בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה, מפרישים מעשר שני, ובשנים ג' ו' מעשר עני. כיוון שדיני מעשר ראשון ומעשר עני שווים, שהם חולין וניתנים בזמן הזה כבעבר, נעסוק תחילה בדיני מעשר עני, ונשלים את ההלכות הנוגעות לשני המעשרות הללו.
גם עני חייב להפריש מפירותיו 'מעשר עני', ושלא כמו כהן ולוי שמפרישים תרומות ומעשר ראשון ומשאירים אותם אצלם, העני חייב לתת את ה'מעשר עני' לעני אחר (חולין קלא, ב). גם עני שקנה פירות טבל, חייב לתת את ה'מעשר עני' לעני אחר (פאת השולחן ה' ס"ק כה). היה אחיו או בנו עני, כל זמן שאינו מפריש בשדה, רשאי ליתן לו את כולו (לעיל ז, יא). וכיוון שכך, עדיף שייתן את ה'מעשר עני' לקרוביו, שכן במצוות הצדקה צריך אדם להקדים את קרוביו.
עני שזכאי לקבל 'מעשר עני' הוא מי שאינו יכול להשיג את צרכיו הבסיסיים לפי המקובל באותו זמן ומקום. נראה שבמדינה שמעניקה תקציבי רווחה לקשישים ונזקקים, עניים הם הנמצאים בסביבות העשירון התחתון של החברה שבה הם חיים, ובמדינה שאינה מעניקה תקציבי רווחה, אחוז העניים יכול להגיע לחמישית מכלל הציבור, אבל לא מסתבר שיותר מעשירית או חמישית מכלל הציבור ייחשבו עניים, אלא אם כן מדובר בשנות רעב.
ניתן לתת פירות 'מעשר עני' או את שוויים הכספי לגבאי צדקה עבור צרכי עניים (משנה מעשר שני ה, ט). כמו כן ניתן לתת 'מעשר עני' לישיבה שמחזיקה בחורים ואברכים שחיים בצניעות, ואין להוריהם כסף להחזיקם. ואף שלומדים שם גם בחורים ואברכים שנעזרים בהוריהם וחיים ברווחה, יכוונו שכספי 'מעשר עני' יופנו להחזקת הבחורים והאברכים העניים.
לאחר שהעני קיבל את פירות ה'מעשר עני', הוא רשאי לאוכלם או למוכרם ולקנות בדמיהם מה שירצה. אבל אסור להוציאם לחוץ לארץ, שנאמר (דברים כו, יב): "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (ספרי שם; ערוה"ש זרעים יד, יח). אם הוציאם, בדיעבד, רשאי לאוכלם בחוץ לארץ (עי' פאת השולחן יב, ס"ק כז).
