[9]. כאשר יש אפשרות שהכהן יוכל ליהנות משריפת התרומה, טוב לטמא את הפירות לפני שיגיעו לגמר מלאכה (טור, רמ"א שלא, יט), אבל לאחר גמר מלאכה אסור לטמאם (ש"ך לה). ויש מקילים לטמא את הפירות לאחר גמר מלאכה ולפני הפרשת התרומה, אבל לאחר הפרשתה לכל הדעות אסור (כפתור ופרח, רדב"ז). ההכשרה לקבלת הטומאה נעשית כאשר הפירות נרטבים באחד משבעת המשקים (לעיל ז, ז), ולאחר מכן אם יגע בהם יהודי בידו או שיגעו בכלי טמא – יטמאו. הדרך הפשוטה לטמא פירות, להתיז עליהם מים שיעברו תחילה על ידו של יהודי, שאז המים נטמאים ומיד מטמאים את הפירות. אבל ידו של גוי בעודו חי אינה מטמאה את המים. ואף שגזרו חכמים על הגויים טומאת זב וזבה, אין שורפים על כך תרומה, הואיל וזו טומאה מדברי חכמים שאין לה עיקר בתורה (נדה לד, א; רמב"ם הל' משכב ומושב ב, י. אמנם מת, בין גוי ובין יהודי, מטמא במגע כאבי אבות הטומאה מהתורה, ובטומאת אוהל – מת יהודי מטמא ומת גוי אינו מטמא – רמב"ם טומאת מת א, יב- יג).
[10]. מבואר בספרא (אמור ה, ו), ובתנא דבי אליהו רבה יד, שאסור לתת לבהמה תרומה שראויה למאכל אדם, מפני שמפסידים אותה בכך, ורק תרומה של פירות שראויים בשעת הדחק לאדם, ככרשינים, מותר לתת לבהמת כהן (ומה שאינו ראוי כלל למאכל אדם, פטור מתרו"מ). וכ"כ ר"ש, רע"ב (תרומות יא, ט), ראב"ד, ריטב"א וכפתור ופרח. מנגד, לדעת תוס' ורשב"א, מותר לכהן לתת לבהמתו לאכול תרומה טהורה שראויה למאכל אדם, אבל אם היא נטמאה, חובה לשורפה ואסור להאכילה לבהמתו. ולדעת רמב"ם (תרומות ט, ז) ורש"י, גם תרומה טמאה מותר לתת לבהמה, שגם באופן זה ניתן לבערה. לפי זה, לרמב"ם ורש"י מותר לכהן להאכיל את בהמתו בתרומה טהורה וטמאה, ולתוס' ורשב"א, מותר להאכיל טהורה אבל בטמאה לכאורה אסור, ולדעת ר"ש ודעימיה, לכאורה אסור להאכילה טהורה וטמאה. אולם כתב מהר"ם חביב בשו"ת קול גדול נו, שכיום שהכהנים אינם אוכלים תרומה, גם לר"ש ודעימיה מותר להאכילה לכתחילה לבהמתם, כי אין בכך הפסד. והוסיף הרב פרנק (הר צבי זרעים א, קא), שגם תרומה טמאה טוב להאכיל לבהמת כהן, שבאופן זה הכהן נהנה ממנה תוך כדי ביעורה מהעולם. וכ"כ הרב הרצוג (כתבים ופסקים ג, לב). ולמרן הרב (משפט כהן לח, א-ב), למיקל יש על מה לסמוך. ויש אומרים שנכון שלא להאכיל תרומה בידיים לבהמה אלא להניח את התרומה לפניה, רחוק ממה שמקובל, כך שגם למחמירים, הפסדה יהיה בגרמא בלבד (ר"ש סלנט, חזו"ע תרו"מ עמ' רלו).
