למדנו בפרקים הקודמים, שלכתחילה מקבלים לגיור מי שהמניע העיקרי לגיורו הוא רצונו להיות יהודי ולקיים את המצוות (לעיל ד, ג-ד). אלא שהואיל ואין אפשרות לדעת בוודאות את מה שבליבו של הגר ומה יהיה בעתיד – האם ימשיך להזדהות עם היהדות והאם יהיה בכוחו לקיים את המצוות, בית הדין צריך להחליט על שיקול דעתו, וכפי שכתבו הפוסקים: "הכל לפי ראות עיני בית הדין" (לעיל ד, ז). אם נראה לבית הדין שהגר רוצה להיות יהודי, ומסתבר שישמור מצוות, מקבלים אותו. כאשר אופי הדיינים ונטייתם לתת אמון או לחשוד, משפיעים על החלטתם (לעיל ד, ה-ו).
אולם בדיעבד, הגיור תקף גם כאשר המניע לגיור היה זר, כגון שהתגייר כדי להתחתן עם יהודייה או לשם כבוד או ממון (יבמות כד, ב; לעיל ד, ד). וגם אם לאחר שהתגייר לא קיים את המצוות וחזר לדתו הקודמת, כיוון שטבל לגיורו – הרי הוא יהודי לעולם. ואם קידש אשה יהודייה – נישואיהם תקפים, כדין כל יהודי חוטא שקידש אשה (יבמות מז, ב).
כיוצא בזה, גם אם לא לימדו את הגר את המצוות, ואף את המצוות החשובות ביותר, כיוון שטבל וקיבל עליו את היהדות – גיורו תקף. וכן למדנו מתוך דיון בתלמוד (שבת סח, א-ב) על גר שהתגייר בין האומות ולא ידע שאסור לחלל שבת או לעבוד עבודה זרה, והשאלה היתה האם עליו להביא קורבן חטאת. הרי שלמרות שלא ידע על המצוות החשובות ביותר, כאיסור עבודה זרה וחילול שבת, לא הועלתה אפשרות שגיורו בטל. כיוצא בזה נפסק להלכה: "גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר" (רמב"ם איס"ב יג, יז; שו"ע רסח, יב).[1]
[1]. לדעת רב ושמואל, לאחר שייוודע לגר איסור שבת, הוא יצטרך להביא קורבן חטאת אחד על כל השבתות שחילל, וקורבן חטאת אחד על כל הפעמים שעבד עבודה זרה. ולדעת ר' יוחנן וריש לקיש, רק אם ידע שאסור לעשות מלאכה בשבת או אסור לעבוד עבודה זרה ושכח – חייב חטאת אחת, אבל אם לא ידע כלל מאיסורים אלה – פטור מחטאת (שבת סח, א-ב). מכאן למדנו, שאף שלא לימדו את הגר את המצוות החשובות ביותר, כל זמן שבית הדין קיבל אותו על סמך הסכמתו הכללית לקבל מצוות – הרי הוא גר, וממילא יש מקום לדון האם הוא חייב חטאת על חטאים שעבר בלא שידע שהם אסורים (תוס' שם 'גר').
לעיתים המבקשים להתגייר הם בני זוג של יהודים שהתרחקו מהיהדות ודבקו בבני זוג נוכריים, ולאחר זמן רצו לחזק את הקשר שלהם עם היהדות, וגם בני זוגם הנוכריים מוכנים להתגייר למענם. לכאורה זו הדרך היחידה להצלת בני הזוג היהודיים מלהמשיך לחיות בחטא, שכן אם לא יסכימו לגייר את בני הזוג הנוכריים, בני הזוג היהודיים לא ייפרדו מהם, וימשיכו לחיות עמם בחטא כל ימיהם, וזרעם יתבולל בעמים. הבעיה, שלכאורה משני טעמים אי אפשר לגייר את בן הזוג הנוכרי.
האחד, כפי שלמדנו (לעיל ד, ד) הורו חכמים שלא לקבל את הבא להתגייר לשם אישות, היינו כדי להתחתן עם יהודי או יהודייה, הואיל והגיור אינו לשם שמיים (יבמות כד, ב; שו"ע רסח, יב).
השני, גם אם יתגייר, לכאורה אסור יהיה להם להתחתן מדין 'נטען'. שכן אמרו חכמים במשנה (יבמות כד, ב): "הנטען על הנוכרית ונתגיירה – הרי זה לא יכנוס, ואם כנס – אין מוציאין מידו". כלומר, יהודי שריננו עליו שחטא עם נוכרייה, אם אחר כך התגיירה, לא יישא אותה לאשה. אך אם כבר נְשאהּ – לא יתגרשו. וכן הדין לגבי יהודייה שריננו עליה שחטאה עם נוכרי. הטעם שהורו חכמים שלכתחילה לא יתחתנו – משום 'לזות שפתיים', שאם יתחתנו, ילעיזו עליהם שאכן נכון מה שריננו עליהם שתחילת הקשר שלהם היה בחטא. בנוסף, יצא לעז על הגיור שהיה כדי להתחתן ולא לשם שמיים. אבל אם כבר נישאו לא יתגרשו, מפני ש'לזות שפתיים' אינה סיבה מספקת לחייב את הזוג להתגרש (שו"ע אה"ע יא, ה-ו).[2]
[2]. ביבמות כד, ב, מבואר שהאיסור ל'נטען' לשאת את הגיורת הוא משום 'לזות שפתיים', שנאמר (משלי ד, כד): "הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ". כלומר אדם צריך להתרחק מלגרום לאנשים להלעיז עליו. שני פירושים במשמעות הלעז: לרש"י, ריב"ן, נימוקי יוסף ורוב הראשונים, הכוונה שאם יינשאו – יבינו האנשים שמה שריננו עליהם בתחילה שחטאו היה נכון. ולרמב"ן, רשב"א וריטב"א, לזות השפתיים היא על הגיור, שילעיזו עליו שהיה לשם אישות ולא לשם שמיים. אך אם כבר נישאו – לא יתגרשו, שכן בדיעבד גם אם אכן חטא עמה, וגם אם התגיירה לשם נישואין, גיורה תקף, ואין איסור שימשיכו לקיים את נישואיהם.
בפשטות, לפי טעמם של רש"י ורוב הראשונים, אם היה ידוע לכל שהיהודי והנוכרית חיים יחד בחטא, הלעז עליהם כבר מפורסם, וממילא אין לאסור את הנישואין משום 'לזות שפתיים', כמבואר להלן בהערה 4. אולם בתוספתא יבמות ד, ו, מבואר שגם אם ידוע שחטאו – לא יינשאו, וכ"כ בנימוקי יוסף. שכן גם באופן זה יש לעז, משום שבכל עת שיראו אותם נשואים, ייזכרו שתחילת הקשר שלהם היה בחטא. בנוסף, אפשר שגם רש"י ודעימיה מסכימים לפירוש הרמב"ן ודעימיה, שגם יש לחשוש שילעיזו על הגיור שלא היה לשם שמיים. וכן נפסק בבית שמואל אה"ע יא, יז. וראו במסורת הגיור ג, א-ב. על פי זה, יש מהפוסקים שהורו שאין לגייר בני זוג נוכריים, שכן אסור להם להינשא לאחר הגיור. בנוסף, יש מחמירים במקרה שהתרו בבני הזוג שלא להתחתן, ועברו ונישאו – שעליהם להתגרש, וכמבואר בשו"ע אה"ע יא, ח, וכ"כ אהלי אהרן ב, לו; רחמיך רבים יד (ראו במסורת הגיור ג, ג-ד). ויש שהחמירו מפני שאין לסייע לעבריינים שחטאו בקשירת יחסים עם נוכריות (ראו מסורת הגיור ד, כא).
למעשה, לדעת רובם המכריע של הפוסקים יש להתאמץ לגייר את בן הזוג הנוכרי, ולהשיאו כהלכה לבן הזוג היהודי, כדי להציל בכך את היהודי וזרעו מלהתבולל בעמים. ואף שלכתחילה אין מגיירים לשם נישואין, ואין מחתנים את 'הנטען', כיוון שבדיעבד הגיור תקף, ואם התחתנו לא יתגרשו, בשעת הדחק, כדי להציל את בן הזוג היהודי מלהתבולל, יש לגייר את בן הזוג הנוכרי ולחתנם. וכפי שפסק הרמב"ם בתשובה (פאר הדור קלב), לגבי יהודי שריננו עליו שהוא חוטא עם שפחתו הנוכרייה, שאף שאסור לו לשחררה כדי להתחתן עמה, כאשר אין אפשרות להפרישם, מסייעים להם להינשא "בעדינות וברוך", משום תקנת השבים, כדי למעט חטאו. כלומר מוטב לשחררה ולהשיאם בניגוד להוראת חכמים, מאשר שימשיכו לחיות באיסור.[3]
בנוסף, אם בני הזוג כבר חיו יחד, וקל וחומר אם כבר נישאו בנישואין אזרחיים, לדעת רבים הגיור של בן הזוג הנוכרי נחשב 'לשם שמיים'. כי במצב כזה הם אינם נצרכים לגיור לשם קיום נישואיהם, שהרי הם כבר נחשבים נשואים לפי חוק המדינה. וגם אם חיו יחד בלא נישואין, כיוון שרבים אינם מקפידים להתחתן, גם הם יכולים לקיים את הזוגיות שלהם בלא גיור. ואם בן הזוג הנוכרי מבקש להתגייר, הרי שרצונו להתגייר נחשב 'לשם שמיים' ולא לשם נישואין.
וכן לגבי איסור 'נטען', יש אומרים שאין עליהם איסור להתחתן אחר הגיור, שהואיל והם נשואים בנישואין אזרחיים, הרי הם במעמד של "אם כנס – לא יוציא", כיוון שכבר נקשרו זה לזה, והחתונה היהודית רק מקיימת את נישואיהם כהלכה. ועוד, שלדעת רבים איסור 'נטען' הוא רק כאשר יצא עליהם לעז, וכדי להגן על שמם הטוב הורו שלא יתחתנו. אך אם ידוע לכל שהם חיו יחד לפני הגיור, אין זה 'נטען' וחכמים לא אסרו עליהם להינשא.[4]
[3]. במסורת הגיור פרק י סוכמו דעות הפוסקים בסוגיה זו, ועלה שלדעת רובם המכריע של הפוסקים יש לגייר את בן הזוג הנוכרי ולהשיאו לבן הזוג היהודי כדת משה וישראל. ונבאר את היסודות שעליהם סמכו:
מהמעשה שעליו נשאל הרמב"ם, עולה שהשפחה לא היתה יהודייה, ולכן נזקקה לשחרור (ומה שטענה בפני השופט המוסלמי שהיא יהודייה, הוא משום שלולא כן היה אוסר עליה להתגייר). האחרונים למדו מכך שהרמב"ם התיר גם לגיירה כדי להציל את היהודי מאיסור, וכפי שביאר הרמב"ם עצמו שם, כי "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ו"מוטב שיאכל רוטב (של איסור) ולא שומן (איסור) עצמו". וכן הורו רבים למעשה על פי הרמב"ם, לגייר ולהשיא נוכרים ונוכריות שהיו בקשר עם יהודים, ומהם: תעלומות לב ג, כט; שו"ת אור שמח ב, לב; מנחם משיב א, מב; אבן ספיר ב, עמ' קסח; משפטי עוזיאל ח"א יו"ד יד, ועוד רבים. אמנם בשו"ת בית שערים יו"ד שסא, ולבושי מרדכי אה"ע לח, לא סמכו על הרמב"ם בזה (ראו ב'מסורת הגיור' ד, ג-ה. וראו עוד שם ד, ו-י).
בנוסף, לדעת פוסקים רבים, הואיל ובדיעבד גיור לשם נישואין תקף, וכן אם התחתנו לא יתגרשו, בשעת הדחק יש להקל לגייר ולהשיא, שכן "שעת הדחק כדיעבד דמי", וכ"כ מהר"ם פארדו (מקבציאל יג, עמ' יז); הרב צירלסון (עצי הלבנון יו"ד סג); הרב שלמה דוד כהנא (ויען אברהם יו"ד מט); הרב רחמים חי חויתה (זכרי כהונה א, מערכת ג, ט); הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ב, תשסה), ועוד. ראו במסורת הגיור ד, יא.
[4]. רבים כתבו שאם בני הזוג המעורב כבר חיים יחד, בקשת הגיור היא לשם שמיים ולא לשם נישואין, ומהם: רש"ק בטוב טעם ודעת קמא רל; מהרש"ם ו, קט, ועוד. קל וחומר כאשר הם כבר נשואים בנישואין אזרחיים, וכפי שכתבו: מלמד להועיל ב, פג; ישא אי"ש אה"ע ז; עצי הלבנון יו"ד סג, וכ"כ עוד פוסקים רבים מאוד. אמנם יש שהחמירו, ומהם: בית שערים יו"ד שסא; דעת כהן קנה (מסורת הגיור ב, ז-ח). בנוסף, אחרונים רבים כתבו שלפי שיטת רש"י ודעימיה, שאיסור 'נטען' הוא מחשש שעל ידי הנישואים יתחזק הלעז על היהודי שחטא עם הנוכרית לפני גיורה, אבל כאשר הכל יודעים שחיו יחד, חרפתו כבר גלויה, ואין חשש שעל ידי נישואיו עם הגיורת יתחזק הלעז יותר. כ"כ הרב גוטמכר באדרת אליהו יו"ד פה; הרב גלזנר ב'חקור דבר'; שו"ת אור שמח ב, לב; מצפה אריה יו"ד תניינא מא; אג"מ אה"ע א, כז; מים חיים ג, קח; שמ"ש ומגן ח"ב יו"ד לב, ועוד רבים (מסורת הגיור ג, ה-ו).
מעמד נישואים אזרחיים: לחיד"א בחיים שאל א, מט, עפ"י ר"ת, נישואים אזרחיים נחשבים כמעמד של "אם כנס – לא יוציא". מכך למדו כמה פוסקים, שמותר להשיא יהודי שנשא נוכרית בנישואים אזרחיים והתגיירה. כ"כ ישא איש אה"ע ז; תשורת ש"י תניינא ג; הרב גלזנר (חקור דבר עמ' א), ועוד. מנגד, יש סוברים שהואיל ונישואים אזרחיים אינם תקפים להלכה, אין הם בבחינת "אם כנס לא יוציא", ואיסור 'נטען' נשאר עליהם. וכ"כ הרב שמואל נהון, משפטי עוזיאל ח"א יו"ד יד, ועוד. אמנם, כאמור בהערה 3, רבים הקילו בשעת הדחק לעבור על איסור 'נטען' כדי להציל את היהודי מחטא (מסורת הגיור ג, ז-ח).
השאלה הגדולה בדורות האחרונים, האם בשעת הדחק אפשר לגייר בני זוג שמעוניינים להיות בעלי 'זהות יהודית', ולקיים מצוות כיהודים בעלי זהות יהודית שאינם מקיימים אורח חיים דתי (ראו להלן הלכה ו הגדרת 'זהות יהודית'). שאלה זו עלתה בעת החדשה, עם עליית ערכי החופש והחירות, שמצד אחד גרמו לחילון ולהתבוללות, ומאידך גרמו לחקיקה שמאפשרת נישואין אזרחיים של בני דתות שונות, ומאפשרת גם גיור. לפני כן לא הופיעו כמעט שאלות על גיור, שכן בכל הארצות שנשלטו על ידי נוצרים או מוסלמים היה אסור לגייר, ומי שגייר או התגייר היה צפוי לעונש חמור, ולעיתים אף הוצא להורג. לכן תחילת הופעת הדיון אודות גיור בני ובנות זוג נוכריים היה סביב שנת תר"י (1850), שאז הותר לראשונה לגייר ברוב ממלכות גרמניה. כעשרים וחמש שנה לאחר מכן הותר לגייר בכל מערב אירופה, וכן בגליציה, הונגריה ואלג'יריה. בתקופה זו החלה הגירה יהודית גדולה לארה"ב ולארצות חדשות נוספות, שבהן מִתחילה הונהג חופש דת, וממילא גם בהן עלתה שאלת הגיור. דור לאחר מכן השאלה הגיעה גם לצפון אפריקה ולמזרח אירופה.
הבעיה נבעה מכך שבדרך כלל היהודים שהתקשרו לבני זוג נוכריים כבר לא היו דתיים. רובם היו בני הדור השלישי לחילון, שכן בדור הראשון והשני רובם הגדול של העוזבים עדיין שמרו מסורת והשתדלו להתחתן עם בני עמם. בכל אופן, כמעט תמיד היהודים שהתחתנו עם נוכרים לא היו דתיים, כך שבפועל בני הזוג הנוכריים שביקשו להתגייר לא התכוונו לקיים אורח חיים דתי, אלא לכל היותר אורח חיים של יהודים בעלי 'זהות יהודית', כדרך שנהגו בני זוגם היהודיים (ראו מסורת הגיור יז, יח-כד). בכל ארץ שאליה הגיעו החילון וההתבוללות, נדרשו הרבנים לשאלה האם מותר ורצוי לגייר בני זוג נוכריים שמעוניינים להיות בעלי 'זהות יהודית' אבל מסתבר שלא יקיימו אורח חיים דתי? שאלה זו נגעה גם לגיור ילדיהם של יהודים ונוכריות שהוריהם רצו שיהיו בעלי 'זהות יהודית' אבל לא התכוונו לחנכם לקיום אורח חיים דתי. כפי שנלמד בהמשך, נחלקו הפוסקים בשאלה גדולה זו, אולם לפני שנציג את דעות המחמירים והמקילים, נבאר תחילה את מה שמוסכם.
מוסכם שהגיור כולל 'קבלת מצוות', ולכן אי אפשר לגייר אדם ששולל את האמונה וכופר בתוקף המצוות. לכן גם אם מתוך כבוד יהיה מוכן להשתתף בטקסים דתיים לסוגיהם, ומתוך הזדהות לאומית יהיה מוכן להילחם על הגנת העם והארץ, כיוון שהוא כופר בייעוד האלוקי של עם ישראל, ובערכן המקודש של המצוות, אינו יכול להיכנס לברית שבין ה' לעם ישראל, ואין אפשרות לגיירו.
כמו כן, מוסכם שלכתחילה הגיור צריך להיות על מנת לקיים את מצוות התורה כמקובל בציבור הדתי, ומי שאינו מעוניין בכך – אין מקבלים אותו, וכן נוהגים כלפי כל נוכרי רגיל שמעוניין להתגייר. אולם מאידך, מוסכם שאין חובה שהגר ידע בתחילת דרכו את כל המצוות, ולכן אין מודיעים לגר בתחילה את כל המצוות, מחשש שאם ידע את כל המצוות יירתע מהגיור. עוד מוסכם, שבדיעבד אם גיירו אדם שאינו מכיר את המצוות, ובכלל זה אינו מכיר גם את המצוות היסודיות ביותר כשבת ועבודה זרה – גיורו גיור.
השאלה שעליה נחלקו היא כיצד צריך לנהוג במצב של זוג מעורב, יהודי ונוכרייה או נוכרי ויהודייה, שאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי, אבל הם מאמינים בה' ומעוניינים להתחתן כדת משה וישראל ולקיים מצוות כבעלי 'זהות יהודית'. האם בשעת הדחק, כדי להציל את הצד היהודי וזרעו מאובדן בגויים, אפשר לגייר את הצד הנוכרי. ובמידה ויש לאשה הנוכרית ילדים, האם ניתן לגייר את ילדיה.
לדעת המחמירים, הגיור תלוי בהתחייבות כנה לקיים את כל המצוות, וכשם שישראל נכנסו בברית עם ה' באמירת 'נעשה ונשמע', שיש בה התחייבות לקיים את כל המצוות, כך כל גר נדרש להתחייב לקיים את כל המצוות. אמנם לפני הגיור מלמדים את הגר רק מקצת מצוות חמורות וקלות, כדי שלא יירתע ויפרוש, אולם מלמדים אותו שישנן עוד מצוות רבות, ובקבלתו את המצוות הוא מתחייב להמשיך ללומדן עד שיקיים את כולן (יבמות מז, ב). ומה שלמדנו (שבת סח, א-ב, לעיל הלכה א) על גרים שלא ידעו מאיסור עבודה זרה ושבת, הכוונה שמחמת רשלנות או אונס לא הספיקו ללמדם את המצוות החשובות הללו, אולם גרים אלו התחייבו בכנות בעת גיורם לקיים את כל המצוות שבתורה. ומה שהלל גייר גרים שלא התכוונו לקיים את כל המצוות (שבת לא, א), הוא מפני שהעריך שלאחר שילמדו תורה אכן יקיימו את כולן, ורק בינתיים, מחוסר לימוד, הם מתבטאים באופן מוטעה. וכן אמרו חכמים (בכורות ל, ב): "נוכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלים אותו". ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה אפילו אם לא הסכים לקבל "דקדוק אחד מדברי סופרים" – אין מקבלים אותו.
ואמנם אין אפשרות שהגר יקיים מיד אחר הגיור את כל המצוות כהלכתן, שכן לפני הגיור עוד לא הספיק ללמוד את כל ההלכות. בנוסף, גם יראי שמיים אינם יכולים להתחייב שלעולם לא יצערו חבר ולא יחטאו בלשון הרע וכיוצא בזה. בנוסף, יש חוגים דתיים וחרדיים שאין מקפידים לקיים בהם את כל המצוות כהלכתן, כגון שאינם נזהרים במצוות יישוב הארץ והגיוס לצבא, או שאין נזהרים באיסורי צניעות או באיסור מחלוקת, וממילא המצטרף לאחד החוגים הללו, מסתבר שיתרשל כמותם בחלק מהמצוות. אלא הכוונה בהתחייבות לקיים את כל המצוות, שהגר יתחייב בכנות לקיים אורח חיים דתי כפי המקובל באחד החוגים הדתיים או החרדיים, כשהמצוות המאפיינות ביותר את כל החוגים הללו הן: שבת וחגים, כשרות, טהרת המשפחה, תפילה וברכות, חבישת כיפה לגברים, ובגדים של דתיות לנשים.
רוב המחמירים סוברים שאם טעו וקיבלו גר שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי – בדיעבד גיורו תקף. ויש מחמירים יותר וסוברים, שאם הגר לא התכוון לקיים אורח חיים דתי – גיורו בטל. אמנם גם לדעתם כמעט שאין אפשרות מעשית לבטל גיור לחלוטין, שכן כמעט תמיד יש ספק אולי ברגע הטבילה הגר התכוון לקיים אורח חיים דתי, וממילא גיורו תקף. לכן גם בקרב המחמירים ביותר, בדרך כלל מחשיבים גר שלא התכוון לקיים אורח חיים דתי כספק גר, כך שאם קידש אשה יהודייה ואחר כך עֲזָבָהּ, אסור לה להתחתן בלא שתקבל ממנו גט. ומאידך, אם ירצה להתחתן עם יהודייה, לא יאפשרו לו זאת בלא שיטבול מחדש לגיורו תוך התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי.[5]
[5]. בספר 'מסורת הגיור' חילקתי את הדעות בסוגיה זו לארבע. השתיים הראשונות הן דעות המחמירים שיבוארו להלן. לשיטה ג' אפשר לגייר מי שמתכוון לקיים מצוות כמסורתיים, ולשיטה ד' גם מי שמתכוון לקיים מצוות כבעלי זהות יהודית שאינם דתיים. נבאר עתה את שתי שיטות המחמירים: לשיטה א', שהיא המחמירה ביותר, גיור שלא על מנת לקיים את כל המצוות אינו גיור. לשיטה ב', שהיא שיטת רוב המחמירים, אסור לגייר שלא על מנת לקיים את כל המצוות, אבל אם גיירו – הגיור תקף. מבסס דעת המחמירים ביותר (שיטה א'), הוא רבי יצחק שמלקיש בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב ק). לשיטתו, גם אם הגר אמר בעת הטבילה שהוא מתכוון לקיים את כל המצוות, אם בליבו לא התכוון לכך, גיורו בטל, משום שכוונת הלב היא הקובעת בגיור. ואמנם בענייני משא ומתן שבין אדם לחברו ישנו כלל שהולכים אחר מה שאדם אמר בפיו, ו'דברים שבלב אינם דברים'. שאם לא כן, שום התחייבות שבין אדם לחברו לא תחייב, כי תמיד יוכל המתחייב לטעון שבליבו לא התכוון למה שאמר בפיו, ולכן אין ברירה אלא לקבוע שמה שנאמר בפה הוא המחייב, ו'דברים שבלב אינם דברים'. אולם הגיור הוא עניין שבין אדם לה', בוחן כליות ולב, ולכן אם הנוכרי לא התחייב בכנות לשמור אורח חיים דתי, אינו גר. וכך הדין שגיורו בטל כאשר ניתן להסיק מתוך תנאי חייו שקרוב לוודאי ('אומדנא דמוכח'), שלא יקיים אורח חיים דתי (דעות המחמירים והמקילים ב'קבלת מצוות' מבוארות ב'מסורת הגיור' פרק ז, ושם ז, כד, מבואר שכוונת המחמירים ב'קבלת מצוות' היא התחייבות לקיים אורח חיים דתי). כשיטה א' סוברים גם: בית שערים יו"ד שסא-שסב; אמרי יושר א, קעו; אגרות משה יו"ד א, קצד; ג, קח; אה"ע ג, ד; חלקת יעקב יו"ד קנ; הרב אלישיב (קובץ תשובות א, קד). וראו במסורת הגיור י, בשיטה א', סיכום דעתם של 18 פוסקים שעומדים בשיטה זו.
ורבים מהמחמירים סוברים כשיטה ב', לפיה לכתחילה אסור לגייר מי שלא מתכוון לקיים אורח חיים דתי, אך בדיעבד אם גיירו – הגיור תקף (ראו במסורת הגיור י, בשיטה ב', סיכום דעת 47 הפוסקים שעומדים בשיטה זו). שיטה ב' מתחלקת לשתיים: יש סוברים שלכתחילה אין לגייר בני זוג גם אם צפוי שיקיימו אורח חיים דתי, הואיל וגיורם לשם אישות. וכך סוברים: לבושי מרדכי אה"ע לח; מב; מהרש"ג א, יו"ד לד; הרב קוק בדעת כהן קנג-קנה. ויש סוברים שאם צפוי שיקיימו אורח חיים דתי לכתחילה יש לגיירם, וכך סוברים: דבר אברהם ג, כח; לך שלמה אה"ע כט; ערוגת הבושם יו"ד רכד; צור יעקב א, כז; באר חיים מרדכי ח"א יו"ד מ; קול מבשר ב, ח; שרידי אש ח"ב לא; עה-עו. וכן נראה שדעת אבני צדק אה"ע כז; לח; פ.
כמובא למעלה, גם המחמירים ביותר (שיטה א'), שסוברים שבלא התחייבות לקיים את כל המצוות הגיור בטל, למעשה לא הורו על ביטול מוחלט של גיור. וכ"כ אג"מ אה"ע ג, ד; ד, עח; יו"ד א, קס. וכן ביאר הרב דיכובסקי (תחומין כט). ראו מסורת הגיור פרק ח. בנוסף, יש מקום לומר, שגם לחלק מהמחמירים ביותר, אם לאחר כמה שנים החל הגר לנהוג כיהודי בקיום מצוות, בידיעת קהילתו על כך הוא נעשה גר צדק, ראו במסורת הגיור טז, א-ט.
לדעת המקילים, בשעת הדחק, כדי להציל יהודים וזרעם מלהתבולל בעמים, יש לגייר גם מי שמתכוון לקיים מצוות כיהודים חילוניים בעלי 'זהות יהודית', שמתייחסים בחיוב לתורה ולמצוות, כך שיש סיכוי מסוים שבהמשך יתקדמו לקיום אורח חיים דתי. ואף שהגיור תלוי ב'קבלת המצוות', אין הכוונה שהגיור תלוי בכך שהגר יתחייב לקיים בפועל את כל המצוות, אלא הכוונה שיסכים שבעת כניסתו לעם ישראל כל המצוות שנתן ה' לישראל חלות גם עליו, ויש שכר למקיימי המצוות ועונש למי שאינו מקיימן. ומה שאמרו חכמים (בכורות ל, ב): "נוכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלים אותו", אין הכוונה שהוא צריך להתחייב לקיים בפועל את כל המצוות, אלא שאין לו התנגדות עקרונית לאחת המצוות. וכך ניתן להבין מדברי חכמים (יבמות מז, ב), שהדריכו ללמד את הגר לפני הגיור רק מקצת מצוות חמורות וקלות, ואם הגיור תלוי בכך שהגר יתחייב לקיים בפועל את כל המצוות – היה צריך ללמדו את כולן, כי אולי תהיה מצווה שלא יוכל להתחייב לקיימה.
וכך היתה המציאות בימי הנביאים, התנאים והאמוראים, שבפועל רוב הגרים לא קיימו את כל המצוות, עד שאמרו חכמים (יבמות מז, ב): "קשים גרים לישראל כספחת" (לעיל א, יא, 7). וביאר הרמב"ם (איסו"ב יג, יח): "ומפני זה אמרו חכמים: קשים להן גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזר (כלומר מתגייר) בשביל דבר (לשם נישואין או ממון) ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו". ואם הגיור היה תלוי בהתחייבות לקיים את כל המצוות, איך ייתכן שלאחר שכבר ידעו חכמים שרוב הגרים אינם מקיימים מצוות כראוי, לא הורו להימנע מגיור גרים זולת יחידי סגולה שקרוב לוודאי שיקיימו את כל המצוות כהלכתן? ולכל הפחות היו צריכים להורות שצריך ללמד את הגרים לפני הגיור את כל המצוות, כדי לבחון אם הם באמת מוכנים לקיים את כולן. מכך שלא הפסיקו לגייר, והמשיכו להורות ללמד את הגרים רק מקצת מצוות כדי שלא יפרשו, מוכח ש'קבלת המצוות' אינה התחייבות לקיים אותן בפועל.
לסיכום, דעת המקילים שבשעת הדחק אפשר לגייר מי שמעוניין לקיים מצוות כבעלי 'זהות יהודית' שאינם דתיים. כלומר, הוא מסכים לכך שכל המצוות של ישראל חלות עליו, שכרן ועונשן, ובפועל הוא מתכוון לקיים חלק מהן, ואולי בעתיד יתקדם יותר. ואף שבינתיים הוא אינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, והודיעו לו שצפוי עונש למי שאינו מקיים את כל המצוות. להבנתו, וכך היא גם האמת לדעת פוסקים רבים, בכך שהתנדב להתגייר ולקיים חלק מהמצוות – ייחשב טוב בעיני ה', ויזכה לשכר על כל המצוות שיקיים. ועוד, שהוא רואה שרוב היהודים אינם מקיימים את כל המצוות, והוא סבור שדי בכך שינהג כרוב היהודים.
אכן בפועל, בארץ ישראל כיום, בעלי 'זהות יהודית' נוהגים לקיים מצוות רבות: עורכים ברית מילה, מקיימים מסיבת בר ובת מצווה לילדיהם, מתחתנים ומתגרשים כהלכה, קוברים מתים ומתאבלים על פי ההלכה. מקיימים את מצוות כיבוד הורים. מציינים את השבת בסעודה, ורבים אף בהדלקת נרות ובאמירת קידוש. מציינים את החגים בסעודות, מקיימים את 'ליל הסדר' בפסח, מדליקים נרות בחנוכה, עורכים חשבון נפש ביום הכיפורים ופעמים רבות אף צמים. מתגייסים לצה"ל ומגינים בגופם על עם ישראל ומקיימים בכך שתי מצוות גדולות שאמרו חכמים עליהן שהן שקולות כנגד כל המצוות: מצוות הצלת עם ישראל מידי אויביו ומצוות יישוב הארץ. רואים ערך גדול בקיום כל המצוות שבין אדם לחברו, שהן כלל גדול בתורה: 'ואהבת לרעך כמוך', צדקה לעניים, עזרה לחולים, מכבדים זקנים וחכמים, 'והדרת פני זקן', הכנסת אורחים, קיום מערכת משפט. כמו כן נזהרים מאיסורים רבים שבתורה, כדוגמת: 'לא תרצח', 'לא תגנוב', איסור אונאה, איסור פגיעה בזולת בגופו או בכבודו, איסור הלנת שכר, איסור לשון הרע. חשים אחווה ואחריות לשלומו של כל יהודי שנמצא בסכנה באחת הארצות שבעולם. את כל המצוות הרבות הללו בעלי 'זהות יהודית' מקיימים כביטוי למורשתם היהודית.[6]
[6]. בנוסף להסבר העיקרי המובא למעלה בדעת המקילים, שקבלת מצוות היא הסכמה שהן יחולו עליו, יש אומרים שהתחייבות הגר בפיו לקיים את כל המצוות מועילה גם אם בליבו אינו מתכוון לכך, שכן אין מתחשבים בדברים שבלב (מסורת הגיור ז, כז). ויש אומרים שמתחשבים בדברים שבלב רק כאשר יש 'אומדנא דמוכח' שהגר לא יקיים אורח חיים דתי, אבל למעשה כמעט תמיד יש סיכוי שברגע הטבילה הגר התכוון לקיים אורח חיים דתי, וממילא אין 'אומדנא דמוכח' שבליבו הוא מכחיש את הצהרתו, ולכן אין מתחשבים בדבריו שבלב אלא רק במה שאמר בפיו (ראו שם ח, ב-ה). ויש שרצו להקל משום שסברו שלרמב"ם 'קבלת מצוות' אינה מעכבת את הגיור, וכמו שכתב ב"ח (רסח, ז), אולם נראה יותר שגם המקילים מסכימים שמהות הגיור היא קבלת היהדות והמצוות, ומה שהקילו הוא בכך שאין צורך שקבלת המצוות תאמר במפורש ובפני שלושה (ראו מסורת הגיור ז, ט-יד).
יש אומרים, שכאשר מגיירים אדם שלא צפוי לקיים אורח חיים דתי גורמים לו רעה, כי על ידי כך ייחשב כחוטא בכל המצוות שלא יקיים ובעבירות שיעבור (דעת כהן קנד; מנחת שלמה ח"א לה, ג, ועוד). ורבים סוברים שעדיין יש לו התקדמות גדולה בכך שהפך ליהודי (מטה לוי יו"ד נד; חבלים בנעימים ד, ל; משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח). ואף מבין המחמירים ביותר, יש סוברים שבפועל גם אם יהיה חילוני, זכה בכך שהתגייר (בית יצחק אה"ע ח"א כט, ח; יו"ד ח"ב ק, יא). על כל זה ראו במסורת הגיור ה, כא-כה.
למעשה, פוסקים רבים הורו לגייר בני זוג וצאצאים של יהודים למרות שבקשת הגיור שלהם היתה לשם קיום מצוות כחילונים בעלי 'זהות יהודית'. וזוהי שיטה ד' כמבואר במסורת הגיור פרק י' (שם הובאו 133 פוסקים שכתבו כך). אף שיטה זו מתחלקת לארבע קבוצות. הראשונה, ובה 22 פוסקים שנימקו מדוע הורו לגייר מי שאינו צפוי לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, ומהם: הרב עוזיאל בפסקי עוזיאל בשאלות הזמן סה; הרב משה שמואל גלזנר ב'חקור דבר' ו'מקים דבר'; הרב שלמה דוד כהנא בנחמת שלמה לה; נ-נב וכן ב'ויען אברהם' יו"ד מט; הרב משה הכהן דריהם ב'והשיב משה' יו"ד נא; הרב איידלברג ב'חזון למועד' ו; הרב מסעוד הכהן ב'פרחי כהונה' אה"ע י; הרב משה מלכה ב'מקוה המים' ח"ה אה"ע ב. בשלוש הקבוצות הבאות הפוסקים ביארו שאפשר לגייר את בני הזוג למרות שהגיור לשם אישות ואיסור 'נטען', אבל לא הסבירו מדוע אפשר לגיירם למרות שקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי, ובדרך כלל גם לא מסורתי, ומתוך דבריהם משמע שבכך שהורו שאפשר לגייר לשם נישואין התכוונו גם לבאר שאפשר לגייר מי שאינו מתחייב לקיים אורח חיים דתי. חלוקתם לשלוש קבוצות היא לפי הדרך שבה למדנו שהתירו לגייר קרובי ישראל שלא התכוונו לקיים אורח חיים דתי. בקבוצה השנייה (בה 30 רבנים), הובאו דברי הפוסקים שמוכח מדבריהם שהורו לגייר קרובי ישראל שלא יקיימו אורח חיים דתי. ומהם: מהרש"ם ו, קט; הרב אליהו גוטמכר ב'אדרת אליהו' יו"ד פה-פז; הרב קלישר; הרב יוסף משאש ב'מים חיים' מים קדושים ג, קח; הרב חיים פישל אפשטיין ב'תשובה שלמה' ח"ב אה"ע י; 'מנחם משיב' א, מב; הרב פינגרהוט; הרב גורן; הרב שלום משאש בתבואות שמ"ש יו"ד קד; שמ"ש ומגן ח"ב חו"מ ג, ה. בקבוצה השלישית (בה 53 רבנים), הובאו הפוסקים שהנסיבות שבהן עסקו תשובותיהם מוכיחות שעסקו בגרים שלא היה צפוי שיקיימו אורח חיים דתי, כגון שגרו בסביבה חילונית שלא היה בה אף בית ספר דתי, או שבן הזוג היהודי שירת במשך שנים כחייל בצבא נוכרים, ואם לא היו מגיירים את בת זוגו התכוון להתנצר. ומהם: רש"ק 'טוב טעם ודעת' קמא רל; הרב ברוידא 'מצפה אריה' תניינא יו"ד מא; הרב הירשהורן 'ממעיני הישועה' נז; הרב גליק 'יד יצחק' ב, רנו; הרב בכור חזן 'תעלומות לב' ח"ג יו"ד כט-לב; הרב שפרבר 'אפרקסתא דעניא' ח"ג יו"ד קצ-קצא; הרב חיים דוד הלוי ב'עשה לך רב' ג, כט (ראו במסורת הגיור כח, כו). קבוצה רביעית (בה 28 רבנים) שהקילו בסתם לגייר בני זוג בלא דרישה שיהיו דתיים, אבל אין נסיבות שמוכיחות שהיו חילוניים מעבר לעובדה שבן זוגם היהודי חי עם נוכרית. אולם מכך שהרבנים המחמירים טענו נגד המקילים, שהם מתירים לגייר גרים שאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי, עולה שאכן הקילו בזה. ומהם: הרב מועטי 'צוף דבש' יו"ד נו; הרב משה פארדו; הרב טבק 'תשורת שי' תניינא ג; הרב יצחק מפוניבז' 'זכר יצחק' עז, ב; הרב יודלביץ 'בית אב' ח"ז אה"ע ב; וכן נראה מאגרות הריי"צ ח"ט, ג'רסח; הרב גוטמן 'ארץ הצבי' עמ' תעד. כדעת המקילים נהגה גם הרבנות הראשית לישראל במשך שנים רבות.
ויש נוקטים דעת ביניים (שיטה ג'), לפיה אין לגייר מי שצפוי לקיים מצוות כיהודים חילוניים בעלי 'זהות יהודית' בלבד, אלא רק מי שצפוי לקיים מצוות ברמה גבוהה יותר, כבעלי אורח חיים מסורתי, שמשתדלים לאכול כשר, להדליק נרות שבת ולעשות קידוש, ואף משתדלים ללכת לבית הכנסת בשבתות ובחגים. כך משמע מדברי הרב חיים עוזר גרודזנסקי בשו"ת אחיעזר ח"ג כו; כח; שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רלד; רד"צ הופמן בשו"ת מלמד להועיל בכמה תשובות; הרב איסר יהודה אונטרמן, ועוד. ראו ב'מסורת הגיור' פרק י' שיטה ג', שבה סוכמו כ-21 פוסקים שעומדים בשיטה זו או נוטים אליה.
מבין נישואי התערובת של יהודים ונוכרים, לעיתים היו מקרים של כהנים שנשאו נוכריות, ולאחר זמן ביקשו לחזק את זהותם היהודית על ידי גיור נשותיהם ונישואין עמהן כדת משה וישראל. הבעיה, שאסור לכהן לשאת גיורת, הואיל ולא היתה מלידתה בקדושת ישראל. ועל כן גם אם תתגייר, אסור לכהן לשאתה לאשה כדת משה וישראל (יבמות ס, ב; סא, א; שו"ע אה"ע ו, ח; להלן ח, ט).
יש מחמירים וסוברים, שגם אם המתגיירת מתכוונת לקיים אורח חיים דתי, כיוון שהיא מעוניינת להתחתן עם הכהן – אסור לגיירה. שכן אסרו חכמים לגייר מי שאינו מתכוון לקיים את כל המצוות, ואשה זו מתגיירת על דעת שתחיה עם הכהן באיסור. ואף אם לא יתחתנו אלא יחיו יחד בלא נישואין, יש לחשוש שילמדו מכך להקל באיסורי הכהנים, או ילמדו שאפשר לקיים זוגיות בלא נישואין (הרב הרצוג בהיכל יצחק אה"ע א, יט). ויש מחמירים יותר, וסוברים שאם גיירו אותה – גיורה בטל, שכן המתגייר על מנת שלא לקיים אחת המצוות, גיורו בטל. ולכן גם אם ידוע שאם לא יגיירו את האשה הכהן ימיר את דתו, כי הוא מעוניין להיות בדת אחת עם אשתו, אין אפשרות לגיירה (אג"מ אה"ע ב, ד).
מנגד, רבים הורו לגייר את האשה בלא לערוך להם חתונה, משום שהאיסור לחיות עם נוכרייה חמור מהאיסור לכהן לחיות עם גיורת. בנוסף, אם האשה לא תתגייר, ילדיו של היהודי יהיו נוכרים וזרעו יאבד בגויים. כך הורה הרב דוד צבי הופמן (מלמד להועיל ג, ח). וכן הורה למעשה הרב צבי פסח פרנק רבה של ירושלים. וכן נהגו בבתי דין רבים.[7]
[7]. גם מבין המקילים לגייר בני זוג של יהודים חילוניים לשם 'זהות יהודית', יש שאסרו לגייר נוכרייה שבזוגיות עם כהן, כדי שלא לתת מקום לעוברי עבירה לחיות באיסור. כ"כ הרב עוזיאל, אמנם הוסיף שאם לא הצליחו להפרידם, חובה להתאמץ לגייר את ילדיהם (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סג). גם בשו"ת הדר הכרמל ח"ב יו"ד סב, והרב יצחק חזן ביחוה דעת ח"ג אה"ע ח, כתבו שאמנם אין לגיירה, אבל יש להשתדל לגייר את ילדיהם. כיוצא בזה כתב בשו"ת אחיעזר ג, כח (ראו במסורת הגיור יב, ב-ד). ←
מנגד, יש שהורו לגיירה כדי למעט בחטאו של הכהן, וכדי שזרעו לא יאבד בגויים. כן כתב רד"צ הופמן במלמד להועיל ג, ח, שאיסורו של הנושא נוכרייה מהתורה ועונשו כרת, ואילו איסור נישואי כהן לגיורת הוא לכל היותר איסור לאו. וביאר שהוראת חכמים שלא לגייר מי שאינו מקבל עליו מצווה מסוימת, היא רק כאשר המתגייר אומר במפורש שאינו רוצה לקבל אחת המצוות. וכן מסרו שהורה הרב צבי פסח פרנק. ואף הרב עובדיה יוסף, שנטה להחמיר ביבי"א ח"ב אה"ע ג, ישנן עדויות שלמעשה היקל (מסורת הגיור יב, ו). וכן השיב הרב גורן לרב צפניה דרורי (תרומת הגורן ב, מה). וכ"כ הרב חיים מנחם לויטס מקנדה (צמיחת גאולתנו עמ' קפו), וכן עולה מדברי הרב גרויברט בשו"ת חבלים בנעימים (ד, מד-מה). ראו מסורת הגיור יב, ה-ז.
הרב רפאל דוד סבאן, מגדולי רבני טורקיה, נטה לומר שעדיף גם להשיאם בחופה ושבע ברכות (לקט חיים ג, עמ' 82), אולם הרב עוזיאל דחה דבריו, מפני שכעיקרון צריך להחרים כהן שנשא גיורת (שו"ע אה"ע ו, ו), ואיך ייתכן שרבנים יחתנום.
