבאר את זמן תפילת שחרית.

תמיד של שחר קרב מ'עמוד-השחר', לפי זה זמן תפילת שחרית היה צריך להיות לכתחילה מ'עמוד-השחר'. אלא שאמרו חכמים שראוי להתפלל אחר 'הנץ-החמה', שנאמר (תהלים עב, ה): "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" (ברכות ט, ב). אמנם בדיעבד, המתפלל משעלה 'עמוד-השחר' יצא, מפני שהתפלל בזמן הכשר להקרבת התמיד של שחר (שו"ע פט, א; וע' פניני הלכה תפילה יא, 4). 'עמוד-השחר', הוא הזמן שבו נראה האור הקלוש הראשון שבמזרח, ו'הנץ-החמה' הוא זמן זריחת השמש. והזמן המשובח ביותר לתפילת שחרית הוא כ'ותיקין', שהיו מתפללים עמידה ב'הנץ-החמה', לקיים מה שנאמר: "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ".[1]

ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות, שכן זמן הקרבת תמיד של שחר עד סוף ארבע שעות. בדיעבד, אשה שלא הספיקה להתפלל עד סוף ארבע שעות, יכולה להתפלל שחרית עד חצות היום, ואף שאין לה שכר כמי שהתפללה בזמן, מכל מקום שכר תפילה יש לה (שו"ע פט, א). אבל אשה שרוצה לומר את ברכות קריאת שמע, גם בדיעבד לא תאמרם אחר ארבע שעות.

ומי שנוהגת להתפלל בכל יום תפילת עמידה אחת, בשחרית או במנחה, אם עברו ארבע שעות ולא התפללה שחרית, מוטב שתתפלל באותו יום מנחה. ואם היא חוששת שאולי תשכח להתפלל מנחה, תתפלל שחרית עד חצות היום.[2]


[1]. ישנם חילוקי דעות בהגדרת זמן 'עמוד-השחר', ונתבארו בפניני הלכה תפילה יא, ב, 1. ככלל אפשר לומר, שלעולם אין 'עמוד-השחר' פחות מ- 72 דקות לפני 'הנץ-החמה'. כלומר משהגיע הזמן של 72 דקות לפני 'הנץ-החמה' כבר ודאי היה 'עמוד השחר'.

דרך אגב ראוי לדעת, שכל המצוות שזמנן ביום, כדוגמת תקיעת שופר וברית מילה, זמנן מתחיל ב'הנץ-החמה', מפני שזמן היום מוגדר על פי השמש. אולם בדיעבד אם נעשו משעלה 'עמוד-השחר' – יצאו בהן ידי חובה, כי מבחינה מסוימת כבר מתחילת האור מתחיל היום (מגילה כ, א).

[2]. נחלקו התנאים בסוף זמן קרבן תמיד של שחר וממילא בסוף זמן תפילת שחרית, לרבי יהודה עד סוף ארבע שעות, ולחכמים עד חצות. והלכה כרבי יהודה, מפני שבמסכת עדויות, שכל משניותיה נבחרו להלכה, מובאת דעתו של רבי יהודה. לפיכך, זמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות (ברכות כז, א). ואע"פ כן לדעת רוב הפוסקים, לא נדחו לגמרי דברי חכמים, ואפשר בדיעבד להתפלל שחרית עד חצות, ואע"פ ששכר תפילה בזמנה אין אז, מכל מקום שכר תפילה יש (שו"ע או"ח פט, א). אמנם מובא בהליכות שלמה ח, מב, שהואיל ויש סוברים שלדעת רבי יהודה גם בדיעבד אי אפשר להתפלל שחרית אחר ארבע שעות (ע' בפ"ה תפילה יא, 16), וכיוון שממילא אשה רשאית לצאת בברכות השחר, עדיף שלא תיכנס למחלוקת, ולא תתפלל אחר ארבע שעות. אולם גם הוא מודה שהמנהג שמתפללות עד חצות, וכך דעת השו"ע. ונראה שגם את פסוקי דזמרה וברכותיהם רשאיות לומר לפני התפילה. ובשו"ת מחזה אליהו יט, (יד), חושש להאיץ בנשים להתפלל עד ארבע שעות, מפני טרדתן. והן כאנוסות שאינן יכולות להתפלל בזמן. והביאוהו בהליכות ביתה ו, (כ), ובהליכות בת ישראל ב, יא. והנראה למעשה כתבתי למעלה.

לעניין ברכות קריאת שמע, נחלקו הפוסקים אם אפשר לאומרן בדיעבד עד חצות. ואף שהמ"ב סובר לגבי גברים שמי שלא אמרן מחמת אונס רשאי לברכן עד חצות (ע' פ"ה תפילה יא, 17). מ"מ לגבי אשה שאינה חייבת לברכן, ואין אפשרות לאומרן בנדבה, נראה פשוט שמוטב שלא תיכנס לספק ולכן לא תאמר אותן אחר ארבע שעות.

פורסם בקטגוריה ח - תפילת שחרית והדינים שלפניה | כתיבת תגובה

ב – השעות הזמניות וחשבון זמני הבוקר

השעות שדיברו בהן חכמים הן שעות זמניות. כלומר, מחלקים את היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק נקרא 'שעה-זמנית'. בקיץ שהימים ארוכים – השעות ארוכות, ובחורף שהימים קצרים – השעות קצרות.

השאלה, מאימתי מתחילים לחשב את היום. לפי חשבון ה'מגן-אברהם', שעות היום הן שעות האור, כלומר החישוב הוא מ'עמוד-השחר' ועד חשכה גמורה. ואילו לדעת הגר"א, החישוב הוא לפי השעות בהן השמש נראית, כלומר, מזריחת החמה ועד שקיעתה. וזוהי משמעות שני הזמנים שמופיעים בלוחות. הזמן המוקדם הוא לפי 'מגן-אברהם', שמתחיל את חשבון השעות מ'עמוד-השחר', והזמן המאוחר הוא לפי הגר"א, שמתחיל את חשבון השעות מ'הנץ-החמה' (פ"ה תפילה יא, 13-14).

למעשה, דעת רוב הפוסקים כדעת הגר"א, בנוסף לכך, כיוון שזמן התפילה הוא מדברי חכמים, הלכה כדברי המיקל, ולכן מחשבים את סוף זמן תפילת שחרית לפי חשבון הגר"א.[3]


[3]. וכן בסוף זמן אכילת חמץ הולכים לפי הגר"א, מפני שחכמים הם שקבעו שאסור לאכול חמץ אחר ארבע שעות, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. אמנם, כאשר מדובר על מצווה שיש לה זמן מהתורה, כמצוות קריאת שמע שגברים חייבים בה, וזמנה עד סוף שלוש שעות של היום, נכון להחמיר ולקוראה עד סוף שלוש שעות לפי שיטת ה'מגן- אברהם', על פי הכלל: "ספק דאורייתא לחומרא".

פורסם בקטגוריה ח - תפילת שחרית והדינים שלפניה | כתיבת תגובה

ג – סדרי עדיפויות בתפילת שחרית

אשה שטרודה בגידול ילדיה יכולה לצאת ידי חובת תפילה בברכות השחר וברכות התורה, ובדוחק אפשר לומר שגם אשה שאינה טרודה יוצאת בזה ידי חובתה (לעיל ב, ד-ו).

אולם אשה הרוצה לקיים את מצוות התפילה לפי עיקר ההלכה, תאמר את ברכות השחר וברכות התורה, שני פסוקים ראשונים של קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה (לעיל ב, ה).

ואם תרצה לדקדק יותר, תזכיר את יציאת מצרים, לצאת ידי הסוברים שאשה צריכה להזכיר בכל יום את יציאת מצרים. ואם תרצה להזכיר את יציאת מצרים בהידור, תאמר את ברכת אמת ויציב, ותסמוך את התפילה לברכת הגאולה (ע' להלן טז, ג).

ואם יש לה יותר זמן ותרצה להוסיף ולהדר, תאמר את עיקר פסוקי דזמרה, "ברוך שאמר", "אשרי" עד סוף ה"הללויות", שהם ששה פרקים, וברכת "ישתבח" (להלן טו, ד). ואם תרצה להוסיף, תאמר גם את קריאת שמע וברכותיה. ואם תרצה להוסיף, תאמר לפני פסוקי דזמרה את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת (להלן טו, א-ב). ואם תרצה להוסיף, תשלים את כל פרקי פסוקי דזמרה.

עם זאת חובה לחזור ולהדגיש, שמצוות התפילה לנשים לפי ההלכה מתקיימת בשלימות על ידי ברכות השחר והתורה, שני פסוקים ראשונים של קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה. ומעבר לזה אין חיוב. וצריך להיזהר שלא יווצר מצב שמחמת הרצון לדקדק ולהוסיף עוד פרקים או ברכות, הכוונה בעיקר התפילה תיפגם. ולכן כל מי שחוששת שאם תרחיב את תפילתה תתמעט כוונתה, מוטב שתאמר את התפילה המחויבת ולא תוסיף דבר.

אמנם במוסדות החינוך, יש מקום לחנך את הנערות להתפלל את כל סדר התפילה, ברכות השחר והתורה, קרבן התמיד, פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה. שהואיל והן פנויות, וממילא נמצאות במסגרת, טוב שגם לתפילתן תהיה מסגרת מהודרת, וכך גם ילמדו להכיר את כל התפילה. אמנם אחר שהבנות למדו והתרגלו לסדר התפילה, יש לשים לב שהעיקר הוא הכוונה ובקשת הרחמים. ואם המחנכות מבינות שהתפילה הארוכה פוגעת בכוונה, ראוי לאפשר לבנות הרוצות לקצר – לומר את מה שהן חייבות בלא תוספות.[4]


[4]. אבות ב, יג: "אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים". וכן במשנה ברכות ד, ד. במיוחד יש להקפיד על כך בתפילת הנשים, כמבואר לעיל ג, ח-ט. ועל הגברים אנו מצטערים שמסגרת התפילה הממוסדת נעשתה חשובה מהכוונה, והקבע גבר על התחנונים, אלא שכך נהגו, כדי לבסס ולמסד את הקדושה בתוך הקהילות. אבל אין מקום להנהיג כך גם לגבי נשים. ולכן אם התוספת על מה שחובה להתפלל תגרע מהכוונה, הרי זה בבחינת כל המוסיף גורע. וכל דברינו כאן על סדרי העדיפויות בתוספת על חיוב התפילה הם למי שהרחבת התפילה לא תגרע מכוונתה.

סדר הקדימה נקבע על פי שני כללים, הראשון מידת החיוב של נשים, השני, חשיבותו, היינו דבר דאורייתא קודם לדרבנן. לפיכך, החשוב מכל: ברכות השחר ותפילת עמידה, שהם חובה, ועימם ברכות התורה, שאמנם יש ספק אם חובה גמורה לאומרם, אבל ברור שנשים נוהגות לברכן בכל יום, כמבואר בשו"ע מז, יד. בנוסף לכך לרוה"פ יסודן מהתורה. ועוד שהן קצרות, ואין הכבדה באמירתן, לכן יש להקדימן עם ברכות השחר. ולגבי הפסוקים הראשונים של ק"ש, אמנם אין חובה לאומרם, אבל נפסק בשו"ע ע, א, שראוי לאומרם (וע' בהמשך טז, א), ושוב, יסודם מהתורה, וחשיבותם ידועה, ואינם אורכים זמן רב, ולכן יש להקדימם. אחר כך במעלה, זכירת יציאת מצרים, שלדעת המ"א חובה לנשים להזכירה, ואף שרוב הפוסקים חולקים עליו, יש בהזכרתה מצווה גדולה, שהיא מדאורייתא. ובפסוק אחד שבסוף פרשת "ויאמר", אפשר לקיימה. ואם תרצה להדר, תזכיר יציאת מצרים באמירת ברכת "אמת ויציב", וכך גם תזכה לסמוך גאולה לתפילה, כמבואר בהמשך טז, יג. אח"כ במעלה פסוקי דזמרה, שיש סוברים שנשים חייבות לאומרם. ואמנם ברור שלרוב הפוסקים נשים פטורות מהם, ואמירתם מדרבנן, והלכה כמיקלים (להלן טו, ד). אלא שלכל הדעות יש באמירתם הכנה לתפילה, ולכן הם קודמים. ויש לומר את עיקרם, היינו את הברכות וששת פרקי ה"הללויות".

אח"כ במעלה שאר ק"ש וברכותיה. אמנם יש אומרים שנשים צריכות לומר את פרשת התמיד, אולם למעשה ברור שאינן חייבות, כמבואר להלן טו, ב, והוא ספק בדרבנן שהלכה כמיקל. ולכן מי שיש לה יותר זמן, עדיף שתאמר את ק"ש וברכותיה, ואף שברור שנשים פטורות מהן, יש באמירתן מעלה גדולה, מצד ק"ש ומצד שהן ברכות, ולכן יש להקדימן. אח"כ במעלה פרשת התמיד שיש אומרים שראוי שנשים יאמרוה, ואח"כ בחשיבות אמירת פסוקי הקטורת שמצטרפים לפרשת התמיד, כמבואר להלן טו, א-ב, 1.

אח"כ במעלה שאר הפרקים והפסוקים של פסוקי דזמרה, שאינם עיקר פסוקי דזמרה (ע' להלן טו, ה, ופ"ה תפילה יד, ב, 3). ויש שרוצות להדר יותר, ואומרות את כל התפילה על הסדר מ"העקדה" שבתחילת סדר הקרבנות ועד "עלינו לשבח", כמובא בכה"ח ע, א.

אפשר להציע, שבמקום פסוקי ברכת כהנים והברייתא שמזכירים אחר ברכות התורה, שאין חובה לומר דווקא אותם, יאמרו הנשים פסוק של יציאת מצרים, ואולי גם את פרשת התמיד, ובזה יצאו ידי הסוברים שחובה לאומרם. וטוב להדפיס זאת בסידוריהן.

ואמנם בספר בירור הלכה או"ח ח"א (זילבר) סי' ע, וכן באשי ישראל ז, יח, כתבו סדר שונה בשלושה דברים. הראשון, שאחר מעלת "אמת ויציב" כתבו לומר "ברוך שאמר, אשרי וישתבח" ורק אח"כ כתבו לומר ברכות השחר והתורה. וקשה מאוד עליהם, שלדעת רוב ככל הפוסקים אמירת ברכות השחר היא חובה (ע' להלן ו, 1), וכן לעניין ברכות התורה, נהגו נשים לאומרן, עד שהיא כחובה, וכמובא בשו"ע מז, יד. וע' להלן ז, ג, 3. ואילו מאמירת פסוד"ז נשים פטורות לרוב ככל הפוסקים, כמבואר להלן טו, ד, 2. בנוסף לכך, ראוי לומר תמיד את ברכות השחר, שבשעת הדחק אפשר לצאת בהן ידי תפילה, כמבואר לעיל ב, ה. ואם לא יקדימום יצא שבשעת הדחק לא יאמרו כלום. והשינוי השני לעניין פסוד"ז, ויבואר להלן טו, ז, 5. והשלישי, שכתבו מעלת אמירת פסוק ראשון של ק"ש רק אחר מעלת פסוד"ז, ומדברי לעיל מובן מדוע לא כתבתי כמותם.

פורסם בקטגוריה ח - תפילת שחרית והדינים שלפניה | כתיבת תגובה

ד – האיסורים שלפני תפילת שחרית

משעה שעלה עמוד השחר והגיע זמן תפילת שחרית, צריך אדם לעמוד לפני בוראו בתפילה. ולא יקדים כבוד עצמו לכבוד שמים, לפיכך אמרו חכמים שאסור לאדם לעסוק במלאכתו ולצאת לדרכו ולאכול קודם שיתפלל. וגם לא יקדים כבוד חבירו לכבוד שמים, לפיכך אסור לאדם ללכת לפתחו של חבירו לשאול בשלומו קודם שיתפלל.

כעקרון כן הדין גם לגבי נשים, אלא שכל אשה שנוהגת להקל לקיים את מצוות התפילה באמירת ברכות השחר והתורה בלבד, צריכה להקפיד שלא לעשות את הדברים הללו עד שתאמר ברכות אלו. ומי שנוהגת כדעת רוב הפוסקים, ומתפללת בכל בוקר תפילת עמידה של שחרית, צריכה להקפיד ולהיזהר בכל הדברים הללו עד שתתפלל עמידה של שחרית. אולם בשעת הצורך, גם מי שנוהגת להתפלל בכל בוקר תפילת עמידה של שחרית, יכולה לסמוך על דעת המקילים, ואחר שתאמר את ברכות השחר והתורה רשאית לעשות את כל הדברים הללו.

וגם אשה שלפעמים מתפללת עמידה בשחרית ולפעמים במנחה, תשתדל להקפיד באותם הימים שהיא מתפללת שחרית שלא לעשות את הדברים הללו לפני תפילתה. ובשעת הצורך, תוכל להקל לעשותם אחר שתאמר את ברכות השחר והתורה.[5]


[5]. בפשטות כל האיסורים החלים על גברים חלים גם על נשים, הואיל ולרוב הפוסקים נשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה, כמבואר לעיל ב, ב. אלא שיש סוברים שיוצאות בברכות השחר והתורה, ואם כן, אחר שיאמרום מותרות בכל. וכן לסוברים שחייבות בתפילה אחת ביום, הרי רשאיות להתפלל מנחה, ואם כן האיסורים שלפני שחרית אינם חלים עליהן. לפיכך נראה שמי שנוהגת להתפלל בכל יום שחרית, צריכה להקפיד בכל הדינים כגברים, ושאר הנשים, נכון שיקפידו לומר את ברכות השחר והתורה לפני שאר עיסוקיהן. ואמנם, מי שנוהגת לקיים את המצווה בתפילה מנחה, לכאורה רשאית בכל הדברים הללו, כי נתקנו רק לפני תפילת שחרית. אלא שממילא נכון להקפיד לומר את ברכות השחר והתורה סמוך לקימה מהשינה, לפיכך לא חילקתי בדינם. בנוסף לכך, אם תקדים את עסקיה לברכות השחר והתורה, יש לחוש שתשכח לאומרם. לכן נכון להורות שבכל אופן צריך להקדים את ברכות השחר והתורה.

וגם נשים שנוהגות להתפלל בכל בוקר שחרית, כשיש להן צורך גדול, רשאיות להקל בכל הדברים הללו לפני התפילה, ובלבד שיקדימו את ברכות השחר והתורה. מפני שאפשר לצרף את דעת הסוברים שאחר ברכות השחר כבר רשאי אדם לעסוק בעסקיו ולצאת לדרכו, כמובא ברמ"א פט, ג. ועוד שי"א שכבר בברכות השחר והתורה יצאו ידי חובת תפילתן, וממילא אינן צריכות להיזהר בכל זה. לפי היסודות הללו אכתוב את ההלכות הבאות. וע"ע באג"מ או"ח ח"ד קא, ב; מנח"י ח"ד כח, ג; הליכות שלמה תפילה ב, ג-ד; הליכות בת ישראל ב, ג-ד; הליכות ביתה ו, ז; אש"י יג, ל.

פורסם בקטגוריה ח - תפילת שחרית והדינים שלפניה | כתיבת תגובה

ה – הקדמת שלום לפני תפילת שחרית

העומדת להתפלל שחרית, תקפיד שלא ללכת לפני כן אל הוריה או חברתה לשאול בשלומם. ואם עשתה כן, חטאה בזה שהחשיבה את כבודם יותר מכבוד שמים, שלפני שעמדה בתפילה – הלכה לברכם בשלום (ברכות יד, א).

ואם הוריה צריכים עזרה, ואינה יכולה להספיק להתפלל לפני כן, תלך לסייע להם לפני התפילה, מפני שיש בזה מצווה של כיבוד הורים. ותאמר לפני כן ברכות השחר והתורה. וכן כאשר יש צורך לעזור לאנשים חולים, ואינה יכולה להספיק להתפלל לפני כן, מותר לסייע להם לפני התפילה.

האיסור הוא ללכת אל החברה כדי לשאול בשלומה, אבל אם חברתה באה לביתה, מותר לשאול בשלומה, וטוב שתקפיד לומר לה "בוקר טוב" ולא "שלום", שעל ידי כך תזכור שעדיין לא התפללה. וכן נערות שמתפללות בבית הספר ופוגשות בדרכן את חברותיהן, מותר להן לשאול בשלומן ולשוחח עימהן, וטוב שתקפדנה לומר "בוקר טוב" ולא "שלום".

כשיש צורך לטלפן כדי לשאול או להודיע דבר מה, מותר להתקשר לפני התפילה. אבל אין להתקשר לצורך שיחת רעים לפני התפילה (ע' פ"ה תפילה יב, א, 2).

מי שאינה מתכוונת להתפלל שחרית, נכון שתקפיד שלא לשאול בשלום חברתה לפני שתאמר את ברכות השחר והתורה.

פורסם בקטגוריה ח - תפילת שחרית והדינים שלפניה | כתיבת תגובה

ו – שלא לעבוד או לצאת לדרך קודם התפילה

כפי שלמדנו, אשה שעומדת להתפלל שחרית צריכה לנהוג לכתחילה כדיני איש, ומשעה שעלה עמוד השחר, לא תעסוק במלאכתה או תצא לדרכה קודם שתתפלל. אמרו חכמים (ברכות יד, א): "כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך, הקב"ה עושה לו חפציו".

אבל מותר לעשות מלאכה קטנה או לצאת לדרך קצרה לפני התפילה. ויש מי שכתב, שאם הדרך אורכת פחות משבעים ושתיים דקות, מותר לעשותה לפני התפילה. ולצורך תפילה, כגון לנסוע לכותל, מותר לנסוע אפילו יותר משבעים ושתיים דקות (שו"ת אור לציון ח"ב ז, ו; פ"ה תפילה יב, ה).

לפני שעלה עמוד השחר מותר להתחיל במלאכה גדולה או לצאת לדרך ארוכה, שהואיל ועוד לא הגיע זמן תפילת שחרית, אין היא נחשבת כמי שהקדימה את צרכיה לתפילתה. ותקפיד לומר לפני כן את ברכות השחר, שזמן אמירתן הוא סמוך לקימה מהשינה. וכיוון שהתחילה במלאכתה או יצאה לדרך לפני זמן התפילה, רשאית להמשיך גם אחר שעלה עמוד השחר, ובתנאי שתספיק להתפלל לפני סוף זמן התפילה (שו"ע פט, ז; פ"ה תפילה יב, ב).

אשה שאינה נוהגת להתפלל שחרית, נכון שתקפיד שלא לעסוק במלאכתה ושלא לצאת לדרכה לפני שתאמר את ברכות השחר והתורה.

פורסם בקטגוריה ח - תפילת שחרית והדינים שלפניה | כתיבת תגובה

ז – דברים שמותר לעשות לפני התפילה

מותר לעסוק לפני התפילה בצרכי מצווה, כי אין בזה פגיעה בכבוד שמים, שהרי פעולות אלו אינן נעשות לצרכים אישיים. לפיכך, מותר ומצווה לרחוץ ולהלביש את הילדים ולהכין להם אוכל לפני צאתם לגן ולבית הספר. ואם חסרים בבית מצרכי מזון הנחוצים בבוקר, מותר לקנותם לפני התפילה. וכן כאשר יש חשש שאחר התפילה לא ישארו בחנות מאכלים לשבת, מותר לקנותם לפני התפילה (מ"ב רנ, א, כה"ח פט, כה). אבל שלא לצורך מצווה, אסור לקנות אפילו פריט אחד.

מותר לעשות פעולות קטנות לפני התפילה. למשל, מותר לסדר את המיטות. ומותר להוציא את האשפה מהבית לפח המרכזי. וכן מותר לעיין מעט בעיתון. וכן מותר להתעמל מעט לפני התפילה. וכן מותר להכניס כביסה ממויינת למכונה ולהפעילה, מפני שזו פעולה קטנה. אבל אסור למיין כביסה ולהכניסה למכונה (הליכות שלמה ב, ה).

אסור לבשל ולאפות לפני התפילה, אבל מותר להדליק את האש מתחת לסיר שהוכן מאתמול, או להכניס לתנור האפייה תבנית שהמאכלים שבתוכה הוכנו מאתמול.

אמנם לגבי ברכות השחר והתורה, יש להשתדל לברכן עד כמה שאפשר סמוך לקימה מהשינה, ואף פעולות קטנות וצרכי מצווה מוטב שלא לעשות לפני כן.

האיסור לאדם לעסוק בצרכיו קודם התפילה, כולל גם איסור להסתפר ולהיכנס לבית המרחץ (רמב"ם תפילה ו, ז). וכן אסור ללכת לשחות בבריכה, או לעשות אמבטיית פינוק לפני התפילה. אבל חובה ליטול את הידיים לפני התפילה, וראוי לשטוף את הפנים ולצחצח שיניים לקראת התפילה (שו"ע ד, יז; מו, א). וכן מותר להתרחץ במקלחת ולהתנקות בסבון לקראת התפילה (פ"ה תפילה יב, ג-ד).

פורסם בקטגוריה ח - תפילת שחרית והדינים שלפניה | כתיבת תגובה

ח – אכילה ושתייה קודם התפילה

משעה שעלה עמוד השחר אסור לאדם לאכול או לשתות משקה קודם שיתפלל. וסמכו חכמים (ברכות י, ב) דבריהם על הפסוק (ויקרא יט, כו): "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם", ופירשו: "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם". ועוד אמרו: "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א, יד, ט): "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ" (גווך רומז לגאוותך), אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה – קיבל עליו מלכות שמים"?!

אבל מותר לשתות מים קודם התפילה, מפני שאין בשתייתם שום צד של גאווה. וכן מותר לאכול מאכלים ומשקים שנועדו לרפואה, שהואיל והם לרפואה אין באכילתם צד של גאווה (שו"ע פט, ד). למשל, מותר למי שסובל מעצירות לאכול לפני התפילה שזיפים, הואיל והוא אוכלם לרפואה (ע' במ"ב פט, כד).

אשה שנתקפה ברעב עד שאינה יכולה להתרכז בתפילה, רשאית לאכול לפני התפילה, מפני שדינה כחולה שנאלץ לאכול, ואין באכילתה צד של גאווה (שו"ע פט, ד, וע' מ"ב כו).

הנוהגות לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר והתורה (כמבואר לעיל ב, ד), בנוסף לכך שראוי לברכן עד כמה שאפשר סמוך לקימה מהשינה, נכון להקפיד שלא לאכול או לשתות לפני אמירתן.

פורסם בקטגוריה ח - תפילת שחרית והדינים שלפניה | כתיבת תגובה

ט – אכילה בבית לתלמידות שמתפללות בבית הספר

נערות שרגילות להתפלל שחרית בבית הספר, ואם לא יאכלו לפני כן בבית, תהיינה רעבות והדבר עלול להזיק לבריאותן או שיפגע ביכולתן להתרכז בתפילה ובלימודים, רשאיות לאכול ולשתות בבית לפני התפילה. אם תספיק להן אכילת ארעי בלא לחם, עדיף שיאכלו אכילת ארעי, ובהפסקה הראשונה יוכלו ליטול ידיים ולאכול לחם. ואין לטעון כי עדיף שיתפללו שחרית בבית, מפני שקביעות התפילה בבית הספר מחנכת את התלמידות ומבססת את מעמדה של התפילה. אולם נכון שיברכו את ברכות השחר והתורה לפני האכילה והשתייה.[6]

קטנים שעוד לא הגיעו לגיל מצוות, שתים עשרה שנה לבנות ושלוש עשרה שנה לבנים, רשאים לאכול לפני התפילה, שכל מה שמחנכים את הקטנים שלא לאכול מאכלים אסורים הוא כאשר המאכל אסור מצד עצמו, מפני שאינו כשר. אבל כאשר תקנו חכמים סייג שלא לאכול לפני התפילה או לפני הקידוש, כיוון שאין במאכלים עצמם איסור, אין הקטנים חייבים בסייג זה. ואמנם לכתחילה ראוי שלא יאכלו לפני התפילה, אבל כשיש צורך רשאים לאכול (מ"ב קו, ה; יבי"א ח"ד יב, טו; וע' בכה"ח קו, יא).


[6]. לבנים שעברו בר מצווה קשה יותר להקל בזה, מפני שחובת התפילה לגביהם ברורה. אולם לגבי נשים, חיוב תפילת שחרית אינו מוחלט, שכן יש אומרים שחייבות בתפילה אחת ביום בלבד, ויכולות לצאת בתפילת מנחה, ויש אומרים שיכולות לצאת בברכות השחר והתורה, כפי שנתבאר לעיל ב, ג-ה, וממילא גם האיסורים שלפני תפילת שחרית אינם מוחלטים, ולכן בשעת הצורך אפשר להקל לאכול לפני התפילה. וכעין זה כתבו באג"מ ח"ד קא, ב, ובהליכות שלמה ב, ד. ובספר הליכות בת ישראל ב, הערה י, ציטט מכתב מהגרש"ז אויערבאך, שהיקל לבנות סמינרים לאכול בביתן קודם הליכתן לבית הספר. והוסיף שצריכות לפני אכילתן לומר תפילה קצרה (וכתבתי לצאת בברכות השחר והתורה שממילא חייבות). והוסיף שטוב שגם יקבלו על עצמן עול מלכות שמים באמירת "שמע ישראל".

פורסם בקטגוריה ח - תפילת שחרית והדינים שלפניה | כתיבת תגובה

י – מתי מותר לאשה נשואה לאכול לפני התפילה

אשה שצריכה לטפל בילדיה, ואינה יכולה להתפלל מיד לאחר קימתה, ועד שתסיים את הטיפול בילדים יעבור זמן רב, ואם לא תשתה קפה או תה, לא תתיישב דעתה, מותר לה לשתות קפה או תה לפני שתתפלל. מפני שאין בשתייתה גאווה אלא צורך, כדי שתהא דעתה מיושבת ותוכל לטפל כראוי בילדיה. ואם תצטרך גם לאכול פרי או עוגה, ובלעדיהם תרגיש חולשה ולא תוכל לטפל בילדיה כראוי, מותר לה לאכול, מפני שהיא אוכלת כדי לחזק את עצמה ולא כדי להתגאות. אבל תשתדל לברך את ברכות השחר והתורה לפני אכילתה ושתייתה.

אשה שרגילה להתפלל בכל יום תפילת שחרית, ובעלה חזר מבית הכנסת, וכבר הגיע זמן הארוחה והיא עדיין לא הספיקה להתפלל שחרית, תאמר את ברכות התורה שיש בהן תפילה קצרה, ותאכל עימו, ואח"כ תשלים את ברכות השחר ותתפלל עמידה. וזאת מפני שסדר החיים המשפחתי התקין על פי ההלכה שאשה אוכלת עם בעלה, לפיכך, כדי שלא לעכב את בעלה תאכל עימו. ואחר ארוחתה תשלים את ברכות השחר ותפילת עמידה. ואם תוכל, תשתדל לומר גם את ברכות השחר לפני הארוחה, מפני שיש להשתדל להסמיך את אמירתן לקימה מהשינה.[7]


[7]. לדעת השו"ע אה"ע ע, ב, אי אפשר לחייב את הבעל לאכול עם אשתו יותר מאשר בליל שבת, ובלבד שיתן לאשתו את מזונותיה כפי שהתחייב בנישואין ובכתובה. אולם לדעת הרמ"א עפ"י רוב הראשונים, אם האשה רוצה שיאכל עימה, צריך לאכול עימה בכל יום. וברור מזה שגם אם האיש רוצה לאכול עם אשתו, שהיא מחויבת בכך. וכ"כ באג"מ או"ח ח"ד קא, ב, שאשה "משועבדת לבעלה לאכול דווקא עימו". וכ"כ למעשה באבני ישפה טז, ג, בשם הרב אלישיב, שאשה שרגילה להתפלל שחרית ולא הספיקה להתפלל עד שבעלה חזר מבית הכנסת, תצא בתפילה קצרה ותאכל עימו, כדי שלא יצטרך להמתין לה. והרב אויערבאך אמר "שתעשה מה שבעלה יבקש, כי היא משועבדת לבעלה".

פורסם בקטגוריה ח - תפילת שחרית והדינים שלפניה | כתיבת תגובה

א – נטילת ידיים

המתפללת תפילת עמידה צריכה לטהר את עצמה, לפיכך מצווה שתיטול את ידיה לקראת התפילה. אלא שישנו חילוק בין מצב שאשה יודעת שידיה מטונפות ובין מצב סתמי שאינה יודעת אם ידיה טונפו.

אם ידוע לה שידיה טונפו, כגון שהתפנתה או נגעה במקומות המכוסים שבגופה, היינו שיש בהם זוהמא מסוימת מחמת הזיעה – חייבת ליטול את ידיה לפני התפילה. לכתחילה טוב שתיטול את ידיה מכלי כדרך שנוטלים את הידיים לסעודה, ובדיעבד, אם שטפה אותם במים ללא כלי, יצאה ידי מצוות ההכנה לתפילה, מפני שהעיקר הוא שיהיו ידיה נקיות לקראת התפילה.

אם אין שם מים, עליה לטרוח ולילך עד למרחק של מיל, שהוא כקילומטר (960 מטר), כדי ליטול את ידיה לקראת התפילה. ואם גם במרחק של מיל אין מים, או שיש מים אבל אם תלך ליטול את הידיים יעבור בינתיים זמן התפילה, תשפשף את ידיה בחול או בבגד, כדי להסיר מהן כל שמץ זוהמא – ותתפלל (שו"ע צב, ד; מ"ב צב, כ. פניני הלכה תפילה ה, ב, 1).[1]

במצב סתמי, היינו שמצד אחד לא רחצה את ידיה לאחרונה ומצד שני אינה זוכרת שנגעה בדברים מטונפים או במקומות המכוסים שבגופה, נחלקו הפוסקים אם צריכה ליטול את ידיה לקראת התפילה. לפיכך, אם יש שם מים, תיטול את ידיה, אבל אם אין מים בסמוך לה, אינה צריכה ליטול את ידיה, ותסמוך על הפוסקים הסוברים שסתם ידיים אינן צריכות נטילה לתפילה. וליתר ביטחון, טוב שתשפשף את ידיה בבגדה (שו"ע צב, ה; רלג, ב; מ"ב צב, כו; באו"ה 'ואם').

מי שיצאה מהשירותים ורחצה את ידיה והשגיחה על עצמה אח"כ שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופה, אינה צריכה לחזור וליטול את ידיה לקראת התפילה. אבל אם לא שמה ליבה לכך, עליה ליטול את ידיה לקראת התפילה. ואם אין שם מים, כיוון שאינה יודעת שידיה מזוהמות, רשאית להתפלל בלא נטילה.


[1]. אדם שמהלך בדרך ובתוך ד' מיל (כ- 4 ק"מ) שלפניו ישנם מים, צריך לילך אליהם ואח"כ יתפלל. וכתב בשו"ע צב, ז: "מקום מטונף היינו מקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש". והכוונה לחיכוך שורשי השערות, אבל הנוגעת בשערות מלמעלה, אינה צריכה ליטול ידיים (שו"ע הרב ומ"ב קסב, נח; קסד, י). ומי שיודעת ששערותיה נקיות, כגון שלא עבר זמן רב מאז שחפפה את ראשה, לדעת כמה אחרונים אינה צריכה ליטול ידיים גם אם נגעה בסמוך לשורשי שערותיה (ציץ אליעזר ח"ז ב, יד). ואפשר לסמוך על כך כל עוד מרגישים שהמקום נקי מהרחצה. וכאשר השערות מכוסות, מצטברת בהן זיעה מהר יותר. ע' בפניני הלכה תפילה ה, 2.

הנוגעת בשאר מקומות מכוסים שבגוף, אם הגוף רחוץ ואין בו מלמולי זיעה, נחלקו האחרונים אם צריך ליטול ידיים. בא"א בוטשאטש ד, כא, מחמיר, וביב"א ה, א, ד-ה, הביא פוסקים להקל.

נגיעה בצואת האוזן או האף נחשבת כנגיעה במקום מטונף, רמ"א צב, ז, פניני הלכה תפילה ה, 2.

לגבי לימוד תורה וברכות, הנוגעת במקומות מכוסים יכולה בדיעבד לשפשף את ידיה בבגדה וללמוד או לומר ברכות, כמבואר בשו"ע ד, כג, ומ"ב ד, סא, עי"ש.

פורסם בקטגוריה ט - הכנת הגוף | כתיבת תגובה

ב – הכנת הגוף לתפילת עמידה

אמרו חכמים: הנצרך לנקביו, בין לגדולים ובין לקטנים – אל יתפלל (ברכות כג, א). שני טעמים לכך: א) מפני שהצורך להתפנות עלול להטריד את הכוונה. ב) אין ראוי לבוא בתפילה לפני הקב"ה כשהגוף משוקץ בצואה שבתוכו. ואף כשהוא מסופק אם צריך לנקביו, אמרו חכמים שלכתחילה ראוי לאדם לבדוק את עצמו לפני התפילה (ברכות טו, א). וסמכו דבריהם על הפסוק (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלוֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ועוד נאמר (קהלת ד, יז): "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלוֹהִים", והכוונה שמור עצמך שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפילה.

הסובל מנזלת – יקנח את אפו לפני התפילה, כדי שלא יצטרך לקנח עצמו בשעת התפילה. ואם יש לו ליחה בגרונו שמפריעה לו, יוציאה לפני התפילה, כדי שלא תטריד אותו בתפילה (שו"ע צב, ג). ואם נאלץ לקנח עצמו בתפילה, יעשה זאת בצורה המנומסת ביותר. ואם צריך לפהק – יניח ידו על פיו, מפני שאדם העומד בתפילה צריך להיזהר מאוד בכבוד שמים, וכל מה שנחשב כלא מנומס בפני בני אדם, אסור בשעת התפילה (ע' שו"ע צז, א-ב).

פורסם בקטגוריה ט - הכנת הגוף | כתיבת תגובה

ג – דין הנצרך לנקביו לעניין תפילה

שתי דרגות של צורך ישנן: א) כשהצורך גדול כל כך עד שהנצרך לנקביו משער שלא יוכל להתאפק למשך זמן של מהלך פרסה, שהוא כשבעים ושתים דקות. ב) כשאפשר להתאפק יותר משבעים ושתים דקות. ונפרט את הדינים של כל דרגה.

המתחיל להתפלל בשעה שהיה צריך להתפנות לגדולים (צואה) ולא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, תפילתו תועבה, ולא יצא בה ידי חובתו, וצריך לחזור להתפלל אחר שיתפנה. ואם התפלל כשלא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות לקטנים (מי רגליים), אף שברור שעשה שלא כדין, מכל מקום נחלקו האחרונים אם תפילתו תועבה. וכיוון שהוא ספק, אינו חייב לחזור ולהתפלל. ואם ירצה לצאת מהספק, יוכל לחזור ולהתפלל תפילת נדבה (פניני הלכה תפילה ה, ח, 7).

אבל אם יכל להתאפק שבעים ושתים דקות והתפלל, כיוון שלא היה צריך כל כך לנקביו, תפילתו תפילה. ומכל מקום לכתחילה, גם מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לא יתפלל. אבל אם עד שיתפנה יעבור זמן התפילה, יתפלל מיד כדי שלא יפסיד לגמרי את התפילה (שו"ע צב, א; מ"ב צב, ה).

אומדן היכולת להתאפק תלויה באדם. ואם חשב לפני התפילה שהוא יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, ואחר התפילה נוכח שטעה, ובאמת לא יכל להתאפק, כיוון שבשעה שהתחיל להתפלל חשב שהוא יכול להתאפק, תפילתו תפילה (באו"ה צב, א, ד"ה 'שיעור פרסה').[2]


[2]. נחלקו הראשונים בנצרך לנקביו ויכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לתר"י והרמב"ם והרא"ש, לא יתפלל, והרי"ף ורש"י סוברים, שיכול להתפלל לכתחילה. למעשה נפסק בשו"ע צב, א, שלא יתפלל. אבל כשהצורך קל מאוד, הרוצה להקל רשאי, במיוחד שיש אנשים שתמיד חשים מעט צורך. ואם כדי להתפנות צריך ללחוץ עצמו כדי להוציא את הפסולת, אזי ישנה דעה שאינו עובר כלל על 'בל תשקצו' ויכול להתפלל (בהערות הרב אליהו לקצשו"ע יב, ג, בשם י"א בבן איש חי ויצא ג). וכפי שכתבתי בתחילה, לכתחילה צריך אדם לבדוק עצמו על ידי שילך להתפנות, כמבואר בברכות טו, א, ושו"ע ב, ו. וע' בפניני הלכה תפילה ה, 8.

פורסם בקטגוריה ט - הכנת הגוף | כתיבת תגובה

ד – מי שבאמצע תפילתה הוצרכה להתפנות

מי שהתחילה להתפלל עמידה בלא שנצרכה לנקביה, ובאמצע תפילתה החל להתעורר אצלה צורך גדול להתפנות לנקביה. כיוון שהתחילה להתפלל בהיתר, כל זמן שהיא מסוגלת להתאפק, יכולה להמשיך בתפילתה.

ואפילו אם ידעה שהיא נצרכת לנקביה, אלא שחשבה שהיא מסוגלת להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, אף שמלכתחילה היה ראוי שתתפנה לפני תפילתה, מכל מקום אם התחילה להתפלל ופתאום הרגישה שאינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, כיוון שהתחילה להתפלל מתוך מחשבה שתוכל להתאפק, תסיים את תפילתה.

ואם נצרכה כל כך עד שאינה יכולה להתאפק יותר, תתפנה מיד. ואם ההפסקה ארכה כדי שיעור זמן שהיא רגילה לסיים את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, תחזור להתפלל מתחילת התפילה. ואם ההפסקה ארכה פחות זמן, תמשיך להתפלל מן המקום שהפסיקה.[3]


[3]. מי שמתפללת את כל סדר התפילה, והתחילה כשלא נצרכה לנקביה, ופתאום הרגישה שאינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, אבל עדיין איננה צריכה לעצור את עצמה כדי למנוע את יציאת צרכיה, ואם תלך להתפנות תצטרך לדחוק את עצמה מעט כדי להוציא את צרכיה – כיוון שהתחילה להתפלל בהיתר, ואינה נצרכת כל כך, יכולה לסיים את החלק שבו היא נמצאת. אם הצורך התעורר באמצע פסוקי דזמרה, תמתין עד שתסיים את פסוקי דזמרה בברכת "ישתבח", ותלך להתפנות. ואם התעורר לה הצורך בברכות קריאת שמע, תתפנה בסוף הברכה או הפרק שבו היא נמצאת (מ"ב צב, ט; באו"ה 'יעמיד', פניני הלכה תפילה ה, 10).

ואם היא כל כך נצרכת, עד שהיא ממש צריכה לעצור את עצמה כדי למנוע את צרכיה מלצאת, שבשלב זה היא עוברת על 'בל תשקצו' (רמ"א צב, ב, עפ"י שו"ע הרב ג, יא). אם היא בפסוקי דזמרה או בברכות קריאת שמע, כיוון שההפסקה בהם אינה חמורה כל כך – תלך מיד להתפנות. אבל אם היא באמצע תפילת עמידה, כיוון שההפסקה שם חמורה, וכשהתחילה בתפילת עמידה לא הרגישה שהיא נצרכת לנקביה – תסיים את תפילתה. ורק אם היא במצב כזה שאינה מסוגלת כלל להתאפק, תלך להתפנות (פניני הלכה תפילה ה, 11).

פורסם בקטגוריה ט - הכנת הגוף | כתיבת תגובה

ה – דין הנצרכת לנקביה לשאר עניינים שבקדושה

כשם שהנצרכת לנקביה ואינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות אסור לה להתפלל, כך גם אסור לה לברך ברכות, לקרוא קריאת שמע וללמוד תורה, שאין ראוי לעסוק בדברים שבקדושה כשהגוף משוקץ. אלא שיש הבדל משמעותי בין תפילת עמידה לשאר דברים שבקדושה. והטעם לכך, שבתפילה אנו כעומדים לפני המלך, והמתפללת שלא כראוי, מבזה כבוד שמים, ותפילתה תועבה. ולכן המתפללת בשעה שלא יכלה להתאפק שבעים ושתים דקות – תפילתה פסולה. מה שאין כן בשאר הדברים שבקדושה, שאין אנו נחשבים כעומדים לפני המלך, ולכן בדיעבד, אם ברכה ברכות וקראה קריאת שמע כשלא יכלה להתאפק שבעים ושתים דקות, יצאה ידי חובתה (מ"ב צב, ו; באו"ה ד"ה 'אפילו בד"ת'; כה"ח ג).

מי שיכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, לדעת רוב האחרונים, רשאית לכתחילה לברך ברכות וללמוד תורה, ויש אומרים שעדיף שתתפנה תחילה (מ"ב צב, ז). ומכל מקום אם עליה להתאמץ כדי להתפנות, ודאי שאינה צריכה להתפנות.

התחילה ללמוד כשלא היתה צריכה לנקביה, ותוך כדי לימודה נצרכה לנקביה עד שאינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, לכתחילה תלך להתפנות. ואם היא באמצע עניין, יש אומרים שתוכל להמשיך עד שתסיימו (באו"ה צב, ב ד"ה 'קורא'; ילקוט יוסף ח"ב, ע' שלח), ויש אומרים שתלך מיד להתפנות (כה"ח ג, מח).

ואם היא מעבירה שיעור לרבים, תסיים את השיעור ותתפנה, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור 'בל תשקצו' שהוא מדברי חכמים (מ"ב צב, ז). וכן תלמיד או תלמידה שנמצאים בשיעור, כל זמן שאינם צריכים מאוד, מפני כבוד השיעור ראוי שיתאפקו ולא יצאו באמצעיתו. ואם באיסור 'בל תשקצו' מקילים מפני כבוד השיעור, קל וחומר שיש להימנע ככל האפשר מלהיכנס ולצאת באמצע השיעור, וקל וחומר שאסור לפטפט ולהפריע בו.

פורסם בקטגוריה ט - הכנת הגוף | כתיבת תגובה

ו – שיכור ושתוי

אדם הבא להתפלל, צריך שיהיה בצלילות הדעת. שלא כמו רבים מעובדי עבודה זרה, שמקיימים את הפולחן שלהם בעזרת סמים ואלכוהול, וכך נכנסים לאקסטזה; הפנייה שלנו אל ה' נעשית מתוך רצינות ועמקות מחשבתית. וזהו שציוותה התורה לכהנים, שלא יכנסו שתויי יין לעבודת בית המקדש (ויקרא י, ח-יא). ומזה למדו חכמים שאסור לשיכור ושתוי להתפלל.

שיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני מלך. ושתוי הוא מי שהושפע מעט מהאלכוהול, וקצת קשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל עדיין הוא מסוגל לדבר לפני מלך.

שיכור שהתחיל להתפלל בטעות – חייב להפסיק מיד, שתפילת השיכור תועבה. ואפילו אם סיים את כל תפילתו – לא יצא בה ידי חובתו. ואם התפכח לפני סוף זמן התפילה, עליו לחזור ולהתפלל כדין (שו"ע צט, א). אבל שתוי שהתפלל, כיוון שהיה יכול לדבר לפני מלך – יצא ידי תפילתו. וכן אם התחיל להתפלל ונזכר שהוא שתוי, יסיים את תפילתו (א"ר, כה"ח צט, ב).[4]

ושאר ברכות, כברכות הנהנין ו'אשר-יצר', שתוי יכול לברך לכתחילה. ושיכור, לכתחילה לא יברך, אבל ברכות שאם לא יברכם יפסידם – יברך. כגון אם נשתכר בסעודתו, יברך את ברכת המזון. וכן אם התפנה, יברך 'אשר-יצר' (רמ"א צט, א; מ"ב יא).

ומי ששתה עד שנעשה שיכור כמו לוט, שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות. וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (מ"ב צט, יא).


[4]. אמנם לגבי גברים, ההלכה, שהואיל ובמשך הדורות נתמעטה הכוונה בתפילה, אין לדקדק כל כך בזה, ובשעת הדחק גם השתוי מעט רשאי להתפלל, ובמיוחד כאשר הוא מתפלל בעזרת סידור, שאין לחשוש שמא יתבלבל בתפילתו (רמ"א צב, ג, מ"ב צט, ג, ויז; וע' כה"ח כב). אבל לנשים אין להקל בכך, הואיל ויש אומרים שנשים יכולות לצאת ידי חובתן בתפילה אחת ביום, וי"א אף בברכות השחר והתורה, ואם כן מדוע שתתפלל בדוחק. וכן לגבי קריאת שמע וברכותיה, נחלקו הפוסקים אם שיכור ושתוי יכול לאומרם, כמבואר בפניני הלכה תפילה ה, יא. וכיוון שנשים פטורות מק"ש וברכותיה, ודאי לא תקראם כשהיא ספק שתויה. ובכלל צריך לדעת שהשכרות מגונה, ושכרות נשים מגונה יותר, כמבואר בכתובות סה, א, ועל כן יש מקום להחמיר יותר בדינה.

פורסם בקטגוריה ט - הכנת הגוף | כתיבת תגובה

ז – דין נידה

אשה נידה חייבת בכל הברכות והתפילות, ורשאית ללמוד תורה, שאין דברי תורה מקבלים טומאה, שנאמר (ירמיהו כג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'", מה האש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה (ברכות כב, א).

ויש נשים שנהגו להחמיר בשעת וסתן שלא להיכנס לבית הכנסת ושלא לנגוע בספר תורה, ואף שמצד הדין אין בזה איסור, נהגו פרישות בעצמן משום כבוד בית הכנסת. והמנהג הרווח הוא שנשים נכנסות לבית הכנסת בימי וסתן, ורק נמנעות מלהסתכל על אותיות ספר התורה בשעת הגבהתו.[5]

כדרך אגב נזכיר שיש מנהגים שונים לגבי הליכת נשים לבית הקברות: יש אומרים שראוי לנשים שלא לילך לבית הקברות כלל, ויש אומרים שנשים נידות שלא נטהרו מטומאתן לא ילכו לבית הקברות, ויש אומרים שרק בשעת הווסת לא ילכו לבית הקברות, ויש מקילים לגמרי. ויש שנמנעות בימי עיבורן מלהיכנס לבית הקברות, ויש שאינן נמנעות. וכל אשה תנהג כפי שנהגו במשפחתה או במשפחת בעלה. וגם הנוהגות להחמיר, בשעת הצורך רשאיות להקל. לדוגמא, מי שתצטער אם לא תלך ביום השלושים או ביום השנה לקבר הוריה, או שחוששת שיקפידו עליה אם לא תבוא, או שחוששת שיבינו מזה שהיא בימי ווסתה – רשאית להקל. ואם אפשר, תשתדל שלא להתקרב לקברים.[6]


[5]. ע' ב"י ורמ"א או"ח סי' פח, ציץ אליעזר י, ח, יחו"ד ג, ח, טהרת הבית ח"ב ע' רב-רו. והמנהג שכתבתי להיכנס לבית הכנסת ולא להסתכל בס"ת בהגבהה, מובא למעשה במ"ב פח, ז, ובדרכי טהרה ע' נז. בשעת וסתן הכוונה בשעה שהדם שופע, אבל לא בשבעה נקיים, כמובא ברמ"א שם. ויש שכתבו שבשעה שיש עליה טינוף דם לא תאמר ברכות ותפילות ולא תיכנס לבית הכנסת, וכ"כ בערוה"ש פח, ב, וכה"ח יא. אולם למעשה, כל זמן שאין נודף מהדם ריח רע, אין איסור. וכ"כ במעשה רב להגר"א נח, שאין להחמיר בדם נידה כדין מי רגליים, שדין דם נידה כדם פצע. וע' בהליכות ביתה יא, א-י, ומ"ב עו, טו.

[6]. בדרכי טהרה ע' נז, כתב עפ"י הסוד, שראוי לנשים לא ללכת לבית הקברות. ובמ"ב פח, ז, כתב עפ"י הח"א, שלא ילכו עד שיטהרו. אמנם מזה שבתולות ואלמנות, שאינן טובלות לנידתן, נהגו לילך לבית הקברות, משמע שרק בימי שפיעת הווסת נמנעות ולא בשבעה נקיים. וע' בטהרת הבית ח"ב ע' רו. וע' בברכות נא, א, לעניין נשים שחוזרות מן המת.

פורסם בקטגוריה ט - הכנת הגוף | כתיבת תגובה

א – הכנה נפשית

אמרו חכמים (ברכות לא, א; שו"ע צג, ב): "אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות". התפילה מרוממת את האדם, ולכן צריך לבוא אל התפילה מתוך שמחה, על כך שהוא עומד להתרומם ולהתקרב אליו יתברך.

עוד אמרו חכמים (שם): "לא יתפלל מתוך שחוק", משום שהשחוק מבטל את יראת ה', וצריך להתפלל מתוך אימה והכנעה. "ולא מתוך שיחה", משום שהשיחה מסיחה את דעתו של האדם מעולמו הפנימי, ואילו התפילה צריכה לנבוע מעומק הנפש. "ולא מתוך קלות ראש ודברים בטלים", משום שהתפילה מבוססת על ההכרה בערכו של האדם לפעול גדולות בדיבורו, ואם הוא בא להתפלל מתוך דיבורים בטלים, מראה בעצמו שאינו מעריך את דיבורו (ע' עולת ראיה ח"א ע' כט).

בסדר תפילת הגברים, תקנו חכמים לומר לפני תפילת עמידה דברים שמחים המיישבים את הלב; לפני שחרית וערבית, ברכת "גאל ישראל", ולפני מנחה "אשרי יושבי ביתך" (שו"ע צג, ב). אמנם נשים אינן חייבות בזה, אבל לכל הפחות, על כל אשה לשהות כמה שניות כדי הילוך ארבע אמות לפני תפילתה, כדי ליישב את דעתה.

חסידים הראשונים היו מהדרים מאוד בהכנותיהם לתפילה, והיו שוהים שעה שלימה לפני התפילה, כדי שיכוונו את ליבם כראוי לאביהם שבשמים (ברכות ל, ב; שו"ע צג, א; מ"ב א).

מי שעומדת לתת צדקה בקופת הצדקה שבביתה, טוב שתיתן אותה לפני התפילה (שו"ע או"ח צב, י).[1] וכן מי שעומדת לכתוב המחאה לתרומה, טוב שתכתוב אותה או תכניס אותה למעטפה לפני התפילה. שעל ידי כך תיגש לתפילה מתוך שמחה של מצווה. ועוד שהבא לבקש מה' חסד ורחמים, ראוי שאף הוא יעניק משלו לנצרכים. והאר"י הקדוש אמר, שטוב להתבונן לפני התפילה במצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא כלל גדול בתורה, וכל התפילה כולה נאמרת בלשון רבים, מפני שהיא עבור כלל ישראל.


[1]. כתבו האחרונים על פי הרמב"ם (אהבת חסד ח"א א, יד), שהרוצה לתת סכום גדול לצדקה, טוב יותר שיתן ממנו צדקות רבות, בכל פעם מעט, מאשר יתן את הכל בפעם אחת. אולם כוונתם היא כאשר אותה נתינה מועטת היתה מועילה לעניים, כי היו רעבים ללחם, ובפרוטה שקיבלו קנו מזון לסעודה הקרובה. אבל כיום שצרכי העניים השתנו, וכמעט אין רעבים ללחם, והאגודות שמקיימות בתי תמחוי לעניים, זקוקות לסכומים גדולים, נראה שאין מעלה לפרוט את הכסף למטבעות קטנים כדי לתת מעט מעט, מפני שהדבר מטריח את הגבאים, והעיקר להועיל לעניים. ולכן במקום שאלף אנשים יתנו לאלף גופי צדקה סכומים קטנים, עדיף שכל אחד יתן למספר מצומצם של גופים את כל נדבותיו, ועל ידי כך יחסוך את הטרחה ואת העלות העצומה שכרוכה בקיבוץ הפרוטות, למרות שע"י כך לא יוכל לתת צדקה בכל יום לפני התפילה. אמנם פעמים רבות נשארים לאדם מטבעות קטנים שקיבלם כעודף, ואותם נכון לתת בקופת הצדקה לפני התפילה.

פורסם בקטגוריה י - הכנת הנפש והלבוש | כתיבת תגובה

ב – מניעת דברים הטורדים בתפילה

אין לאחוז בתפילת עמידה דבר שרגילים לחשוש עליו שמא יפול, כגון ספר או קערה או סכין, מפני שהדאגה שמא יפול תטרוד את הכוונה. אבל סידור מותר לאחוז, כיוון שהוא לצורך התפילה (שו"ע צו, א-ב). וטוב להיזהר בזה גם בעת אמירת שאר חלקי התפילה. וגם דבר שאין לו ערך ואין חוששים עליו, כגון גבעול, לכתחילה אין לאחוז בשעת תפילת עמידה, שאין זה דרך כבוד לעמוד בתפילה כשביד דבר מיותר (ע' מ"ב צו, א, ה).

לכתחילה לא תעמוד בתפילת עמידה כשתרמיל על גבה, שאין זה דרך כבוד לעמוד כך בפני אנשים נכבדים, וקל וחומר בתפילה. ואם היא כבר נמצאת בדרכה והתרמיל על כתפיה, ונוח לה להשאירו עליה, אם הוא פחות מארבעה קבין (כ- 5.5 ק"ג), מותר לה להתפלל כשהוא על כתפיה. ואם הוא יותר מארבעה קבין, לא תתפלל כשהוא על כתפיה, מפני שמשא כזה עלול לפגוע בכוונתה (שו"ע צז, ד).

מי שיש בידה ארנק כסף או דבר יקר אחר, וחוששת להניחו שמא ייגנב, ואין לה כיסים שתוכל לשומרו בהם, ואין לה חברה שתוכל להפקידו בידיה, בדיעבד עדיף שתאחז אותו בידיה בתפילה, מפני שבאופן זה תהיה פחות טרודה (מ"ב צו, ו; כה"ח ז). וכן הדין לגבי מי שנושאת על גבה תרמיל כבד וחוששת להניחו שמא יגנבוהו, שבלית ברירה עדיף שתתפלל כשתרמילה על גבה.[2]

אסור לאשה להתפלל כשתינוק על ידיה, מפני שהיא צריכה להשגיח עליו שלא יפול, ועוד, שהוא עלול להסיח את דעתה. וגם כשהוא מונח בתוך מנשא (קנגרו), אין דרך כבוד לעמוד עימו בתפילה. וכשאין ברירה, אם האשה יודעת שתוכל להתפלל בכוונה כשהוא עליה, יכולה להתפלל. וכשיש חשש שלא תוכל, לא תתפלל, ותצא ידי חובתה בברכות התורה והשחר, שאותן מותר לברך אפילו כשהתינוק על ידיה.


[2]. לכתחילה לא יתפלל אדם עם נשק ולא יכנס עימו לבית הכנסת, שאין ראוי להתפלל על החיים והשלום כשעליו כלי הריגה. אבל כאשר יש צורך ביטחוני – מותר להיכנס עימו לבית הכנסת, וכשיש צורך יוכל גם להתפלל כשהוא עליו (ע' ציץ אליעזר י, ח).

פורסם בקטגוריה י - הכנת הנפש והלבוש | כתיבת תגובה

ג – הלבוש הראוי לכתחילה לתפילה

צריך אדם להתכונן לקראת התפילה, ולירא מפני הדר גאונו, ולשמוח על שהנה הוא עומד לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתפלל. והדבר צריך להתבטא גם בלבושו, שיהיה מכובד, כראוי לעומד לפני המלך.

ושלא כדין שאר הדברים שבקדושה דין התפילה. שבכל שאר הדברים שבקדושה, כדוגמת ברכות וקריאת שמע, כל זמן שהאדם מכסה את ערוותו, הרי הוא רשאי לאומרם (שו"ע או"ח עד, ו). אבל בתפילה הדין שונה, שהואיל והאדם עומד לפני המלך ברוך הוא, עליו להתלבש באופן מכובד (שו"ע צא, א). ולגבי נשים, כל זמן שהבגדים צנועים על פי גדרי ההלכה, הרי הם כשרים לתפילה.[3]

לכתחילה, יהדר אדם ללבוש בגדים מכובדים, שלא יהיה כבוד שמים פחות מכבוד בשר ודם, וכמו שאדם מקפיד להתלבש באופן מכובד לפני שהוא נפגש עם אנשים חשובים, כך לפחות עליו להקפיד להתלבש לקראת התפילה. ואמנם אדם שהולך פעם בחייו להקביל את פני המלך – לובש את בגדיו היפים ביותר, ואילו זה שפוגש בכל יום את המלך – מקפיד ללבוש בגדים מכובדים לפי תפקידו ומעלתו, אבל אינו מתלבש בכל יום בבגדיו המכובדים ביותר. וכך אנו בתפילה, הרי אנו כמי שבאים לפני המלך בכל יום, שלובשים בגדים נאים, אבל לא את המכובדים ביותר, שאותם אנו שומרים לשבתות, חגים ושמחות של מצווה.


[3]. לגבי גברים ישנה שאלה מה יעשה אדם שנקלע למקום שאין לו שם אלא תחתונים המכסים את ערוותו, וגם אין לו שמיכה לכסות את שאר גופו. יש אומרים שהואיל והוא אנוס יתפלל באופן זה (כה"ח צא, ג), ויש אומרים שלא יתפלל (באו"ה צא, א). כמבואר בפניני הלכה תפילה ה, ד, 6. אולם לגבי נשים, ברור שלא תתפלל, מפני שחסרון הבגדים לגבי אשה חמור יותר. ועוד שיש אומרים שאשה יכולה לצאת ידי חובת התפילה באמירת ברכות השחר והתורה. אמנם, אם יש לה שם שמיכה תוכל בשעת הדחק לכסות בה את כל גופה ולהתפלל.

יש לציין שדיני הגברים מורכבים יותר, מפני שמצוות הצניעות פחות חמורה לגביהם, ולכן יש אנשים שבמשך היום הולכים בבגדים לא מכובדים כמו מכנסיים קצרים וגופיה, אבל לתפילה עליהם לבוא בלבוש מכובד, כמבואר בפניני הלכה תפילה ה, ד-ה, אבל נשים חייבות בצניעות כל היום, וממילא כל הבגדים הכשרים לכל היום כשרים גם לתפילה.

פורסם בקטגוריה י - הכנת הנפש והלבוש | כתיבת תגובה

ד – הלבוש הכשר לתפילה

אף שלכתחילה יש ללבוש לקראת התפילה בגדים מכובדים, כאשר קשה להחליף את הבגדים, אפשר להתפלל בבגדים רגילים, והעיקר שלא יהיו בזויים. לכן מי שעוסקת בעבודות ביתה ומטפלת בילדיה ואין לה פנאי להתלבש לקראת התפילה, רשאית להתפלל בבגדיה הרגילים או בחלוק נאה שבו היא הולכת בביתה, שכל זמן שאין היא מתביישת לפתוח בבגדים אלו את דלת ביתה – אין הם נחשבים בזויים אצלה.

אין להתפלל בכתונת שינה (פיג'מה) (מ"ב צא, יא). אבל לחולה מותר להתפלל בכתונת שינה, מפני שמקובל שזהו לבושו של חולה גם בעת שאנשים מכובדים באים לבקרו.

אין לעמוד בתפילה במעיל גשם, מגפיים וכפפות, שאין דרך לעמוד בהם לפני אנשים מכובדים (מ"ב צא, יב). אבל בשעה שקר מאוד, אין בכך פגיעה בכבוד התפילה, ומותר להתפלל במעיל גשם וכפפות. וכן במקום שהכל רגילים ללכת במגפיים, מותר לעמוד בהם בתפילה.

וכן בנות שנמצאות בטיול, רשאיות להתפלל כפי שהן לבושות בטיול, ובתנאי שהבגדים יהיו צנועים כדין. ואף שבשעה שהן בביתן בגדים אלו נחשבים ללא מכובדים ואולי אף בזויים מעט, מכל מקום בטיול הם נחשבים מקובלים, וגם אם היה בא לפניהן אדם חשוב לא היו מרגישות צורך להחליפם. לכן, כל זמן שבגדי הטיול צנועים, מותר להתפלל בהם במשך הטיול.[4]


[4]. לגברים לעיתים ישנה שאלה מה עדיף, בגדים מכובדים או להתפלל במניין, ויעויין בפניני הלכה תפילה ה, ד-ה, שאם הבגדים רק "לא מכובדים" עדיף להתפלל בהם במניין, ואם הם בזויים עדיף להחליפם ולהתפלל ביחיד. וע' לעיל בהערה 3, שהואיל ולגברים גדרי הצניעות קלים יותר, ממילא יש מצבי ביניים, כגון גברים שהולכים במסע במכנסיים קצרים, ואזי אם לא מקובל אצלם ללכת במכנסיים קצרים לפני ואחרי המסע, עליהם ללבוש מכנסיים ארוכים בתפילה. אבל לגבי נשים שממילא שומרות על גדרי הצניעות דינים אלו אינם שייכים, משום שכל בגדיהן הצנועים כשרים לתפילה.

פורסם בקטגוריה י - הכנת הנפש והלבוש | כתיבת תגובה

ה – כיסוי ראש לגברים

כדי לבאר האם נשים חייבות לכסות את ראשן בעת שהן מתפללות או מברכות, יש צורך לבאר תחילה את דין הגברים. מתחילה נהגו מקצת מגדולי החכמים מנהג חסידות, שלא ללכת ארבע אמות בראש מגולה, וכפי שהשתבח רב הונא בנו של רבי יהושע, שלא הלך ארבע אמות בלא כיסוי ראש (שבת קיח, ב), ואמר: הלא שכינה למעלה מראשי, ואיך אלך בגילוי ראש? (קידושין לא, א). וכן מסופר בתלמוד (ע' שבת קנו, ב), כי אחר שנודע לאימו של רב נחמן בר יצחק, שעל פי מזלו, הוא עלול להיות גנב, הקפידה עליו מאוד שיכסה תמיד את ראשו, וכך גדל בתורה ובמצוות. פעם כשנפל ממנו כיסוי הראש, תקפו יצרו והתאווה מאוד לגנוב תמרים מראש הדקל. אז הבין רב נחמן את הקפדת אימו. במשך הזמן נתקבל מנהג החסידות בכל ישראל עד שהפך למנהג מחייב (שו"ע או"ח ב, ו).

אמנם בעת הזכרת ה' ואמירת ברכות, יש אומרים שישנה חובה לכסות את הראש. ויש אומרים, שאין חיוב מיוחד לגברים לכסות את הראש בעת שמזכירים שם ה' ואומרים ברכות, אלא שמצד המנהג צריך לכסות את הראש במשך כל היום ובכלל זה גם בעת הזכרת ה'. ב'שולחן-ערוך' הובאה להלכה הדעה המחמירה, לפיה חובה לכסות את הראש בעת הזכרת ה' ואמירת ברכות (או"ח צא, ג; רו, ג).[5]


[5]. במסכת סופרים יד, טו: לדעת תנא קמא מותר להזכיר את השם בגילוי ראש, ויש אומרים שאסור. ורבינו ירוחם ואור זרוע ח"ב מג, פסקו, שאסור לומר ברכות בלא כיפה, וכן נפסק בשו"ע צא, ג; רו, ג. אבל כתב באו"ז, שרבני צרפת נהגו לברך בלא כיפה. ודעת הרמב"ם (הל' תפילה פ"ה א, ה), שבתפילה צריך כיסוי ראש ובברכות אין צריך. וגם הפר"ח צא, ג, והגר"א ח, ו, כתבו, שמצד הדין אין צריך כיסוי ראש בברכות, שכן משמע מסדר ברכות השחר (ברכות ס, ב), שכל הברכות שנאמרות לפני ברכת "עוטר ישראל" נאמרות בלא כיפה. וכ"כ בב"י או"ח מו. ולפי זה כך גם דעת הרא"ש והמכתם והרשב"א ועוד ראשונים, שפירשו שדברי הגמ' שם נאמרו על הסדר. וגם המהרש"ל בתשובה ע"ב כתב, שמצד הדין מותר להזכיר את השם בלא כיפה. אמנם למעשה, לגבי גברים המנהג ברור להצריך כיפה בכל דבר שבקדושה, כפסק השו"ע, ואף נתקבל המנהג שלא ללכת ד' אמות בלא כיפה (ע"ע בפניני הלכה תפילה ה, 3).

פורסם בקטגוריה י - הכנת הנפש והלבוש | כתיבת תגובה

ו – כיסוי ראש לנשים

נשים אינן נוהגות לכסות את ראשן כדי לעורר עצמן ליראת שמים. אמנם מצד חובת הצניעות נשים נשואות חייבות לכסות את ראשן, אבל רווקות שאינן חייבות לכסות את ראשן מצד הצניעות, אינן נוהגות לילך בכיסוי ראש כגברים. אולי אפשר להסביר שנשים אינן צריכות לכיפה, משום שמטבען קל להן יותר לתקן את מידותיהן. ואולי מידת העזות מצויה יותר אצל גברים, ועל כן נצרכו לכיפה מעל הראש כדי לרסנה ולכוונה, אבל נשים שמטבען ביישניות וצנועות יותר, אינן צריכות לכך.

עוד אפשר לפרש, שעל ידי שמירת הנשים על גדרי הלכות צניעות בכל בגדיהן, ניכר עליהן יותר שהן מקבלות על עצמן עול מלכות שמים, ואין להן צורך בכיסוי ראש כדי לבטא את יראת השמים. ומנגד, אשה שלא תשמור על צניעותה, גם אם תחבוש כיפה לא תהיה בכך תועלת, שכן הפגיעה בצניעות חמורה בהרבה, ובכך שאינה שומרת על גדרי הלכותיה, היא כאילו מכריזה שההלכה, שהיא דבר ה', אינה מחייבת אותה.

אמנם יש אומרים, שבעת הזכרת שם שמים ואמירת ברכות, גם נשים רווקות צריכות לכסות את ראשן, שכן בעניין זה אין הבדל בין גברים לנשים, אלא הוא חיוב נפרד לכסות את הראש בעת הזכרת שם ה' (איש מצליח, ישכיל עבדי), ויש אומרים, שלכל הפחות, בתפילת עמידה נשים צריכות לכסות את ראשן (יבי"א ו, טו). אולם למעשה, רווקות אינן מקפידות על כך, ואפילו בתפילה אינן נוהגות לכסות את ראשן. והטעם לכך, שלגברים ישנו מנהג חסידות לכסות את הראש במשך כל היום, כדי לעוררם ליראת שמים, ולכן יש מקום לחייבם בכיסוי הראש בעת הזכרת ה'; אבל רווקות שאינן נוהגות במנהג חסידות זה, אין הוא מבטא אצלם יראת שמים, וממילא אינן חייבות בו בעת התפילה וברכות.

ומכל מקום, נשים נשואות ודאי צריכות לכסות את ראשן בתפילה, כיוון שבלא כיסוי ראש הן לבושות בניגוד לכללי הצניעות, וודאי שאם יבואו להתפלל באופן זה, תהיה בכך פגיעה בכבוד התפילה. כי לתפילה צריכים לבוא בלבוש מכובד, כראוי למי שעומד לפני מלכו של עולם, קל וחומר שחובה לשמור על כללי הלכות צניעות הלבוש. לכן גם נשים שאינן מכסות את ראשן כהלכה, לפחות בשעת התפילה יכסו את ראשן כהלכה.

בעת הזכרת שם שמיים, יש אומרים שנשים נשואות צריכות להקפיד לכסות את ראשן, ואפילו אם הן לבדן בחדרי חדרים. ויש אומרים, שכיוון שרווקות אינן חייבות בכך, גם נשים נשואות אינן חייבות, כי חיוב נשים נשואות בכיסוי ראש הוא מצד צניעות בלבד, וכיוון שבעת אמירת ברכות אין חובה להתלבש באופן מכובד, ממילא דינן כדין רווקות, ומותר להן לברך ברכות ולומר קריאת שמע שעל המיטה בלא כיסוי ראש. וכן נראה להלכה.[6]


[6].. לדעת איש מצליח או"ח כד-כה, וישכיל עבדי ח"ז עמ' רפט, רווקות חייבות לכסות את ראשן בעת ברכות. וביבי"א ו, טו, סיכם את הסוגיה בהרחבה, ומסקנתו שאין למחות ביד רווקות המברכות בלי כיסוי ראש, אבל בתפילה נכון שיכסו את ראשן, כדברי הרמב"ם. ונשים נשואות, גם בעת ברכה צריכות לכסות את ראשן, כפי שמתבאר מדברי החסד לאלפים (ב, ח). ע"כ.

אולם המנהג הרווח שרווקות מתפללות, בין בבית בין בבית כנסת, בלא כיסוי ראש. ואפשר לבאר כי מה שכתב הרמב"ם שיש לכסות את הראש בתפילה הוא מפני שכך היא ההופעה המבטאת יראת שמים, וודאי שכך צריך להתפלל עמידה. אבל אצל רווקות, אין הכיפה מבטאת יראת שמים, ולכן מתפללות ללא כיפה. גם בציץ אליעזר יב, יג, חיזק את המנהג שאינן צריכות לכסות את הראש בתפילה, והזכיר טעם עפ"י החת"ס, שכיוון שהגויות נהגו לכסות את ראשן בבית תיפלותן, יש לחוש שלא לנהוג כמותן.

אמנם אשה נשואה שחייבת לכסות את ראשה מפני הצניעות, אם תבוא לעמוד בתפילה כשאינה לבושה כפי שגדרי הצניעות מחייבים בהיותה עם אנשים זרים, ודאי יש בכך פגיעה בכבוד שמים.

אבל בעת ברכות, שאינה כעומדת לפני המלך, כל זמן שמצד הצניעות אינה חייבת לכסות את ראשה, מפני שהיא בחדרה, גם מצד הברכה אינה צריכה לכסות את ראשה. אמנם ביבי"א ו, טו, ובספר הליכות בת ישראל ה, ג, כתבו שנשים נשואות צריכות לכסות את ראשן בעת הזכרת ה', גם כשהן בחדרי חדרים. אבל בפועל נשים נשואות רבות נוהגות לומר ק"ש שעל המיטה וברכת 'המפיל' בלא כיסוי ראש. ונראה שהטעם כמו שכתבתי למעלה, שדין חיוב כיפה בברכות מבוסס על מנהג החסידות לכסות את הראש במשך כל היום. שהואיל והכיפה מעוררת ליראת שמים כל היום, מן הדין לחובשה בעת הזכרת השם. אבל נשים שלא נהגו לעורר עצמן ליראת שמים בכיפה, ממילא אינן צריכות כיפה גם בעת הזכרת השם. וכן למדנו במשנה חלה ב, ג: "האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה", והכוונה שיכולה לברך, ולא מסתבר שאין לה בגדים ורק בכיסוי ראש היא חייבת (ואפשר לדחות שכך נהגו בעבר). וראיתי שכן הורה רשז"א, ואמר שמה שנהגו לכסות את ראשן בברכת הטבילה אינו מחייב שכך צריך לנהוג בכל הברכות (הליכות בת ישראל ה, הערה ו). לפיכך, מי שקמה בלילה להתפנות, אינה חייבת לכסות את ראשה בברכת 'אשר יצר'. וכן מי שהולכת בביתה בלא כיסוי ראש (כשאין שם אנשים זרים), ורוצה לשתות דבר מה, רשאית לברך 'שהכל' ו'בורא נפשות' בלא כיסוי ראש.

פורסם בקטגוריה י - הכנת הנפש והלבוש | כתיבת תגובה

ז – חגורה

לגברים אסור לומר דברים שבקדושה בשעה שאין חציצה בין ליבם לערוותם. ולכן מי שהולך בבגד ארוך כחלוק או גלימה (ג'לבייה) ובלא תחתונים, ורוצה לומר דבר שבקדושה, צריך לחגור עצמו בחגורה, כדי לחצוץ בין ליבו לערווה. אבל נשים, שערוותן יותר כלפי מטה, באופן טבעי אין ליבן רואה את ערוותן, ולכן אשה רשאית לומר דברים שבקדושה כשהיא לבושה בחלוק, גם בלא חציצה בין הלב לערווה.

לפני התפילה, גברים צריכים לחגור את עצמם בחגורה. יש אומרים, שהטעם כדי לחצוץ בין הלב לערווה, ולכן כאשר לובשים תחתונים כבר אין צורך בחגורה. ויש אומרים, שלכבוד התפילה צריך לחגור חגורה כדי להדגיש יותר את החציצה שבין הלב לערווה (שו"ע צא, ב; פניני הלכה תפילה ה, ג).

אבל נשים שאינן צריכות לחצוץ בין ליבן לערוותן, אינן צריכות לחגור עצמן לקראת התפילה.

פורסם בקטגוריה י - הכנת הנפש והלבוש | כתיבת תגובה

א – מקום התפילה

תקנו חכמים לגברים להתפלל במניין ובבית הכנסת, אבל לנשים לא תקנו להתפלל במניין. ואף כי ברור שיש מעלה לתפילה עם המניין בבית הכנסת, מפני שהשכינה שורה עם המניין, ובית הכנסת הוא מקום מקודש לתפילה. בנוסף לכך, אם תתפלל עם המניין, תזכה לענות אמן על קדיש וחזרת הש"ץ, ותשתתף באמירת קדושה ומודים, ותשמע ברכת כהנים. אע"פ כן, לא תקנו חכמים לנשים להתפלל במניין בבית הכנסת, כדי שלא ליצור התנגשות בין חובות התפילה במניין ובבית הכנסת לטיפול במשפחה, שטיפוח המשפחה הוא ערך חשוב יותר (ע' לעיל ג, ב). אמנם, כפי שלמדנו, בתפילה עצמה נשים חייבות, כי גם נשים צריכות לבקש על עצמן רחמים.[1] אבל תקנת התפילה במניין כבר אינה קשורה לעצם בקשת הרחמים, אלא היא עניין נוסף שדורש עוד זמן, ובזה לא חייבו את הנשים (ע' לעיל ג, ח-ט, בהבדל הרעיוני שבין תפילות הגברים והנשים).

אמנם בשבתות וחגים, שיש בהם יותר פנאי, נשים רבות נוהגות להתפלל בבית הכנסת. וכן ישנן נשים, בעיקר מבוגרות, שאין עליהן עול משפחה, שמהדרות ללכת בכל יום לבית הכנסת. בהמשך נרחיב במעלת התפילה במניין בבית הכנסת (כ, א-ב, וכב, ז).


[1]. סגנון זה לפי הרמב"ן, כמבואר לעיל ב, ב, 1, שלרמב"ן ורוב הפוסקים תקנו חכמים לנשים להתפלל שחרית ומנחה, ואע"פ שהן תלויות בזמן, שהואיל וגם נשים צריכות לבקש רחמים, אף הן חייבות בתפילות אלו. ולרמב"ם (לפי הפירוש המקובל) מצוות התפילה מהתורה אינה תלויה בזמן, וחובתה פעם ביום, ובתפילה זו שאינה תלויה בזמן נשים חייבות מהתורה, ואחר שתקנו חכמים את זמני התפילה, גם הנשים צריכות להתפלל בזמן שחרית או בזמן מנחה, כמבואר לעיל ב, ג, 2.

פורסם בקטגוריה י"א - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ב – קביעת מקום לתפילה

מצווה לייחד מקום קבוע לתפילה, וכך נהג אברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, שנאמר (בראשית יט, כז): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'", משמע שהיה לו מקום קבוע שהיה עומד בו לפני ה'. ועיקר חשיבות הקביעות היא בתפילת עמידה (בא"ח מקץ ד).

קביעות המקום לתפילה באה לבטא את הקשר המוחלט שיש לנו אל הקב"ה, שלא כמו שאר הדברים שבעולם שיכולים להשתנות, פעם כאן ופעם שם, הקשר לקב"ה הוא הקבוע והיציב ביותר, ועל כן ראוי שיתקיים במקום קבוע. ואמרו חכמים, שכל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו (ברכות ו, ב; ז, ב. וע' מהר"ל נתיב העבודה פרק ד).

מצווה זו מתקיימת אצל הגברים בקביעת מקום קבוע בבית כנסת (שו"ע צ, יט). ואצל הנשים, בקביעת מקום קבוע בבית, שבו תשתדל להתפלל תמיד. אשה שביתה הומה אנשים או תינוקות, תקבע את מקום תפילתה בפינה מבודדת, כדי שלא יבלבלו את כוונתה (ע' שו"ע או"ח צ, כ).

צריך להתפלל בחדר שיש בו חלון, ולכתחילה טוב שהחלון יהיה פתוח לכיוון ירושלים, ובשעה שתתבטל כוונתה תישא עיניה לשמים (שו"ע צ, ד; מ"ב צ, ח). אבל לא תקבע את מקום תפילתה ליד חלון שרואים ממנו את הנעשה ברשות הרבים, שמא הנעשה ברחוב יסיח את דעתה מהתפילה.

הנמצאת במקום שאין בו חלונות, תתפלל בחדר מואר, מפני שיש מפרשים שעיקר הטעם להתפלל במקום שיש בו חלונות, כי האור מיישב את דעת המתפלל (תר"י), ואם כן תאורה טובה יכולה להיחשב תחליף לחלון.

פורסם בקטגוריה י"א - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ג – שלא יהא דבר חוצץ בין המתפלל לקיר

מצווה מן המובחר שלא יהא דבר חוצץ בין המתפללת עמידה לקיר, כדי שלא יהיה דבר שיסיח את דעתה מהתפילה. ואם בסמוך לקיר עומד רהיט קבוע כארון – אינו חוצץ, ואפשר לכתחילה להתפלל בסמוך לו (שו"ע צ, כא; מ"ב סג, סה).

רהיט שנועד לצורך התפילה, כגון סטנדר, אינו חוצץ. וכן מי שרוצה להסתייע בשולחן, כדי להניח עליו את הסידור, אינו חוצץ. אבל כשאין בו צורך, מצווה שגם שולחן לא יחצוץ בינה ובין הקיר (מ"ב צ, סו; פ"ה תפילה ג, 6).

אשה שעומדת בין המתפללת לקיר, אם גם היא עוסקת בתפילה – אינה חוצצת, ואם היא עוסקת בדבר אחר, הרי היא חוצצת (שו"ע או"ח צ, כב; הרב קוק טוב ראיה ברכות ה, ב).

אין ראוי להתפלל מול תמונות, מפני שהן עלולות להסיח את הדעת מהתפילה (שו"ע צ, כג). אבל אם התמונה מעל גובה קומת אדם מותר, שאין חשש שיסתכלו בה בתפילה (מ"א צ, לז; מ"ב עא).

אסור להתפלל מול ראי, מפני שהמתפללת מולו נראית כמי שמשתחווה לבבואתה, ולכן אף אם תעצום את עיניה אסורה בכך (מ"ב צ, עא). לכתחילה, אין להתפלל בלילה מול חלון שנשקפת ממנו בבואתה, מפני שההסתכלות בבבואתה עלולה להטריד את כוונתה. אבל בלית ברירה, תעצום את עיניה או תסתכל בסידור, שכיוון שהחלון אינו מראה את בבואתה בבירור כראי, אינה נראית כל כך כמשתחווה לבבואתה (ע' פ"ה תפילה ג, 7).

פורסם בקטגוריה י"א - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ד – אין להתפלל במקום גבוה

אדם העומד בתפילה לפני הקב"ה, צריך לדעת שהחיים והברכה בידיו, ואין הקב"ה חייב למלא את בקשתו, ועל כן צורת עמידתו לפני ה' צריכה להיות בענווה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "לא יעמוד אדם, לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל… לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר (תהלים קל, א): מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". ומסופר בתלמוד (תענית כג, ב) על רבי יונה, שהיה ידוע כצדיק שתפילותיו נענות, וכשבאו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים, הלך למקום עמוק, לקיים מה שנאמר: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'", ושם התפלל עד שנענה וירדו גשמים. ומטעם זה נהגו בכמה מקומות להנמיך את מקומו של החזן, ולכן שליח הציבור נקרא "יורד לפני התיבה".

ככלל, מקום גבוה שאסרו חכמים הוא שגובהו שלושה טפחים (24 ס"מ) מעל פני הקרקע. אמנם למעשה, בדרך כלל גם על מקום נמוך מזה אין להתפלל מפני שני טעמים. האחד, שהעומדת על שרפרף או סלע, אפילו כאשר גובהו טפח בלבד, חוששת שמא תאבד את שיווי משקלה, ויקשה עליה לכוון כראוי. ועוד, שאם הרצפה ישרה, והיא מגביהה את עצמה על ידי כרים או כסתות או דבר אחר, יש בזה תחושת גבהות, ואין ראוי להתפלל כך. אבל על שטיחים ומחצלות, כדרך שרגילים לפרוש על הרצפה, מותר להתפלל לכתחילה. וכן מי שמתפללת על קרקע עקומה, אינה צריכה להיזהר שלא לעמוד על המקומות הגבוהים יותר, כל זמן שאינם גבוהים בשלושה טפחים משאר סביבותיהם (פ"ה תפילה ג, 4).

חולה או זקנה שקשה לה לרדת ממיטתה, רשאית להתפלל עליה, למרות שהיא מוגבהת מהקרקע, שאין זה נראה כגאווה.

אם המקום הגבוה עומד בפני עצמו, כגון שהוא גדול יותר מארבע אמות על ארבע אמות (כשני מטר על שני מטר), מותר להתפלל עליו, שאין מודדים אותו ביחס לשאר המקומות אלא הרי הוא מקום לעצמו. וגם כאשר הוא קטן מארבע אמות, אם הוא מוקף במחיצות, הרי הוא מקום לעצמו ומותר להתפלל עליו.

פורסם בקטגוריה י"א - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ה – לא יתפלל סמוך לרבו המובהק

לא יתפלל אדם תפילת עמידה סמוך לרבו המובהק, מפני שאם מתפלל לצידו, מראה עצמו כשווה לרבו. וקל וחומר שאם הוא מתפלל לפני רבו, שהוא נראה כמתגאה עליו. וגם אחרי רבו לא יתפלל, מפני שאם הרב יסיים את תפילתו לפני התלמיד, לא יוכל לפסוע שלוש פסיעות לאחריו ויצטער, וחלילה לצער את הרב. ועוד, שהתלמיד עלול להיראות כמשתחווה לרבו (שו"ע צ, כד; מ"ב עד).

ואם התרחק מרבו ארבע אמות (כשני מטרים) – מותר. ואם הוא מתפלל אחרי רבו, צריך להתרחק ארבע אמות ועוד שיעור שלוש פסיעות (כ- 60 ס"מ), כדי שגם אם יאריך בתפילתו, יהיה רבו רשאי לפסוע לאחריו.

ואיזהו רבו המובהק, זה שלימדו את רוב חכמתו באחד מתחומי התורה. וכן הדין ביחס לאחד מגדולי הדור.

וכן רב המקום נחשב כרב מובהק (ערוה"ש יו"ד רמב, כט; עו"ע פ"ה תפילה ג, 8). יש אומרים שבתקופה שאדם לומד הרבה תורה מרב מסוים, אף שלא לימדו את רוב חכמתו, מכל מקום באותה תקופה הוא נחשב כרבו המובהק (דברי מלכיאל ב, עד).

לגבי רבנית, החיוב שלא להתפלל בצידה חל באחת משתי האפשרויות: א) כשהיא נשואה לרב המובהק או לאחד מגדולי הדור ועיקר מגמתה לסייע לבעלה בעבודת הקודש. ב) כשהיא עצמה חינכה תלמידות, עד שרוב תורתן או חינוכן ממנה, שעליהן להתייחס אליה כאל רב מובהק.

ויש אומרים, שכל זה אמור כאשר התלמידה היא שבחרה להתפלל סמוך לרבנית. אבל אם הן מתפללות בעזרת נשים והגבאים סידרו את מקומה סמוך לרבנית, אין איסור, שאין כאן צד של יוהרא. ובשעת הצורך, אפשר לסמוך על דעה זו (פניני הלכה תפילה ג, 9). וודאי שכאשר הרבנית מזמינה את התלמידה להתפלל לידה, או שמסכימה לכך, אין שום איסור וחשש יוהרא להתפלל לידה.

פורסם בקטגוריה י"א - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ו – תפילה בשטחים פתוחים

אין להתפלל תפילת עמידה בשטחים פתוחים, והמתפללת במקום פתוח נקראת חצופה (ברכות לד, ב). והטעם, שבמקום פתוח מחשבתה של המתפללת מתפזרת, ואילו בתוך מקום מוצנע אימת המלך עליה וליבה נשבר (שו"ע צ, ה). בנוסף לכך, יש לחוש שבמקום פתוח יעברו לידה אנשים ויטרידו את כוונתה. אבל הולכי דרכים רשאים להתפלל בדרך, ואם יש שם עצים מוטב שיתפללו ביניהם (מ"ב צ, יא). וכן עדיף להתפלל ליד קיר מאשר במקום פתוח לגמרי (א"א בוטשאטש צ, ה). חצר שהיא מוקפת בקירות, נחשבת כמקום מוצנע, כמעט כמו בית, משום שהעיקר הוא המחיצות ולא התקרה (מ"ב צ, יב).

מותר להתפלל לכתחילה ברחבת הכותל המערבי, שכן היא מוקפת בקירות משלושה כיוונים. ויתר על כן, קדושת המקום גורמת לאהבת ה' ויראתו להתגבר, ועל ידי כך התפילה נאמרת בכוונה יתירה. וכן נהג יצחק אבינו שהתפלל מנחה בהר המוריה שהיה אז שדה פתוח, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג; ברכות כו, ב; מדרש תהלים פא).

אסור להתפלל לפני בית הכנסת, מפני שאם תתפלל כלפי ירושלים נמצא שגבה כלפי בית הכנסת; ואם תתפלל כלפי בית הכנסת נמצא שגבה כלפי ירושלים, הפוך מכיוון התפילה של המתפללים בתוך בית הכנסת. אבל בצידי בית הכנסת או אחריו, כשכיוון פניה בתפילה לכיוון ירושלים – מותר (שו"ע צ, ז).

פורסם בקטגוריה י"א - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ז – נקיות המקום מצואה וריחות רעים

אסור לומר או להרהר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה או שאר דברים שריחם רע מאוד, שנאמר (דברים כג, יד-טו): "וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ וגו' וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". בדין זה ישנם פרטים רבים, ונלמד מקצתם.

כל הנמצא בתוך ד' אמותיו (כשני מטרים) של אדם, נחשב בכלל מחנהו, לפיכך אם ישנה צואה בתוך תחום זה, אין מחנהו קדוש ואסור לו להתפלל שם. ואם הצואה מונחת כנגד פניו, כל זמן שהוא רואה אותה – אסור לו להתפלל. ואם ריחה מתפשט, צריך להתרחק ד' אמות ממקום שכלה ריחה. וגם מי שחוש ריחו נפגע, צריך להתרחק כמו שאר האנשים שמריחים (שו"ע עט, א).

וכדין צואת אדם כך דין כל דבר שנתקלקל והסריח עד שבני אדם רגילים להצטער ממנו. לפיכך, יש להרחיק מנבלה ומצואת בעלי חיים שהסריחה, כפי שמתרחקים מצואת אדם (מ"ב עט, כג). לגבי קיא, אם ריחו רע, דינו כצואה. ואם אין ריחו רע, יש מקילים שלא להחשיבו כצואה (ע' מ"ב עו, כ, ואש"י נא, יב).

גם כאשר הריח הרע מתפשט לרשות אחרת, כגון שמתפשט מתוך השירותים לחדר הסמוך, בכל מקום שמריחים אותו אסור לומר דברים שבקדושה. ויש מחמירים, שגם כאשר הוא מתפשט מרשות אחרת צריך להרחיק ממקום שמסתיים הריח הרע עוד ד' אמות, ולכתחילה ראוי לחוש לדעתם (מ"ב עט, יז, כה"ח א; פניני הלכה תפילה ג, 10).

פורסם בקטגוריה י"א - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ח – מה הדין בדיעבד

המתפללת עמידה בתוך ד' אמות של צואה, לא קיימה את מצוותה ועליה לחזור להתפלל. ואם רק לאחר שסיימה את תפילתה התברר לה שהתפללה בתוך ד' אמות של צואה – אם הוא מקום שיש חשש סביר שתהיה בו צואה, הרי שפשעה כשלא בדקה את נקיות המקום, ולכן לא יצאה ידי חובתה. ואם הוא מקום שאין סבירות שתהיה בו צואה, כיוון שלא היתה חייבת לבודקו, יצאה ידי חובתה (שו"ע עו, ח; מ"ב עו, לא; וע' פא, יג).

נחלקו הפוסקים לגבי ברכות שנאמרו בתוך ד' אמות של צואה. יש אומרים, שכיוון שעשתה איסור תורה – לא יצאה ידי חובתה ועליה לחזור לברך (מ"ב קפה, ז, ובאו"ה שם). ויש אומרים, שרק לגבי קריאת שמע ותפילה החמירו, אבל בשאר ברכות, בדיעבד יצאה ידי חובתה (ח"א ג, לג; קצוש"ע ה, י; כה"ח עו, לז; קפה, יד). וכיוון שהוא ספק הנוגע לברכות, אם תחזור לברך יש חשש שזו תהיה ברכה לבטלה, על כן חל כאן הכלל "ספק ברכות להקל", ואין לחזור לברך. אבל טוב שתהרהר את הברכה, שיש אומרים, שגם על ידי הרהור אפשר לצאת ידי חובת הברכה (רמב"ם), ומנגד אין בהרהור איסור של ברכה לבטלה.

פורסם בקטגוריה י"א - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ט – דין תינוק

צואת תינוקות קטנים אינה מסרחת כל כך, ולכן אין דינה כצואה. ומשעה שהגיעו לגיל שיכולים לאכול כזית דגן בשיעור זמן של אכילת פרס (כשש-שבע דקות), צריך להתרחק מצואתם כדין צואת גדול (שו"ע פא, א). ויש שכתבו שזמן זה מגיע בערך כשהתינוק בן שנה. וכל זה בשעת הדחק, אבל לכתחילה טוב להתרחק אפילו מצואת קטן בן שמונה ימים בעת אמירת דברים שבקדושה (מ"ב פא, ג; כה"ח א, ו).

כשעומדים להתפלל במקום שיש בו תינוק בן שנה ומעלה שעושה את צרכיו בחיתול, ראוי לוודא תחילה שאין יוצא ממנו ריח רע. שאם יוצא ממנו ריח רע ויתקרב למתפללת – תצטרך להפסיק את תפילתה. וכשאין יוצא ממנו ריח רע – מותר להתפלל לידו, שאף אם עשה צרכיו, כיוון שצואתו מכוסה בחיתולו ובבגדיו, ואין יוצא ממנו ריח רע, אין איסור לומר לידו דברים שבקדושה.[2]

ואם באמצע תפילתה התינוק עשה את צרכיו ובא אליה, אם יוצא ממנו ריח רע, אסור לה להמשיך להתפלל. אם יש שם מי שיכול לטפל בתינוק, תסמן לו בידה שירחיק ממנה את התינוק ותמשיך להתפלל. וכאשר אין שם מי שיכול לטפל בו, אם ניתן להושיבו במיטה או בחדר אחר, ושם יוכל לשחק עד שתסיים את תפילתה, תניחו במקום אחר ותסיים את תפילתה. ואם אין אפשרות כזו, מפני שהוא בוכה והיא צריכה להיות לידו, כיוון שממילא אסור לה להמשיך להתפלל כשהוא לידה, תפסיק את תפילתה ותלך לנקותו ולהחליף לו את החיתול, ותיטול את ידיה. ותשתדל לחזור בזריזות לתפילתה, מפני שאם ההפסק יהיה קצר מהזמן שלוקח לה לומר את כל תפילת עמידה, תוכל להמשיך להתפלל ממקום שהפסיקה. ואם ההפסקה ארכה כשיעור שלפי הערכתה לוקח לה לומר את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, עליה להתחיל מחדש את תפילתה (שו"ע קד, ה).

ואם התינוק שיוצא ממנו ריח רע התקרב אליה באמצע אמירת ברכה, אם היא ברכה קצרה – תתרחק למקום שלא תרגיש בריחו, ותסיים את ברכתה. ואם היא בברכת המזון שזמן אמירתה ארוך יותר, ואין ביכולה להתרחק או להניחו במקום אחר עד שתסיים את כל ארבע הברכות, מפני שהתינוק בוכה ועליה לקחתו בידה כדי להרגיעו; כיוון שממילא אסור לה להמשיך בברכה כשהיא מריחה את צואתו, תנקה אותו ותחליף לו את החיתול, תיטול את ידיה, ותמשיך מתחילת הברכה שהפסיקה בה (שו"ע או"ח סה, א, באו"ה קפג, ו, ד"ה 'אפילו').


[2]. נחלקו הפוסקים לגבי צואה שנמצאת ברשות אחרת או מכוסה, מוסכם שבכל מקום שריחה מגיע אסור לומר דברים שבקדושה, השאלה האם בנוסף לכך צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה ריחה. יש מחמירים ויש מקילים, ורוה"פ מקילים (ע' בפניני הלכה תפילה ג, 10). וכן דין צואת התינוק שהיא מכוסה בחיתול ובבגדים, שאם ריחה נודף, בכל מקום שמריחים את סירחונה אסור לומר דברים שבקדושה, אבל נחלקו אם צריך להרחיק עוד ד' אמות. ואם אין ריחה נודף, אין צריך להרחיק ממנה, ודינה כדין צואה מכוסה (שו"ע עט, א-ב). לפיכך, כל זמן שאין מריחים ריח רע מהתינוק, אין צריך לבדוק אם עשה את צרכיו בחיתול, וכך המנהג. וע' במ"א פא, א, שמחמיר לגמרי שלא להתפלל מול תינוק. אבל לא נתקבלה דעתו על רוה"פ, כמבואר בשו"ע הרב עו, ו, כה"ח פא, ז.

וכן דעת הרב אויערבאך (הליכות שלמה תפילה כ, ד-ה), שמותר להתפלל מול סתם תינוק ואין צריך לבודקו, אלא שהוסיף וחידש, שאם ידוע שהתינוק עשה את צרכיו בחיתול, דין החיתול כגרף של רעי, היינו כצואה עצמה, שאפילו אין יוצא ממנו ריח, צריך להרחיק ממנו ד' אמות, ואין להתפלל כשהוא ממול עיניו אפילו רחוק יותר מד' אמות. ורק כאשר מעל החיתול יש עוד בגד אז הצואה נחשבת מכוסה, וכל זמן שאין מריחים את ריחה אין איסור. אבל אם עשה מי רגליים בחיתול, למרות שאין עליו בגדים, אם אין ממנו ריח רע, מותר להתפלל לידו. (אמנם אפשר לומר שהואיל והטיטול נועד לשימוש חד פעמי, ואת החיתול מכבסים אחר כל פעם, אין דינם כגרף של רעי, וכך ראיתי שכתב ב'וזאת הברכה' ע' 150 בשם הר"ן קרליץ). עוד אמר הרב אויערבאך (שם), שמותר להביא תינוק לבית הכנסת כשהוא מחותל בחיתול ולבוש בבגדים, ואין צריכים לחוש שמא יעשה צרכיו.

פורסם בקטגוריה י"א - מקום התפילה | כתיבת תגובה

י – דינים נוספים

אשה שיושבת או עומדת ופניה מול שירותים, אם הדלת סגורה ואין מגיע אליה ריח רע מהשירותים – מותר לה לומר דברים שבקדושה ולהתפלל. ואם הדלת פתוחה – אסור לה להתפלל כשפניה מול השירותים, אבל אם אחוריה או צידה כלפי השירותים, כל זמן שאין מגיע למקומה ריח רע – רשאית לומר דברים שבקדושה ולהתפלל (שו"ע פג, א; מ"ב פג, ה).

לעיתים קורה שביוב מפיץ ריח רע לתוך הבית או לתוך בית הכנסת, וכל זמן שיש שם ריח רע, אסור להתפלל ולומר דברים שבקדושה. לפעמים סגירת החלונות הפונים אל הביוב תועיל. וכשעדיין נשאר ריח רע, ניתן לבטלו על ידי התזת ספריי ריחני. בעבר היו מבטלים את הריח הרע על ידי שריפת בגד (כה"ח עט, כ).

דין הריח תלוי בהרגלים המקובלים אצל בני המקום. בעבר, השפכים, כולל הצואה ומי רגליים, היו זורמים בצידי הרחובות, ובוודאי האוויר בערים הצפופות היה ספוג בריחות רעים, אלא שכיוון שהיו רגילים בכך, הריח השגרתי לא היה נחשב כריח רע, והיו מתפללים בבתי הכנסת ובבתים שהיו סמוכים לתעלות. ורק כשהתעלות נסתמו או בימות הקיץ החמים – הריח הרע היה מתגבר, ואז היו נזהרים מפניו (עיין מ"ב עט, ה). אבל כיום, שהשפכים מתנקזים על ידי צינורות הביוב, האוויר מטוהר יותר, וממילא אנו רגישים יותר לריחות רעים, ובכל מקום שאנו מרגישים ריח רע לפי המקובל בימינו – אסור להתפלל.

וכן במושבים שיש בהם רפתות, הריח שמגיע מהן לבתים ולבית הכנסת אינו נחשב בעיניהם כריח רע, כיוון שהם רגילים בו. אבל ריח כזה בעיר יכול להיחשב כריח רע, ואסור יהיה להתפלל כל זמן שלא יבטלו אותו. ונראה שהמתארחים במושבים הולכים אחר מנהג המקום.

המתפללים בחוץ, צריכים להיזהר שלא להתפלל בקרבת פחי אשפה שריחם רע. ואף כשאין נודף מהם ריח, ראוי שלא להתפלל בתוך ד' אמות שלהם או כשהם מול פניו (ע' שארית יוסף ח"ב ע' רכז).

פורסם בקטגוריה י"א - מקום התפילה | כתיבת תגובה

א – שלוש פסיעות לקראת התפילה

בתפילת עמידה אנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מה שאין כן בעת אמירת הברכות והתפילות האחרות, שאף שאנו צריכים לאומרן בכובד ראש ובכוונה, מכל מקום אין הן במדרגה של עמידה לפני המלך. לפיכך, קבעו חכמים הלכות מיוחדות הנוגעות לתפילת עמידה בלבד.

כדי לבטא את הרצון להתקרב ולעמוד לפני ה' בתפילה, נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לקראת תפילת עמידה (רמ"א צה, א). ויש לסיים את הפסיעות ולעמוד במקום התפילה לפני אמירת הפסוק "ה' שפתי תפתח", מפני שהוא נחשב חלק מתפילת עמידה.

ההולכת להתפלל בבית הכנסת, או למקום שייחדה לכך בביתה, כיוון שכבר פסעה יותר משלוש פסיעות בהליכתה למקום התפילה, אינה צריכה להוסיף לפסוע עוד שלוש פסיעות סמוך לתחילת תפילת עמידה (אליה רבה). ויש אומרים, שגם מי שכבר הלכה למקום תפילתה, אם עבר זמן מאז שהגיעה למקום תפילתה ועד שהתחילה להתפלל, ראוי שתחזור ותפסע שלוש פסיעות לפניה סמוך לתחילת תפילתה (בא"ח בשלח ג; כה"ח צה, ז). אולם כיוון שאין ראוי לפסוע ברציפות שלוש פסיעות אחורנית ומיד אח"כ שלוש פסיעות לפנים, לפיכך, הרוצה להדר בזה, תקדים ותפסע לאחריה זמן מה לפני תחילת התפילה, ואחר שתמתין מעט, תפסע שלוש פסיעות קדימה לקראת התפילה (מנהג מהרי"ל, מ"ב צה, ג).

פורסם בקטגוריה י"ב - תפילת עמידה | כתיבת תגובה

ב – לכיוון ירושלים

בעת אמירת כל הברכות והתפילות השונות, יכול המתפלל להפנות את פניו לכל כיוון שירצה. אבל בשעה שהוא עומד לפני מלכו של עולם בתפילת עמידה, יכוון את פניו לירושלים, למקום שבו בחר ה' להשרות את שכינתו בעולם.

היה עומד בחוץ לארץ, יכוון את פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון את ליבו לירושלים ולמקום המקדש ולבית קודש הקודשים. ואם היה עומד בארץ ישראל, יכוון את פניו כנגד ירושלים, ואת ליבו למקדש ולבית קודש הקודשים. היה עומד בירושלים, יכוון את פניו כנגד המקדש, ואת ליבו לבית קודש הקודשים (ברכות ל, א; שו"ע צד, א).

לפיכך, העומדות ברחבת הכותל המערבי בעזרת נשים, צריכות להפנות את פניהן באלכסון לצד שמאל, לכיוון מקום המקדש.

ונהגו בבתי הכנסת להעמיד את ארון הקודש בצד הפונה לירושלים, כדי שהעומדים בתפילה יפנו גם לכיוון ארון הקודש. אמנם העיקר להתפלל לכיוון ירושלים, לכן, אם מחמת טעות או אונס ארון הקודש אינו מכוון ממש כנגד ירושלים, יכוונו המתפללים את פניהם כלפי ירושלים (מ"ב צד, ט). וכן מי שעומדת בעזרת נשים, אינה צריכה לפנות בתפילתה לכיוון ארון הקודש אלא לכיוון ירושלים.

מי שאיננה יודעת היכן הצד הפונה לירושלים, תתפלל לכיוון שתרצה, ותכוון את ליבה לאביה שבשמים (שו"ע צד, ג). ואף אם התברר לה אח"כ שטעתה, אינה צריכה לחזור להתפלל לכיוון ירושלים.[1]


[1]. אם באמצע תפילת עמידה התברר לה שטעתה והיא מתפללת לכיוון אחר. לדעת המ"ב צד, י, לא תשנה את עמידתה, כדי שלא להפסיק בתזוזה באמצע התפילה. ורק אם היא מתביישת מחברותיה וקשה לה לכוון, תסתובב לכיוון ירושלים (וע' בכה"ח צד, ז).

פורסם בקטגוריה י"ב - תפילת עמידה | כתיבת תגובה

ג – עמידה ורגליים צמודות

דין מיוחד ישנו בתפילת שמונה עשרה, שצריך לאומרה בעמידה. העמידה מבטאת את ההתייצבות המלאה של האדם, מראשו ועד רגליו, לקראת התפילה. בנוסף לכך, יש בעמידה ביטוי ליראה ולאימה של העומד לפני מלכו של עולם. ולכן צריך שלא להישען בתפילה על שום דבר, שכל הסומך עצמו במקצת, אינו עומד באימה. ובשעת הדחק, כגון אשה חלשה שמוכרחה להישען, תשתדל להישען מעט, כך שגם אם תינטל פתאום משענתה, לא תיפול, שבאופן זה אף שאינה עומדת באימה, מכל מקום היא נחשבת למתפללת בעמידה (שו"ע צד, ח; מ"ב כב).

צריך להצמיד את הרגליים בשעת תפילת עמידה עד שייראו כרגל אחת. הטעם לכך, משום שפיסוק הרגליים חושף את הצד החומרי שבאדם, וגם מבטא את הריצה אחר ענייני העולם הזה. ולכן הכהנים בעלותם למזבח היו הולכים עקב בצד אגודל, וכן בתפילת עמידה אנו נמנעים מפיסוק הרגליים. ועוד, שהצמדת הרגליים עד שייראו כרגל אחת, מבטאת את אסיפת הכוחות המעשיים שלנו להתבטלות כלפיו, שאין לנו אלא רצון אחד, לעמוד לפניו בתפילה. ולמדו זאת מהמלאכים, שנאמר עליהם (יחזקאל א, ז): "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה", כלומר, רגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (ברכות י, ב; ירושלמי פ"א ה"א; וע' מהר"ל נתיב העבודה ו).

צריך להצמיד את כפות הרגליים לכל אורכן, כדי שייראו עד כמה שאפשר כרגל אחת, ולא כאותם שמצמידים את העקבים בלבד (שו"ע צה, א, תר"י). בדיעבד, אם התפללה ברגליים פסוקות – יצאה (מ"ב א, כה"ח ב). ומי שקשה לה להצמיד את רגליה, תצמידם ככל שתוכל.

חולה שאינה יכולה לעמוד, תתפלל בישיבה. ואם גם לשבת אינה יכולה, תתפלל בשכיבה (מ"ב צד, כז, כה"ח לד).

גם מי שנאלצה להתפלל בישיבה או בשכיבה, תשתדל להצמיד את רגליה ולכוף את ראשה במקום הכריעות. ומי שיושבת בכסא גלגלים, כשתסיים את תפילתה, תסיע את עצמה מעט לאחריה, כשיעור שלוש הפסיעות שבהן נפרדים מהתפילה (עפ"י רמ"א צד, ה).

פורסם בקטגוריה י"ב - תפילת עמידה | כתיבת תגובה