ג – מוקף

מצווה להפריש תרומה גדולה מן המוקף, כלומר מפירות שקרובים וסמוכים זה לזה, באופן שניתן להקיפם יחד. בדיעבד, המפריש תרומה גדולה שלא מהמוקף – קיים מצוותו (רמב"ם תרומות ג, יז; כ). כיוון שגם 'תרומת מעשר' נקראת תרומה, נהגו חכמים להפריש גם 'תרומת המעשר' מהמוקף.[4]

אם הפירות מונחים בשדה פתוח, יש לקרבם זה לזה (שו"ע יו"ד שכה, ב). פירות שמונחים בתוך חדר אחד, גם כשחלקם בצד אחד וחלקם בצד שני, קירות החדר עושים אותם מוקפים. ואפילו אם הם מונחים בתוך כלים פתוחים, החדר מצרפם (שו"ע שלא , כו).

כשעומדים לארוז את הפירות בקופסאות או בבקבוקים או בשקים סגורים, לכתחילה יש להפריש מהם תרומות ומעשרות לפני כן, הואיל ויש סוברים שהאריזות הקבועות מפרידות בין המאכלים ואינם נחשבים מוקפים יחד. ובשעת הצורך אפשר לקרבם זה לזה ולתרום גם על הפירות שבתוך האריזות. אמנם חביות או בקבוקי יין, שהיין שבהם ממשיך להתיישן ולהשתבח, כיוון שמקפידים שיישארו סגורים כדי שלא לפגום ביין, מה שבתוך כל חבית או בקבוק מופרד לעצמו ואינו נחשב מוקף עם חברו, ולכן יש לתרום על היין לפני שסוגרים אותו בחביות או בבקבוקים. או שיתרמו מכל חבית וחבית ומכל בקבוק ובקבוק לאחר פתיחתם (רמב"ם תרומות ג, יח; שו"ע שלא, כו).

לצורך מצווה מותר להפריש שלא מהמוקף. למשל, מי שיודע שעומדים להביא לו בשבת או ביום טוב פירות טבל, רשאי להפריש מבעוד יום תרומות ומעשרות מפירות שברשותו על הפירות שעומדים להביא לו (יבמות צג, א). וכן מי שנתן בטעות לחבירו פירות טבל, ואין ביכולתו להודיע לו שיעשרם, יעשרם מפירות שברשותו, כדי להציל את חבירו מאכילת טבל (עירובין לב, א).[5]


[4]. במשנה חלה א, ט, מבואר שתרומה גדולה צריכה להינטל מהמוקף. ובמשנה ביכורים ב, ה, מבואר שתרומת מעשר אינה צריכה להינטל מהמוקף. שנאמר (במדבר יח, כח): "מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ" – אפילו "אחד ביהודה ואחד בגליל" (ירושלמי תרומות ב, א). לדעת רבים המצווה להפריש תרומה מהמוקף היא מהתורה, שנאמר: מִמֶּנּוּ (במדבר יח, כז-לב; תוס', ר"ת, ר"ש, רי"ד, תוס'-רא"ש, רשב"א, ר"ן וגר"א). ויש סוברים שהמצווה מדברי חכמים, משום שמפרישים תרומה גדולה מאומד, כפי השיעורים שתקנו חכמים, אחד חלקי ארבעים או חמישים או שישים (לעיל ז, ב), וכדי שיוכל לאמוד יפה, צריך שיראה את כל פירותיו לפניו (רדב"ז, ש"ך יו"ד שלא, מט-נ, וכן משמע מראב"ד). בכל אופן, לכל הדעות אם הפריש תרומה שלא מהמוקף – יצא, כי אף אם המצווה מהתורה, הרי זה כדוגמת המצווה להפריש מהטוב, שבדיעבד אם הפריש מהרע – יצא. ולדעת מו"ר הרב ישראלי, כיום אין חובה להפריש מהמוקף, כי גם לסוברים שדין מוקף מהתורה, הוא כדי שיוכל לאמוד כמה להפריש, וכיום שמפרישים לתרומה כלשהו אין בכך צורך (התורה והארץ ג' עמ' 134). בטעם המצווה אפשר לומר, שהרעיון הוא שהתרומה תעלה מתוך כלל הפירות, ובכך רושם הקדושה יישאר בכל הפירות שמתוכם עלתה התרומה.בבבלי גיטין ל, ב, מבואר ש'חברים' (ת"ח) מקפידים להפריש גם תרומת מעשר מהמוקף, מפני שגם היא נקראת תרומה. אלא שבתרומה גדולה זו חובה, ובתרומת מעשר מנהג שהקפידו בו 'חברים', ולכן אין צריך להקפיד בכל דיני מוקף אלא רק שיראם לפניו (רמב"ם ג, כ; ר"ש, רמב"ן, רשב"א). ולתוס' (גיטין ל, ב, 'וכי'), בתרומה גדולה מצווה מהתורה להפריש מהמוקף, וחכמים תקנו גם בתרומת מעשר. לגבי מעשרות נפסק ברמב"ם (מעשר א, ו), ובשו"ע (שלא, עא), שאין צריך להפרישם מהמוקף.

[5]. מותר לתרום על שמן שנמצא בקנקנים סגורים, אבל אין להפריש על יין שבקנקנים מוגפים (ירושלמי מעשר שני ג, ו; רמב"ם תרומות ג, יח; שו"ע שלא, כו). מפני שעל היין מקפידים שיהיה סגור כדי לשמור על איכותו (רש"ס). ולפי רדב"ז בשמן מקילים מפני שאריזתו לזמן קצר וביין מחמירים מפני שרגילים לסוגרו לזמן רב. לפי זה כאשר הפירות בקופסאות שימורים או בשקים גדולים, יש להחמיר שלא להפריש תרומות עליהם (חוט שני, משפטי ארץ יב, ט-י). כיוצא בזה הורה הרב אליהו. אמנם בשעת הצורך, אפשר לסמוך על דעת רש"ס, שרק ביין יש להחמיר, ולתרום על הפירות שבתוך הקופסאות והשקיות הסגורות. ויש לצרף לכך את דעת הרב ישראלי, שסובר שכיום לכתחילה מותר לתרום שלא מהמוקף. וכאשר יש חשש שייכשלו באכילת טבל, אפילו בבקבוקי יין, מותר לתרום שלא מהמוקף.

כתבתי שכדי לקיים דין מוקף אין צורך שהפירות או הכלים הפתוחים יגעו זה בזה, מפני שכך דעת רובם המכריע של הפוסקים. וכ"כ רמב"ם (תרומות ג, יח), ר"ש, רא"ש, רשב"א, טור, שו"ע שלא, כו; ערוה"ש זרעים סב, י. אמנם לר"ת כאשר הפירות במקום פתוח בלא קירות שמקיפים אותם, צריך שיגעו זה בזה, וכ"כ הגר"א (שכה, ח) לגבי כלים פתוחים שצריך שיגעו זה בזה (במשפטי ארץ יב, ח, החמיר כדעת היחידים).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן