ו – סוד איסור גיד הנשה

אמרו חכמים (חולין צא, א; בר"ר עז, ג) שאותו מלאך שנאבק ביעקב היה שרו של עשיו, ועלה מאבקם עד כיסא הכבוד, מפני שהוא נוגע ביסודות האמונה. שרו של עשיו מבקש שהעולם הזה יתנהג לפי טבעו, ואילו יעקב אבינו מבקש לתקנו על ידי אמונה, ערכים ותורה. וכשראה מלאכו של עשיו שאינו מצליח לגבור על יעקב מפני חוזק אמונתו, הכהו במקום תורפתו, בגיד הַנָּשֶׁה, ואע"פ כן יעקב התחזק נגדו ולא שחררו עד אשר הודה לו וברכו.

דרך גיד הַנָּשֶׁה עוברים העצבים המרכזיים שברגל, ומבחינה רוחנית הוא המחבר את הראש והלב שמבטאים את המחשבות והרגשות – אל הרגליים שמבטאות את המעשים. הפגיעה בגיד הַנָּשֶׁה ביטאה את טענתו של עשיו: אמנם הדיבורים על אמונה וערכים – גבוהים ויפים, אבל בפועל אין אפשרות להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש, כי בעולם הזה החטאים תמיד גוברים על הערכים והאידיאלים. לא זו בלבד, אלא שבניסיון להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש יש משום חילול הקודש, כי הקודש נועד לשמיים, ולכן הצדיקים שמנסים ללכת בדרכי ה' בעולם הזה נופלים בחטאים. נָּשֶׁה לשון חולשה, שכחה ושינוי, שתוך המעבר אל הרגליים ועולם המעשה, הרעיונות הטובים נחלשים ונשכחים, ואף משתנים לרעה, שכן גיד הנשה עובר סמוך למקום התאווה.

אמרו חכמים (חולין צא, א), שסיבת חזרתו של יעקב אבינו בחשכת הלילה אל מעבר לנהר היתה כדי להביא פכים קטנים שנשכחו, ואז המלאך תקף אותו. פכים קטנים אלו רומזים לחלשים ולחוטאים שבישראל, שגם עליהם לא רצה יעקב אבינו לוותר, מפני שבלעדיהם כנסת ישראל חסרה ולא תוכל לתקן את העולם. כי חולשתם אינה מפני רוע לבבם, אלא מפני שתפקידם קשה מאוד, לגלות את הקדושה בתוככי המציאות המעשית והחומרנית, ולעיתים עד שהם מצליחים לתקן את כל הנטיות החומריות, תאוות העולם מתגברות עליהם ומחטיאות אותם. המקום המכוון ביותר לפגיעה בנפשות אלו בגוף יעקב אביהם של ישראל הוא גיד הנשה, שקרוב למקום התאווה, והפגיעה בו יוצרת ניתוק בין המחשבות והרגשות העליונים לעולם המעשה על כל תאוותיו. זהו שאמרו חכמים, שבהכאה שהיכה מלאכו של עשיו את יעקב אבינו, היכה באנשי המעשה שמחזיקים את אנשי התורה, שיחלשו וישכחו את השותפות שלהם בקיום התורה ולא יחזיקו תלמידי חכמים (זוהר ח"א קעא, א).

רמז נוסף יש בגיד הנשה, שלמרות חשיבותו העצומה, שדרכו עוברים העצבים לרגליים, אין לו טעם, וכדוגמת האנשים שעוסקים בעולם המעשה, שפעמים רבות בתחילת רצונם ללמוד תורה ולקיים את המצוות, אינם זוכים להרגשה טובה, כי העולם הזה על כל תאוותיו מסתיר את האור שבתורה ומפריע לגילוי העונג והשמחה שבמצוות. כאותה ערבה שבארבעת המינים שאין לה טעם ואין לה ריח, אבל היא חייבת להיות בארבעת המינים, וכל התיקון תלוי בה (פנה"ל סוכות ד, ב-ג). וכיוון שלעיתים אין לאנשי המעשה הנאה בעת עשיית המצווה, רבים מהם נוטים לחטוא. אולם בסוף זרחה ליעקב אבינו השמש וגבר על המלאך, וכפי שלבסוף רשעי ישראל יתוקנו, וערכי הקודש יתגלו בעולם המעשה, וכל התאוות יתוקנו ויתהפכו לטוב, ואף הערבה וכל עצי הסרק שבארץ ישראל יתנו פירות (כתובות קיב, ב). אלא שכדי שלא ניגרר אחר החולשות והחטאים, נצטווינו שלא לאכול את גיד הנשה, שייעודו מקודש – חיבור הערכים העליונים לעולם המעשה, ואכילתו מבטאת את שכחת הרעיון ונפילתו.

אמרו חכמים (בר"ר עז, ג), שהפגיעה בגיד הנשה פגעה "בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות, שהן עתידים לעמוד ממנו (מיעקב אבינו)". מפני שבלא אנשי המעשה המחוברים אליהם בשלימות, אין הצדיקים יכולים להגשים את הרעיונות שלהם במציאות, ואין הנביאים יכולים לבטא באופן יציב ומדויק את רעיונות נבואתם. בעקבות זאת גברו החטאים וגרמו להריגתם של הצדיקים עם שאר בני העם בימי השמד והאימה, כשהחושך כיסה את הארץ. ואע"פ כן, עמד יעקב אבינו בגבורה כנגד שרו של עשיו עד עלות השחר, וכשהחל האור להאיר, התברר למלאך שיעקב אבינו צודק, ונאלץ להודות לו ולברכו. ומעשה אבות סימן לבנים, שיעמדו בגבורה כנגד כל הקמים עליהם לכלותם, עד שיזרח אור גאולתם, וכל המקטרגים יבקשו לברכם ומלכות הרשעה כעשן תכלה. ואז הגיד שנשה וזז ממקומו, יחזור למקומו, ויושלם הקשר שבין עולם הרוח ועולם המעשה.^[5]