ה – דין התרומות בזמן הזה

כיום, אין הכהנים רשאים לאכול תרומה טהורה, הואיל והכל נחשבים טמאים בטומאת מת, ואין בידינו אפשרות להיטהר מטומאה זו בלא הזאת מי אפר פרה אדומה. כאשר התרומה טהורה, אסור לשורפה או לאבדה, אלא יש להניחה עד שתתכלה מאליה או לגונזה בקבורה. כאשר התרומה טמאה, מצווה לשורפה כדי שלא יבואו לאכול ממנה. אמנם כיוון שקשה לשרוף אותה, ולעיתים היא טהורה ואסור לשורפה, ולא תמיד האדם יודע אם היא טהורה. לפיכך, נוהגים לעטוף את התרומה ולהניחה בפח, בין אם היא טמאה ובין אם היא טהורה, שבאופן זה אין חשש שיבואו לאכול ממנה וגם אין מבזים אותה, הואיל ומניחים אותה עטופה.

כאשר מדובר בכמויות גדולות של תרומה, כל זמן שלא נטמאה, כיוון שאסור לאבדה, יש להניחה בצידי השדה עד שתתכלה מאליה. וכאשר יש חשש שיבואו לאוכלה, נכון לקבור אותה או לכסותה מעט בעפר. ואם נטמאה, מצווה לשרוף אותה, וכן אפשר לקבור אותה או לדחוס אותה באופן שתאבד ולא יבואו לאוכלה.[8]

פירות תרומה שהתערבו בפירות חולין מאותו מין, בטלים במאה. ואם התערבו מין בשאינו מינו, ואינו יכול להפריד את התרומה מהתערובת, כגון שהכל רוסק, התרומה בטלה בשישים. ואם לא היה כשיעור שהתרומה תתבטל, צריך לנהוג בכל התערובת כתרומה (רמב”ם תרומות יג, א-ב). בשעת הצורך, כדרך שמתירים נדרים כך ניתן להישאל לחכם על הפרשת התרומות והמעשרות ולבטלה (כמבואר בהלכה הקודמת).


[8]. אסור להפסיד תרומה טהורה (רמב”ם תרומות יב, א), ובספר התרומה כתב שכדי שלא יכשלו בה יש לקבור אותה. וכ”כ סמ”ג, טור שלא, יט; יש”ש, ט”ז שלא, ט. לגבי תרומה טמאה אמרו במשנה (תמורה לג, ב) שהיא נשרפת. לרש”י, רי”ד ורע”ב, הכוונה שצריך לאבדה כדי שלא יכשלו בה. ולתוס’, רמב”ן, רשב”א וריטב”א, צריך לשורפה דווקא כדין פסולי קודשים (שבת כה, א). כיוצא בזה למדנו (לעיל ב, 3) לעניין ערלה וכלאי הכרם, שנחלקו אם צריך דווקא לשורפם או שהעיקר שלא יכשלו בהם. וכתב החת”ס או”ח קפ, שאם ישרוף יקיים מצווה אבל אין בכך חובה. ומ”מ צריך להיזהר שלא יכשלו באכילתה.למעשה נוהגים לעטוף את התרומה, בין אם היא טהורה ובין אם היא טמאה, ולהניחה כך בפח. וכפי הנראה אין נוהגים להחמיר לשורפה מפני הטורח שבדבר, ומפני החשש שעד שימצאו את הדרך לשורפה יטעו לאוכלה. בנוסף לכך, דין תרומה כיום מדרבנן, ובספק, הלכה כרש”י ודעימיה, ואף כשהתרומה מהתורה, כתבו התוס’ (שבת כה, א), שיש ספק אם דין השריפה מדאורייתא. וטעם עטיפתה, כדי שלא תתבזה, שכן למדנו שאסור לבזות את התרומה ואפילו כשהיא טמאה (ירושלמי שביעית ח, ב; המעשר והתרומה א, הערה לט). ואמנם יש טוענים, שאם היא טהורה, בכך שמניחים אותה בתוך שקית בפח גורמים לאיבודה, שהיא נרקבת מהר בשקית, ועוד שגורמים לעובדי התברואה לאבדה בהנחתה בפח המרכזי, ששם השקית תקרע והתרומה תתבזה ותתנוול. אולם למעשה, אין וודאות שהתרומה נרקבת מהר יותר בשקית (עי’ פנה”ל שביעית ד, 2), וגם יש סיכוי סביר שהשקית לא תקרע בפח המרכזי, ואם כן מדובר בספק גרמא ודבר שאינו מתכוון, ואין בזה איסור.

כאשר מדובר בכמויות גדולות של פירות תרומה טהורה, ויש חשש שיבואו לאוכלם, הציעו להתיז עליהם ריח דוחה, שהואיל ואפשר לשוטפו אין הוא גורם לאובדן הפירות. אבל אין לעשות מהפירות קומפוסט באופן שמזרז את ריקבונם (עי’ ב’התורה והארץ’ ח”ד במאמרו של הרב עזריאל אריאל).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן