יא – מתן המעשרות למעשה למכירי לוויה ועניים

אחת הדרכים הטובות לקיום מצוות נתינת המעשרות בימינו, שבעל הפירות יסכם מראש עם לוי תלמיד חכם שיקבל ממנו את ה’מעשר ראשון’, וייתן ללוי הלוואה כספית כנגד המעשרות שהוא עתיד להפריש בשנה הקרובה. בכך לוי זה נעשה ‘מכר לוויה’ שלו, היינו לוי המוכר כמי שמקבל את מעשרותיו, ואזי מיד לאחר הפרשת המעשר, פירות המעשר עוברים לרשותו בלא צורך בפעולת קניין. ובכל עת שבעל הפירות יפריש מעשר, יחשב את שוויו, ויפחית אותו מן ההלוואה שהלוי חייב לו, ובכך פירות המעשר יחזרו לרשותו. כאשר מחיר פירות המעשר יגיע לשווי ההלוואה – ההלוואה תמחק, ושוב ייתן בעל הפירות הלוואה נוספת ללוי, ושוב יפחית מסכום ההלוואה את שווי המעשרות. כך גם אפשר לעשות עם עני לגבי ‘מעשר עני’ (רמב”ם מעשר ז, ה-ו).

לפריעת ההלוואה מחשבים את מחיר הפירות לפי השער הזול של הפירות, שאם בתחילת העונה מחירם גבוה ובאמצע העונה נמוך, יש לחשב במשך כל העונה את מחיר הפירות לפי שערם הנמוך. ואין בכך ריבית, הואיל ואין זו הלוואה רגילה, אלא הלוואה שמשמשת מקדמה עבור פירות המעשר, והחזרתה תלויה בדמי פירות המעשר, ואם לא יהיו פירות מעשר כנגדה, ההלוואה תמחק (גיטין ל, א; רמב”ם מעשר ז, ז).[13]


[13]. כשם שאפשר לתת את ההלוואה ללוי או לעני, כך אפשר לתת אותה לישיבה שמעניקה מלגות לאברכים שהם לוויים או עניים, או מעסיקה רבנים לוויים.המחיר שהחקלאי צריך לשלם עבור פירות המעשר הוא כפי שוויים בשדה בגמר האיסוף, בלא שום טיפול נוסף, שכן בעל הפירות אינו צריך לסחור בפירות המעשר עבור הלוי. נמצא שאם החקלאי מקבל מהסיטונאי בין 1,000 ל-3,000 ₪ עבור טון פירות, יתכן שמחיר טון פירות מעשר הוא כ-700 ₪. ראשית, מפני שמחשבים לפי שער הזול, שהוא 1,000 ₪. שנית, החקלאי אינו צריך לטפל בפירות המעשר של הלוי ובמציאת קונה, אלא הלוי צריך לבוא לשדה לקחתם. ואולי בעל השדה בזכות קשריו וניסיונו מצליח למכור את הפירות ב-1,000 ₪, אבל אדם אחר היה משיג כ-700 ₪, נמצא אם כן שזה שוויים האמיתי של הפירות. בכל אופן חישוב מורכב זה צריך להתבצע ביושר וביראת שמים, כדי שלא לקפח את הלוי והעני. וכשיש לחקלאי ספקות, יתייעץ עם רב או מומחה שיחשב את המחיר בלא פניות לצד מסוים. ובזכות המעשרות יזכה להתעשר.

כמובן שיש להחשיב את המעשר הראשון ומעשר העני כמעשר כספים וחומש, שכן מעשר כספים וחומש תוקנו כתחליף לתרו”מ משאר הרווחים שיש לאדם. אמנם יתכן שההוצאה עבור מעשר ללוי ולעני תהיה גדולה יותר, שכן הם ניתנים מכלל הפירות, בלי ניקוי ההוצאות עבור עבודת גידולם, השקייתם ודישונם, ואילו מעשר כספים מפרישים מהרווח הנקי בלבד. מנגד, כיוון שמעריכים את פירות המעשר לפי ערכם הנמוך כמבואר לעיל, יוצא שהמעשר ללוי אינו מכלל כל הרווחים אלא מעשר מכשליש המחיר שהחקלאי מקבל עבורם ואולי אף פחות. ואף בשנה השלישית והשישית שבהן עליו לתת עוד מעשר לעני, לא בטוח שמדובר ביותר מחומש מרווחיו, שזה השיעור שצריך לתת למצווה מן המובחר (שו”ע יו”ד רמט, א). (ואם ייתן את המעשרות לישיבה יקבל החזרי מס). בכל אופן מצד הדין, גם אם עלות התרו”מ יותר מחומש, החיוב נותר במקומו. וכאשר כל החקלאים מקיימים את המצווה כהלכתה, כולם מרוויחים מקיום המצווה. אמנם במצב שיש חקלאים שאינם מקיימים את המצווה כהלכתה, אין לתבוע מהחקלאים הדתיים, שצריכים להתחרות בהם, לתת יותר מחומש מרווחיהם, ובשעת הדחק אין לדרוש מהם לתת יותר ממעשר נטו מרווחיהם כדין מעשר כספים. ואם המעשרות עולים לסך גבוה יותר, יש לבקש מהלוי והעני לנהוג טובה עם החקלאי ולהחזיר לו חלק מהפירות שקיבלו. ובדוחק גדול היו מקילים לבקש מהלוי ומהעני לוותר על כל המעשר כמעט (כמבואר בהערה 11).

עניין ‘מכירי כהונה ולוויה’ התבאר בגיטין ל, א. וברמב”ם מעשר ז, ו, מבואר שיש גם ‘מכירי עניים’. יש שהתלבטו כיצד נעשה הלוי ל’מכר’ (משפטי ארץ יז, י), ונראה פשוט שההתלבטות שייכת בהלוואה קטנה, אבל מי שהעניק בתחילת העונה הלוואה משמעותית ללוי עבור מעשרותיו – הלוי נעשה בזה ‘מכר’. ה’מכר’ קונה את המעשר בלא קניין, מפני ששאר הלוויים מסתלקים מהמעשר (רש”י שם), או מפני שבעל הפירות התחייב על כך ל’מכר’, ואסור לו להפר את דבריו (תוס’ ב”ב קכג, ב, ‘הכא’).

גם אם בעל הפירות שכח להעניק הלוואה נוספת למכר הלווייה, יעברו פירות המעשר לרשותו, שהואיל וכבר התרגל לתת לו את המעשר, הוא נעשה ‘מכר לווייה’ שלו, שקונה בלא קניין את המעשר הראשון שלו. ויזדרז לשלם ללוי את שווי המעשר, ויעניק לו שוב הלוואה כדי להמשיך לקיים את מתן המעשר על סמך אותה הלוואה. חקלאי שזוכה לתת מעשרות גדולים, רשאי לקבוע כמה לוויים שיקבלו ממנו את המעשר, ולכתחילה עדיף לעשות זאת באמצעות ישיבה או גבאי צדקה. ועי’ בהרחבות.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן