למעשה, לדעת רובם המכריע של הפוסקים יש להתאמץ לגייר את בן הזוג הנוכרי, ולהשיאו כהלכה לבן הזוג היהודי, כדי להציל בכך את היהודי וזרעו מלהתבולל בעמים. ואף שלכתחילה אין מגיירים לשם נישואין, ואין מחתנים את 'הנטען', כיוון שבדיעבד הגיור תקף, ואם התחתנו לא יתגרשו, בשעת הדחק, כדי להציל את בן הזוג היהודי מלהתבולל, יש לגייר את בן הזוג הנוכרי ולחתנם. וכפי שפסק הרמב"ם בתשובה (פאר הדור קלב), לגבי יהודי שריננו עליו שהוא חוטא עם שפחתו הנוכרייה, שאף שאסור לו לשחררה כדי להתחתן עמה, כאשר אין אפשרות להפרישם, מסייעים להם להינשא "בעדינות וברוך", משום תקנת השבים, כדי למעט חטאו. כלומר מוטב לשחררה ולהשיאם בניגוד להוראת חכמים, מאשר שימשיכו לחיות באיסור.[3]
בנוסף, אם בני הזוג כבר חיו יחד, וקל וחומר אם כבר נישאו בנישואין אזרחיים, לדעת רבים הגיור של בן הזוג הנוכרי נחשב 'לשם שמיים'. כי במצב כזה הם אינם נצרכים לגיור לשם קיום נישואיהם, שהרי הם כבר נחשבים נשואים לפי חוק המדינה. וגם אם חיו יחד בלא נישואין, כיוון שרבים אינם מקפידים להתחתן, גם הם יכולים לקיים את הזוגיות שלהם בלא גיור. ואם בן הזוג הנוכרי מבקש להתגייר, הרי שרצונו להתגייר נחשב 'לשם שמיים' ולא לשם נישואין.
וכן לגבי איסור 'נטען', יש אומרים שאין עליהם איסור להתחתן אחר הגיור, שהואיל והם נשואים בנישואין אזרחיים, הרי הם במעמד של "אם כנס – לא יוציא", כיוון שכבר נקשרו זה לזה, והחתונה היהודית רק מקיימת את נישואיהם כהלכה. ועוד, שלדעת רבים איסור 'נטען' הוא רק כאשר יצא עליהם לעז, וכדי להגן על שמם הטוב הורו שלא יתחתנו. אך אם ידוע לכל שהם חיו יחד לפני הגיור, אין זה 'נטען' וחכמים לא אסרו עליהם להינשא.[4]
מהמעשה שעליו נשאל הרמב"ם, עולה שהשפחה לא היתה יהודייה, ולכן נזקקה לשחרור (ומה שטענה בפני השופט המוסלמי שהיא יהודייה, הוא משום שלולא כן היה אוסר עליה להתגייר). האחרונים למדו מכך שהרמב"ם התיר גם לגיירה כדי להציל את היהודי מאיסור, וכפי שביאר הרמב"ם עצמו שם, כי "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ו"מוטב שיאכל רוטב (של איסור) ולא שומן (איסור) עצמו". וכן הורו רבים למעשה על פי הרמב"ם, לגייר ולהשיא נוכרים ונוכריות שהיו בקשר עם יהודים, ומהם: תעלומות לב ג, כט; שו"ת אור שמח ב, לב; מנחם משיב א, מב; אבן ספיר ב, עמ' קסח; משפטי עוזיאל ח"א יו"ד יד, ועוד רבים. אמנם בשו"ת בית שערים יו"ד שסא, ולבושי מרדכי אה"ע לח, לא סמכו על הרמב"ם בזה (ראו ב'מסורת הגיור' ד, ג-ה. וראו עוד שם ד, ו-י).
בנוסף, לדעת פוסקים רבים, הואיל ובדיעבד גיור לשם נישואין תקף, וכן אם התחתנו לא יתגרשו, בשעת הדחק יש להקל לגייר ולהשיא, שכן "שעת הדחק כדיעבד דמי", וכ"כ מהר"ם פארדו (מקבציאל יג, עמ' יז); הרב צירלסון (עצי הלבנון יו"ד סג); הרב שלמה דוד כהנא (ויען אברהם יו"ד מט); הרב רחמים חי חויתה (זכרי כהונה א, מערכת ג, ט); הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ב, תשסה), ועוד. ראו במסורת הגיור ד, יא.
[4]. רבים כתבו שאם בני הזוג המעורב כבר חיים יחד, בקשת הגיור היא לשם שמיים ולא לשם נישואין, ומהם: רש"ק בטוב טעם ודעת קמא רל; מהרש"ם ו, קט, ועוד. קל וחומר כאשר הם כבר נשואים בנישואין אזרחיים, וכפי שכתבו: מלמד להועיל ב, פג; ישא אי"ש אה"ע ז; עצי הלבנון יו"ד סג, וכ"כ עוד פוסקים רבים מאוד. אמנם יש שהחמירו, ומהם: בית שערים יו"ד שסא; דעת כהן קנה (מסורת הגיור ב, ז-ח). בנוסף, אחרונים רבים כתבו שלפי שיטת רש"י ודעימיה, שאיסור 'נטען' הוא מחשש שעל ידי הנישואים יתחזק הלעז על היהודי שחטא עם הנוכרית לפני גיורה, אבל כאשר הכל יודעים שחיו יחד, חרפתו כבר גלויה, ואין חשש שעל ידי נישואיו עם הגיורת יתחזק הלעז יותר. כ"כ הרב גוטמכר באדרת אליהו יו"ד פה; הרב גלזנר ב'חקור דבר'; שו"ת אור שמח ב, לב; מצפה אריה יו"ד תניינא מא; אג"מ אה"ע א, כז; מים חיים ג, קח; שמ"ש ומגן ח"ב יו"ד לב, ועוד רבים (מסורת הגיור ג, ה-ו).
מעמד נישואים אזרחיים: לחיד"א בחיים שאל א, מט, עפ"י ר"ת, נישואים אזרחיים נחשבים כמעמד של "אם כנס – לא יוציא". מכך למדו כמה פוסקים, שמותר להשיא יהודי שנשא נוכרית בנישואים אזרחיים והתגיירה. כ"כ ישא איש אה"ע ז; תשורת ש"י תניינא ג; הרב גלזנר (חקור דבר עמ' א), ועוד. מנגד, יש סוברים שהואיל ונישואים אזרחיים אינם תקפים להלכה, אין הם בבחינת "אם כנס לא יוציא", ואיסור 'נטען' נשאר עליהם. וכ"כ הרב שמואל נהון, משפטי עוזיאל ח"א יו"ד יד, ועוד. אמנם, כאמור בהערה 3, רבים הקילו בשעת הדחק לעבור על איסור 'נטען' כדי להציל את היהודי מחטא (מסורת הגיור ג, ז-ח).
