ד – שבעה נקיים

[1]. לגבי זבה, יש אומרים שבדיקת הפסק טהרה מהתורה, שנאמר (ויקרא טו, כח): "וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ", היינו עשתה בדיקת 'הפסק טהרה, "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר" (פרדס רימונים, חוו"ד קצו, ג, רע"א, ערוה"ש קצו, א). ולרשב"ם, אור זרוע (ח"א סי' שלח), שאלת דוד (יו"ד ג), מדרבנן. לגבי נידה שטובלת בסוף שבעה ימים מתחילת וסתה, יש אומרים שמהתורה צריכה לבדוק עצמה לפני טבילתה (ב"ח שו"ת הישנות קכו; בדה"ש קצו, א, 'בודקת'). ויש סוברים שכשם שבזבה הבדיקה מדרבנן, כך בנידה (או"ז ושאלת דוד שם).לגבי נידה בימינו שנוהגת כזבה, לדעת הסוברים שזבה ונידה צריכות לבדוק מדרבנן, כך הדין גם בנידה בימינו. בנוסף, גם לב"ח (שם), שסובר שבזבה הפסק טהרה מהתורה, בנידה של ימינו שנוהגת כזבה הפסק טהרה מדרבנן. ויש חוששים וסוברים, שהואיל ואנו מחמירים להחשיב נידה כספק זבה, שמא יש להחשיב את בדיקת הפסק הטהרה כספק חיוב מהתורה (עי' להלן בהערה 4; אבני שהם קצו, א; משמרת הטהרה י, ג).

בתורה לא נכתבה במפורש טבילת הנידה, אלא רק המתנת שבעה ימים. להלכה מוסכם שטבילת נידה (וזבה) מהתורה, אך נחלקו הראשונים במקור לכך: לרב יהודה גאון הדבר נלמד בקל וחומר – אם הנוגע בנידה ובכליה נטמא וטעון טבילה (ויקרא טו, יט-כב), ודאי שהנידה עצמה צריכה טבילה כדי להיטהר. לר"ת הדבר נלמד מהפסוק (במדבר לא, כג): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא", ודרשו חכמים (ע"ז עה, ב): "מים שנדה טובלת בהן", הרי שנידה צריכה לטבול במים לטהרתה. לר"י לומדים זאת מהפסוק (ויקרא טו, לג): "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ", שעליו דרשו (שבת סד, ב): "בנדתה תהא עד שתבא במים" (שלוש הדעות מובאות בתוס' יבמות מז, ב, 'במקום'). לרמב"ם (איסו"ב ד, ג) למדו חכמים בנין אב מהפסוק (ויקרא טו, יח): "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב", שכל הטמאים טעונים טבילה כדי להיטהר. ולרבי חיים פלטיאל (ויקרא טו, לג) הוקשה נידה לזב, שכשם שזב טעון טבילה, כך נידה טעונה טבילה.

[2]. סמוך לשקיעה הוא זמן 'מנחה קטנה' – שעתיים וחצי זמניות לפני השקיעה (ר' יהודה במשנה נדה סח, א; גר"א קצו, ד; פנה"ל תפילה כד, ז, 9). בדיקה לאחר שקיעת החמה אינה מועילה (ב"י, ב"ח, פרישה, ועוד). אמנם בשעת הדחק, יש אומרים על סמך צירוף ספקות, שאפשר להקל עד שלוש עשרה וחצי דקות אחר השקיעה (טה"ב עמ' רעז ואילך; עי' אבני שהם קצו, א, ה). וההוראה המקובלת שלא להקל בזה, שכן מצינו שכדי שהדינים יהיו בהירים לכל, החמירו לשבת שבעה נקיים על כל טיפת דם (לעיל א, ז), וכן לעניין השקיעה ההלכה ברורה וחתוכה. אמנם במקרה של צורך גדול במיוחד, אפשר להקל כפי כללי הספקות. וכאשר הספק הוא אם הגיעה השקיעה, גם שלא בשעת הדחק אפשר להקל. בשאלות מורכבות אלה נכון לשאול חכם.

בדרך כלל ניתן לקיים 'הפסק טהרה' רק לאחר כמה ימים מתחילת הווסת, וכל זמן שהוא מתקיים לאחר היום הראשון לתחילת הראייה, לרוב הראשונים, ניתן לקיימו לכתחילה מתחילת היום (ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ועוד). ויש אומרים, שאם בתחילת אותו יום עדיין ראתה דם, גם אם אינו היום הראשון לראייתה, בדיקת הפסק טהרה צריכה להיות סמוך לשקיעה (סדרי טהרה ט, חוו"ד א, עפ"י רש"י ותוס'). למעשה נפסק, שלכתחילה תבדוק סמוך לשקיעה ובשעת הצורך מתחילת היום (ב"י ורמ"א קצו, א; רש"ק, מהרא"ל צינץ יו"ד ט; תפארת צבי ח"ב יג, ג; לחם ושמלה ג, ועוד). כשם שהפסק טהרה בבוקר מועיל, כך גם בערב שלפני כן עבור יום המחרת (חדרי דעה קצו, א; אול"צ ח"א יו"ד ז).

במקרה נדיר שביום הראשון לראייתה גם פסקה מלראות, וגם אין מניעה להתחיל לספור מצד דין 'פולטת שכבת זרע' (להלן ה), לדעת רבים, כיוון שחזקתו של היום הראשון שכולו טמא, רק אם תקיים את בדיקת 'הפסק טהרה' סמוך לשקיעה, וגם תבדוק בבין השמשות במוך דחוק, תוכל להתחיל שבעה נקיים (רמב"ן ב, א; חינוך רז; רמב"ם איסו"ב ו, כ, כפירוש המ"מ וב"י; שו"ע קצו, ב, ואחרונים רבים). ויש אומרים שבדיקת שחרית מספיקה (ראב"ד, רשב"א ורבנו ירוחם). ויש אומרים שבדיעבד, גם בלא בדיקת 'מוך דחוק' יכולה להתחיל שבעה נקיים, ובתנאי שהפסק הטהרה יהיה סמוך לשקיעה (רמ"א, לבוש, לחם ושמלה ד; טה"ב עמ' שב). יש מחמירים, שאף כאשר פסק דמה והתחילה בשבעה נקיים ושוב ראתה דם, דינה כרואה ביום הראשון (ש"ך קצו, ו). אולם למעשה, ראיה באמצע שבעה נקיים אינה נחשבת ליום הראשון לטומאתה, ודינה כמו ראייה מהיום השני ואילך (תפארת צבי קצו, ו; לבושי עז עמ' תלז).

[3]. מגבון לח אינו טוב לבדיקה, מפני שהסבון שבו עלול למוסס את הדם ולהדהות את מראהו. וכן טמפון אינו טוב לבדיקה, כי הוא עלול לבלוע את מראה הדם, וגם אי אפשר לבדוק על ידו בחורים ובסדקים. בשעת הדחק כשאין פתרון אחר – יש מקילים בשניהם.

כתב רמ"א קצו, ג: "מנהג כשר הוא כשהאשה פוסקת בטהרה, שתרחץ… אמנם אם לא רחצה רק פניה של מטה – די בכך". דבריו נאמרו בימים שבהם לא היו בבתים מקלחות, שירותים ונייר טואלט, ולא נהגו ללבוש תחתונים, והיה חשש סביר שנותרו על הגוף כתמי דם ולכלוך שאם תמצאם לאחר הפסק הטהרה תיכנס לספק. אולם בימינו, החשש שיהיו כתמי דם על גופה של מי שנוהגת לנקות את עצמה כמקובל הוא אפסי, ולכן לכתחילה די לנקות את סביבות המקום במגבון או במים. בכל אופן, גם בעבר מנהג הרחצה לא עיכב, ומי שהיתה בדרך יכלה להסתפק בהפסק טהרה (לבוש, תוה"ש, ועוד).

יש אומרים שאם בדקה את עצמה ומצאה שאינה נקייה, ומיד ניקתה את עצמה וחזרה ובדקה ויצאה הבדיקה נקייה, אינה מועילה. שכן ייתכן שדימום הווסת עדיין נמשך וכל כמה דקות יוצאת טיפת דם, ו'הפסק טהרה' זה לא וידא שהדימום פסק (חזו"א פא, א). אלא תמתין כמה דקות, לכתחילה 8 ובדיעבד כ-3 (חוט שני קצו, ד, ח). אולם מכך שכל הפוסקים לא הזהירו על הלכה מצויה זו, משמע שלדעתם אפשר לפסוק בטהרה מיד אחר ניקוי הנרתיק (טה"ב עמ' רעד, ובדה"ש קצו, א, ביאורים 'שתפסוק'. וכן משמע מהגמרא נדה יד, א-ב, שכל שאינו אחר 'אותיום', היינו בתוך כחצי דקה, כבר נחשב לאחר זמן, ולכן פטורים מקורבן, וממילא אפשר לפסוק בטהרה).

[4]. למדנו בנדה יב, א, שיש שני סוגי בדיקה: קינוח בין השפתיים בלבד, ובדיקה פנימית בתוך הנרתיק שצריכה להיות בנחת כדי לבדוק בחורים ובסדקים (נדה ה, א). עוד למדנו בנדה מא, ב, שהדם היוצא מהרחם מטמא בעת שיצא מצוואר הרחם והגיע לנרתיק אל "מקום שהשמש דש", ומזה למד הרא"ש (נדה י, ה) ששם הוא מקום הבדיקה הפנימית בחורים ובסדקים. וכ"כ רבנו ירוחם, הגה"מ וטור. וכן דעת רז"ה, רשב"א, רא"ה, סמ"ג וסמ"ק, שהבדיקה צריכה להיות בעומק בחורים ובסדקים. ויש שלמדו מהרא"ש שצריך להחמיר מאוד בעומק הבדיקה עד מקום שקשה להגיע אליו, אולם נראה שכוונתו לעומק שאפשר להגיע אליו בקלות, שכן הזהרתו היא "ולא שתכניסנו מעט לקנח את עצמה, דההוא קינוח מקרי ולא בדיקה". ולדעת ראב"ד ותרומה, הבדיקות הנדרשות לטהרת אשה לבעלה הן בדיקות בעומק הנרתיק אבל לא בחורים ובסדקים, שבדיקות יסודיות כאלה נדרשו רק לצורך טהרות כתרומות וחלה. ודעת רמב"ם שהבדיקה הנדרשת לנידה היא קינוח בין השפתיים, וכן דעת רי"ף כפי שביאר בנו"ב (קמא יו"ד מו), וכך נהגו בקהילות שונות ובתימן (טהרת משה יג, ט-י). ולדעת רמב"ן (נדה ה, א), בדיקת הפסק טהרה צריכה להיות בעומק הנרתיק, ובשבעה נקיים "בבדיקה כל דהוא סגיא".

בשו"ע קצו, ו, נפסק כדעת רוב הראשונים, שהבדיקה צריכה להיות "בעומק לחורים ולסדקים". אמנם מוכרחים לומר שגם לדעתם כאשר לא ניתן לבדוק בעומק, אפשר להסתפק בבדיקה כפי האפשר. וכשם שבתולה יכולה להיטהר לקראת נישואיה למרות שאינה בודקת בעומק, מפני שקרום הבתולים שסמוך לפתח הנרתיק אינו מאפשר זאת (שו"ע קצב, א; ב"ח ד; להלן ח, ג). ואמנם יש מחמירים שגם אשה שיש סבירות גבוהה שיש לה פצע בנרתיק, חייבת לעשות בדיקת הפסק טהרה בחורים ובסדקים (חוו"ד קצו, ד; רע"א קמא ס; חכמת בצלאל. ועי' שו"ע קפז, ז). אולם רבים סוברים, שכאשר יש חשש שיש לה פצע, תבדוק בדיקה קלה. יש שביארו שהבדיקה בעומק ובחורים ובסדקים היא חומרא מדברי חכמים למי שיכולה, ועל כן גם לחוששים שבדיקת הפסק טהרה מהתורה, אפשר להסתפק בבדיקה קלה (סדרי טהרה קצו, כג). ויש שביארו שבדיקת 'הפסק טהרה' היא חובה מדברי חכמים, משום שמהתורה די שתרגיש שפסקה מלראות, ולכן בשעת הצורך כאשר קשה לבצע בדיקה יסודית, אפשר להסתפק בבדיקה עד היכן שאפשר (זכרון יוסף יו"ד י). ולכן פסקו רבים שאשה שאינה יכולה לבדוק בעומק, מחמת פצע או מחמת טבעת שהיו מניחים בעבר למי שסבלה מצניחת רחם, תשים לב שפסק וסתה ותבדוק כפי האפשר לה. כיוצא בזה, אשה שיש לה פצע שעלול להיפתח בעת הפסק טהרה, תבדוק עד מקום שאינו מוציא דם (חת"ס יו"ד קמב; בנין ציון עא; שאלת דוד יו"ד ג; אור שמח יו"ד ד; אבני נזר יו"ד רנב; טה"ב ח"ב עמ' שסז-שעה). כאשר יש ספק אם יש שם פצע, ניתן להיעזר ברופאה או אחות שתבדוק זאת.

[5]. כאשר 'הפסק הטהרה' מתקיים ביום הראשון לראייה, לדעת רבים צריך להקפיד שבדיקת הפסק הטהרה תהיה סמוך לשקיעה וגם לקיים בדיקת 'מוך דחוק' (כמבואר בהערה 2). אבל כאשר הפסק הטהרה מתקיים מהיום השני והלאה, מוסכם שאין צורך לקיים בדיקת 'מוך דחוק' אלא הוא מנהג הידור (רשב"א, שו"ע קצו, א; ערוה"ש יז). בנוסף להידור, לעיתים יש בבדיקת 'מוך-דחוק' תועלת הלכתית: א) אם נמצאה אדמומית בהפסק הטהרה ואח"כ הוכנס מוך דחוק, והמוך יצא נקי, בדיעבד למרות שלא הוכנס תוך בדיקת חורים וסדקים, כיוון שהיה דחוק שם זמן ממושך, יוכל לשמש תחליף לבדיקת הפסק הטהרה שנפסלה, ובזכותו אפשר יהיה להתחיל בשבעת הנקיים (שמ"ש ומגן ח"ב יו"ד ט; חוט שני קצו, סוס"ק ז. יש לציין שלדעת חוו"ד קצא, ח, גם בדיקת מוך דחוק צריכה להיות בחורים ובסדקים). ב) אם תשכח לקיים בדיקה ביום הראשון, בדיעבד תוכל להחשיב את המוך הדחוק כבדיקת היום הראשון (עי' להלן בהלכה ח והערה 9). ואף שיש סוברים שבדיקת שבעה נקיים צריכה להיות דווקא ביום (סדרי טהרה קצו, יט; צמח צדק), לדעת רבים בדיקת לילה מועילה (חדרי דעה, לחם ושמלה, מהרי"א הלוי, טה"ב ח"ב עמ' שכח).

[6]. אמרו חכמים (שבת פו, ב), שעד שש עונות הזרע עדיין יכול להוליד, וממילא אם ייפלט יסתור את שבעת הנקיים. וכן פסקו ראבי"ה, תרומה, יראים, רמב"ן, רשב"א, רא"ש, סמ"ג ועוד. ולרמב"ם (שאר אבות הטומאה ה, יא-יג), או"ז ומאירי, על פי גרסתם בגמרא, רק עד שלוש עונות הזרע במלא חיוניותו ויש לחשוש לו. פליטת הזרע מטמאת כבר כאשר הזרע יוצא מאזור צוואר הרחם לנרתיק, למרות שעוד לא יצא מחוץ לנרתיק (נדה מא, ב).

על פי שתי שיטות חשובות בראשונים, דין פולטת שכבת זרע אינו נוגע לטהרת אשה לבעלה: א) לראב"ד, ריא"ז ומאירי, דין פולטת שכבת זרע נוגע לטהרות בלבד, כי רק לגבי טהרות נחשב הזרע כטמא, ואילו לבעלה אינו טמא ואינו מפריע לשבעה נקיים. וכן דעת הגאונים והרי"ף שלא הזכירו דין זה. ולכך נטו רמב"ן ורשב"א. רבים סוברים שכך גם דעת רמב"ם (טהרת משה יג, טו). ב) לר"ת, רא"ם וראבי"ה, פולטת שכבת זרע סותרת רק כאשר שכבה עם זב, שאז חוששים שמא עם הזרע יוצאת טיפה מזובו.

אמנם לדעת ראשונים רבים, הפולטת שכבת זרע במשך שלוש יממות סותרת את אותו יום משבעת הנקיים שבו פלטה. לפיכך רק בסוף ארבעה ימים מהחיבור אפשר להתחיל בשבעה נקיים. ואם תרצה לפסוק בטהרה לפני כן, תוכל להוציא את כל הזרע מהנרתיק על ידי קינוח במוך או רחיצה באמבטיה במים חמימים שגם ייכנסו לנרתיק, ואח"כ תפסוק בטהרה ותתחיל בשבעת הנקיים (תוס', מהר"ם מרוטנבורג, רא"ש, אשכול, תר"י, סמ"ג, תרומה, רוקח, מרדכי, הגה"מ, רי"ו ועוד). וכן נפסק בשו"ע (קצו, יא; יג), וכן מנהג חלק מקהילות יוצאי ספרד והמזרח. וסמ"ק חשש שמא יש נשים שאינן יודעות לקנח ולהוציא את כל הזרע, אולם חשש זה לא נזכר בשאר הראשונים. ורמב"ן ורשב"א אף הוסיפו, שלפי המבואר בגמרא (נדה מא, ב), אפילו אם רק קמה והלכה, הזרע יוצא והיא יכולה מיד אח"כ לפסוק בטהרה, בלא לקנח או לשטוף את הנרתיק.

[7]. דעת רבני אשכנז בסוף תקופת הראשונים, שלעולם אין להתחיל בשבעה נקיים לפני שיעברו חמישה ימים מתחילת הדימום, מפני החשש המבואר למעלה. וכדי שלא ליצור חילוקים בין המצבים השונים, החמירו שגם אם בפועל לא שימשו, ימתינו חמישה ימים מתחילת הראייה לספירת שבעה נקיים, וממילא ברור שאין מתחשבים בקינוח המקום משיירי הזרע. כ"כ מהרי"ל קמ, תרומת הדשן רמה, אגור, מהרי"ק (החדשים מט), בשם ר"ש משאנץ. וכתב רמ"א (קצו, יא; יג), שכך מנהג אשכנז, ופורץ גדר ישכנו נחש. מנהג זה התפשט גם בקהילות רבות בארצות המזרח ויוצאי ספרד, כמובא בשולחן גבוה קצו, כז (סלוניקי); זרע אמת א, עא (איטליה); ארץ חיים סתהון קצו (ארץ ישראל).

היו קהילות שבהן החמירו יותר ונהגו להמתין תמיד שישה ימים מתחילת ראיית הדם ורק לאחר מכן התחילו בשבעה נקיים. כך נהגו בבבל ובקהילות שונות בטורקיה, תוניס ועוד מקומות. וטעמם, משום שממילא נשים רבות אינן מצליחות לפסוק בטהרה לפני כן, ובנוסף, נשים רבות אינן מדייקות לבדוק בחורים ובסדקים, וספק אם יצאו מחזקת רואות לאינן רואות, ובכך שממתינות שישה ימים, חזקה שפסקו מלראות (זבחי צדק, רב פעלים יו"ד ד, כ). והיו קהילות שנהגו להחמיר יותר ולהמתין שבעה ימים עד שהתחילו שבעה נקיים. כך נהגו בימי הראשונים במקצת קהילות אשכנז (עי' מהרי"ל שו"ת חדשות צג; רמ"א קצו, יג), וכך נהגו עד הדורות האחרונים בחלק מקהילות מרוקו (עטרת אבות לד, יג), וג'רבא (ברית כהונה יו"ד נ, ב), וברוב קהילות תימן (טהרת משה סי' לב). ונראה שטעמם כטעם מנהג שישה ימים, אלא שהואיל ויש נשים שרואות שבעה ימים, החמירו להמתין תמיד שבעה ימים. ורבים ביארו את המנהג בדרכים נוספות (עי' בירור הלכה קצו, לז). ולרמב"ם (איסו"ב יא, יד), מנהג זה התחיל מטעות בהבנת המצווה, ויצא כנגדו בתוקף. למעשה, רוב הפוסקים דחו את המנהג להמתין שבעה או שישה ימים לפני שבעת הנקיים, מפני שיש בו חומרא יתרה, וכפי שכתב הרמ"א קצו, יא, על מנהג השבעה: "והמיקל נשכר להקדים עצמו למצוה". ואף שבקהילות רבות של יוצאי ספרד וארצות המזרח נהגו בעבר להמתין שישה או שבעה ימים לפני שבעת הנקיים, בימינו הוסכם שמנהג המחמירים הוא להמתין חמישה ימים כשיטת הרמ"א ולא יותר, כמובא בנתיבי עם יו"ד קצו; דרכי טהרה יד, כא; אור לציון ח"א יו"ד ו.

גם לשיטת הרמ"א לעיתים מקילים להמתין ארבעה ימים: לאחר ראיית דם בתולים, נוהגים להמתין ארבעה ימים, הואיל והפרישה היא מחמת דם בתולים שטומאתו מדרבנן, ולא מחמת דם נידה (מהר"ל מפראג, ט"ז קצו, ה). וכן הדין אם ראתה שוב בחיבור השני דם בתולים (שו"ת בית שלמה יו"ד א, עו; מהרש"ם א, רי, ועוד). כתב השל"ה, שאם לא שמשה לפני שראתה, ואם תמתין חמישה ימים תצטרך לטבול בליל שבת שאחר יום טוב, תסתפק בארבעה ימים, מפני שחומרת הסמכת החפיפה לטבילה חשובה יותר. וכ"כ תורת השלמים כ. ויש שהקילו בזה גם אם שמשה לפני שראתה (סדרי טהרה מב; חכמ"א קיז, ב). למדו מכך ערוה"ש קצו, מ, ודברי מלכיאל ה, קב, שכל שיש צורך גדול או שעת הדחק או דבר מצווה, אפשר להקל בארבעה ימים. ובאג"מ (יו"ד ח"ד יז, כב-כד), היקל בשעת הדחק, כאשר האיש צריך לנסוע לכמה ימים ורק אם תקדים לארבעה תספיק לטבול לפני שיסע. דין נוסף: אם חזרה לביתה מהטבילה ולא שמשה וראתה דם, רבים הורו שתתחיל מיד למחרת בשבעה נקיים (שו"ת פני יהושע יו"ד יב; סדרי טהרה לט; חכמ"א קיז, ג; ערוה"ש לט). אם פרשו מחמת שהיו סבורים שנאסרו, סופרים חמישה ימים מאז שפרשו (שבט הלוי ו, קכט, ח). וכן כשפרשו מתשמיש בעונת וסת.

האם מחמירים גם בכתם: כתבו תרומה וסמ"ק, שגם הנאסרת מחמת כתם חוששת לפליטת שכבת זרע. וכ"כ הרמ"א קצו, יא. מנגד, לדעת אשכול, כיוון שאיסור כתם מדרבנן, סומכים על דעות המקילים (בתחילת הערה 6) שמתירים לספור מיד שבעה נקיים. ובמקרים שונים צירפו את שיטתו למשקל ההלכה (עי' שו"ת בית דוד יו"ד צו; חת"ס יו"ד קפח; דעת כהן פ). ולגרע"י אפשר לסמוך על דעת האשכול (טה"ב יג, טו, עמ' תמד-תמו). וכך הורה הרב רבינוביץ'. ונלענ"ד שאפשר להקל בזה עם שטיפה או קינוח.

[8]. יסוד הטענה לשנות למנהג המקילים, שעל פי כללי ההלכה אין מקום להחמיר מעבר לשיטת השו"ע, שכן למדנו (בהערה 6), שלדעת ר"ת, ראבי"ה ויראים, דין פולטת שכבת זרע חל רק על מי ששימשה עם זב. ולדעת הגאונים, רי"ף, ראב"ד, ריא"ז, מאירי, וכן משמע מרמב"ם, ולכך נטו רמב"ן ורשב"א, דין פולטת שכבת זרע אינו נוגע לטהרת אשה לבעלה אלא רק לטהרות. ואף אם נלך לשיטת הראשונים הרבים שסוברים שדין פולטת שכבת זרע חל גם על טהרת אשה לבעלה, הרי רובם ככולם מסכימים, שדי להמתין ארבעה ימים או לנקות את הזרע ולא להמתין כלל. ורק מעט ראשונים הצריכו להוסיף יום חמישי וחששו שמא לא תדע לנקות את עצמה היטב. נמצא אם כן ששיטת השו"ע היא כדעת רובם המכריע של הראשונים, כאשר רבים מהם אף הקילו יותר. בנוסף, אפשר שחומרת הרמ"א שלא לסמוך על קינוח הנרתיק היתה במצב שלא היו בדים ומגבונים לרוב, ולא היו מים זורמים בכל בית, אבל כיום שקל לרחוץ ולהתנקות, אפשר לסמוך על כל הנשים שיוכלו לנקות את הנרתיק משיירי הזרע. ואפשר שהחומרא לחשב תמיד חמישה ימים התבססה על מצב שבו רוב הנשים לא ידעו לקרוא ולכתוב, אולם כיום שכל הנשים יודעות לקרוא ולכתוב, אולי היו מסכימים לדעת רוב הראשונים שהקילו לחשב מהחיבור האחרון ולא חששו שיטעו בבין השמשות.

על הטענה שאסור לשנות את המנהג כדי שלא לפגוע במסורת התורה, אפשר להשיב, שעיקר חומרת שינוי המסורת הוא במקום שהכל נהגו כך. וכלשון חכמים בפסחים פרק ד: "מקום שנהגו", וכן לשון הרמ"א כאן קצו, יא: "וכן נוהגין בכל מדינות אלו, ואין לשנות"; קצו, יג: "וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקום שנהגו להחמיר, ישכנו נחש". אבל כאשר גרים בשכנות עם יהודים צדיקים שנוהגים אחרת, כיוון שאי אפשר לומר שמנהגם אינו כהלכה, כשיש סיבות חזקות במיוחד, אפשר להקל כמנהגם, ואין בזה כל כך פגיעה במסורת התורה (וכ"כ בשיח נחום פו).

לגבי קהילות מיוצאי ספרד והמזרח שנהגו להחמיר כרמ"א, כיוון שככלל מנהגם כשו"ע, נראה ששינוי המנהג בתחום זה למנהגם הכללי כשו"ע אינו נחשב שינוי גדול. והפליג בזה יותר בטה"ב יג, יב, עי"ש. ואף שרבים מגדולי הרבנים יוצאי קהילות ספרד והמזרח הורו להחמיר בזה גם כיום (הרב מרדכי אליהו, הרב בן ציון אבא שאול, ועי' באבני שהם קצו, יא, ו, עמ' תשכט-תשלד), נלענ"ד שמפני הטענות החזקות לטובת שיטת השו"ע שהיא כרובם המכריע של הראשונים, ומפני חשיבות מצוות עונה (פנה"ל שמחת הבית וברכתו פרקים א-ג), וחשש ממכשול (שם פרק ד), כאשר אחד מבני הזוג משתייך לקהילות יוצאי ספרד או המזרח נכון לכתחילה שינהגו כשו"ע. גם בני זוג מיוצאי אשכנז שחזרו בתשובה, כיוון שהוריהם לא נהגו להחמיר בזה, יוכלו לנהוג לכתחילה כשו"ע.

יוצאי אשכנז שמסורת החומרא נשמרה אצלם ברצף, ורוצים מאוד לשנות מנהגם למנהג השו"ע, צריכים להתייעץ על כך עם רבם. שכן שינוי מנהג עלול לפגוע במסורת, אבל אם הדבר נעשה תוך שיקול דעת לפי עניינם המיוחד ובהסכמת רבם, יש בכך תיקון לפגם שבשינוי המסורת. ונראה לענ"ד שככל שבני הזוג מיוצאי אשכנז קשורים יותר לקהילה ששותפים בה בני כל העדות, או שבמשפחתם הקרובה יש קרובים מכל העדות, יש יותר מקום להתחשב במנהגם להקל. במקום של צורך גדול במיוחד, כמו חיילים שרוב הזמן אינם בביתם, לכתחילה יש לנהוג כשיטת השו"ע (עי' לעיל 7).

בכל המקרים שבהם עוברים ממנהג הרמ"א למנהג השולחן ערוך, אם בני הזוג כבר התחילו לנהוג כרמ"א, נכון שיעשו על כך 'התרת נדרים'. ואפשר שהאיש ילך לשלושה שאחד מהם חכם, כדי להתיר עבור שניהם. ויפתח בכך שאילו היו יודעים שהמנהג המחמיר עלול להכביד עליהם מאוד, לא היו נוהגים בו, ומתוך כך הם מתחרטים על שהחליטו לנהוג בו. ועל סמך הפתח והחרטה יתירו להם לשנות את מנהגם. אמנם אין חובה להתיר את הנדר, שכן בהתרת נדרים של ימים נוראים, מוסרים מודעה שכל המנהגים שינהגו אינם בנדר, וכיוון שלא החליטו במפורש להחמיר בזה, המודעה מועילה.

[9]. דין שבעה נקיים מהתורה הוא רק בזבה ולא בנידה, והם נועדו להפריד בין הזמן שבו האשה ראתה דם ונטמאה, לזמן שבו תוכל לטבול ולהיטהר, שנאמר (ויקרא טו, כח): "וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ – וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר תִּטְהָר". נחלקו תנאים (נדה סח, ב) כמה בדיקות מעכבות את שבעת הנקיים של זב וזבה: לר' אליעזר די שיבדקו ראשון ושביעי. לר' יהושע אם בדקו ראשון ושביעי עלו להם לשני ימים בלבד, כי רק יום שבודקים בו נספר. לר' עקיבא רק היום השביעי עלה להם, כי הספירה צריכה להיות רצופה. ר' יוסי ור' שמעון פסקו כר' אליעזר שדי שיבדקו ראשון ושביעי. נחלקו אמוראים (שם סט, א) בשיטת ר' אליעזר: לרב גם בדיקה אחת בראשון או בשביעי מועילה, ולרבי חנינא חובה לבדוק בראשון ובשביעי. רבים פסקו להקל כרב (גאונים, רמב"ם, ראב"ד, רמב"ן, רבנו יונה, רשב"א, רא"ש, מאירי, ר"ן, או"ז, רי"ו ועוד). ויש שהקילו כרב בספירת נקיים של נידה בזמן הזה, מפני שזו חומרא שמחמירים להחשיבהּ כזבה (רז"ה). בשיטת רב יש אומרים שבדיקה באחד הימים האמצעיים לא מועילה, כי רק בדיקה בתחילתם או סופם מצביעה על ספירת שבעה ימים (רז"ה, רא"ה), ורבים אומרים שגם בדיקה באחד הימים האמצעיים מועילה להראות שהם נקיים (ראב"ד, רמב"ן, מאירי, רא"ש, ר"ן ועוד). ויש שפסקו כרבי חנינא (רוקח), ויש שחששו לדבריו מספק (סמ"ג, תרומה, מרדכי, רבנו שמחה).

בהערה 1 למדנו שנחלקו לגבי בדיקת הפסק טהרה אם היא מהתורה או מדברי חכמים. ולגבי בדיקה אחת של זבה בשבעה נקיים, יש אומרים שהיא מהתורה (תרומה, תוס' הרא"ש וחינוך. ואפשר להסבירם, שבזבה שראייתה נמשכת ימים רבים שלא כווסת, חייבה התורה לבדוק כדי להוכיח שפסקה מלראות). וכמה אחרונים כתבו, שהואיל ובימינו נידות חוששות לספור כזבות, גם חיוב בדיקה אחת מהתורה הוחל עליהן (חוו"ד קצו, ג; סדרי טהרה יח; רע"א. וכך דייקו מב"י שהחמיר כר' חנינא מפני "שהוא ספק כרת"). מנגד, רבים סוברים שאף בדיקות זבה מדברי חכמים, כי מהתורה די שתיתן דעתה שאינה מרגישה ביציאת דם (בנין עולם מב; חסד לאברהם תאומים יו"ד נח; שאילת דוד ב; לחם ושמלה טו. ועי' הערה 4 שדעת זכרון יוסף שגם להפסק טהרה, מהתורה די שתיתן דעתה שאינה רואה עוד).

יש אומרים שלכתחילה יכולה לבדוק בראשון ובשביעי (רז"ה, וכך משמע מרמב"ם), ולדעת הרבה ראשונים, לכתחילה תבדוק בכל יום פעם אחת (ראב"ד, רמב"ן, רשב"א ורא"ש), ויש אומרים שלכתחילה תבדוק פעמיים ביום, בשחרית ולפנות ערב (סמ"ג, סמ"ק, תרומה ורוקח). וכן נפסק למעשה בשו"ע קצו, ד.

בדיעבד, השו"ע שם, נטה להחמיר כרבי חנינא, שצריכה לבדוק בראשון ובשביעי, ואם בדקה בראשון ולא בשביעי, הפסידה את שבעת הימים, וצריכה להתחיל לסופרם מחדש. יש אומרים שלשיטה זו צריכה לבדוק דווקא בראשון ובשביעי (נו"ב תנינא קכח, ובית שלמה ב, מא). ויש אומרים שאפשר שתבדוק באחד הימים האמצעים במקום הראשון או השביעי (חסד לאברהם יו"ד סב; ספר יהושע). ויש מקילים גם אם שני הימים היו באמצע השבעה (ערוה"ש קצו, כה. ולר"ש נתנזון בדברי שאול יוסף דעת, כך עדיף). ובשעת הצורך אפשר להקל כדעתם, הואיל ולרוב הראשונים די בבדיקה אחת, ולרבים מהם היא יכולה להיעשות באחד הימים האמצעיים. בשעת הצורך, אפשר שהבדיקה הראשונה תהיה בצאת הכוכבים לאחר הפסק הטהרה (לעיל סוף הערה 5).

אשה שיש לה פצעים בנרתיק, ויש חשש סביר שאם תבדוק את עצמה בראשון ובשביעי תראה דם מחמת הבדיקה, תסמוך על רוב הראשונים ותסתפק בבדיקה אחת (שב יעקב לו; צמח צדק קכג, ג; ערוה"ש קצו, כה-כו; טה"ב יג, עמ' שכח, שלה. ועי' לעיל הלכה ג', שתבדוק עד מקום הפצע). כמו כן אשה שרואה כתמים מחמת כדורים הורמונליים או התקן תוך רחמי, תבדוק פעם אחת כדעת רוב הראשונים, כדי שלא תמצאם על עד בבדיקה פנימית ותכנס לספקות גדולים (לעיל ב, יד).

וכן אם שכחה ובדקה רק פעם אחת באמצע שבעת הנקיים, תוכל בשעת הדחק לסמוך על שיטת רב ולטבול (בית דוד טעביל ב; עי' רב פעלים יו"ד ב, טז). ואף שרבים מהאחרונים החמירו בדינים הללו, על פי כללי ההלכה יש להקל, משום שלדעת רוב הראשונים די בבדיקה אחת ולדעת רוב הפוסקים בדיקות אלו מדרבנן. בנוסף, אפשר גם לדון ספק זה כספק ספיקא, אולי הלכה כרב, ואף אם הלכה כר' חנינא אולי היא נידה ואינה צריכה שבעה נקיים (בשעת הדחק יש להקל ולהחשיב מוך דחוק שנשאר לאחר צאת הכוכבים כבדיקה אחת, כמבואר לעיל הערה 5).

אם לא בדקה בשום יום, לדעת אחרונים רבים אינה יכולה לטבול בסוף היום השביעי, וכעיקרון כיוון שלא ספרה כלל, הפסידה את כל שבעת הימים ועליה להתחיל לספור מחדש שבעה ימים. אמנם למעשה, בשעת הדחק כשקשה להם מאוד להחמיר, אפשר שתבדוק ביום השמיני ותטבול, ותחשיב את היום השני שאחר הפסק הטהרה ליום ראשון, והשמיני יהפוך לשביעי, ונמצא שבדקה בשביעי, ובמוצאי שמיני שנעשה לשביעי תטבול (תפארת למשה). וזאת משום שאין חובה להסמיך את שבעת הנקיים להפסק טהרה, וכמבואר להלן בהערה 11, שגם אם הסיחה את דעתה מהספירה, הימים הללו עולים לה, הרי שתוכל להחשיב מהיום השני את שבעת הנקיים.

[בשעת הדחק, כשאשה שאינה מכירה את ההלכה באה לטבול והתברר שלא עשתה בדיקת הפסק טהרה ולא בדקה שום בדיקה בשבעה נקיים, יש מורים לה לבדוק פעם אחת ולטבול. שכן הדין בנידה מהתורה, בצירוף הסברה שההרגשה שפסק וסתה מועילה בדיעבד במקום בדיקות, ובצירוף הסברה שקינוח בשירותים נחשב כבדיקה (ראו לעיל הערה 4). כך מבואר ב'אשרי האיש' יו"ד א, לא, יח-יט; וכן ב'מעין אומר' ו, עה, והוסיף שתטבול בברכה, ועי' בטה"ב ח"ב עמ' תצט].

[10]. שלוש דעות מצינו בראשונים בהדרכת לבישת הבגדים בשבעה נקיים. א) ראשונים רבים כתבו, שלאחר הפסק טהרה במשך שבעת הנקיים, תלבש בגדים לבנים ותפרושׂ סדין לבן (סמ"ג, מרדכי, רוקח, שערי דורא ועוד). ב) יש אומרים, שנכון ללבוש בשבעה נקיים בגד נקי בלא כתמים ישנים (תרומה, אגור). ג) יש שלא כתבו הדרכה בעניין, למרות שכתבו את כל סדר הלכות טהרת נידה, משמע שאם תרצה תוכל ללבוש צבעוני (ראב"ד, רמב"ן ורשב"א). ומדעת רמב"ם (איסו"ב ט, ז) משמע שעדיף שתלבש צבעוני.

יש אחרונים שמחמירים וסוברים כדעה הראשונה, ולדעתם אין מדובר בהדרכה לכתחילה אלא בחובה גמורה, ללבוש דווקא לבנים בשבעה נקיים. ואף אשה שמתקשה להיטהר מחמת כתמים, חייבת ללבוש לבנים, הואיל ובשבעת הנקיים היא עדיין בחזקת טומאה, ובלבישת צבעוני היא מעלימה עיניה מהאיסור (מראה יחזקאל נ; לבושי מרדכי תנינא יו"ד צ). אולם נראה שגם לדעה הראשונה מדובר בהדרכה לכתחילה, ולא בחובה, שכן הרא"ש ואורחות חיים, כתבו כדעתם ללבוש לבנים, אבל כתבו במפורש שהוא מנהג. וכך כתב הרמ"א (קצו, ג), שמנהג כשר ללבוש לבנים בשבעה נקיים. משמע שבשעת הצורך אפשר ללבוש צבעוני. והשו"ע (שם) לא כתב שצריכה ללבוש לבנים בשבעת הנקיים אלא כדעה השנייה, שתלבש בגד נקי משמע אפילו הוא צבעוני. לפיכך, אשה שחוששת שתראה כתמים, יכולה לכתחילה ללבוש צבעוני, שכך דעת ראשונים רבים לכתחילה. ואף לדעת הראשונים שכתבו ללבוש לבנים, מדובר בהנהגה טובה ולא בחובה. וכן הורו אחרונים רבים, שאשה שמתקשה להיטהר בגלל כתמים, תלבש בגדים צבעוניים, כדי שלא תיטמא (רע"א תנינא לד; מהרש"ם א, פא; מנחת שלמה ח"ב ע, כה; אג"מ יו"ד ב, עח; בדי השלחן קצ, קמג). ונראה למעשה, שגם מי שאינה מתקשה להיטהר, אם תרצה – תוכל ללבוש צבעונים, הואיל וגם לדעת הראשונים שהדריכו ללבוש לבנים, מעיקר הדין אין בכך חובה. ולדעת ראשונים רבים, אף אין הדרכה לכתחילה ללבוש לבנים (עי' טה"ב יג, ד). ויש מפוסקי זמננו שכדי להינצל מכתמים המליצו להניח בתחתונים תחתונית או פד שאינם מקבלים טומאה (אורות הטהרה יא, ל; משמרת הטהרה יא, ד).

לכאורה קשה, אם מגמת לבישת לבנים בשבעת הנקיים היא לראות אם יש כתמים שאוסרים, מדוע כאשר בפועל רואים כתמים, מדריכים ללבוש צבעוני או פד שאינו מקבל טומאה? אלא שנראה שיסוד שבעה נקיים הוא לשים לב שבימים אלו לא ממשיך לצאת דם וסת או זיבה בהרגשה, ולכן קבעו חכמים בדיקות, כדי שתהיה ערנית על ידן להרגשות ולדם, ונחלקו כמה בדיקות מעכבות (כמבואר בהערה הקודמת). ויש מהראשונים שסוברים שנכון להגביר את תשומת הלב על ידי לבישת לבנים. אבל אם מחמת הלבנים מתעוררים ספקות לגבי כתמים שיוצאים בלא הרגשה, עדיף ללבוש צבעונים. גם הסוברים שמלכתחילה די שתלבש בגדים בדוקים אבל לאו דווקא לבנים, התכוונו להגביר בכך את תשומת הלב, שכן אם תמצא כתמים על בגדה, תדע לשים לב יותר שמא יוצא ממנה דם וסת בהרגשה, ומנגד, אם לא תלבש בדוק, יש חשש שתראה על בגדה כתם ישן מלפני שבעה נקיים, ויהיה ליבה נוקפה בחינם שמא דמה ממשיך לזוב (כ"כ תוה"ש קצו, ו).

יתר על כן, גם ההידור בעבר היה רק בלבישת שמלה לבנה ופרישת סדין לבן, שכן מנהג לבישת תחתונים צמודים התחדש לפני פחות ממאתיים שנה, כאשר למדו לייצר בדים חזקים וגמישים כאחד. משמעות הדבר, שכאשר מצאו כתם יותר מכגריס על שמלה או סדין, מסתבר שאם היו לובשים תחתונים צמודים כבימינו, הכתם היה בגודל של כמה גריסים. שכן דרך ארוכה הדם עובר מהנרתיק ועד השמלה או הסדין, ופעמים רבות היה מתפצל בדרך לכמה כתמים על הבשר ועל מקומות נוספים בבגד, ולכן אם נמצא על בגד לבן כתם בגודל של יותר מגריס במקום אחד, מסתבר שיצא הרבה יותר. ולכן לא היה מצוי שמחמת שלבשו שמלה לבנה ופרשו סדין לבן נטמאו מחמת כתמים כמו בימינו כאשר הם נקלטים על התחתונים הצמודים. וייתכן שבימינו, גם הראשונים שהמליצו ללבוש לבנים, היו ממליצים ללבוש צבעוני כדי שלא להיכנס לחשש טומאת כתמים, מפני שמגמתם היתה לשים לב לדם שיוצא בהרגשה במסגרת נידה או זבה ולא לקלוט כתמים.

[11]. יש אומרים שאם חשבה באמצע שבעה נקיים להפסיק לספור, שוב אינה יכולה לחזור לספירתה הראשונה, הואיל והסיחה את דעתה ממנה (מעיל צדקה סג; סדרי טהרה יח; חכמ"א קיז, יב; בא"ח ש"ב צו יז). אולם לדעת רוב הפוסקים העיקר שלא תראה דם, ואין חובה שתהיה דעתה לספור את שבעת הנקיים, ולכן גם אם חשבה להפסיק באמצע, כל זמן שלא ראתה דם, רשאית לחזור לספירתה. וכפי שמצינו, שאשה שיצאה מדעתה, חברותיה יכולות לבדוק אותה ולהטבילה, ובכך היא נטהרת (נדה יג, ב; שו"ע קצו, ח). וכ"כ שם אריה יו"ד לג; בית דוד ב; צמח צדק יו"ד קנה, ט; מהרש"ם ג, קיד, ועוד רבים.

היה נראה לה שעברו שבעה ימים, אלא שהתעורר לה ספק מסוים שמא עברו רק שישה, תוכל להקל, הואיל ולכך דעתה נוטה, והוא ספק דרבנן (עי' טה"ב ח"ב עמ' שמב-שמה). אבל בספק שקול לא תקל, הואיל ונקבע להחיל דין זבה על נידה, הרי שיש להחשיב זאת כספק דאורייתא ולהחמיר (חכמ"א קיז, טו). ועוד, שעיקר מגמת ספירת שבעה ימים, לדעת את מספרם, והיא אינה יודעת.

[12]. מוסכם שאין הזבה סופרת שבעה ימים אלו עם ברכה, מפני שאינם ודאים, שאם תראה דם תתבטל ספירתה (תוס' כתובות עב, א, 'וספרה'). אבל בלא ברכה יש אומרים שמצווה לסופרם בכל יום כדרך שסופרים בספירת העומר, שנאמר (ויקרא טו, כח): "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר" (בעלי התוס' על התורה, אגודה). וכתב השל"ה, שגם נידה כיום, כיוון שחוששת לספק זבה, צריכה לספור בכל יום לשבעת הנקיים, ולומר בסיום כל יממה לפני השקיעה: "היום יום אחד לספירת ליבוני", "היום יום שני לספירת ליבוני", ויש מהדרות בכך (חכמ"א קיז, יד). ולדעת רוב הפוסקים גם זבה לא צריכה לספור, כי העיקר שתשגיח שהימים יהיו נקיים (ראבי"ה, אשכול, החינוך, רמב"ן, ר"ן, רדב"ז, נו"ב תנינא קכג-ד, ועוד רבים). וכך הוא מנהג נשות ישראל שלא לספור בפה.