רבים שואלים האם בני קהילות שנהגו כשיטת הרמ"א רשאים לשנות מנהגם לשיטת השולחן ערוך. חשוב לציין שאין בשאלה זו רק רצון להקל אלא גם מגמה של מצווה, שכן מצוות עונה היא מצווה חשובה מהתורה, וכל חומרא שמוסיפה ימי איסור פוגעת בה. כמו כן, הוספת ימי איסור עלולה להביא לידי עבירה. בנוסף, ניתן לומר שמנהג הרמ"א מבוסס על מצב שבו היו פחות אמצעים לנקות את הנרתיק היטב, וגם חלק מהנשים לא היו מלומדות והיה חשש סביר שיטעו בחשבונן, וכדי למנוע זאת החמירו וקבעו קו ישר ופשוט עבור כל המצבים. אבל כיום, ראוי לחזור להורות כעיקר ההלכה. ועוד, שאולי מנהג הקהילות המחמירות מחייב במלא חומרתו במקום שבו נהגו בני כל הקהילה להחמיר, אולם כיום שהתקבצנו לארץ ישראל, יוכלו המחמירים לנהוג כשיטת השולחן ערוך שמבוססת על דעת רוב הראשונים.
למעשה, למרות הטענות החזקות של הרוצים להקל, בלא הסכמה רחבה של רבנים, אין אפשרות להחליט על שינוי המנהג, שכן החינוך לקיום המצוות מבוסס במידה רבה על שמירת המסורות והמנהגים.
אבל כאשר אין בכך שינוי ברור של המנהג, מותר לבני הזוג לקבל עליהם את שיטת ה'שולחן ערוך'. ראשונים לכך הם יוצאי קהילות ספרד והמזרח, שאף אם בקהילתם נהגו להחמיר כרמ"א, כיוון שברוב ההלכות נוהגים בני קהילתם כ'שולחן ערוך', אין שינוי גדול בכך שגם בהלכה זו ינהגו כמותו.
כמו כן כאשר הכלה מיוצאי ספרד או המזרח והחתן מיוצאי אשכנז, יוכלו לנהוג כ'שולחן ערוך'. ואף שמקובל שהאשה הולכת אחר מנהגי בעלה, אפשר שבדיני הנשים תמשיך כמנהג אימהּ, ובמיוחד בדין זה שעיקר ההלכה כדעת ה'שולחן ערוך'.
ואם שני בני הזוג מיוצאי אשכנז, והם רוצים מאוד לשנות את מנהגם, עליהם להתייעץ על כך עם רבם.[8]
על הטענה שאסור לשנות את המנהג כדי שלא לפגוע במסורת התורה, אפשר להשיב, שעיקר חומרת שינוי המסורת הוא במקום שהכל נהגו כך. וכלשון חכמים בפסחים פרק ד: "מקום שנהגו", וכן לשון הרמ"א כאן קצו, יא: "וכן נוהגין בכל מדינות אלו, ואין לשנות"; קצו, יג: "וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקום שנהגו להחמיר, ישכנו נחש". אבל כאשר גרים בשכנות עם יהודים צדיקים שנוהגים אחרת, כיוון שאי אפשר לומר שמנהגם אינו כהלכה, כשיש סיבות חזקות במיוחד, אפשר להקל כמנהגם, ואין בזה כל כך פגיעה במסורת התורה (וכ"כ בשיח נחום פו).
לגבי קהילות מיוצאי ספרד והמזרח שנהגו להחמיר כרמ"א, כיוון שככלל מנהגם כשו"ע, נראה ששינוי המנהג בתחום זה למנהגם הכללי כשו"ע אינו נחשב שינוי גדול. והפליג בזה יותר בטה"ב יג, יב, עי"ש. ואף שרבים מגדולי הרבנים יוצאי קהילות ספרד והמזרח הורו להחמיר בזה גם כיום (הרב מרדכי אליהו, הרב בן ציון אבא שאול, ועי' באבני שהם קצו, יא, ו, עמ' תשכט-תשלד), נלענ"ד שמפני הטענות החזקות לטובת שיטת השו"ע שהיא כרובם המכריע של הראשונים, ומפני חשיבות מצוות עונה (פנה"ל שמחת הבית וברכתו פרקים א-ג), וחשש ממכשול (שם פרק ד), כאשר אחד מבני הזוג משתייך לקהילות יוצאי ספרד או המזרח נכון לכתחילה שינהגו כשו"ע. גם בני זוג מיוצאי אשכנז שחזרו בתשובה, כיוון שהוריהם לא נהגו להחמיר בזה, יוכלו לנהוג לכתחילה כשו"ע.
יוצאי אשכנז שמסורת החומרא נשמרה אצלם ברצף, ורוצים מאוד לשנות מנהגם למנהג השו"ע, צריכים להתייעץ על כך עם רבם. שכן שינוי מנהג עלול לפגוע במסורת, אבל אם הדבר נעשה תוך שיקול דעת לפי עניינם המיוחד ובהסכמת רבם, יש בכך תיקון לפגם שבשינוי המסורת. ונראה לענ"ד שככל שבני הזוג מיוצאי אשכנז קשורים יותר לקהילה ששותפים בה בני כל העדות, או שבמשפחתם הקרובה יש קרובים מכל העדות, יש יותר מקום להתחשב במנהגם להקל. במקום של צורך גדול במיוחד, כמו חיילים שרוב הזמן אינם בביתם, לכתחילה יש לנהוג כשיטת השו"ע (עי' לעיל 7).
בכל המקרים שבהם עוברים ממנהג הרמ"א למנהג השולחן ערוך, אם בני הזוג כבר התחילו לנהוג כרמ"א, נכון שיעשו על כך 'התרת נדרים'. ואפשר שהאיש ילך לשלושה שאחד מהם חכם, כדי להתיר עבור שניהם. ויפתח בכך שאילו היו יודעים שהמנהג המחמיר עלול להכביד עליהם מאוד, לא היו נוהגים בו, ומתוך כך הם מתחרטים על שהחליטו לנהוג בו. ועל סמך הפתח והחרטה יתירו להם לשנות את מנהגם. אמנם אין חובה להתיר את הנדר, שכן בהתרת נדרים של ימים נוראים, מוסרים מודעה שכל המנהגים שינהגו אינם בנדר, וכיוון שלא החליטו במפורש להחמיר בזה, המודעה מועילה.
