למדנו בפרקים הקודמים, שלכתחילה מקבלים לגיור מי שהמניע העיקרי לגיורו הוא רצונו להיות יהודי ולקיים את המצוות (לעיל ד, ג-ד). אלא שהואיל ואין אפשרות לדעת בוודאות את מה שבליבו של הגר ומה יהיה בעתיד – האם ימשיך להזדהות עם היהדות והאם יהיה בכוחו לקיים את המצוות, בית הדין צריך להחליט על שיקול דעתו, וכפי שכתבו הפוסקים: "הכל לפי ראות עיני בית הדין" (לעיל ד, ז). אם נראה לבית הדין שהגר רוצה להיות יהודי, ומסתבר שישמור מצוות, מקבלים אותו. כאשר אופי הדיינים ונטייתם לתת אמון או לחשוד, משפיעים על החלטתם (לעיל ד, ה-ו).
אולם בדיעבד, הגיור תקף גם כאשר המניע לגיור היה זר, כגון שהתגייר כדי להתחתן עם יהודייה או לשם כבוד או ממון (יבמות כד, ב; לעיל ד, ד). וגם אם לאחר שהתגייר לא קיים את המצוות וחזר לדתו הקודמת, כיוון שטבל לגיורו – הרי הוא יהודי לעולם. ואם קידש אשה יהודייה – נישואיהם תקפים, כדין כל יהודי חוטא שקידש אשה (יבמות מז, ב).
כיוצא בזה, גם אם לא לימדו את הגר את המצוות, ואף את המצוות החשובות ביותר, כיוון שטבל וקיבל עליו את היהדות – גיורו תקף. וכן למדנו מתוך דיון בתלמוד (שבת סח, א-ב) על גר שהתגייר בין האומות ולא ידע שאסור לחלל שבת או לעבוד עבודה זרה, והשאלה היתה האם עליו להביא קורבן חטאת. הרי שלמרות שלא ידע על המצוות החשובות ביותר, כאיסור עבודה זרה וחילול שבת, לא הועלתה אפשרות שגיורו בטל. כיוצא בזה נפסק להלכה: "גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר" (רמב"ם איס"ב יג, יז; שו"ע רסח, יב).[1]
