כאשר פודים 'מעשר שני' על כסף, צריך לפדותו על מטבע שנסחר באותו מקום, ולא על מטבע שאינו נסחר שם, שאינו נחשב שם ככסף (רמב"ם ד, ט-י).
יכול אדם להרשות לבני משפחתו וידידיו לפדות פירות 'מעשר שני' שיהיו להם על המטבע שייחד לכך, ובתנאי שיעריך שלא יעברו את מספר הפרוטות שהמטבע שלו שווה. ואם יש לו ספק, יוכל לייחד לכך שני מטבעות, אחת של עשרה שקלים ואחת של חמישה שקלים (וטוב להדביקם יחד כדי לסמנם), וייתן רשות לכולם לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול, ובכל תקופה, לפי הצורך, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. וכך יעשה עד אשר יגיע זמן 'ביעור מעשרות', שאז יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול והקטן על חתיכת פרי או יין או שמן בשווי של פרוטה. אח"כ יוכל לחזור ולהשתמש במטבעות הללו לשנים הבאות. אם פדה את הפרוטות על חתיכת פרי או אוכל, יניח אותה עטופה דרך כבוד בפח. ואם פדה על יין או שמן, ישפכם בכיור, אבל לא באסלה.[15]
כאשר אדם פודה פירות 'מעשר שני' שלו על מטבע של חבירו, אינו מוסיף חומש, אלא יאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה במטבע שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני" (רמב"ם ה, א; ח).
כאשר פירות 'מעשר שני' שווים פחות מארבע פרוטות, כיוון שדמי החומש פחות משווה פרוטה, אין מוסיפים חומש, ויאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה במטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני" (רמב"ם ה, ד). טעה והוסיף חומש במקום שלא היה צריך להוסיף – יצא.[16]
כשיגיע זמן ביעור מעשרות, יפדה את כל הפרוטות על מאכל. ואמנם יש אומרים שאין לפדות כסף על מאכל (חזו"א דמאי ג, י). אולם דעת רובם המכריע של הפוסקים שפודים כסף על מאכל. ויש אומרים שאין לפדות על מאכל שקיבל טומאה (תוס' קידושין נו, א 'במזיד'). וכך ראוי לכתחילה. אולם בדיעבד אפשר לחלל גם על מאכל שקיבל טומאה, ובכך הסבירו את המנהג המקובל בעבר לפדות את הכסף על לחם (שו"ת ר"ב אשכנזי ב'; טל אורות יו"ד א; עי' משפטי ארץ טו, טז). והר"ש סלנט נהג לפדות מטבעות מעשר שני על חתיכת סוכר. ויש שטענו, שהסוכר אינו מאכל אלא תבלין. והשיב בהר צבי (זרעים א' קטז, ח), שלעניין זה הוא נחשב אוכל. וכ"כ במנחת שלמה (ח"ג קנא). ויש שטענו שהוא מקבל טומאה. אולם המנהג המקובל בירושלים היה לפדות על סוכר, כפי שכתבו הרב טיקוצ'ינסקי והרב אליהו. וכך נהג רשז"א בתחילה, ואח"כ הורה שעדיף לפדות על חתיכה של תפוח אדמה. ע"כ (כיום לא ברור שיש בחתיכה רגילה של תפוח אדמה או כפית סוכר שווי פרוטה, וצריך לפדות על כמות שבוודאי תהיה שווה פרוטה). כשפודים על יין או שמן, לכתחילה טוב לשופכם לאדמה (לא לשם דשן), כי בכיור יש קצת ביזיון, הואיל והוא יורד לביוב. אבל כשיש בכך טורח, אפשר לשפוך לכיור, אבל לא לאסלה, כשם שאין להניח מאכל בפח בלא עטיפה.
[16]. יש שפקפקו בנוסח המקובל בישראל וחידשו להחמיר לומר "הוא וחומשו יהיה מחולל על פרוטה ורבע", שכן יש מקרים שבהם פטורים מחומש או שחייבים בו מדברי חכמים בלבד, ואם יאמרו כפי שנהוג: "הוא וחומשו יהיה מחולל על פרוטה", הקרן החייבת בפדיון תפדה בפחות מפרוטה (חזו"א דמאי טו, יא). אולם רובם המכריע של הפוסקים לא חשו לזה, מפני שכל שהפדיון נעשה על פרוטה הוא חל, גם אם התכוון להכניס את החומש ועוד מרכיבים שאין בהם צורך. שכן לא התכוון שהמעשר שני יחול על חלק מהפרוטה, והמרכיבים האחרים על החלק האחר, אלא המעשר על כל הפרוטה, וגם המרכיבים האחרים על כל הפרוטה. שהרי ממילא הפרוטה אינה כשווי האמיתי של הפירות. וכן המנהג מדורי דורות לפדות על פרוטה שבמטבע בלא שום תוספת, וכ"כ מהרח"ו בשער המצוות פרשת וילך; עולת ראיה ח"א עמ' שנג; חזון עובדיה תרו"מ עמ' קצ; הרב אליהו בסידורו, ועוד רבים.
