חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

כא – חֵלֶב וגיד הנשה וניקור

א – איסור חֵלֶב

החלבים הם חלק מהשומנים שבבשר הבהמה, וכאשר מקריבים בהמה לה', מצווה להקטיר את חלביה ולהזות את דמה על המזבח. כהמשך לכך אסרה התורה לאכול חֵלֶב ודם, שהואיל והחֵלֶב ראוי להיות מוקטר לה', ואת הדם מזים על המזבח, אסור לישראל לאוכלם. שנאמר (ויקרא ג, יד-יז): "וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים… וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה'. חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (איסור דם יבואר בפרק הבא).

איסור חֵלֶב חל על שלושת מיני הבהמה: שור, כבש ועז, שהם הראויים לקרבן, שנאמר (ויקרא ז, כג): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ". אבל אין איסור חֵלֶב בשומנים של שבעת מיני החיה הטהורה, שאין מקריבים קרבן ממיני חיה. וכן אין איסור חֵלֶב במיני עופות טהורים, ואף שיש מיני עופות שכשרים לקרבן, אין לשומניהם ייחוד, שכן עולת העוף קרבה כולה על המזבח, ובחטאת העוף – כל בשרה נאכל לכהנים (חולין קיז, א). האיסור הוא לאכול חֵלֶב, אבל מותר ליהנות ממנו ולעשות בו מלאכה ומסחר (להלן לז, י).

חומרה יתירה יש באיסורי חֵלֶב ודם, שעונשם של שאר מאכלים אסורים, כגון חיות טמאות ושרצים – מלקות, ואילו עונשו של האוכל חֵלֶב ודם – כרת, מפני שהם ראויים לעלות על המזבח כקרבן לה', והאוכלם מבזה את הקודשים וכורת נפשו ממקור חייו. שנאמר (ויקרא ז, כה-כז): "כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ… כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ".[1]


[1]. במשנה כריתות א, א, נמנים כל סוגי האכילות שעונשן כרת: א) טמא שאכל את הקודש (בשר קרבן), ב) חֵלֶב, ג) דם, ד) נותר (אוכל מבשר הקרבן לאחר סיום הזמן המוקצב לאכילתו), ה) פגול (האוכל מבשר קרבן שהוקרב בכוונה פסולה לאוכלו או להקטיר את אימוריו לאחר זמנו), ו) חמץ בפסח, ז) האוכל ביום הכיפורים. שני האיסורים האחרונים הם לכאורה יוצאים מהכלל, שאינם קשורים לקרבן, אולם הם מבטאים את האמונה: איסור חמץ בפסח נועד להזכיר את יציאת מצרים והשגחת ה' על עמו, ואיסור אכילה ביום כיפורים מבטא את הברית של ה' עם עמו, שציוום לצום כדי שיכפר על עוונותיהם. בנוסף לכך, הצום עצמו נחשב כקרבן. הרי שבכל איסורי האכילה שעונשם כרת יש פגיעה בכבוד שמיים – שהוא יסוד האמונה.

איסור אכילת חֵלֶב מהתורה הוא באוכלו כדרכו, היינו מבושל, אבל בלא בישול איסורו מדרבנן. האוכל במזיד כשיעור נפח 'זית' חֵלֶב חייב כרת, ובשגגה חייב חטאת (רמב"ם מאכ"א ז, א; יד, י). האוכל כשיעור פחות מכ'זית', עובר באיסור תורה אבל אינו נענש (יומא עד, א, כר' יוחנן). התרו במי שאכל כזית חֵלֶב שיענש במלקות, לוקה, ונפטר מכרת (מכות כג, א; רמב"ם סנהדרין יז, ז. כתב בבית יוסף יו"ד סו"ס קנז עפ"י גאונים, שחייבי כריתות שרוצים כפרה, גם בלא שהתרו בהם יכולים לקבל מלקות ולהיפטר מכרת. ולמאור ורמב"ן למכות כג, א, כיוון שעשה אדם תשובה נפטר מן הכרת, אף בלא מלקות).

השוחט בהמה ומצא בה עובר מת, חלבו וגיד הנשה שלו מותרים באכילה. ואם הוא חי והלך על הקרקע, כיוון שחייב שחיטה – חלבו וגידו אסורים, ולרמב"ם גם כשלא הלך, אם שלמו לו חודשיו – חלבו אסור (רמב"ם מאכ"א ז, א-ג; טור ב"י יו"ד סד, ב. מנגד דם של שליל ועובר אסור). האוכל חֵלֶב נבילה או טריפה עובר בשני איסורים, באיסור נבילה או טריפה ובאיסור חֵלֶב (חולין לז, א).

ב – מהו חֵלֶב

החלבים דומים בצורתם ומרקמם לשומני הבהמה, אלא שהחלבים הם חתיכות שומן מגובשות וגדולות יחסית שנמצאות בשלושה מקומות בבהמה, וקל יחסית להסירן כמקשה אחת (שו"ע סד, ד), וכאשר מקריבים קרבן נצטווינו להקטירם על גבי המזבח. ואילו השומנים בלועים יותר בבשר וקשה להסירם כמקשה אחת, וכאשר מקריבים קרבן שלמים, הם נאכלים יחד עם בשר הקרבן. כיוון שהחלבים והשומנים דומים, לאחר שחתכום והפרידום מבשר הבהמה, קשה להבדיל ביניהם, ולכן אכילת חתיכה שהיא ספק שומן ספק חֵלֶב היא הדוגמא השכיחה לאכילת ספק איסור, שצריך להקריב 'אשם-תלוי' לכפרתו (משנה כריתות ד, א).

משמעות המילה חֵלֶב – מובחר, משובח ושמן. וכמו שאמר פרעה ליוסף בעת שביקש שיביא את יעקב אביו ואת אחיו למצרים: "וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ" (בראשית מה, יח). וכמו שנאמר על הבל שהביא קרבן ממבחר צאנו: "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (שם ד, ד). וכן במתן תרומה לכהן, נצטווינו להפריש את החלק הטוב שבפירות, שנאמר (במדבר יח, ל): "בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ".

נמצא אם כן שחֵלֶב הבהמה הוא החלק השמן והטוב שבבהמה, שכן השומן הוא החלק הרך והעשיר ביותר בקלוריות, והחלבים הם חתיכות השומן הנאות, ולכן אותן נצטווינו להקריב על גבי המזבח. שלושה מיני חלבים הם: א) החֵלֶב שעל הקרב – על קיבות העיכול שנקראות קרביים. ב) החֵלֶב שעל הכליות. ג) החֵלֶב שעל הכסלים – על צדדי המותניים, סמוך לחֵלֶב שעל הכליות. שנאמר (ויקרא ג, ג-ה): "וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים…".[2]


[2]. ספרא על ויקרא ז, כה: "חֵלֶב שכמותו כשר לקרב (על גבי המזבח בקרבנות שלמים וחטאת) אמרתי (שאסור לאכול), יצא חֵלֶב דפנות שאין כשר לקרב" (ולכן מותר לאוכלו). וכן דעת הגאונים והראשונים, שהחֵלֶב האסור הוא הקרב על המזבח, וכ"כ רמב"ם (מאכ"א ז, ה), תוס' (חולין צב, ב, 'אמר אביי'), רא"ש ומרדכי שם, ועוד רבים. כלומר גם שומנים שיש להם סימני 'חלבים' – "תותב קרום ונקלף", כיוון שאינם במקומות שצוותה התורה להקריב, אין בהם איסור חֵלֶב. (אמנם נראה מהרמב"ן ויקרא ג, ט, שאין בין מצוות ההקטרה ואיסור חֵלֶב זיקה מחייבת, וישנם שומנים שמוגדרים כחלבים, והם אסורים למרות שאינם מוקטרים). (בחולין מט, ב, ושו"ע מו, א, למדנו שהשומן מועיל לסתום נקבים מסוימים ולהציל הבהמה מטריפות, וחֵלֶב אינו מועיל. ואפשר שהואיל והשומן בלוע בבשר לכן הוא סותם, ואילו החֵלֶב שיש לו קרום אינו סותם).

האליה, היינו השומן שבזנב הכבש, מותרת באכילה. ואף שמקטירים אותה עם החלבים על המזבח, כיוון שאין אליה לעז ולשור, אין בה איסור, כי רק חלבים שהיו מעלים על המזבח בכל שלושת מיני הבהמה – אסורים (חולין קיז, א; שו"ע סד, ה).

ג – דיני חֵלֶב למעשה

שתי הגדרות נאמרו לגבי חֵלֶב, האחד, "תותב קרום ונקלף", היינו שהוא פרושׂ כבגד, ויש לו קרום שכאשר מקלפים אותו החֵלֶב נקלף עמו (חולין מט, ב). השני, שכל שהבשר חופה אותו עד שהוא נראה בלוע בבשר, הרי הוא שומן ומותר (שם צג, א).

הוסיפו חכמים ואסרו גם שומנים שדבוקים ונמשכים מחלבים אלו, למרות שהם בלועים בבשר, מפני שהם יונקים מהחֵלֶב. וכן אסרו חוטים וקרומים שנמשכים מהחלבים האסורים מהתורה, מפני שהם יונקים מהם. וכפי שאמרו חכמים (שם), שישנם חמישה מקומות שיש בהם חוטים וקרומים שצריך להוציאם, שלושה מהם משום חֵלֶב – בטחול, בכסלים ובכליות. בקהילות שונות נהגו להחמיר בשומנים נוספים, מפני קרבתם או דמיונם לחלבים האסורים.

בנוסף לכך, בעקבות חורבן הקהילות והגלויות, התעוררו ספקות לגבי שומנים נוספים בגוף הבהמה, ובכל ספק הנוגע לאיסור תורה צריך להחמיר. ובספקות הנוגעים לאיסורים מדברי חכמים או מחמת המנהג, מעיקר הדין היה אפשר להתיר, אולם בפועל מחמת חומרת איסור חֵלֶב והקושי להבדיל בין חֵלֶב לשומן, נהגו בדרך כלל להחמיר (להלן הלכות ח-ט).[3]

לאחר הפרדת החֵלֶב משאר חלקי הבשר והשומן, צריך להניחו במקום שלא יהיה חשש שיתערב בבשרים ובשומנים הכשרים. כיום שאין נוהגים להשתמש בחֵלֶב לנרות וכיוצא בזה, נוהגים לזורקו למקום שבו מניחים את הטריפות.


[3]. ככלל החֵלֶב הוא חתיכות השומן הנאות שאינן בלועות בבשר, וכפי שפירש רמב"ן (ויקרא ג, ט): "שם חֵלֶב בלשון הקדש: השומן הנפרד שאינו עם הבשר כדבר אחד, כי השומן המתערב בבשר, שאינו נפרד ממנו, יקרא – שומן… והחֵלֶב הוא הנפרד אשר עליו קרום ונקלף". שני כללים אמרו חכמים על איסור חֵלֶב מהתורה. א) לר' ישמעאל הכלל לגבי חֵלֶב שהוא "קרום ונקלף", היינו שיש לו קרום שכאשר מקלפים אותו החֵלֶב נקלף עמו. ולר' עקיבא הוא "תותב קרום ונקלף", כלומר בנוסף לכך הוא תותב, היינו פרוס כשמלה (חולין מט, ב). במחלוקת זו תלוי דין השומן שעל היתר של הקיבה (הקיבה עשויה כקשת, והצד הפנימי נקרא 'יתר'), לר' עקיבא מותר ולר' ישמעאל אסור. בא"י נהגו להתיר, ובבבל החמירו, ובשו"ע סד, יד, נפסק שמצד הדין מותר ונהגו בו איסור, והרמ"א כתב שיש אומרים שמדינא אסור ולכן אין להקל בו. ב) "חֵלֶב שהבשר חופה אותו מותר", ושאלו, אם כן מדוע חֵלֶב הכסלים אסור, והרי הוא מובלע בבשר, והשיבו שהוא מתגלה בעת ההליכה (חולין צג, א). בכל אופן כללים אלו הם על החֵלֶב האסור מהתורה, והוא החֵלֶב שהיו מעלים לקרבן, אבל חכמים אסרו גם מקומות שנמשכים מהחלב ובכללם חוטים וקרומים, וכדרך שאמרו בחולין צב, ב: "חוטין שבחֵלֶב – אסורין, ואין חייבין עליהן, אלמא חֵלֶב אמר רחמנא ולא חוטין" (עי' 'ניקור המבואר' עמ' עו הע' 14).

בחולין נ, א, מבואר שהחֵלֶב שעל הקשת של הקיבה (הצד החיצוני של הקיבה) אסור מהתורה. מוסכם שהחֵלֶב הפרוס כשמלה על הקיבה אסור מהתורה, אולם לגבי החֵלֶב הדבוק לקיבה תחת הפריסה נחלקו. לדעת רבנו אפרים אסור מהתורה, והוא בכלל הקרום הנקלף, וכן נוהגים ברוב קהילות ישראל, ולדעת רבנו יואל הוא מותר באכילה, וכן נהגו בני ריינוס (שו"ע סד, ט). נזכיר מקצת החלבים האסורים מדרבנן: הדבוקים לטחול על הצד שאינו גס (שם, י), הקרום התחתון הדבוק לכליה, ויש מחמירים לכתחילה לחטט אחר השומנים שבתוך הכליה (שם יב).

ד – איסור גיד הַנָּשֶׁה

מצווה מהתורה שלא לאכול את גיד הַנָּשֶׁה אשר על כף הירך הימנית ועל כף הירך השמאלית של בהמה וחיה, שנאמר (בראשית לב, לג): "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ". גיד הַנָּשֶׁה הוא הגיד הגדול שדרכו עוברים רוב העצבים של הרגל (עצב השת). תחילתו בחוט השדרה וסיומו בסוף הרגל, והתורה אסרה לאכול את החלק שעל כַּף הַיָּרֵךְ, היינו על הבשר התפוח שעוטף את עצם הירך, שצורתו כעין כף של קדירה, היינו צורה מעוגלת שהולכת ומתגבהת באמצעה. כף זו קיימת בכל מיני בהמה וחיה, ואילו לעופות, אף שיש בשר על הירך, הוא אינו עגול ככף אלא שטוח. לפיכך גיד הנשה אסור בבהמות וחיות ומותר בעופות.

בשור גדול אורכו של החלק האסור מהתורה לכל היותר שמונה ס"מ, ובכבש גדול – כארבעה ס"מ (רמ"א ק, א; ט"ז ג). חלק זה של הגיד קל להוצאה, מפני שלאחר פירוק בשר כף הירך, הוא בולט מהבשר.

הוסיפו חכמים ואסרו גם את תחילתו של גיד זה מעמוד השדרה וגם את המשכו עד סוף השוֹק. וכן אסרו את הקנוקנות של גיד הַנָּשֶׁה, היינו את ענפיו המתפשטים לתוך הבשר שעל הירך. וישראל קדושים נהגו לאסור גם את השומן שסביב לגיד ולקנוקנות. ישנו עוד גיד שנקרא חיצון, ואף אותו אסרו חכמים. שורשו בחוט השדרה, כשתי חוליות לפני תחילת גיד הנשה, ומשם הוא נמשך אל הצד החיצון של בשר הירך וחודר לתוכו (שו"ע סה, ח). גיד זה שני בחשיבותו בהעברת העצבים לרגל.

הוצאת כל החלקים האסורים מדברי חכמים ומחמת מנהג ישראל היא מלאכה מורכבת שמצריכה לימוד, כיצד לחתוך את הבשר באופן שבחיתוכים מעטים יחסית יהיה אפשר להסיר את הגיד עם ענפיו ושומנו.

למרות שטעמו של גיד הנשה קלוש מאוד, כיוון שאסרה אותו התורה, האוכלו עם הירך, למרות שלא נהנה מטעמו – עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. לקנוקנות ולשומן שסביב הגיד, שאסורים מדברי חכמים ועל פי המנהג – יש טעם, ולכן אם בישלו אותם בתבשיל, כל שטעמם מורגש בתבשיל, התבשיל אסור באכילה. גִּיד הַנָּשֶׁה אסור באכילה ומותר בהנאה (שו"ע סה, ט-י).[4]


[4]. לחכמים גיד הנשה הצמוד לבשר התפוח של שתי הרגליים אסור מהתורה, ומדברי חכמים צריך להוציא את כל משכו של הגיד מעמוד השדרה ועד סוף השוק, וגם את הגיד החיצוני, וגם את הקנוקנות, היינו ההסתעפויות שלהם אל תוך הבשר. ולר' יהודה רק גיד הימין שתחת הירך אסור ללא הסתעפויותיו, אבל הוא אסור מהתורה לאורך כל הירך (חולין צ, ב; משנה וגמרא חולין צו, א-ב; ברייתא צב, ב). והלכה כחכמים (שו"ע סה, ח).למנהג אשכנז ורבים מיוצאי ספרד, 'הגיד החיצון' שאסרו חכמים הוא גיד העצבוב המשני שיוצא מחוט השדרה שתי חוליות לפני גיד הנשה, ועובר בצד החיצוני של הירך. החלק האסור בגיד זה מתחיל בתחילת הירך ומסתיים כמו הגיד הראשי – בפרק שבין השוק לארכובה. למנהג תימן וחלק מיוצאי ספרד, הגיד החיצוני שבירך מותר באכילה, והגיד החיצון שאסרו חכמים הוא ההסתעפות המשנית מגיד הנשה אל השוק. למעשה, מנהג ישראל להחמיר כשתי הדעות. למנהג תימן הקנוקנות האסורות הן ההסתעפויות הראשיות מהגיד הראשי אל בין השרירים, ואילו למנהג אשכנז וספרד, כפי ה'ניקור הירושלמי', הוא כולל גם הסתעפויות משנה שחודרות אל תוך השרירים וחלקן מגיעות עד העצם, וכדי להוציאן צריך לשבור את העצם (רמ"א סה, ח).

אכל את כל הגיד האסור מהתורה, אפילו אין בו שיעור כ'זית', או אכל חלקו אבל היה במה שאכל שיעור כ'זית' – חייב מלקות (משנה חולין צו, א; רמב"ם מאכ"א ח, א). מבואר בחולין צט, ב, שנחלקו התנאים "אם יש בגידין בנותן טעם". ביאר בחוות דעת ק, ז, שהכל מודים שיש בו קצת טעם, אלא נחלקו האם טעם קלוש זה מסוגל לתת טעם בתערובתו. וסיימה הגמרא: "והלכתא אין בגידין בנותן טעם". אבל בשמנונית של הגיד יש נותן טעם ואוסר תערובתו כל עוד טעמו מורגש (רש"י, רי"ף, רמב"ם ועוד, שו"ע סה, ט; ושלא כתוס' צז, א, 'שאני').

לר' יהודה גיד הנשה מותר בהנאה, ולר' שמעון אסור בהנאה (פסחים כב, א). מקובל שבמחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון הלכה כר' יהודה (עירובין מו, ב), וכן פסקו רוב הראשונים והאחרונים, והרמב"ם (מאכ"א ח, טו) ושו"ע סה, י. אמנם יש שהחמירו, אבל התירו למכור לגוי את הירך כולו, מפני שאין הגוי מוסיף תשלום על הגיד שאין בו טעם (תוס' חולין צט, ב, סמ"ג). גם בזוהר מובא להחמיר (מאמר ר' ייסא סבא ח"א קע, ב), וכ"כ כמה אחרונים שנכון לכתחילה. אמנם גם למחמירים מותר לתפור בו ספר תורה, כי מצוות לאו ליהנות נתנו (דרכי תשובה סה, פג, בשם שו"ת מעשה אברהם יו"ד כז).

ה – יסוד האיסור במאבקו של יעקב אבינו

יסוד טעם איסור גיד הנשה מבואר בתורה (בראשית לב, כג-לג). לאחר שיעקב אבינו ניצל מחותנו, לבן הארמי, שביקש להורגו, והחל להתכונן למפגש עם עשיו אחיו שאף הוא ביקש להורגו. "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ". אמרו חכמים (חולין צא, א) שחזר ועבר את הנהר כדי להביא פכים קטנים שנשכחו שם, מפני שהצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, לפי שאין פושטים ידיהם בגזל. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה". כלומר, בכך שאיננו אוכלים את גיד הנשה שבו נפצע יעקב אבינו אנו זוכרים את מורשתו, שבמסירות ובגבורה הקים את משפחת ישראל והשיבה לארץ.

אף שטעם המצווה קשור למעשה שהיה עם יעקב אבינו, נצטווינו שלא לאכול את גיד הנשה בעת שניתנה התורה לישראל על ידי משה רבנו בסיני, ובתורה צורפה המצווה לסיפור המעשה, כדי ללמדנו את טעמה (חולין ק, ב). אמנם כפי הנראה, גם לפני מתן תורה נהגו בני משפחת יעקב שלא לאכול את גיד הנשה, אלא שמנהגם התבסס על תחושה פנימית ולא על מצווה מחייבת (עי' רמב"ם פהמ"ש חולין ז, ו; מלכים ט, א, כס"מ שם).

ו – סוד איסור גיד הנשה

אמרו חכמים (חולין צא, א; בר"ר עז, ג) שאותו מלאך שנאבק ביעקב היה שרו של עשיו, ועלה מאבקם עד כיסא הכבוד, מפני שהוא נוגע ביסודות האמונה. שרו של עשיו מבקש שהעולם הזה יתנהג לפי טבעו, ואילו יעקב אבינו מבקש לתקנו על ידי אמונה, ערכים ותורה. וכשראה מלאכו של עשיו שאינו מצליח לגבור על יעקב מפני חוזק אמונתו, הכהו במקום תורפתו, בגיד הַנָּשֶׁה, ואע"פ כן יעקב התחזק נגדו ולא שחררו עד אשר הודה לו וברכו.

דרך גיד הַנָּשֶׁה עוברים העצבים המרכזיים שברגל, ומבחינה רוחנית הוא המחבר את הראש והלב שמבטאים את המחשבות והרגשות – אל הרגליים שמבטאות את המעשים. הפגיעה בגיד הַנָּשֶׁה ביטאה את טענתו של עשיו: אמנם הדיבורים על אמונה וערכים – גבוהים ויפים, אבל בפועל אין אפשרות להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש, כי בעולם הזה החטאים תמיד גוברים על הערכים והאידיאלים. לא זו בלבד, אלא שבניסיון להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש יש משום חילול הקודש, כי הקודש נועד לשמיים, ולכן הצדיקים שמנסים ללכת בדרכי ה' בעולם הזה נופלים בחטאים. נָּשֶׁה לשון חולשה, שכחה ושינוי, שתוך המעבר אל הרגליים ועולם המעשה, הרעיונות הטובים נחלשים ונשכחים, ואף משתנים לרעה, שכן גיד הנשה עובר סמוך למקום התאווה.

אמרו חכמים (חולין צא, א), שסיבת חזרתו של יעקב אבינו בחשכת הלילה אל מעבר לנהר היתה כדי להביא פכים קטנים שנשכחו, ואז המלאך תקף אותו. פכים קטנים אלו רומזים לחלשים ולחוטאים שבישראל, שגם עליהם לא רצה יעקב אבינו לוותר, מפני שבלעדיהם כנסת ישראל חסרה ולא תוכל לתקן את העולם. כי חולשתם אינה מפני רוע לבבם, אלא מפני שתפקידם קשה מאוד, לגלות את הקדושה בתוככי המציאות המעשית והחומרנית, ולעיתים עד שהם מצליחים לתקן את כל הנטיות החומריות, תאוות העולם מתגברות עליהם ומחטיאות אותם. המקום המכוון ביותר לפגיעה בנפשות אלו בגוף יעקב אביהם של ישראל הוא גיד הנשה, שקרוב למקום התאווה, והפגיעה בו יוצרת ניתוק בין המחשבות והרגשות העליונים לעולם המעשה על כל תאוותיו. זהו שאמרו חכמים, שבהכאה שהיכה מלאכו של עשיו את יעקב אבינו, היכה באנשי המעשה שמחזיקים את אנשי התורה, שיחלשו וישכחו את השותפות שלהם בקיום התורה ולא יחזיקו תלמידי חכמים (זוהר ח"א קעא, א).

רמז נוסף יש בגיד הנשה, שלמרות חשיבותו העצומה, שדרכו עוברים העצבים לרגליים, אין לו טעם, וכדוגמת האנשים שעוסקים בעולם המעשה, שפעמים רבות בתחילת רצונם ללמוד תורה ולקיים את המצוות, אינם זוכים להרגשה טובה, כי העולם הזה על כל תאוותיו מסתיר את האור שבתורה ומפריע לגילוי העונג והשמחה שבמצוות. כאותה ערבה שבארבעת המינים שאין לה טעם ואין לה ריח, אבל היא חייבת להיות בארבעת המינים, וכל התיקון תלוי בה (פנה"ל סוכות ד, ב-ג). וכיוון שלעיתים אין לאנשי המעשה הנאה בעת עשיית המצווה, רבים מהם נוטים לחטוא. אולם בסוף זרחה ליעקב אבינו השמש וגבר על המלאך, וכפי שלבסוף רשעי ישראל יתוקנו, וערכי הקודש יתגלו בעולם המעשה, וכל התאוות יתוקנו ויתהפכו לטוב, ואף הערבה וכל עצי הסרק שבארץ ישראל יתנו פירות (כתובות קיב, ב). אלא שכדי שלא ניגרר אחר החולשות והחטאים, נצטווינו שלא לאכול את גיד הנשה, שייעודו מקודש – חיבור הערכים העליונים לעולם המעשה, ואכילתו מבטאת את שכחת הרעיון ונפילתו.

אמרו חכמים (בר"ר עז, ג), שהפגיעה בגיד הנשה פגעה "בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות, שהן עתידים לעמוד ממנו (מיעקב אבינו)". מפני שבלא אנשי המעשה המחוברים אליהם בשלימות, אין הצדיקים יכולים להגשים את הרעיונות שלהם במציאות, ואין הנביאים יכולים לבטא באופן יציב ומדויק את רעיונות נבואתם. בעקבות זאת גברו החטאים וגרמו להריגתם של הצדיקים עם שאר בני העם בימי השמד והאימה, כשהחושך כיסה את הארץ. ואע"פ כן, עמד יעקב אבינו בגבורה כנגד שרו של עשיו עד עלות השחר, וכשהחל האור להאיר, התברר למלאך שיעקב אבינו צודק, ונאלץ להודות לו ולברכו. ומעשה אבות סימן לבנים, שיעמדו בגבורה כנגד כל הקמים עליהם לכלותם, עד שיזרח אור גאולתם, וכל המקטרגים יבקשו לברכם ומלכות הרשעה כעשן תכלה. ואז הגיד שנשה וזז ממקומו, יחזור למקומו, ויושלם הקשר שבין עולם הרוח ועולם המעשה.[5]


[5]. בחינוך ג', מצווה זו רומזת לצרות הגלות שסובלים ישראל מיד העמים ובני עשיו, ואע"פ כן יהיו בטוחים שיחזיקו מעמד ותזרח להם השמש וייגאלו. בזוהר ח"א קעא, א, מבואר שפגיעת המלאך היתה בתמכי רבנן, ועל ידי כך נחלש כוח התורה, לפי שלא היה להם ללומדי תורה על מה לסמוך, שהרגליים סומכות הראש. וכן אמרו בחולין בפרק 'גיד הנשה' צב, א, ששלחו מארץ ישראל לבבל, שיבקשו רחמים "איתכליא (פירות היינו ת"ח) על עליא (העלים היינו עמי הארץ), דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא". וכן ביאר ר' צדוק מלובלין בקומץ המנחה ב, פ.

עוד אמרו חכמים (בר"ר עז, ג) שהפגיעה בגיד הנשה פגעה "בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות, שהן עתידים לעמוד ממנו". ובזוהר ח"א קעא, א, שפגע בנביאים שאינם יכולים לקבל נבואתם בעמידה אלא בנפילה (זולת משה רבנו), וזה מבטא חולשה בביטוי השלם, המדויק והמעשי של הנבואה. עוד מובא שם במדרש הנעלם, ששס"ה גידים כנגד שס"ה ימים, ואיסור גיד הנשה כנגד יום תשעה באב. כיוצא בזה מבואר בספר העקדה שגיד הנשה "נוטה לחטא ושמץ טומאה". והמלבי"ם כתב שבגיד "זה צרורה התאווה והחומריות". וב'אור החיים': "גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו".

יש אומרים שטעם המצווה להזכיר לישראל שלא נהגו בני יעקב כראוי שלא באו עם אביהם ולכן הסתכן, והמצווה תזכיר לסייע להורים וללוות אנשים שהולכים במקום סכנה (ריב"א, רא"ש, דעת זקנים מבעלי התוס', חזקוני). ויש אומרים שהמצווה אות וסימן לגבורתו של יעקב אבינו (רשב"ם, ר' יוסף בכור שור).

ז – סדר הניקור

'ניקור הבשר' הוא מלאכת ניקוי בשר הבהמה מהחֵלֶב ומגיד הנשה. כדי ללמוד תחום הלכתי חשוב זה, שבו תלויה כשרות הבשר, צריך להכיר היטב את איבריה הפנימיים של הבהמה, לראות בפועל מהם החלבים האסורים ומהו גיד הנשה והסתעפויותיו ושומנו האסורים, וללמוד ממנקר מנוסה כיצד חותכים את איברי הבהמה ובשרה כדי להוציא את החלקים האסורים. וכפי שכתב הרמ"א לעניין ניקור חלבים וגיד הנשה (סד, ז; סה, ח): "ואין ללמוד סדר הניקור, (אלא) רק במראית עין מן המומחה הבקיא בניקורו".

כיוון שהלכות ניקור נלמדות במסורת, יציבות העברתן מדור לדור נפגעה מאוד בטלטולי הגלויות, וככל שארכה הגלות ורבו המקרים שקהילות נחרבו והעברת מסורתן נפגעה, התעוררו בהלכות ניקור יותר ספקות, וכדי לצאת מהספק, נצרכו ישראל קדושים להחמיר יותר ויותר. כך מצינו שכבר בראשית תקופת הראשונים, מפני הספקות נטו להחמיר מעבר לחובת ההלכה, וכדברי רבי יעקב בן הרא"ש (חי לפני כ-700 שנה), שהעתיק בספרו 'ארבעה טורים' (יו"ד סה), את סדר הלכות הניקור שכתב רבי יצחק בעל העיטור (לפני כ-850 שנה), ובסוף דבריו העיר: "זה החכם החמיר, והמחמיר תבא עליו ברכה". וביאר רבי יוסף קארו בפירושו 'בית יוסף': "מפני כמה מקומות שהצריך לנקר ולהוציא, ואין להם יסוד ושורש כמו שביארתי כל אחד במקומו…"

ועדיין היו כל ישראל שוחטים ויודעים להוציא את החלבים וגיד הנשה וחוטי הדם, ופעמים רבות נשים היו אחראיות על ניקור הבשר והכשרתו מדם. וכפי שכתב רבנו ירוחם (תוא"ו טו, ה, יד, לפני כ-700), שמוסכם על כל הפוסקים שנשים נאמנות על ניקור הבשר כמו שנאמנות על השחיטה. ויש ראשונים ומהם ר' אברהם בן נתן (חי לפני כ-800 שנה), שאף ביקרו בספריהם את מנהג הנשים שנוטות להחמיר יתר על המידה ומסירות שומנים מותרים מחשש חֵלֶב. מנגד, בספר האגור (נתחבר לפני כ-600 שנה), כתב על שומן מסוים באזור המותניים שצריך להסירו, אולם רבים אינם מקפידים להסירו "זולת קצת נשים כשרות שמנקרות גם החֵלֶב שתחת הקרום ההוא ויישר כחן" (ב"י סד, ז; סד, יב, ב).

ככל שארכה הגלות, קהילות נוספות נחרבו, ועד שהשתקמו והקימו קהילות חדשות, התעוררו במסורת הניקור ספקות נוספים, והוצרכו להחמיר יותר, וכבר נדרשה מומחיות רבה למלאכת הניקור. וכפי שכתב רבי שלמה לוריא (יש"ש חולין א, ב, לפני כ-450 שנה), שאמנם בימי הראשונים סמכו במלאכת הניקור על כל אדם כשר, אולם עתה אין סומכים, כי "בימי הקדמונים לא החמירו כל כך בניקורם כמו עתה, כי מדין התלמוד אין הניקור קשה כל כך, רק שהוסיפו עליו אחר כן, כמו שהחמיר בעל העיטור בסדר הניקור, ובארץ אשכנז החמירו יותר ויותר בעניין חטיטת הקנוקנות וקליפת הבשר מהחֵלֶב וכמה ורידים מדם". והמשיך לבאר שאמנם רוב החומרות מדברי חכמים, ובהן אפשר לסמוך גם על מי שאינו מלומד, אולם בהלכות אלו הדינים מורכבים, והציבור אינו יודע מה אסור מדברי חכמים ומה מהתורה, מה משום חֵלֶב ומה משום גיד הנשה או קנוקנות ומה משום דם, ולכן אפשר לסמוך רק על מנקר שידוע "שהוא איש ירא אלוקים, ובקי במלאכת הניקור".[6]


[6]. בחולין ט, א, למדנו שאסור לאכול משחיטתו של מי שאינו יודע הלכות שחיטה, אבל לא אמרו זאת על ניקור ומליחה. אמנם למדנו (חולין צג, ב) שטבח שנמצא אחריו חֵלֶב כשֹעורה מעבירים אותו, ואם היה כזית אף הענישוהו במלקות. כנראה שלא בדקו מראש את הטבחים, מפני שכל זמן שדובר על החלבים האסורים מהתורה, ניתן היה לבדוק אם נוקרו, היינו אם נותר חֵלֶב. ואמנם הוסיפו חכמים עוד סייגים, כפי שאמרו חכמים (חולין צג, א) שצריך להוציא חוטים וקרומים מחמישה מקומות, שלושה משום חֵלֶב – בטחול, בכסלים ובכליות, ושני חוטים משום דם – בכתף ובלחי, ושני קרומים משום דם – בביצי הזכר ובמוח (להלן כב, ד). אולם עדיין היה אפשר לסמוך על רוב הציבור, גברים ונשים, שידעו לנקרם כהלכה, ואף לראות בבשר אם נוקר כהלכה. וכך נמשך הדבר גם כשהוסיפו עוד חומרות בימי הגאונים והראשונים. אולם בימי האחרונים, כשגברו החששות והחמירו בעוד הסתעפויות שומניות שליד החֵלֶב וקנוקנות גיד הנשה, כבר לא יכלו לסמוך על כלל הציבור, וכבר היה קשה מאוד לבדוק אחר המנקר אם ניקר כהלכה, כי על פי החומרות הנהוגות, לאחר הניקור – הבשר כבר חתוך מדי ולא ניתן לשחזר את מיקום השומנים האסורים והמותרים. לפיכך הוצרכו לקבוע שרק מי שידוע כירא שמיים ובקי במלאכתו יעסוק בניקור (ראו עוד ב'מסורת הניקור' עמ' רנד-רנח).

בנוסף להסבר העיקרי שכתבתי אודות טלטולי הגלויות, כתב השל"ה הסבר כללי ופנימי לתוספת החומרות (בית חכמה תליתאה): "הנה אנחנו רואים בכל דור ודור החומרות מתפשטות. בימי משה רבינו ע"ה לא נאסר רק מה שקיבלו בהדיא בסיני, אמנם הוסיף איזה תקנות, לאיזה צורך שראה, וכן אח"כ הנביאים והתנאים בכל דור ודור ודורשיו. והעניין, ביותר שיש התפשטות זוהמת הנחש, צריך ביותר לגדרים, ופורץ גדר ישכנו נחש. והקב"ה צווה שס"ה לא תעשה שלא לעורר זוהמת הנחש, ובהתפשט זוהמת הדור, צריך להתפשטות יותר איסורים, ואילו היה כן בזמן מתן תורה, היה כתוב כן בתורה. אבל זה נכלל במה שאסרה התורה, כי הכל עניין אחד. ולכן צווה השם יתברך עשו משמרת למשמרתי (מו"ק ה, א), כלומר, הכל לפי העניין. ממילא בכל דור ודור, כשראוי להוסיף חומרות, אז הכל הוא מדאורייתא, כי מאחר שמתפשטת זוהמת הנחש, ויוצאת יותר מכוח אל הפועל, הנה הקב"ה ברא יצר הרע, ברא תבלין (קדושין ל, ב). כי אז צריכים אנחנו להתעוררות עליון, להמשיך האיסורין מכח אל הפועל, עד לעתיד נתדבק במקור העליון. ודי בזה למשכיל ולמבין". ואם נצרף דבריו להסבר העיקרי שכתבתי למעלה, הרי שככל שארכה הגלות ורבו הניסיונות, נצרכנו ליותר סייגים. (ובפרט באיסור גיד הנשה המבטא את הקושי בהתמודדות עם תאוות עולם המעשה כפי שהתבאר לעיל הלכה ו).

אמנם התגברות זוהמת הנחש אינה התהליך העיקרי, אלא העיקר הוא בירור הניצוצות של הטוב מהרע, וכנגד כל גילוי טוב מתעוררת זוהמת הנחש, שכדי להימנע מפגיעתה נוספו סייגים. וכשיבנה המקדש נחזור לדין היסודי בלא חומרות נוספות, כמבואר בסוף הלכה ט. נשלים בדברי מרן הרב קוק (שמונה קבצים ו, קכד): "ובנגיעת שרו של עשו בכף ירך יש פגימה של טומאה, שמפני זה סובלים ישראל הגלויות. אבל זה גרם להכרח של חומרות יתירות, וחֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִם… צָפַנְתִּי לָךְ. והחומרות הן נטיות מדרך האמצעי, כצולע ההולך בנטייה, והן הן יוסיפו עטרות חדשות, מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד… אלמלא פגימת הכף דיעקב לא היה יכול עשו להתקן… אבל על ידי פגימת הירך… נתמעט האור, וכח החיים העליונים נעשה שופע בהפסקות, שאפשר גם לכלי קטן… לקבל משם…"

ח – מנהגי החלק האחורי

מפני הקושי שבמלאכת הניקור, בקהילות רבות בדורות האחרונים, העדיפו למכור לנוכרי את החלק האחורי של הבהמות, שבו נמצאים כמעט כל החלבים האסורים וגיד הנשה והסתעפויותיו. הראשון שהזכיר מנהג זה (לפני כ-500 שנה), היה הרדב"ז (א, קסב), שכתב שכך נהגו במצרים, "ומנהג יפה הוא שאין הכל בקיאים בניקור". וכן כתב השל"ה שראוי לנהוג, וכן נהגו בקהילות רבות באירופה. אמנם לא קבעו זאת כמנהג מחייב, ולכן כשלא נמצאו מספיק נוכרים שיקנו את בשר האחוריים, חזרו לנקר את החלק האחורי ולאכול את בשרו.

הוויתור על החלק האחורי הוא משמעותי, שכן כמחצית מבשר הבהמה נמצא בו, וגם יש בו בשר שנחשב מובחר במיוחד. אמנם ההפסד לא כל כך גדול, מפני שככל שמחמירים בניקור החלבים וגיד הנשה, איכותו של הבשר שסביבם נפגעת יותר, כי צריך לחותכו ליותר חתיכות, ושטחים גדולים יותר שלו נחשפים לאוויר, וצריך להשרותם במים לצורך הכשרת הבשר ומליחתו. והמים פוגמים מאוד באיכות הבשר ובמראהו. בנוסף לכך, גם הטורח שבניקורו רב מאוד. ניקור רגל אחורית אחת, בעיקר מגיד הנשה והסתעפויותיו אורך כשעה עד שעתיים, ואחר כך הבשר נשאר חתוך כל כך עד שהוא ראוי בעיקר לבשר טחון.

ויש שנוהגים למכור את רוב חלקי הבשר האחורי לנוכרים, ולנקר את חלקי הבשר המשובחים יותר (פילה וסינטה), שהניקור בהם קל יחסית ומשתלם.[7]


[7]. בדרך כלל בקהילות העירוניות נהגו שלא לנקר בשר אחוריים, מפני הטורח הגדול שבניקורו, ובמיוחד כאשר היו צריכים לנקר בהמות רבות לפני החגים. וכ"כ חת"ס יו"ד סח, שאין מנקרים אחוריים מפני הטורח. ולר"ש קלוגר בהאלף לך שלמה יו"ד קכ, אין לנקר אחורי עגלים קטנים, מפני הקושי להוציא החוטים הקטנים של חֵלֶב וקנוקנות גיד הנשה. אמנם כאשר הקהילות גדלו מאוד עד שלא נמצאו מספיק נוכרים לקניית כל בשר האחוריים, כמו בקהילות וורשא, וילנא וביאליסטוק, חזרו לנקר את החלק האחורי, שכן המנהג שלא לנקרו נועד לתוספת זהירות אבל לא נקבע כאיסור (אג"מ יו"ד ב, מב; ושלא כזקן אהרן יו"ד ב, לז, שטען שהוא נחשב כנדר שאין לבטלו).

יוצאי ספרד ועדות המזרח נהגו בדרך כלל לנקר בשר החלק האחורי. וכפי הנראה במצרים היתה קהילה עירונית גדולה במיוחד ולא יכלו להתמודד עם הטורח שבניקור, ולכן נהגו להחמיר שלא לנקר אחוריים, כפי שהעיד הרדב"ז, אבל רוב הקהילות היו קטנות, ונהגו לנקר. מסתבר שגם מסורת הניקור בקהילות אלו היתה יציבה, כי נדדו פחות. אולם בירושלים שבה התקבצו עולים מצפון אפריקה, טורקיה וארצות המזרח, הצטרפו מנהגי חומרה שונים, עד שכבר לפני כמאתיים שנה, נהגו הספרדים שלא לנקר חלק אחורי, ובהמשך חזרו לנקרו בבהמה גסה, מפני שלא נמצאו להם קונים, אבל בבהמה דקה המשיכו להחמיר (כה"ח סד, כב). והיו חסידים שגם במקום שנהגו לנקר חלק אחורי לא אכלו ממנו, וכפי שנהג האר"י הקדוש שלא הסכים לאכול אצל רבי יוסף קארו בשר אחוריים שמא לא ניקרו אותו כראוי ('מזון כשר מן החי' עמ' 414). ככל שעברו השנים, רבים יותר נהגו להחמיר, וכפי שהעיד הרב משה הכהן דריהם (מג'רבה, השיב משה יו"ד יב, נפטר תשכו). ראו 'מזון כשר מן החי' עמ' 393-4; 'ניקור המבואר' עמ' רלז-רמט. ראוי לציין, שכיום התברר שצומחת תועלת בריאותית מההחמרות שבהסרת שומנים רבים, שכן בתקופת השפע שבה אנו חיים, שומני הבשר נחשבים למאכלים לא בריאים שאכילתם מעלה את הסיכון לחלות במחלות כלי הדם וסרטן.

ט – סדר הניקור הירושלמי

בעקבות המפגש בירושלים של עולי אשכנז עם מסורות הספרדים מהמערב ובני עדות המזרח, לפני כמאה וחמישים שנה ייסדו רבני האשכנזים בירושלים את 'סדר הניקור הירושלמי' על פי כל חומרות יוצאי ספרד וארצות המזרח ואשכנז כאחד, כאשר מדרך הטבע רוב החומרות הגיעו מקהילות יוצאי אשכנז שעברו חורבנות ונדודים רבים יותר. וכיוון שמנהגי כל העדות נכללו בו, מירושלים יצאה הוראה, עד שבמשך הזמן מסורת 'הניקור הירושלמי' נעשתה מקובלת בכל הארץ והתפוצות. בניקור זה מאבדים ממשקל הבשר האחורי כ-13%-25%. ועדיין יש קהילות, כדוגמת עולי תימן ומרוקו, שבהן ממשיכים לנקר כמסורת אבותיהם בלא לחשוש לחומרות שאר העדות. בשיטות אלו מאבדים כ-5%-10% ממשקל הבשר האחורי, והרוצה לסמוך עליהם רשאי, אולם בהכשר שמיועד לציבור הרחב נוהגים לחשוש לכל המסורות כפי 'הניקור הירושלמי'.[8]

אמנם כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, יהיה צורך להכריע בכל הספקות כדי להגדיר במדויק מהם החלבים וגיד הנשה, שכן בקרבנות שלמים, חטאת, אשם ופסח – מצווה להקריב את החלבים בלבד על המזבח, ואת שאר הבשר מצווה לאכול, ואין להחמיר בשומנים שמעיקר הדין מותרים. ושוב תצא תורה מירושלים, כאשר יכריעו בבית הדין הגדול בכל הספקות.


[8].. הניקור הירושלמי התייסד על ידי הרב מאיר אויערבאך, הרב שמואל סלנט והרב יהושע ליב דיסקין, תוך שהם משלבים חומרות מנהגי הניקור הספרדי והניקור האשכנזי שמקורותיו בגרמניה ובליטא, כשרוב החומרות מאשכנז. בימי הקמת המדינה היו מנקרים מקהילות חסידיות שביקשו להוסיף חומרות מסוימות שנהגו בקהילותיהם ביחס לניקור האליה והפרדת הכסלים ועוד. אולם רבני ירושלים השיבו וקיימו את מנהג הניקור הירושלמי. במשך שנים בקהילות שונות בצפון אמריקה נהגו להקל על פי מנהגי קהילות חסידיות מסביבות הונגריה שלפני השואה, אולם בעקבות ויכוחים וערעורים על מנהגם, גם הם קבלו על עצמם להחמיר כמסורת הניקור הירושלמי ('מזון כשר מן החי' עמ' 413, ושם בחלק חמישי פרקים ד-ה).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן