א – הפסק טהרה

[1]. לגבי זבה, יש אומרים שבדיקת הפסק טהרה מהתורה, שנאמר (ויקרא טו, כח): "וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ", היינו עשתה בדיקת 'הפסק טהרה, "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר" (פרדס רימונים, חוו"ד קצו, ג, רע"א, ערוה"ש קצו, א). ולרשב"ם, אור זרוע (ח"א סי' שלח), שאלת דוד (יו"ד ג), מדרבנן. לגבי נידה שטובלת בסוף שבעה ימים מתחילת וסתה, יש אומרים שמהתורה צריכה לבדוק עצמה לפני טבילתה (ב"ח שו"ת הישנות קכו; בדה"ש קצו, א, 'בודקת'). ויש סוברים שכשם שבזבה הבדיקה מדרבנן, כך בנידה (או"ז ושאלת דוד שם).לגבי נידה בימינו שנוהגת כזבה, לדעת הסוברים שזבה ונידה צריכות לבדוק מדרבנן, כך הדין גם בנידה בימינו. בנוסף, גם לב"ח (שם), שסובר שבזבה הפסק טהרה מהתורה, בנידה של ימינו שנוהגת כזבה הפסק טהרה מדרבנן. ויש חוששים וסוברים, שהואיל ואנו מחמירים להחשיב נידה כספק זבה, שמא יש להחשיב את בדיקת הפסק הטהרה כספק חיוב מהתורה (עי' להלן בהערה 4; אבני שהם קצו, א; משמרת הטהרה י, ג).

בתורה לא נכתבה במפורש טבילת הנידה, אלא רק המתנת שבעה ימים. להלכה מוסכם שטבילת נידה (וזבה) מהתורה, אך נחלקו הראשונים במקור לכך: לרב יהודה גאון הדבר נלמד בקל וחומר – אם הנוגע בנידה ובכליה נטמא וטעון טבילה (ויקרא טו, יט-כב), ודאי שהנידה עצמה צריכה טבילה כדי להיטהר. לר"ת הדבר נלמד מהפסוק (במדבר לא, כג): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא", ודרשו חכמים (ע"ז עה, ב): "מים שנדה טובלת בהן", הרי שנידה צריכה לטבול במים לטהרתה. לר"י לומדים זאת מהפסוק (ויקרא טו, לג): "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ", שעליו דרשו (שבת סד, ב): "בנדתה תהא עד שתבא במים" (שלוש הדעות מובאות בתוס' יבמות מז, ב, 'במקום'). לרמב"ם (איסו"ב ד, ג) למדו חכמים בנין אב מהפסוק (ויקרא טו, יח): "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב", שכל הטמאים טעונים טבילה כדי להיטהר. ולרבי חיים פלטיאל (ויקרא טו, לג) הוקשה נידה לזב, שכשם שזב טעון טבילה, כך נידה טעונה טבילה.

[2]. סמוך לשקיעה הוא זמן 'מנחה קטנה' – שעתיים וחצי זמניות לפני השקיעה (ר' יהודה במשנה נדה סח, א; גר"א קצו, ד; פנה"ל תפילה כד, ז, 9). בדיקה לאחר שקיעת החמה אינה מועילה (ב"י, ב"ח, פרישה, ועוד). אמנם בשעת הדחק, יש אומרים על סמך צירוף ספקות, שאפשר להקל עד שלוש עשרה וחצי דקות אחר השקיעה (טה"ב עמ' רעז ואילך; עי' אבני שהם קצו, א, ה). וההוראה המקובלת שלא להקל בזה, שכן מצינו שכדי שהדינים יהיו בהירים לכל, החמירו לשבת שבעה נקיים על כל טיפת דם (לעיל א, ז), וכן לעניין השקיעה ההלכה ברורה וחתוכה. אמנם במקרה של צורך גדול במיוחד, אפשר להקל כפי כללי הספקות. וכאשר הספק הוא אם הגיעה השקיעה, גם שלא בשעת הדחק אפשר להקל. בשאלות מורכבות אלה נכון לשאול חכם.

בדרך כלל ניתן לקיים 'הפסק טהרה' רק לאחר כמה ימים מתחילת הווסת, וכל זמן שהוא מתקיים לאחר היום הראשון לתחילת הראייה, לרוב הראשונים, ניתן לקיימו לכתחילה מתחילת היום (ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ועוד). ויש אומרים, שאם בתחילת אותו יום עדיין ראתה דם, גם אם אינו היום הראשון לראייתה, בדיקת הפסק טהרה צריכה להיות סמוך לשקיעה (סדרי טהרה ט, חוו"ד א, עפ"י רש"י ותוס'). למעשה נפסק, שלכתחילה תבדוק סמוך לשקיעה ובשעת הצורך מתחילת היום (ב"י ורמ"א קצו, א; רש"ק, מהרא"ל צינץ יו"ד ט; תפארת צבי ח"ב יג, ג; לחם ושמלה ג, ועוד). כשם שהפסק טהרה בבוקר מועיל, כך גם בערב שלפני כן עבור יום המחרת (חדרי דעה קצו, א; אול"צ ח"א יו"ד ז).

במקרה נדיר שביום הראשון לראייתה גם פסקה מלראות, וגם אין מניעה להתחיל לספור מצד דין 'פולטת שכבת זרע' (להלן ה), לדעת רבים, כיוון שחזקתו של היום הראשון שכולו טמא, רק אם תקיים את בדיקת 'הפסק טהרה' סמוך לשקיעה, וגם תבדוק בבין השמשות במוך דחוק, תוכל להתחיל שבעה נקיים (רמב"ן ב, א; חינוך רז; רמב"ם איסו"ב ו, כ, כפירוש המ"מ וב"י; שו"ע קצו, ב, ואחרונים רבים). ויש אומרים שבדיקת שחרית מספיקה (ראב"ד, רשב"א ורבנו ירוחם). ויש אומרים שבדיעבד, גם בלא בדיקת 'מוך דחוק' יכולה להתחיל שבעה נקיים, ובתנאי שהפסק הטהרה יהיה סמוך לשקיעה (רמ"א, לבוש, לחם ושמלה ד; טה"ב עמ' שב). יש מחמירים, שאף כאשר פסק דמה והתחילה בשבעה נקיים ושוב ראתה דם, דינה כרואה ביום הראשון (ש"ך קצו, ו). אולם למעשה, ראיה באמצע שבעה נקיים אינה נחשבת ליום הראשון לטומאתה, ודינה כמו ראייה מהיום השני ואילך (תפארת צבי קצו, ו; לבושי עז עמ' תלז).