לכתחילה האשה צריכה שלא להסיח את דעתה מספירת שבעת הנקיים, וגם אם ראתה מראה שנראה כטמא וחשבה שעליה לפסוק שוב בטהרה, לא תגמור זאת בליבה, שכן אולי יתברר על ידי הוראת חכם שהמראה טהור ותמשיך את הספירה הראשונה. וכן אם בעלה יצא לנסיעה ארוכה, לא תפסיק לספור שבעה נקיים, שמא יְשַׁנֶּה את תוכניתו ויחזור מוקדם. אולם בדיעבד, גם אם חשבה באמצע שבעת הימים הנקיים שלא להמשיך לסופרם, ושוב רצתה להמשיך בספירתם, כל שלא ראתה דם בינתיים, רשאית לחזור לספירתה הראשונה ולטבול.[11]
אין מצווה לספור את שבעת הימים בפה כדרך שסופרים ספירת העומר, אלא כל שצריך הוא שהאשה תזכור שהיא בשבעת הימים הנקיים.[12]
היה נראה לה שעברו שבעה ימים, אלא שהתעורר לה ספק מסוים שמא עברו רק שישה, תוכל להקל, הואיל ולכך דעתה נוטה, והוא ספק דרבנן (עי' טה"ב ח"ב עמ' שמב-שמה). אבל בספק שקול לא תקל, הואיל ונקבע להחיל דין זבה על נידה, הרי שיש להחשיב זאת כספק דאורייתא ולהחמיר (חכמ"א קיז, טו). ועוד, שעיקר מגמת ספירת שבעה ימים, לדעת את מספרם, והיא אינה יודעת.
[12]. מוסכם שאין הזבה סופרת שבעה ימים אלו עם ברכה, מפני שאינם ודאים, שאם תראה דם תתבטל ספירתה (תוס' כתובות עב, א, 'וספרה'). אבל בלא ברכה יש אומרים שמצווה לסופרם בכל יום כדרך שסופרים בספירת העומר, שנאמר (ויקרא טו, כח): "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר" (בעלי התוס' על התורה, אגודה). וכתב השל"ה, שגם נידה כיום, כיוון שחוששת לספק זבה, צריכה לספור בכל יום לשבעת הנקיים, ולומר בסיום כל יממה לפני השקיעה: "היום יום אחד לספירת ליבוני", "היום יום שני לספירת ליבוני", ויש מהדרות בכך (חכמ"א קיז, יד). ולדעת רוב הפוסקים גם זבה לא צריכה לספור, כי העיקר שתשגיח שהימים יהיו נקיים (ראבי"ה, אשכול, החינוך, רמב"ן, ר"ן, רדב"ז, נו"ב תנינא קכג-ד, ועוד רבים). וכך הוא מנהג נשות ישראל שלא לספור בפה.
