ו – שיטת הרמ"א והמחמירים

[7]. דעת רבני אשכנז בסוף תקופת הראשונים, שלעולם אין להתחיל בשבעה נקיים לפני שיעברו חמישה ימים מתחילת הדימום, מפני החשש המבואר למעלה. וכדי שלא ליצור חילוקים בין המצבים השונים, החמירו שגם אם בפועל לא שימשו, ימתינו חמישה ימים מתחילת הראייה לספירת שבעה נקיים, וממילא ברור שאין מתחשבים בקינוח המקום משיירי הזרע. כ"כ מהרי"ל קמ, תרומת הדשן רמה, אגור, מהרי"ק (החדשים מט), בשם ר"ש משאנץ. וכתב רמ"א (קצו, יא; יג), שכך מנהג אשכנז, ופורץ גדר ישכנו נחש. מנהג זה התפשט גם בקהילות רבות בארצות המזרח ויוצאי ספרד, כמובא בשולחן גבוה קצו, כז (סלוניקי); זרע אמת א, עא (איטליה); ארץ חיים סתהון קצו (ארץ ישראל).

היו קהילות שבהן החמירו יותר ונהגו להמתין תמיד שישה ימים מתחילת ראיית הדם ורק לאחר מכן התחילו בשבעה נקיים. כך נהגו בבבל ובקהילות שונות בטורקיה, תוניס ועוד מקומות. וטעמם, משום שממילא נשים רבות אינן מצליחות לפסוק בטהרה לפני כן, ובנוסף, נשים רבות אינן מדייקות לבדוק בחורים ובסדקים, וספק אם יצאו מחזקת רואות לאינן רואות, ובכך שממתינות שישה ימים, חזקה שפסקו מלראות (זבחי צדק, רב פעלים יו"ד ד, כ). והיו קהילות שנהגו להחמיר יותר ולהמתין שבעה ימים עד שהתחילו שבעה נקיים. כך נהגו בימי הראשונים במקצת קהילות אשכנז (עי' מהרי"ל שו"ת חדשות צג; רמ"א קצו, יג), וכך נהגו עד הדורות האחרונים בחלק מקהילות מרוקו (עטרת אבות לד, יג), וג'רבא (ברית כהונה יו"ד נ, ב), וברוב קהילות תימן (טהרת משה סי' לב). ונראה שטעמם כטעם מנהג שישה ימים, אלא שהואיל ויש נשים שרואות שבעה ימים, החמירו להמתין תמיד שבעה ימים. ורבים ביארו את המנהג בדרכים נוספות (עי' בירור הלכה קצו, לז). ולרמב"ם (איסו"ב יא, יד), מנהג זה התחיל מטעות בהבנת המצווה, ויצא כנגדו בתוקף. למעשה, רוב הפוסקים דחו את המנהג להמתין שבעה או שישה ימים לפני שבעת הנקיים, מפני שיש בו חומרא יתרה, וכפי שכתב הרמ"א קצו, יא, על מנהג השבעה: "והמיקל נשכר להקדים עצמו למצוה". ואף שבקהילות רבות של יוצאי ספרד וארצות המזרח נהגו בעבר להמתין שישה או שבעה ימים לפני שבעת הנקיים, בימינו הוסכם שמנהג המחמירים הוא להמתין חמישה ימים כשיטת הרמ"א ולא יותר, כמובא בנתיבי עם יו"ד קצו; דרכי טהרה יד, כא; אור לציון ח"א יו"ד ו.

גם לשיטת הרמ"א לעיתים מקילים להמתין ארבעה ימים: לאחר ראיית דם בתולים, נוהגים להמתין ארבעה ימים, הואיל והפרישה היא מחמת דם בתולים שטומאתו מדרבנן, ולא מחמת דם נידה (מהר"ל מפראג, ט"ז קצו, ה). וכן הדין אם ראתה שוב בחיבור השני דם בתולים (שו"ת בית שלמה יו"ד א, עו; מהרש"ם א, רי, ועוד). כתב השל"ה, שאם לא שמשה לפני שראתה, ואם תמתין חמישה ימים תצטרך לטבול בליל שבת שאחר יום טוב, תסתפק בארבעה ימים, מפני שחומרת הסמכת החפיפה לטבילה חשובה יותר. וכ"כ תורת השלמים כ. ויש שהקילו בזה גם אם שמשה לפני שראתה (סדרי טהרה מב; חכמ"א קיז, ב). למדו מכך ערוה"ש קצו, מ, ודברי מלכיאל ה, קב, שכל שיש צורך גדול או שעת הדחק או דבר מצווה, אפשר להקל בארבעה ימים. ובאג"מ (יו"ד ח"ד יז, כב-כד), היקל בשעת הדחק, כאשר האיש צריך לנסוע לכמה ימים ורק אם תקדים לארבעה תספיק לטבול לפני שיסע. דין נוסף: אם חזרה לביתה מהטבילה ולא שמשה וראתה דם, רבים הורו שתתחיל מיד למחרת בשבעה נקיים (שו"ת פני יהושע יו"ד יב; סדרי טהרה לט; חכמ"א קיז, ג; ערוה"ש לט). אם פרשו מחמת שהיו סבורים שנאסרו, סופרים חמישה ימים מאז שפרשו (שבט הלוי ו, קכט, ח). וכן כשפרשו מתשמיש בעונת וסת.

האם מחמירים גם בכתם: כתבו תרומה וסמ"ק, שגם הנאסרת מחמת כתם חוששת לפליטת שכבת זרע. וכ"כ הרמ"א קצו, יא. מנגד, לדעת אשכול, כיוון שאיסור כתם מדרבנן, סומכים על דעות המקילים (בתחילת הערה 6) שמתירים לספור מיד שבעה נקיים. ובמקרים שונים צירפו את שיטתו למשקל ההלכה (עי' שו"ת בית דוד יו"ד צו; חת"ס יו"ד קפח; דעת כהן פ). ולגרע"י אפשר לסמוך על דעת האשכול (טה"ב יג, טו, עמ' תמד-תמו). וכך הורה הרב רבינוביץ'. ונלענ"ד שאפשר להקל בזה עם שטיפה או קינוח.