חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

לב – כללי הכשרת כלים

א – הכשרת הכלים

כאשר שבו אנשי הצבא מהמלחמה במדיין ושלל רב בידם ובכלל זה גם כלי אוכל ממתכות, הורה להם אלעזר הכהן להכשיר את כלי האוכל ממאכלי הטרפה שהמדיינים אכלו בהם, שנאמר (במדבר לא, כא-כג): "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא, וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". למדו מכאן חכמים, שהכשרת הכלים היא כדרך בליעתם – 'כבולעו כך פולטו': כלים שהשתמשו בהם באש, כדוגמת שיפודים ותבניות אפייה – הכשרתם בליבון באש. כלים שהשתמשו בהם בבישול – הכשרתם בהגעלה במים רותחים. וכלים שהשתמשו בהם בצונן – הכשרתם בהדחה במים (ע"ז עה, ב). הרי ששלושה סוגי הכשרה ישנם: ליבון, הגעלה והדחה (לעיל לא, א, למדנו שכדי להכשיר כלי-גויים צריך גם להטבילם).

נבאר יותר: כלי שהשתמשו בו במאכלים שאינם חמים, כיוון ששיירי המאכל נדבקים לכלי ברפיון, ניתן להסירם על ידי שטיפה במים צוננים, וזוהי הדחה. אבל אם השימוש היה על ידי בישול, הטעמים שבתבשיל נדבקים ונבלעים בכלי, ורק על ידי מים רותחים ניתן להפליטם, וזוהי הגעלה. ואם השימוש היה באוּר, היינו באש, כגון שיפודים או תבניות, כיוון שאין שם נוזלים שמרככים את הידבקות המאכלים בדפנות, הטעמים נבלעים בכלי בכוח חזק, ולכן אין בכוחם של מים רותחים לפולטם מדפנות הכלי, אלא צריך להכשירם כדרך שבלעו – באוּר, כלומר בליבון.

כפי הנראה, כשדיברו חכמים על הטעמים שבלועים בכלי התכוונו גם לטעמים שנדבקו בחזקה לדפנותיו על ידי הבישול עד שנחשבו כבלועים בו. שכן בעבר, כשלא היו צינורות שהזרימו מים לכל בית, ועוד לא נמצאה הדרך לייצור המוני של סבון שמסיר באופן יעיל את השומנים והלכלוך מהכלים, ופני הכלים היו מחוספסים – בלא הגעלה במים רותחים שמוססו את השומנים שנדבקו לכלים, בדרך כלל נותרו דבוקים לדפנות הכלים שיירים מהמאכלים שהתבשלו בהם (להלן הערה 6). נמצא אם כן שהוראת המצווה להכשיר כלי מתכת כדרך בליעתם, מכוּונת גם לטעמים שנדבקו בדפנותיהם. ואף שגם לאחר ההגעלה, יתכן שעוד נותרו על דפנות הכלי מעט שיירים מהמאכל הקודם, הואיל והכלי הוגעל כמצוות התורה, והגעלה זו הסירה את עיקר הטעמים שדבקו בכלי עד שלא ניתן היה להרגיש בטעמם, הרי הם כמי שבטלו ואין בהם יותר איסור.[1]


[1]. משמע מהראשונים, שהיתה דבוקה לכלים שהגעילו שכבה שומנית של שיירי מאכלים, שההגעלה ברותחים היתה מסירה אותה, שכן השומנים מתמוססים בחום ובעזרת המים הם נשטפים ונפרדים מדפנות הכלים. לכן כתב הרא"ה (בדק הבית ד, ד), שלא להגעיל כלים רבים באותם המים, מחשש "שתרבה הזוהמא ויבטל כח המים ותעבור צורת המים, וזה נכון מאוד, ודבר נראה לעין שהמים הרותחין מצחצחין הכלי וכל זמן שמשתהא שם הוא יותר נקי ויותר ממורק". משמע שההגעלה ניקתה את השכבות החיצוניות הדבוקות לכלי. וכעין זה מבואר בר"ן (חולין מד, א, בדפי הרי"ף) ובאור זרוע (ב, רנו). וכ"כ אוהל מועד (שער הפסח דרך ג נתיב ו), שצריך לנקות את הכלים לפני ההגעלה "כדי למעט השומן שבהם", הרי שהניקוי מיעט את השומן הדבוק ולא הסירו לגמרי. וכתב המאירי (ע"ז עה, ב), ששיירי המאכל שאינם יורדים בהגעלה אינם אוסרים מפני שהם "כעין מה שאמרו בטבילה, שמיעוטו שאין מקפיד עליו אינו חוצץ".

ב – טעמי האיסור שבכלים אוסרים תבשילים

בנוסף לכך שאסור להשתמש בכלים שבישלו בהם טרף ולא עברו הכשרה כדין, אם בישלו בהם מאכל כשר – המאכל נאסר. משום שטעם התבשיל המתבשל בכלי נדבק ונבלע בדפנותיו, ואם לאחר שבישלו בסיר מאכל טרף יבשלו בו מאכל כשר, טעם הטרף יצא מהדפנות וייבלע במאכל הכשר. ומחשבים את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור, וכיוון שכמעט תמיד אין בתכולת הסירים פי שישים כנגד עובי דפנותיהם, בכל עת שיבשלו מאכל בסיר שבלע טעם איסור, כל מה שיתבשל בסיר יאסר. וכן הדין לגבי סיר שבישלו בו חלב ואחר כך בישלו בו בשר, כיוון שאין בתבשיל הבשר פי שישים כנגד עובי הדפנות החלביות, תבשיל הבשר נאסר.

ומדוע מחשבים את הדופן כאילו היא מלאה בטעם האיסור? מפני שמדובר בספק שאין אפשרות לפותרו, שלא ניתן לשער כמה טעם נדבק ונבלע בדפנות, וכמה טעם הן פולטות. שיש כלים שבולעים יותר ויש שבולעים פחות. כלי חרס בולעים הרבה, וכלי עץ פחות, וכלי מתכת עוד פחות. גם בין כלי החרס יש הבדלים, שישנם אווריריים שבליעתם מרובה, ויש דחוסים שבליעתם פחותה; חדשים בולעים הרבה, וישנים בולעים מעט. כמו כן יש תבשילים שטעמם מרוכז וחזק, כך שגרם ממנו שקול כעשרה גרם של תבשיל רגיל, עד שלעיתים הטעם היוצא מהכלים חזק כשיעור נפח הדפנות שלהם. וכיוון שמדובר בספק תמידי שאין דרך לקבוע את גבולותיו, ומצב קבוע של ספק הוא מצב שמערער את גבולות האיסור, נפסק להלכה, שכדי לצאת מתחום הספק יש להחמיר עד הקצה האחרון, ולהחשיב את כל דפנות הסיר כאילו הן מלאות בטעם התבשיל הטרף, וכיוון שאין בתבשיל פי שישים כנגד נפח הדפנות, התבשיל נאסר.

לא זו בלבד אלא שאם אחר כך יבשלו באותו סיר תבשיל נוסף, גם הוא יאסר. כי יש ספק, אולי בבישול הראשון לא נפלט טעם האיסור ואילו בבישול השני נפלט טעם האיסור. וכיוון שאיננו יכולים להעריך כמה נפלט בפעם הראשונה וכמה בפעם השנייה, יש להחמיר עד הקצה האחרון, ולחשב בכל פעם כאילו באותה הפעם נפלט כל הטעם הבלוע בדפנות.

כללי הביטחון שלמדנו נועדו למצב שאין לנו אפשרות לברר את טעמו של התבשיל, שכן ישראל אינו יכול לבדוק את טעמו של התבשיל, שמא יתברר שיש בו טעם איסור ונמצא שאכל מאכל אסור. אבל אם יש שם נוכרי אמין שטעם את התבשיל ואמר שאין מרגישים בו את טעם האיסור, התבשיל כשר. אמנם כיוון שהטעמים חמקמקים, בדרך כלל נוהגים שלא לסמוך על נוכרי, אלא קובעים את הדין על פי כללי הביטחון שלמדנו (להלן לד, ד-ה).[2]


[2]. בחולין צז, ב, מבואר שאסור מדברי חכמים לאכול כחל (דד בהמה), בלא שהוציאו ממנו את כל שאריות החלב שבו, ואם לא עשו כן והכניסו אותו לתוך תבשיל בשרי, יש לשער כאילו כולו חלב וצריך פי שישים כנגדו. למדו מזה רוב הראשונים, שכך הדין לגבי כלי, שכל זמן שאין שם קפילא (טבח נוכרי) שיבדוק את טעם התבשיל, הואיל ואין אפשרות לאמוד את הדבר, משערים לפי נפח דפנות הכלי. כך דעת רמב"ן, רשב"א, רא"ש, תרומה, רא"ה, רוקח, ריטב"א, ר"ן ועוד, וכן נפסק בשו"ע (צח, ד; צד, א).

אמנם לראב"ד ורי"ד, אם בשלו מאכל כשר בסיר טרף, אין משערים כפי עובי דפנותיו אלא משערים באומד יפה הנוטה לחומרה כמה טעם יצא מהסיר הטרף לתבשיל. וכן דעת העיטור, אשכול ומאורות, ולכך נטה רבנו ירוחם. (לראב"ד כל שאפשר להוציא את טעם האיסור ממנו, משערים לפי הטעם הבלוע בו. ולרי"ד כל שהאיסור הגיע ממקום אחר, משערים את כמותו). למעשה כמעט כל האחרונים פסקו כדעת המחמירים, ויש שכתבו שאף אין לצרף את דעת המקילים לספק ספיקא ולהקל (פמ"ג, יד יהודה). ובגינת ורדים פסק כמקילים, ובתורות אמת היקל בשעת הדחק. ורש"ך צירף את דעת המקילים לספק ספיקא להקל. ולכך נטה רדב"ז, וכ"כ יבי"א (ח"ח יו"ד ד).

ג – בן יומו ואינו בן יומו, מזיד ושוגג

כלי שבישלו בו טרף – אסור בשימוש לעולם, ורק לאחר שיעבור הכשרה מותר להשתמש בו (שו"ע קכב, ב). אמנם מה שלמדנו שטעם הטרף הבלוע בדפנות הכלי אוסר את המתבשל בכלי – הוא בתנאי שהכלי 'בן יומו', כלומר, בתוך עשרים וארבע שעות מעת שבישלו בו טרף. משום שעד אז טעמי הטרף שנבלעו ונדבקו בכלי עוד יכולים לתת טעם טוב בתבשיל ולאוסרו. אבל לאחר שתעבור עליו יממה, הטעמים שנבלעו ונדבקו בכלי נפגמים, ושוב אינם יכולים לאסור את המתבשל בכלי (שו"ע קג, ה). כשיש ספק אם עברה על הסיר יממה, מחשיבים את הסיר כמי שעברה עליו יממה, כפי הכלל: 'סתם כלים אינם בני יומם' (שו"ע קכב, ז).

ואם ידעו שהסיר טרף ולמרות זאת בישלו בו בזדון, למרות שעברה עליו יממה והטעם היוצא ממנו פגום, קנסו חכמים ואסרו את המאכל על המבשל ועל כל מי שבישל עבורם, ורק לאחרים שהתבשיל לא בושל עבורם – מותר לאוכלו.

הרי שדין התבשיל נקבע על פי שתי שאלות. הראשונה: האם הכלי היה 'בן יומו'? אם היה 'בן יומו' התבשיל אסור לכל. אם התבשיל לא היה בן יומו, מגיעה השאלה השנייה: האם הבישול נעשה במזיד? אם במזיד, התבשיל אסור על כל אלה שעבורם התבשל ומותר לאחרים, ואם בשגגה, התבשיל מותר לכל.[3]


[3]. מבואר בתלמוד ע"ז סז, ב; עה, ב – עו, א, שנחלקו התנאים לגבי כלי טרף שאינו בן יומו (שהטעם הבלוע בו פגום). לדעת ר' מאיר ועוד תנאים ואמוראים: נותן טעם לפגם אסור, ולכן התבשיל שבישלו בו – אסור. ולדעת ר' שמעון ועוד תנאים ואמוראים: נותן טעם לפגם מותר, ולכן התבשיל שבישלו בו – מותר. והלכה כר' שמעון שנותן טעם לפגם מותר (להלן לד, ז). אמנם גם לר' שמעון אסור להשתמש בכלי טרף שאינו בן יומו בלא הכשרה, שגזרו חכמים להכשיר כלים שאינם בני יומם, שמא ישתמשו בהם בהיותם בני יומם. כך מבואר בגרסה שלפנינו בתלמוד ע"ז עו, א, וכך דעת רוב הראשונים.

ויש סוברים שגם לר' שמעון חובה מהתורה להכשיר כלים שאינם בני יומם, למרות שלדעתו הם אינם אוסרים את התבשילים שיבשלו בהם, משום שכך גזרה התורה (הרמב"ן ע"ז סז, א, ביאר שכך גזרה שמא ישתמשו בכלים בני יומם, והראב"ן ביאר משום שאסור לבטל איסורים מהתורה). בנוסף לרמב"ן וראב"ן, כך גם דעת ראבי"ה (פסחים תסד), רדב"ז (ו, ב' אלפים רה), מור וקציעה (הקדמה לאו"ח ח"ב) והנצי"ב (העמק שאלה מטות קלז, ב). בכך המחלוקת בין ר' שמעון לר' מאיר מצטמצמת, שכן שניהם מסכימים שגם לאחר יממה מהתורה צריך להכשיר כלי שבישלו בו טרף, וכל מחלוקתם היא על מקרה של דיעבד כאשר טעו ובישלו בכלי שאינו בן יומו, שלר' מאיר המאכל אסור כי גם טעם פגום אוסר, ולר' שמעון המאכל כשר שנותן טעם לפגם מותר.

עוד מצינו דעה ממוצעת בין ר' שמעון לר' מאיר, והיא דעת חכמים (פסחים מד, ב), שסוברים שאף שככלל הלכה כר' שמעון שנותן טעם לפגם מותר, לגבי כלים למדנו בתורה חומרה יתירה, שגם טעם פגום שנבלע או נדבק בכלים אוסר.

נחזור להלכה, כפי שלמדנו, הלכה כר' שמעון ואם בישלו בסיר טרף שאינו בן יומו – התבשיל מותר. אולם כל זה בתנאי שהבישול נעשה בשוגג, אבל אם המבשל ידע שהכלי צריך הכשרה ועבר ובישל בו במזיד, למרות שהסיר אינו בן יומו, קנסו חכמים ואסרו את המאכל על המבשל ועל אלו שבישל עבורם (רדב"ז ג, תריז; וכנה"ג יו"ד קכב, בהגה"ט כו). ואמנם יש אחרונים שהקילו גם למבשל בזדון (תפארת למשה, מהר"ם שיק, שם אריה, אג"מ ועוד). אולם למעשה יש להחמיר, שכן דעת הראשונים: רשב"א, ריטב"א ועוד. וכ"כ עוד אחרונים, ומהם: בנימין זאב, קול אליהו, פמ"ג, בית שלמה, זב"צ, יבי"א ח, יו"ד יד, ועי' בהרחבות.

לרש"י, ר"ת ומהר"ם חלאוה, כבר אחר שעבר על הכלי לילה הוא נחשב כאינו בן יומו וטעמו נפגם ואינו אוסר את התבשיל שבישלו בו. ולרוה"פ רק לאחר יממה הטעם נפגם, וכך דעת ר"י, רשב"ם, תרומה, רא"ש, טור ושו"ע קג, ה.

ד – כלי מתכת וחרס

הכלל שלמדנו, שכדרך שימושם של הכלים כך הכשרתם, נאמר בתורה על כלי מתכות, שנאמר (במדבר לא, כב-כג): "אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם".

אבל את כלי החרס, שהיו זולים ונפוצים בימי קדם, לא ניתן להכשיר בהגעלה או בליבון. מפני שהחרס מלא נַקְבּוּבִיוֹת ובליעתו מרובה, ואין בכוח ההגעלה להוציא ממנו את כל מה שבלע. וכפי שנאמר (ויקרא ו, כא): "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר, וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה – וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם". כלומר, הכלי שמבשלים בו את בשר הקרבן בולע את טעמיו, וכיוון שלאחר סוף זמן אכילת בשר הקרבן, הנותר ממנו אסור באכילה, גם הטעמים הבלועים בכלי נאסרים. והורתה התורה, שאם בישלו את בשר הקרבן בכלי נחושת – יכשירו אותו בהגעלה, אבל אם בישלו אותו בכלי חרס, אין אפשרות להכשירו, כי אינו יוצא מדי דופיו לעולם, וצריך לשוברו כדי שלא יטעו להשתמש בו. מכך למדו חכמים לשאר איסורים, שכל אימת שכלי חרס בלע טעם איסור, אין להכשירו.[4]

אמנם כעיקרון ניתן להכשירו בליבון, שכן הליבון שורף את כלי החרס עם הטעם הבלוע בו. אלא שהואיל וכלי החרס עלול להתבקע באש, יש לחשוש שהבא להכשירו בליבון – לא ילבנו כראוי, מפני שיחוס עליו שמא יתבקע, לפיכך אסרו חכמים להכשיר כלי חרס בליבון. אולם אפשר להכשירו על ידי הכנסתו לתוך כבשן אש, ואם ישרוד את האש החזקה ששם ולא יתבקע, הרי הוא ככלי שנוצר מחדש. ואין חשש שלא יתלבן בכבשן כראוי, מפני שהאש שבכבשן בוערת בעוצמה רבה ולא ניתן להחלישה (פסחים ל, ב; תוס' 'התורה'; שו"ע או"ח תנא, א).


[4]. בירושלמי (תרומות יא, ד) מבואר שכלי חרס שבישלו בו תרומה מדרבנן – אפשר להכשיר בהגעלה שלוש פעמים. וכתבו ר"ש, סמ"ג ומאירי, שכך הדין בכל כלי חרס שבלע איסור דרבנן. והוסיף העיטור (ח"ב שער א' דף יד, ג), שגם אם בישלו בכלי החרס איסור מהתורה, כיוון שלאחר יממה טעמו נעשה פגום, ממילא החיוב להוציא את טעמו מדרבנן, ולכן אפשר להכשירו בהגעלה שלוש פעמים. מנגד, לרבנו שמחה, או"ז, הגהות אשרי ושו"ע קיג, טז, הגעלה שלוש פעמים מועילה רק לכלי חרס שבלע מתחילה איסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה, כדוגמת תרומה בזמן הזה. ולרמב"ן ורא"ה, רק בתרומה דרבנן הקילו, אבל משאר איסורי דרבנן אין להכשיר כלי חרס בהגעלה שלוש פעמים. למעשה, כשיש סיבות נוספות להקל, מצרפים את דעת העיטור להכשיר בהגעלה שלוש פעמים. כאשר מגעילים שלוש פעמים, יש שכתבו להחליף את המים בכל פעם (דרישה קכא, ו, מחה"ש, חזו"א, חזון עובדיה). ויש סוברים שאין צריך להחליף (רש"ל, עי' הוראה ברורה קכא באו"ה הארוך).

ה – כלי זכוכית

מחלוקת התעוררה בתקופת הראשונים לגבי כלי זכוכית. יש אומרים, שהואיל והזכוכית חלקה וקשה, אפילו אם היו בה מאכלים חמים – אינה בולעת את טעמם. ולכן אם השתמשו בכלי זכוכית במאכלים אסורים, די לנקותם היטב כדי להשתמש בהם למאכלים כשרים (ראבי"ה, רא"ש, רשב"א, ר"ן, שו"ע או"ח תנא, כו). מנגד יש אומרים, שהואיל והזכוכית נעשית מחול, כמו כלי חרס, גם אם בפועל כלי הזכוכית אינם בולעים, דינם כדין כלי חרס שאין להם תקנה, שאם הניחו בהם מאכלי טרף רותחים – אין אפשרות להכשירם, ויש לזורקם או ליתנם לגוי (ר' יחיאל, סמ"ג, רבנו פרץ, תה"ד).

ויש שאחזו בדרך האמצע, ולדעתם דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות, שאם השתמשו בהם במאכלי טרף רותחים, צריך להכשירם בהגעלה ברותחים (רמב"ם, אור זרוע ושיבולי לקט).

ככלל, יוצאי ספרד נטו לדעת המקילים, ויש שאף נוהגים לאכול באותן צלחות זכוכית מאכלי בשר וחלב חמים, תוך הקפדה לנקותן היטב בין בשר לחלב. מנגד, יוצאי אשכנז נטו לדעת המחמירים, ויש שאף הורו לזרוק כלי זכוכית שטעו והשתמשו בהם ברותחים בטרף או פעם בשר ופעם חלב. אולם כשמתעמקים יותר, מוצאים שרוב ישראל נהגו ללכת בדרך האמצע. שכן מסתבר שמנהג הספרדים להקל בכלי זכוכית היה בעיקר בכלי שני, מפני שכלי הזכוכית בעבר היו עלולים להישבר בבישול על אש. ואף בכלי שני, רבים מיוצאי ספרד נהגו להחמיר ולא השתמשו באותם כלים לבשר ולחלב. מנגד, רוב פוסקי אשכנז שנוטים לחומרה, מסכימים שבדיעבד, אם בישלו בכלי זכוכית טרף, אפשר להכשירו בהגעלה כפי הדעה האמצעית.

הרי שמנהג רוב ישראל ללכת בדרך האמצע, להפריד בין כלי זכוכית בשריים וחלביים, ולהכשיר כלים שטעו ובישלו בהם את המין השני או טרף, כדרך שנוהגים בכלי מתכות. וכך נכון להורות לכל ישראל, וכפי שיבואר להלן (הלכות ז-ט) לגבי כלי מתכות.[5]


[5]. שלוש דעות בראשונים: א) המקילים סוברים שכלי זכוכית אינם צריכים הכשר בהגעלה אלא רק ניקוי, וכן דעת תוס', ראבי"ה, אשכול, רשב"א, רא"ש, ר"ן ורשב"ץ.
ב)
המחמירים סוברים שאין אפשרות להכשירם בהגעלה, כי דינם ככלי חרס, וכך דעת רבנו יחיאל מפריז, רבנו פרץ, הגה"מ, תרומת הדשן, אגור ומהרי"ל. ג) לדעה האמצעית דינם ככלי מתכות שצריכים הגעלה, וכן דעת אור זרוע, שיבולי הלקט, רא"ה (כל זמן שאין חשש שישברו בהגעלה). וכן נראה מרמב"ם (מאכ"א יז, ג). ביסוד המחלוקת נראה, שגם המחמירים מסכימים שכלי זכוכית אינם בולעים טעם מורגש, ובדיעבד אין לאסור את המאכל שהתבשל בהם. ואע"פ כן דעתם היא שכיוון שזכוכית עשויה מחול כמו חרס, אין לכלי זכוכית הכשרה כדין כלי חרס. ולדעה האמצעית צריך להגעילם ככלי מתכת, כי חובת ההגעלה אינה תלויה בבליעה, וכמבואר להלן בהלכות ז-ח.מנהג ספרד: בשו"ע או"ח תנא, כו, פסק כדעת המקילים להשתמש בכלי זכוכית בפסח בלא הכשרה. וכתבו פר"ח, שדי חמד ועוד, שכך מנהג ספרדים. אולם מסתבר שבפועל הקילו בזה רק בכלי שני שאינו מבשל (להלן לה, ד), מפני שכלי הזכוכית בעבר לא היו חזקים כדי לבשל בהם בכלי ראשון. הרי שלכל היותר מנהג ההיתר היה בעירוי מכלי ראשון שמחמירים להחשיבו כמבשל כדי קליפה (להלן לה, 3), ובכלי זכוכית הקילו שאינו מבשל. בנוסף לכך, עולים רבים מקהילות צפון אפריקה והמזרח מעידים שבפועל נהגו להקפיד מאוד שלא להשתמש באותם כלים לבשר ולחלב גם בכלי שני. ואפשר שגם המקילים, בפועל הקילו בזה רק במקרה של צורך מיוחד כשחסרו כלים. למעשה, יש מפוסקי ספרד שנטו להחמיר (כנה"ג, אול"צ, הרב חיים דוד הלוי). ויש שהורו שמן הדין חייבים להחמיר בכלי ראשון (רב פעלים ג' או"ח כט; הרב דוד שלוש בשו"ת חמדה גנוזה טז; הרב קאפח, והרב אליהו). ומנגד, רבים כתבו להתיר לכתחילה להשתמש אף בכלי ראשון לבשר וחלב (יבי"א ח"ד או"ח מא, ד; יו"ד ה; נתיבי עם, שמ"ש ומגן, עולת יצחק). ונלענ"ד שנכון יותר שלא להשתמש באותם הכלים לבשר ולחלב, מפני שכפי הנראה בפועל לא נהגו להקל כך בקהילות ספרדים מדורי דורות, וקולא זו מנוגדת לשאר מנהגי ההפרדה המקובלים בישראל. אמנם מי שמנהג משפחתו כשיטת המקילים להשתמש באותם כלי זכוכית לבשר ולחלב חמים, רשאי להמשיך במנהגם, אלא שאם יש במשפחתו קרובים שנוהגים להחמיר, טוב שיתחשב בהם.

מנהג אשכנז: הרמ"א או"ח תנא, כו, החמיר שלא להכשיר לפסח כלי זכוכית בהגעלה, ובדיעבד אם ניקה אותם, אין לאסור תבשיל חם שהונח בהם (דרכי משה יט, ט"ז ל). ולמ"א מט, אפשר להקל בדיעבד רק לאחר הכשרה בהגעלה, וכ"כ חק יעקב סח, שועה"ר עג, מקור חיים מו; מהרש"ם. ויש שהורו להגעילם שלוש פעמים (ציץ אליעזר ט, כו, עפ"י הרב פרנק, ראו לעיל הערה 4). ורבים כתבו שרק לגבי חמץ החמירו, אבל משאר איסורים, מותר להכשירם בהגעלה. כ"כ מהר"ם בריסק, שרידי אש, בית אב"י, מנחת יצחק. ולשאלת יעבץ ח"א סז, מהדין אפשר להכשיר כלי זכוכית בשטיפה, ורק משום חומרת חמץ נהגו שלא להשתמש בהם, וכ"כ בית לחם יהודה, חמודי דניאל ויד יהודה.

כיוון שגם בין פוסקי יוצאי ספרד ואשכנז יש חילוקי מנהגים, וכפי הנראה בפועל נהגו ברוב קהילות ישראל להורות כשיטה האמצעית, כתבתי לכל הדעות כדעה האמצעית. עי' בהרחבות.

ו – כלי מתכות בימינו

שאלה התעוררה בימינו לגבי כלי מתכות. ברור שחכמי המשנה והתלמוד, הראשונים והאחרונים, התייחסו לכלי מתכת כבולעים ופולטים טעמים, ואין ספק שכך חשו בפועל. ולכן נפסק שאם מבשלים בסיר מתכת בשר טרף, הסיר בולע טעמי טרף, ואם לפני שיוכשר בהגעלה יבשלו בו תבשיל כשר, למרות שניקו את הסיר היטב, לעיתים יחושו בתבשיל טעם של בשר טרף. לפיכך, אם היה שם גוי אמין שטעם את התבשיל ומצא שאין בו טעם טרף, הכשירו את התבשיל. אבל אם לא היה שם גוי אמין, קבעו שיש להחמיר ולהחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם שכולו נפלט לתבשיל, וכיוון שאין בתבשיל פי שישים כנגד עובי הדפנות, אוסרים את התבשיל (כמבואר בהלכה ב). ובוודאי שחומרה זו התבססה על המציאות שהכירו חכמים, שגם לאחר שמנקים את סיר המתכת היטב, לעיתים ניתן להרגיש בתבשיל את טעם התבשיל שבישלו בו לפני כן.

מנגד, ידוע לאנשים בימינו, שלאחר שמנקים את הסירים כראוי, לא נשאר בהם שמץ מטעמו של התבשיל הקודם, ואין אדם שיצליח לחוש את טעם התבשיל שבישלו בו לפני כן. כך גם התברר ממחקרים שונים, שבליעת כלי מתכת וזכוכית מעטה כל כך (אחד חלקי עשרות אלפים), עד שאין אפשרות לחוש ממנה שום טעם. השאלה מה השתנה בדורות האחרונים?

כפי הנראה הסיבה לשינוי נעוצה במספר פיתוחים טכנולוגיים. ראשית, בעבר לא ניתן היה לצקת את המתכות באופן אחיד (בוואקום), מה שיצר חרירים שדרכם חדרו טעמים לעובי הדופן. ואולי גם המתכות היו פחות טהורות, והסגסוגת שבהן ספחה אליה טעמים. שנית, בעבר פני הכלים היו יותר מחוספסים, וממילא היה קשה יותר להסיר מהם את שאריות התבשיל. שלישית, חלק משמעותי מהטעם שנותר בכלים לאחר הבישול נבע מהשומן שנדבק אליהם, וגם טעמים אלו נחשבו כבלועים בכלי, הואיל ונעשו לאחדים עם הדפנות וטפלים להם. בעקבות פיתוח סבון הכלים לפני פחות ממאה שנה, וחיבור הבתים למים זורמים, ניתן בעזרת מים וסבון עם מטלית-קרצוף להסיר את השומנים והלכלוכים הדבוקים לכלי.[6]


[6]. ידוע ומפורסם כיום שלא ניתן לחוש בטעמים הנפלטים מכלי מתכת. כדי לבסס ידיעה זו, בקשתי משומעי השיעורים לבדוק בדקדקנות אם הם מצליחים להרגיש בטעמים הנפלטים מהכלים, או ליתר דיוק, האם הם מצליחים להרגיש בתבשיל את טעמו של התבשיל שבישלו בסיר לפני כן. במשך כמה שנים, מאות גברים ונשים עקבו אחר זאת, תוך עריכת ניסיונות שונים, ולא נמצא אחד שהצליח להרגיש בטעם התבשיל הקודם שבושל בסיר מתכת אחר שנוקה עם סבון כמקובל. גם כאשר בישלו תבשיל חריף ביותר, לאחר שניקו את הסיר, מי שלא ידע על כך, לא הצליח להרגיש בתבשיל הבא את טעם החריף שבושל בסיר לפני כן. אמנם היו מקרים שהרגישו עקבות של מעין טעם או ריח קדום לא ברור, אבל כשניסו לשחזר הרגשות אלו, התברר שהדבר אירע כי לא ניקו היטב את הכלי, בדרך כלל לאחר ניקוי של ילדים. אבל גם באותם המקרים, טעם ממש של המאכל הקודם לא הרגישו. כמו כן, גם טבחים מומחים במסעדות יוקרתיות, אינם מבחינים בטעם שנשאר מבישול קודם, לאחר שהכלי נוקה כראוי עם סבון, ולכן משתמשים באותם הכלים לתבשילים שונים. כך גם נמצא במחקרים מדעיים: בתחומין לד עמ' 113-129, במאמרם של הרב יאיר פרנק והרב ד"ר דרור פיקסלר, סוכמו תוצאות מחקרים אודות כלי מתכת וזכוכית, לפיהם בליעת כלים אלו מזערית, עד שאין שום אפשרות לחוש את טעמה.

אולם ברור שעדותם של חכמים והפוסקים נאמנה, ובעבר הרגישו טעמים שנפלטו מהכלים. לפיכך צריך למצוא הסבר לשינוי. כפי הנראה מספר פיתוחים טכנולוגיים גרמו לשינוי: ראשית, לפי הידוע לנו כיום, גם בעבר הטעמים לא נבלעו ממש אל תוך המתכות, שכן בשונה מחרס ועץ, בחומרי המתכות על כל סוגיהם אין נַקְבּוּבִיּוֹת שחומרים נושאי טעם יכולים לחדור דרכם אל תוך עובי הכלי, מפני שמולקולות-הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין החלקיקים שמהן המתכות לסוגיהן מורכבות. אולם כיוון שבעבר לא היתה אפשרות טכנולוגית לצקת מתכות בוואקום, לעיתים נותרו בהן חרירי אוויר שיכלו לקלוט טעמים. גם הרכבה של סגסוגת המתכות כללה חומרים נוספים, שייתכן שספחו אליהם טעמים. שנית, פני הכלים היו מחוספסים במעט, ושאריות התבשיל דבקו בהם יותר מאשר בכלים החלקים בימינו. שלישית, הקושי בניקוי הכלים נובע מכך שהמים אינם מתחברים אל השמן, וכיוון ששיירי המאכלים שנדבקים לכלים הם שומניים, המים מתקשים להתחבר אליהם ולהסירם. המיוחד בסבון שהוא מורכב ממולקולות שמתחברות אל שמן ומים כאחד, ועל ידי כך הוא יכול לסייע בהסרת שומנים. כבר לפני אלפי שנים ידעו לייצר סבון מבישול שומן בעלי חיים עם אפר, כמו כן נעזרו לצורכי ניקיון בצמח בורית, אבל התוצאה היתה רחוקה מהתוצאה של הסבון שלנו. ב-1790 לבלאן הצרפתי פיתח שיטה ששיפרה את הדרך לייצר סבון באופן תעשייתי להמונים. אך עדיין היה מדובר בסבון בעל יעילות נמוכה. לפני כתשעים שנה נפרצה הדרך לייצור סבון כלים יעיל על ידי פיתוחם של חומרי ניקוי סינתטיים. כל זה, יחד עם חיבור הבתים למים זורמים, שיפר באופן ניכר את היכולת שלנו לנקות את הכלים, עד שבפועל אין מרגישים בטעמים שדבקו בהם.

בכל אופן, לפני כל ההמצאות והשיפורים הללו, גם לאחר מאמצי ניקיון רציניים, כמעט תמיד נותרה על דופן הכלי שכבה דקה של שיירי מאכל שהעבירה טעמים. וכיוון שהנוזלים שבשכבה זו התאדו, חומרי הטעם נותרו שם בריכוז גבוה, עד ששיערו הראשונים על פי המציאות, שלעיתים טעמם שקול כנגד עובי הדפנות (לעיל הערה 2). והואיל ומדובר בשכבה דקה שחשופה לאוויר, היא נרקבת ונפגמת במהירות, עד ששיערו חכמים, שאם הכלי אינו בן יומו, כבר ברור שהטעמים שדבקו בדפנותיו נפגמו (לעיל הלכה ג). אגב, על פי הסבר זה מובן כיצד ההגעלה והליבון מועילים להכשרת הכלים ולהסרת הטעמים, שכן בהגעלה חום המים הרותחים ממוסס את השומנים, וכך הם נפלטים ונפרדים מהכלים. וחום הליבון ממוסס את השומנים ושורפם.

ז – ההשלכות למעשה

יש טוענים, שהואיל והתברר שכלי מתכת אינם בולעים ופולטים טעמים, לדעת המתירים להשתמש בכלי זכוכית לבשרי ולחלבי רותחים על ידי ניקוי בלבד, צריך גם להתיר להשתמש בסירים ובסכו"ם ממתכת לבשרי ולחלבי רותחים על ידי ניקוי בלבד. וכן מותר להשתמש בסיר שבישלו בו בשר טרף אחר שינקו אותו היטב. לא זו בלבד, אלא שיש טוענים, שאף הראשונים שהחמירו בכלי זכוכית, אילו היו יודעים בוודאות שאינם בולעים ופולטים טעמים, היו מסכימים לדעת המתירים, מפני שכל יסוד האיסור בכלים הוא רק מפני הטעם הבלוע בהם. ואם בפועל הטעם אינו נבלע בהם, די לנקותם ואין צורך להכשירם בהגעלה.[7]

מנגד, כמעט כל הרבנים סוברים למעשה, שחובה להכשיר כלי שבישלו בו טרף, וכן חובה להכשיר סיר חלבי שבישלו בו בשר או להפך. שהואיל ונהגו בישראל מדורי דורות להכשיר כלי מתכות בהגעלה או בליבון, חובה להמשיך במנהג המקובל. בנוסף לכך, למדנו שחכמים תקנו תקנות רבות כדי לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב וכדי למנוע את האדם ממכשול. לכן אסרו לאכול בשר וחלב יחד גם כשאינם מבושלים, ואף אסרו לאכול חלב אחר בשר, וכן אסרו לאכול בשר על שולחן שיש עליו חלב או להפך, ואף אסרו לאפות פת חלבית או בשרית שמא יטעו לאוכלה עם המין השני (לעיל כה, ג-ה; כו, א-ב). ניתן לומר שמתחייב מתקנות אלו שלא להשתמש באותם הכלים לבשר וחלב, ולא בכלי טרף למאכלים כשרים, ולהקפיד על כל דיני ההכשרה שחלו על כלי מתכת שפלטו טעמים גם בכלי מתכת שאינם פולטים טעמים. שאם לא יקפידו על כך, יש חשש שיבשלו בכלי טרף שאינם נקיים מאכלים כשרים, ויבואו לבשל בכלי בשר שאינם נקיים חלב או להפך ויעברו על איסור בשר בחלב.

לסיכום: דעת רובם המכריע של הרבנים, שגם לאחר שהתברר שכלי מתכת אינם בולעים ופולטים טעמים, חובת הכשרתם נשארה במקומה, הן מצד חשיבות שמירת המסורת, והן מצד היסוד שלמדנו מכל תקנות חכמים, שצריך לבצר את ההפרדה בין בשר וחלב ובין טרף לכשר כדי למנוע מכשול.[8]


[7]. לכאורה, כיוון שהאיסור תלוי בטעם הבלוע בכלי, אם בישלו טרף בכלי מתכת וזכוכית שבימינו – אינם נאסרים, הואיל ולא בלעו שום טעם (עי' שו"ע צט, ז; קכב, ה). וכן מצינו תקדים לכך בדברי הראשונים שהקילו להכשיר כלי זכוכית בשטיפה אחר שהשתמשו בהם בטרף או בחמץ. וכ"כ הרב דב ליאור בדבר חברון יו"ד ב, קנג, לעניין כלי נירוסטה, ואף נטה להקל בזה לכתחילה אם יסכימו לכך עוד רבנים. וכ"כ הרב סיטון (המעין 205).

[8]. יש שרצו לחייב את המשך שמירת כל דיני הכשרת כלי מתכת בין חלב לבשר ובין איסור להיתר, רק על פי המסורת, שאין לשנותה כדי שלא לפרוץ את גדרי שמירת ההלכה. ויותר טוב לבסס אותה על יסוד הלכתי חשוב של שמירת ההפרדה בין טרף וכשר ובין בשר לחלב, יסוד שנשען על כל התקנות הרבות בענייני הפרדה בין בשר לחלב. וכן מצינו שהורו חכמים שלא לסמוך על כך שאנשים יזכרו לנקות את הכלים כנדרש (חולין ח, ב; רשב"א תוה"ב ד, א; וראו בהרחבות). אלא שאם זו הסיבה היחידה, אפשר לומר, שרק מלכתחילה יש לשמור על ההפרדה, אבל אם בטעות בישלו חלבי בסיר בשרי, אין צריך להכשירו בהגעלה (וכך דעת הרב נחום רבינוביץ, תחומין לד עמ' 126). אולם נראה, שהואיל ועיקר הפרדת כלי הבשר והחלב מבוססת על יסודות ההלכה, גם בדיעבד יש לקיים את כל דיני ההכשרה כפי המסורת, כדי לבצר את ההפרדה. ואפשר ללמוד כך מדעת הרמב"ם ודעימיה שסברו שצריך להגעיל כלי זכוכית כמו כלי מתכות, למרות שמסתבר שידעו שאינם בולעים ופולטים, כמבואר בהלכה ה'. כעין זה העידו בשם רשז"א שאמר, שאף שמעיקר הדין נראה להקל, בפועל יש להחמיר, ורק בשעת הדחק צירף שיקול זה להיתר (עי' בתחומין לד עמ' 124 הערה 34).

עוד יסוד אפשר אולי להוסיף, שהואיל והכלים בולעים בליעה מזערית, אף שאין אפשרות להרגיש את טעמה, אין לבשל בהם, כיוון ש"אין מבטלים איסור לכתחילה", ולכן מצווה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף, מפני הבליעה המזערית שבלעו (ראו בהרחבות).

ח – ביאור חיוב הגעלת כלי מתכות וזכוכית

מעבר למה שלמדנו בסעיף הקודם מכוח המנהג ושמירת ההפרדה, נראה שגם לפי יסודות ההלכה, חובת הכשרת כלי מתכת נותרה במקומה בלא שינוי. שכן למדנו שלדעת רבים, חובת הכשרת הכלים מהתורה היא רק ביממה הראשונה, מפני שאז הטעמים שנבלעו ונדבקו בכלי עדיין משובחים. אבל לאחר יממה טעמים אלו נפגמים, וכבר אין בכוחם לאסור את התבשיל שיתבשל בסיר, ואע"פ כן קבעו חכמים שהואיל ובתחילה היו הטעמים שבכלי משובחים, גם לאחר שנפגמו אסור להשתמש בכלי בלא הכשרה כדרך שימושו (לעיל הלכה ג). כיוצא בזה כיום, גם לאחר שניקו את הכלים היטב עם סבון, חובה להכשירם מדברי חכמים.[9]

ולדעת הראשונים והאחרונים הסוברים שגם לאחר יממה חובת ההכשרה מהתורה למרות שהטעמים שבו פגומים, גם כלי שנוקה היטב עם סבון חייב בהכשרה מהתורה. וכפי פשט הפסוק: "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". כלומר כל סיר שבישלו בו טרף אסור בשימוש כל זמן שלא הכשירוהו בהגעלה, וכל שהשתמשו בו באש, אסור בשימוש כל זמן שלא הכשירוהו בליבון. וכן עולה משיטת הראשונים הרבים שסוברים 'טעם כעיקר מדרבנן' (כמבואר בהערה).[10]


[9]. לשיטת ר' שמעון שנפסקה להלכה, וכפי שביארוה רבים מהראשונים והאחרונים (עפ"י גירסתם בגמרא ע"ז עו, א), טעם פגום היוצא מכלים שאינם בני יומם אינו אוסר, ולכן החובה להכשיר את כלי מדין היתה בעת שהיו בני יומם מבישולי הגויים, ורק מדרבנן אסור לבשל בכלים שאינם בני יומם, שמא יבואו לבשל בהם בעודם בני יומם (ע"ז עו, א). וכן נפסק בשו"ע קכב, ב (ראו בהערה 3). לפי זה, אותה תקנת חכמים שקבעה שאסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו כל זמן שלא הכשירוהו כדרך שימושו, חלה גם על כל כלי שניקו היטב עם סבון, שאסור להשתמש בו בלא הכשרה כדרך שימושו.

[10]. כדי לבאר את שיטת הסוברים שחובת ההכשרה מהתורה צריך להקדים שקשה על השיטה המקובלת, הרי בפשטות הלוחמים חזרו ממלחמת מדיין למחנה ישראל למחרת הקרב, ואז הכלים כבר לא היו בני יומם, וממילא לא היו צריכים הכשרה מהתורה, ומדוע נצטוו ישראל להכשירם? ואף אם חזרו באותו יום, כלל הוא: סתם כלים לאו בני יומם, ומדוע נצטוו להכשירם? וגם אם מדובר בסירים שנבזזו בעודם חמים, כך שהיה ידוע שלא עברה עליהם יממה מבישול הגויים, מדוע צוותה התורה לטרוח על הכשרתם, תצווה להמתין עד שתעבור יממה ובכך יוכשרו? (ועי' ע"ז סז, ב, שמפשט איסור גיעולי גוים שאסורים גם לאחר יום, למד ר' מאיר שנותן טעם לפגם אוסר). ראשונים ואחרונים תרצו קושיה זו בדרכים שונות, והקושיה עדיין קשה מאוד (ראו הרחבות).

הביאור המתיישב הוא כפשט הפסוקים שחובת הכשרת הכלים היא גזירת הכתוב בלא קשר לטעם שהם פולטים, ולכן היא מחייבת מהתורה גם כשהכלים אינם בני יומם, שגזרה התורה שצריך להכשיר כלים שבישלו בהם מאכלי טרף בהגעלה או בליבון. וכך עולה מדעת הסוברים טעם כעיקר דרבנן. שהרי לדעתם הטעם היוצא מהכלי אינו אוסר מהתורה, ואם כן מדוע התורה חייבה להכשיר את כלי מדין? אלא צריך לומר שחובת ההכשרה אינה תלויה בטעם היוצא מהכלי. וכפי שפירש הרא"ה בשם רמב"ן (בדק הבית ד, א), שמצוות הכשרת הכלים (בהגעלה או בליבון) דומה לטבילת כלים "משום מעלה". שמעלה היא בכלי מאכל של ישראל שצריכים טבילה והכשרה, שאם היו של גוי – צריכים טבילה כטבילת גר, ואם השתמשו בהם בטרף – צריכים הכשרה כדרך שימושם. הרי שיש חיוב עצמי להכשיר כלים שבישלו בהם טרף בלא קשר לפליטת האיסור. וכ"כ רבנו שמחה (מובא בשו"ת מהר"ח או"ז סג) ופלתי צח, ב. ואם כן, נראה שכל הסוברים שטעם כעיקר מדרבנן, יחייבו להכשיר מהתורה גם כלים שנוקו עם סבון. והם רמב"ם, רמב"ן, רא"ה, ר"ן, נמוק"י, ריטב"א (להלן לד, 2). וכתב רשב"א שההכרעה כדעת 'טעם כעיקר דאורייתא' היא רק משום שספיקא דאורייתא לחומרא. אם כן כאשר יוצאת חומרה לדעת הסוברים 'טעם כעיקר דרבנן', שלדעתם חובה מהתורה להכשיר כלי מתכת וזכוכית שבישלו בהם טרף, יש להחמיר כמותם. (כיוצא בזה ביארו פמ"ג צג, שפ"ד ג; אור שמח מאכ"א ט, ט, כמבואר בהרחבות). וכן בשו"ת משנה שכיר ב, קמו (לרב טייכטל הי"ד), כתב שמלשון הפסוק משמע שיש מצווה עצמית להכשיר כלים, ולא רק מפני הטעם שבהם, ולכן תמה מדוע לא תקנו לכך ברכה. וכן ביאר הרי"ד סולובייצ'יק (שיעורי הרב סי' ע'), שמצוות הכשרת כלים עומדת בפני עצמה, גם כשאין בכלים טעם איסור. ונראה שכך יש ללמוד מדעת הראשונים שהחמירו בכלי זכוכית שאין להם שום הכשרה, הואיל ודינם כדין כלי חרס (כמבואר בהלכה ה). ומסתבר שגם הם מודים שכלי זכוכית אינם בולעים טעם, הרי שלא מפני הבליעה נאסרו אלא מפני גזירת הכתוב. כל זה לדעת ר' שמעון שנפסקה להלכה לדעת רוב הראשונים. בנוסף לכך לדעת חכמים (פסחים מד, ב, כמובא לעיל בהערה 3), למרות שנותן טעם לפגם אינו אוסר, חובת הכשרת הכלים הוא חידוש וגזירה שקבעה התורה, ולכן גם כאשר הכלים אינם בני יומם – חובה מהתורה להכשירם. ומצאנו שני ראשונים שפסקו הלכה כחכמים, והם: ר"י המובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד, ריג; ר' אפרים מרגנשבורג המובא במנהיג עמ' תרנט. ונראה שלדעתם גם חובה מהתורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף ולא בלעו טעמים לתוכם.

אמנם קשה על מה שביארתי מדברי הראשונים והשו"ע (תנא, כו) שהקילו בכלי זכוכית, שלא להצריכם הכשרה. אולם אם נבאר שכל מה שהקילו הוא בכלי שני (כמבואר בהערה 5), הרי שגם הם יסכימו לכל מה שכתבתי בכלי ראשון. עוד אפשר, שעל כלי זכוכית שלא גזרה התורה במפורש להכשירם, אפשר לדון ולפטור מהכשרה כאשר ידוע שהטעם הוסר מהם, אבל על כלי מתכת שגזרה התורה להכשירם, גם כשאין בהם חשש טעם איסור, חובה להכשירם מדרבנן או מהתורה. וכפי שכתב הרמב"ן שמעלה היא בכלי מאכל של ישראל שצריכים טבילה והכשרה, וממילא כשם שטבילת כלי זכוכית איננה מן התורה (לעיל לא, ב), כך אפשר לומר שגם על הכשרת כלי זכוכית לא ציוותה התורה.

לכאורה כל מה שביארתי שחובת הכשרת כלים היא מעיקר הדין, חל רק על כלים שבישלו בהם טרף, אולם חובת הכשרת כלי מתכת בין בשר לחלב היא רק מחמת המסורת ושמירת ההרחקה בין בשר לחלב, כמובא בהלכה הקודמת. ואפשר לומר, שגם חובת ההכשרה בין בשר לחלב נותרה במקומה כתקנת חכמים, שכן מצינו שבהלכות רבות חכמים השוו את דיניהם (וכפי שלמדנו לעיל כט, א), וכיוון שהחובה להכשיר כלי שהשתמשו בטרף לא זזה ממקומה, גם חובת ההכשרה בין בשר לחלב נשארה במקומה.

ט – הלכה למעשה בכלי מתכת וזכוכית

היוצא מכל מה שלמדנו שגם לאחר שמנקים כלי מתכת עם סבון, חובת הכשרת כלים שבישלו בהם טרף נותרה במקומה. וכן חובה להכשיר כלי בשרי שבישלו בו חלב או להפך. וכדין כלי מתכת דין כלי זכוכית (לעיל הלכה ה).

אמנם כאשר נחלקו הפוסקים, האם צריך לחשוש לטעם שנפלט מהכלים, כל זמן שידוע לנו שניקו את כלי המתכת או הזכוכית היטב עם סבון, יש להורות כדעת המקילים. כך בדין נ"ט בר נ"ט וכך בדין חריף, כמבואר להלן (הלכות יא-יב). שכן צריך לומר שכל מה שנחלקו הפוסקים הוא על כלי חרס שסופגים טעמים או כלי מתכת וזכוכית שלא נוקו היטב עם סבון, אבל בכלי מתכת וזכוכית שנוקו היטב עם סבון, יסכימו הכל שהלכה כדעת המקילים, הואיל ואנו יודעים שהם לא פולטים טעמים.[11]


[11]. וכן אם טעו ואפו בשר בתבנית חלבית נקייה או להפך, אפשר להכשיר את התבנית בהגעלה או בליבון קל כדין 'היתרא בלע' (להלן לג, ט). וכן אם צריך להמתין יממה לפני הגעלת הכלי, להלן לג, ה, אם ניקו את הכלי היטב יש להורות כדעת המתירים.

אם ניקו סיר-מתכת טרף היטב עם סבון, ובאותו יום בישלו בו מאכל, נראה שגם כשלא היה שם גוי שבדק את התבשיל ואמר שאין בו טעם טרף – בדיעבד התבשיל כשר, הואיל וברור לנו שאין בו טעם טרף. וכן אם ניקו סיר-מתכת בשרי היטב עם סבון ובאותו יום טעו ובישלו בו חלב, אף שהסיר חייב הכשרה, החלב שבישלו בו בטעות כשר, הואיל ובפועל לא קיבל טעם בשר. וכן אם טעו ואפו בשר בתבנית חלבית נקייה בת יומה, למרות שהתבנית צריכה הכשרה, הבשר שאפו בה כשר, הואיל ובפועל לא קיבל טעם חלב. ואמנם רבים רגילים להורות שכל זמן שהכלי היה בן יומו המאכל אסור, או מפני שכך מסורת הפסיקה ואין לשנות, או מפני החשש שמא לא ניקו את הכלי היטב. אולם נראה שהואיל ואנו יודעים שכל אימת שניקו כמקובל עם סבון לא מרגישים טעם, יש להתיר בדיעבד. ולכאורה יש להקשות, הרי מתירים על פי הטעם רק כאשר קפילא (מומחה גוי) בדק ומצא שאין בתבשיל טעם טרף, וכיום נוהגים שלא לסמוך על הטעם ולא לשאול קפילא (להלן לד, ד-ה), ואם כן איך ניתן להתיר בדיעבד על סמך ידיעתנו שאין טעם? אלא שכל מה שנוהגים להחמיר שלא לסמוך על קפילא הוא במקרה שיש צד של ספק, אבל כאשר ברור כשמש בצהרים שאין במאכל טעם של איסור, אין צורך בקפילא. וכדוגמת מה שכתבו בשו"ת רמ"א נד; חת"ס יו"ד קיז; מהרש"ם ג, שעז. וכפי שכתבתי בהערה 6, מאות אנשים ונשים בדקו זאת, ולא נמצא אחד שניקה כמקובל והרגיש בתבשיל את טעם התבשיל הקודם.

אמנם אם זה שבישל ידע שהסיר צריך הכשרה, ולמרות זאת עבר ובישל בו, גם אם ניקו את הסיר עם סבון, התבשיל אסור על המבשל ועל כל מי שבישל עבורם. כשם שקנסו חכמים את מי שעבר ובישל בסיר טרף שעברה עליו יממה. ולאחרים מותר לאכול מהתבשיל, הואיל ובפועל אין בו טעם איסור (לעיל הלכה ג).

י – דין שאר הכלים

כל שאר הכלים שאינם ממתכת או מזכוכית, עלולים לבלוע ולפלוט טעמים, ולכן כל הדינים התלויים בפליטת טעמים מהכלים, חלים עליהם, וכל המחלוקות התלויות בפליטת טעמים, כדוגמת נ"ט בר נ"ט וחריף, חלות עליהם. כך הוא דין כלי עץ, עצם, עור, חרס ופלסטיק. גם מחבת טפלון שמורכבת ממתכת ומפלסטיק בכלל הכלים שבולעים ופולטים טעמים.

דין כלי אמייל כדין כלי מתכות, ואף ששכבת האמייל עשויה מחול, בפועל היא קשה ואטומה כזכוכית.[12]

מיוחדים הם כלי חרס, שהואיל והם מלאים נַקְבּוּבִיוֹת ובולעים טעמים רבים, ההגעלה והליבון אינם יכולים להוציא מהם את כל הטעם שבלעו, ולכן אם נטרפו אין דרך להכשירם. וכן דין כלי חימר וקרמיקה שהרכבם דומה לחרס (לעיל הלכה ד).

נמצא שדין כלים שבישלו בהם טרף מתחלק לשלושה סוגי כלים: א) כלי מתכת וזכוכית – הטעמים נדבקים לדפנותיהם אבל אינם נבלעים בתוככי המתכת והזכוכית, ולכן אף שהם צריכים הכשרה ככל הכלים, בכל הדינים התלויים בפליטת טעם יש להורות כדעת המקילים. ב) כלי עצם, עץ, עור ופלסטיק רגיל – בולעים ופולטים טעמים, ובנוסף לכך שהם צריכים הכשרה, כל הדינים התלויים בפליטת טעם חלים עליהם. ג) כלי חרס למיניהם – בולעים ופולטים טעמים כמו הכלים בסעיף הקודם, וחומרה נוספת יש בהם, שאם נטרפו אין אפשרות להכשירם (הלכה ד).

כלי פורצלן (חרסינה), לכתחילה אין להכשיר כדין כלי חרס. ובשעת הצורך, אם הציפוי שלו חלק ואטום ובלא סדקים, ניתן להכשיר בהגעלה ככלי זכוכית (פנה"ל פסח יא, יג, 11).[13]


[12]. לאג"מ (או"ח ב, צב) אין להגעיל כלי פלסטיק ושאר כלים העשויים מחומרים כימיים שלא הוזכרו על ידי הראשונים, שמא דינם ככלי חרס שאינם פולטים כדרך בליעתם, וכך דעת ריש"א ולהורות נתן ו, סט. אבל רוב הפוסקים הסכימו שאפשר להכשירם בהגעלה, ומהם: חלקת יעקב ב, קסג; שרידי אש ב, קס; הרב לוי יצחק הלפרין; הרב אליהו בהל' חגים ה, פו; חזו"ע פסח עמ' קנא; אול"צ ח"ג י, יג. כל זה אמור לגבי כלי פלסטיק שרווחים בימינו (בחלק מסוגי הפלסטיק גם מסוכן לחמם מאכלים מפני שהם פולטים למאכל שיירי פלסטיק), אולם מאחר ו'פלסטיק' הינו שם קיבוצי לסוגים רבים מאוד של חומרים, מסתבר שבעתיד הקרוב יהיו כלי פלסטיק אטומים כזכוכית וכמתכת.

כלי אמייל: עשויים ממתכת ומצופים בשכבת אמייל דקה כדי לייפותם. את הצד הפנימי של הסיר צובעים בדרך כלל בלבן, ואת החיצוני מעטרים בצבעים שונים. האמייל מיוצר מחול כדוגמת כלי זכוכית, אלא שדרך עיבודו שונה. בתחילה הסתפקו בדין אמייל, מפני שהאומנים שמרו את הרכבו בסוד. לאחר שהתברר שיסודו מחול, התעורר ספק שמא דינו כדין כלי חרס. לחתם סופר (יו"ד קיג) הכשרתו בליבון קל. ורבי שלמה קלוגר (טוטו"ד מה"ק קפג) החמיר שלא להכשירו אף בליבון, שמא הליבון יזיק לו. ולערוה"ש יו"ד קכא, כז, הכשרתו בהגעלה שלוש פעמים, תוך הסתמכות על דעת בעל העיטור (לעיל הערה 4). להלכה מקובל להורות שדינם בהגעלה, שכן עיקרם מתכת וציפוי האמייל כזכוכית. וכך דעת האדר"ת, הרב אליהו בהל' חגים ה, לט; חזו"ע פסח עמ' קנז.

[13]. נחלקו הפוסקים לגבי כלי פורצלן, שנקראים גם כלי חרסינה או פרפורי. דרך עשייתם ככלי חרס אלא שמצפים אותם בזכוכית, על ידי הברשה או הטבלה בחומר שממנו עושים זכוכית. כתב הרדב"ז (ג, תא), שראוי להחמיר להחשיבם ככלי חרס, שכן קשה לדעת אם הציפוי שלהם אטום, ואף עשה ניסיון ובישל בכלי פורצלן ומצא שמשקל הכלי עלה במעט, משמע שבלע לתוכו. רבים חששו לדבריו, ומהם: פר"ח תנא, כו; מחב"ר תנא, י; מ"ב תנא, קסג; בא"ח צו יד; ר' חיים פלאג'י במועד לכל חי ד, ג; קול מבשר א, פ. מנגד, רבים נהגו להקל ולהחשיבו כזכוכית. וכן הורו כמה פוסקים, ומהם שכנה"ג או"ח תנא, הב"י ל' (ואף שהחמיר לעצמו, בשום אופן לא הסכים להחמיר לאחרים), ושאלת יעבץ א, סז. וכן הורה הרב גורן לצה"ל לגבי צלחות חרסינה שאין בהן סדקים שדרך שימושם בכלי שני (משיב מלחמה ב, קנ). כפי הנראה עיקר טעם המחמירים, מחשש שהציפוי הזכוכיתי אינו שלם, וכפי שעולה מפר"ח וחיד"א, שאם הפורצלן היה אמיתי היה מקום להקל, אלא שרגילים לזייפו. אכן בעבר רבים ציפו את החרס בחומר זכוכיתי על ידי מברשת או חום, ולפעמים הציפוי לא היה שלם והיו בו סדקים. אולם כאשר טובלים את החרס בנוזל זכוכית, הציפוי אחיד, חלק וחזק. לפיכך, למרות שלכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, בשעת הצורך אפשר להקל, הואיל וכיום מייצרים בבתי החרושת כלי פורצלן וחרסינה איכותיים, כלומר מצופים זכוכית שאינה בולעת. בדיעבד אם לא הוכשר ובישלו בו מאכל בשגגה – כשר. אמנם כאשר יש בכלי סדקים, חזר דינו להיות ככלי חרס.

כיום ישנן צלחות איכותיות שמיוצרות מחול (ארקופל וכיוצא בהם), ומרקמן קשה כזכוכית, וכפי שניכר בעת שהם נשברים, החומר הפנימי שלהם אטום וקשה כזכוכית. ואף שלשם יופי עושים את פניהם מחוספסות, דינם כדין כלי זכוכית שהכשרתם בהגעלה.

יא – שימוש בכלי בשר לפרווה – נ"ט בר נ"ט

יש אומרים שמותר מלכתחילה לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי כדי לאוכלו עם חלב ולהיפך (מנהג מקצת מיוצאי ספרד). ויש אומרים שאם הכלי הבשרי בן יומו אסור, ואם אינו בן יומו מותר (מנהג רוב יוצאי ספרד). ויש אומרים שגם בכלי בשרי שאינו בן יומו אין לבשל מאכל פרווה כדי לאוכלו עם חלב, ורק אם כבר בישלו ויש בכך צורך, מותר לערבו עם חלב. אבל אם התבשל בכלי בשרי בן יומו, גם בשעת הצורך אסור לערבו, ואם בטעות התערב בחלב, מותר לאוכלו (מנהג יוצאי אשכנז).

חילוקי מנהגים אלו נאמרו לגבי כל הכלים, אולם נראה שכיום הם קיימים לגבי כלי חרס ועץ שבולעים טעמים אל תוכם, וכן לגבי כלי מתכת וזכוכית שלא נוקו כפי שמקובל בימינו. אבל בכלי מתכת וזכוכית שנוקו עם סבון כמקובל בימינו, כיוון שידוע שאינם פולטים שום טעם, מסתבר שגם המחמירים יסכימו לדעת המקילים, ולכן בני כל העדות יכולים לנהוג כדעת המקילים, לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי נקי כדי לאוכלו עם חלב, וכן להפך. אמנם למדנו (לעיל כה, ח), שככלל יש לשמור על ההפרדה בין מערכות הכלים הבשריים והחלביים, וכאשר מתכוונים לאכול מאכלי פרווה עם בשר נכון לבשלם בסיר בשרי, וכאשר מתכוונים לאוכלם עם חלב נכון לבשלם בסיר חלבי. אולם בשעת הצורך, ואפילו לצורך קל, מותר לבשל תבשיל פרווה בכלי בשרי נקי בן יומו, ממתכת או מזכוכית, כדי לאוכלו עם חלבי או להפך.[14]


[14]. נ"ט בר נ"ט של איסור: קדירת חרס שבישלו בה בשר טרף נעשתה בלועה בטעם טרף, וגם אם ינקו אותה היטב, אם בעודה בת יומה יבשלו בה תבשיל כשר, התבשיל יאסר מפני טעם הטרף שיצא מהקדירה ונבלע בו. וזה נקרא 'נ"ט בר נ"ט' של איסור, נ"ט ראשי תיבות 'נותן טעם', ונ"ט בר נ"ט הוא 'נותן טעם בר נותן טעם'. כלומר: תבשיל הטרף הוא האיסור עצמו, והטעם שנבלע ממנו בקדירה נקרא נ"ט, שכן אין בו ממשות איסור אלא רק טעם איסור. והטעם היוצא מהקדירה אל התבשיל שמבשלים בה הוא כבר טעם שני – נ"ט בר נ"ט. והלכה היא, שהואיל ומתחילה היה הטעם אסור, למרות שנקלש פעמיים והגיע למדרגת נ"ט בר נ"ט, תוקף האיסור עדיין נותר בו, ולכן התבשיל טרף.

נ"ט בר נ"ט של היתר: מבואר בחולין קיא, ב: "דגים שעלו בקערה (בשרית)… שמואל אמר: מותר לאוכלן בכותח" (ברוטב חלבי). וכן הלכה. לריב"ן בשם רש"י, רק אם הדגים הרותחים הונחו על קערה בשרית קרה, טעם הבשר שנבלע בהם נחשב קלוש ומותר לאוכלם עם חלב, אבל אם בושלו בקדירה בשרית, נחשבים בשריים, ואסור לאוכלם עם חלב. ולדעת התרומה ורא"ש, נ"ט בר נ"ט נחשב עדיין כטעם המקורי, ולכן אסור לאכול חלב עם דגים שנצלו בקדירה בשרית, אבל מותר לאכול חלב עם דגים שבושלו בקדירה בשרית, כי הם נ"ט שלישי של בשר, כי לדעתם נוזלי הבישול הם נ"ט בר נ"ט, והדגים נ"ט שלישי. ולדעת רוב הראשונים, בין אם הדגים התבשלו או נצלו בקדירה בשרית, מותר לאוכלם עם חלב, הואיל והם נ"ט בר נ"ט של היתר, ואין חוששים בהיתר לטעם קלוש כל כך. וכ"כ רמב"ם, רשב"א, ר"ן, ר"ת, ר"י, ראבי"ה ועוד. וכן נפסק בשו"ע צה, א-ב. והרמ"א החמיר לכתחילה כריב"ן, שלא לאכול נ"ט בר נ"ט עם המין השני, אבל בדיעבד אם התערבו היקל כדעת רוב הפוסקים.

למעשה ישנן שלוש דעות: א) מנהג חלק מיוצאי ספרד על פי ר' יוסף קארו בבדק הבית: מותר לכתחילה לבשל בכלי בשרי בן יומו תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב, וכ"כ בשו"ת חוט המשולש, ויבי"א ט, יו"ד ד, עפ"י כמה מפוסקי הספרדים. ב) מנהג רוב יוצאי ספרד על פי רבנו ירוחם וסמ"ק: כל מה שהתירו לאכול את הדגים עם חלב הוא בדיעבד, לאחר שכבר התבשלו בכלי בשרי בן יומו, אבל לכתחילה אין להכין בכלי בשרי כזה תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב וכן להפך. וכך משמע משו"ע צה, א. וכן הורו רוב פוסקי הספרדים ומהם: כנה"ג, פר"ח, ערך השולחן, פר"ת; בא"ח ש"ש קורח יג; כה"ח א, שמ"ש ומגן ב, יו"ד מב-ג. אבל אם הקדירה הבשרית אינה בת יומה, אפשר לבשל בה מאכל פרווה כדי לאוכלו עם חלב. ג) למנהג יוצאי אשכנז, עפ"י רש"י וריב"ן: גם בשעת הצורך אין אוכלים מאכל פרווה שבושל בקדירה בשרית בת יומה עם חלב, ורק בדיעבד אם התערבו, מותר לאוכלם. אבל את תבשיל הפרווה לבדו, מותר לאכול לכתחילה בכלים חלביים (רמ"א צה, ב). ואם תבשיל הפרווה בושל בקדירה בשרית שאינה בת יומה, בשעת הצורך מותר לאוכלו עם חלב (רמ"א צה, ב; חכ"א מח, ב). אבל לכתחילה אין לבשל אותו לשם כך. ויש מקילים בזה אפילו לכתחילה (גר"א צה, י). אבל בצליה או באפיה, שרבים יותר המחמירים (תרומה, רא"ש ורש"ל), אין להקל.

מחלוקתם זו נוגעת כיום לכלי חרס, עץ וכדומה, שאינם מתנקים היטב, אולם אם בישלו בכלי מתכת וזכוכית שנוקו כמקובל בימינו עם סבון, על פי המבואר לעיל בהלכות ז-ט, בני כל העדות רשאים לנהוג כדעה המקילה, הואיל וידוע שהכלים אינם פולטים טעמים. אמנם לכתחילה כדי לשמור על ההפרדה בין בשר לחלב, נוהגים כמבואר למעלה.

יב – מאכל חריף פרווה בבישול וחיתוך בכלי בשרי

מאכל חריף הוא מאכל שאין רגילים לאוכלו לבדו מחמת רוב חריפותו, כדוגמת שום, בצל ופלפל חריף. נחלקו הראשונים בדין מאכל חריף פרווה שבושל בכלי בשרי או חלבי. יש אומרים שהחריפות מעצימה את הטעמים שבכלי, ועל ידי כך המאכל החריף סופג את טעם הבשר ונעשה בשרי. וכן לגבי סכין בשרית שחתכו בה מאכל חריף, כיוון שהיא נדחקת בכוח לתוך המאכל, מכוח חריפות המאכל היא מבליעה את טעם הבשר במאכל שנעשה בשרי. ויש אומרים שרק כאשר לא ניקו את הכלים היטב, יש בדיני חריף חומרה יתירה, אבל אם ניקו אותם כראוי, דינם כדין מאכל שאינו חריף, שאינו בולע טעם בשר בעת בישולו בסיר בשרי או בעת שחותכים אותו בסכין בשרית.

למעשה, כאשר ניקו את כלי המתכת והזכוכית כראוי עם סבון, כיוון שידוע לנו שאינם פולטים שום טעם, יש להורות כדעת המקילים, שאף אם בישלו מאכל חריף בכלי בשרי או חלבי נקי, או חתכו מאכל חריף בסכין בשרית או חלבית נקייה – המאכל החריף נותר פרווה ומותר לאוכלו עם המין השני.[15]


[15]. חריף וסכין: אמרו חכמים, שאם חתכו צנון חריף מאוד בסכין בשרית, אסור לאכול את הצנון עם חלב (חולין קיא, ב). וכך הדין בכל מאכל חריף, היינו מאכל שאנשים אינם רגילים לאוכלו לבדו מרוב חריפותו, כדוגמת בצל, שום, פלפל חריף וחריין (שו"ע צו, ב; לרבנו יחיאל רק בחילתית ובצנון הדין כך, וצירפו את דעתו להקל, כמובא בש"ך צו, יב). כלומר, למרות שבדרך כלל רק על ידי בישול הטעמים עוברים מהכלי למאכל, כאן שיש צירוף של חריפות עם דחיקת הסכין, למרות שהמאכל החריף קר, הטעם היוצא מהסכין נבלע במאכל החריף. יש אומרים, שהכוונה לשמנונית הבשרית שעל הסכין, שעל ידי דוחק הסכין, היא נבלעת במאכל החריף, אבל אם הסכין נקייה (כפי המקובל בעבר) המאכל החריף נותר פרווה (פירוש ראשון ברש"י, רמב"ן, נימוקי יוסף, רשב"א, רא"ה, אורחות חיים, ר"ן, ריטב"א, מאירי, וכן דעת רי"ף ורמב"ם לפי ב"י). וכ"כ למעשה פר"ח צו, ב, ואבני צדק. ולכך נטו פלתי א, שו"ת מקום שמואל פט. ויש אומרים שגם כאשר הסכין הבשרית נקייה (כפי המקובל בעבר), בעת שיחתכו בה בצל, על ידי הדוחק והחריפות, טעם הבשר הבלוע בסכין יצא וייבלע בבצל (פירוש שני ברש"י, תרומה, רא"ש, ראבי"ה, או"ז, וכך משמע מר"ת ומרדכי). וכן פסקו שולחן ערוך (צו, א), ורוב האחרונים, ומהם: ש"ך, גר"א, פר"ת, חוו"ד, פמ"ג וחכ"א. הרמ"א (צו, ג) עפ"י התרומה וכמה ראשונים, הוסיף עוד חומרה, שגם אם הסכין אינה בת יומה הבצל נעשה בשרי, כי החריפות הופכת את טעם הבשר הפגום שבסכין לטעם טוב.

עד כמה נבלע טעם הסכין במאכל החריף? יש אומרים כדי קליפה (רא"ש ורי"ו). ויש אומרים כדי נטילה כשני ס"מ (1.9 ס"מ) (ראב"ד, רא"ה, סמ"ג, שו"ע צו, א, ועוד). ויש אומרים בכל המאכל (רשב"א ור"ן, והרמ"א חשש לכתחילה לשיטתם). כתב בשו"ע צו, א, שאם ישראל טעם את המאכל החריף ומצא שאין בו טעם בשר מהסכין, הוא נשאר פרווה. ולדעת יש"ש, ש"ך צו, ה, ועוד, לכתחילה אין לסמוך על טעימה.

חריף ובישול: כעיקרון המחלוקת אודות סכין וחריף חלה גם על תבשיל חריף, וכשם שלגבי סכין הורו שו"ע ורמ"א כדעת המחמירים, כך לגבי תבשיל פרווה חריף מאוד, כדוגמת סחוג שעיקרו מפלפל חריף, שהתבשל בקדירה בשרית נקייה בת יומה, הורו שהתבשיל בשרי, מפני שהחריפות שבו הופכת את הנ"ט בר נ"ט של בשר לטעם בשר בעין, ועל כן אסור לאוכלו עם חלב. ואם עירבו אותו בתבשיל חלבי ולא היה בתבשיל החלבי פי שישים נגדו, הכל אסור. אבל אם הקדירה הבשרית אינה בת יומה, לדעה העיקרית בשו"ע, כיוון שטעם הבשר הבלוע בה פגום, התבשיל החריף נשאר פרווה. ולרמ"א, גם כשהקדירה אינה בת יומה התבשיל נעשה בשרי, כי חריפות המאכל הופכת את הטעם הפגום למשובח (עי' שו"ע צו, א; רמ"א צה, ב).

כל זה לפי מצב ניקיון הסכינים וסירי המתכת בעבר, כשהמתכות היו בדרך כלל יותר מחוספסות ופחות מלוטשות, וניקו אותם בלא סבון ומים זורמים בבתים, כך שגם לאחר ניקוי השומן הניכר שעל הכלי, פעמים רבות נותרה דבוקה לכלים שמנונית מסוימת מהתבשיל שבישלו או חתכו בהם, שהותירה רושם קלוש, והיא הנקראת נ"ט בר נ"ט. וכאשר היא נפגשה בחריף, טעמה התעצם מעט עד שלעיתים היה ניכר ממנו רושם כלשהו. ונחלקו הראשונים האם יש להתחשב ברושם זה להפוך את המאכל הפרווה לבשרי או לחלבי. אבל בימינו, ברור שלאחר שמנקים סכינים וסירים ממתכת במטלית-קרצוף עם מים וסבון, אין הם פולטים שום טעם, וממילא המאכלים שחתכו או בישלו בהם נשארים פרווה. כך ברור לפי דעת המקילים שהורו כן גם לאחר הניקיון שהיה מקובל בעבר (פירוש ראשון ברש"י, רמב"ן, נימוקי יוסף, רשב"א, רא"ה, אורחות חיים, ר"ן, ריטב"א, מאירי, וכן דעת רי"ף ורמב"ם לפי ב"י). ואף לדעת המחמירים וסוברים שסכינים וסירים שנוקו לפי המקובל בעבר עלולים לפלוט טעמים ולהפוך את מאכלי הפרווה לבשריים (פירוש שני ברש"י, תרומה, רא"ש, ראבי"ה, או"ז, וכך משמע מר"ת ומרדכי, ושו"ע ורמ"א ורוב האחרונים), כאשר ידוע לכל שבפועל הסכינים וסירי המתכת שנוקו היטב עם סבון כמקובל בימינו אינם פולטים טעמים, יש להקל ולהחשיב את מאכלי הפרווה החריפים שנחתכו או בושלו בסכינים וסירים בשריים כפרווה. כך ברור לפי השו"ע (צו, א) שכתב שאם טעמו את הבצל ולא חשו בטעם הבשר, הוא נותר פרווה. ואף לסוברים שלכתחילה אין סומכים על בדיקת הטעימה לגבי מאכל מסוים שהתעורר לגביו ספק, כאשר הכל יודעים בבירור, כשמש בצהרים, שלעולם אין מרגישים טעם שיוצא מהסכינים והסירים הנקיים, סומכים על כך בלא צורך לבדוק את הטעם בכל מאכל ומאכל (עי' בשו"ת הרמ"א נד; חת"ס יו"ד קיז; מהרש"ם ג, שעז, וכלעיל בהערה 11). נמצא שאם ידוע שהסכין והסירים הבשריים היו נקיים, למרות שחתכו ובישלו בהם מאכלי פרווה, הם נשארים פרווה.

כמו כן אם טחנו תבלינים חריפים במטחנה שטחנו בה בשר רותח באותו יום, אם המטחנה היתה ממתכת וניקו אותה היטב, התבלינים נותרו פרווה (דברי השו"ע צו, ג, כשלא יכלו לנקות את המדוכה היטב. אמנם כאשר המדוכה מאבן או מעץ יש להחמיר).

יג – קרש חיתוך

קרש חיתוך מעץ או מפלסטיק עלול לספוג טעמים, מפני שהחומר שלו סופח טעמים, וגם מפני שהחיתוך יוצר בו חתכים שהטעמים נבלעים בהם. לפיכך, יש לייחד קרש חיתוך למאכלים בשריים וקרש חיתוך למאכלים חלביים. והרוצה לחתוך מאכלים לשני המינים, צריך לייחד קרש חיתוך למאכלי פרווה. אמנם בדיעבד אם חתכו ירקות על קרש חיתוך בשרי שניקו אותו היטב, ועירבו אותם בתבשיל חלבי, התבשיל כשר.

כאשר חותכים על קרש החיתוך מאכלים חריפים כבצל ושום, מפני חריפותם בעת שהם נדחקים אל המגש הם עלולים לספוג יותר טעמים, עד שיש סוברים שאם המגש בשרי הם נעשים בשריים ואם חלבי נעשים חלביים (חכ"א נו, ב). לכתחילה יש לחוש לדעתם, ואם חתכו בצל על קרש חיתוך חלבי נקי, ובטעות עירבו אותו בתבשיל בשרי שלא היה בו פי שישים כנגד הבצל, יש לאסור את התבשיל הבשרי באכילה, שמא דרך הבצל נכנס בו טעם חלב. ובשעת הדחק, כל זמן שמסתבר שאין אפשרות להרגיש בתבשיל הבשרי את טעם החלב, אפשר להכשיר את התבשיל.

מגש חיתוך מזכוכית או ממתכת אינו בולע ופולט טעמים, ולכן אפילו אם הוא בשרי או חלבי, אם נוקה כראוי, אפשר להשתמש בו לחיתוך מאכלי פרווה ואפילו הם חריפים עבור המין השני.[16]


[16]. קרש חיתוך: לעיתים הקרש נעשה בשרי או חלבי, כגון שחתכו עליו בשר לוהט או מאכלי גבינה לוהטים. בחכ"א נו, ב, חידש שכדין הסכין כך דין המשטח שחותכים עליו, שהואיל והחריף נדחק בו, אם הוא בשרי המאכל החריף שנחתך עליו נעשה בשרי. וכ"כ טוטו"ד ג, רטז. מנגד, לדעת 'ספר יהושע' (פסקים וכתבים קכב) וחבלים בנעימים, הואיל ואין דחיקת המשטח חזקה כדחיקת הסכין, אין המשטח מבליע בחריף את טעמו. לכתחילה חוששים לדעת המחמירים, וכל זמן שקרש החיתוך מעץ או פלסטיק הוא בשרי, החריף שנחתך עליו בשרי, ואם התערב בתבשיל חלבי ולא היה פי שישים נגדו, התבשיל אסור. אמנם בשעת הדחק, אפשר לסמוך על המקילים, שכן בפועל בדרך כלל אין מרגישים טעם בשר ממש בבצל. ויש לצרף את דעת הראב"ד ורי"ד, הסוברים שמשערים את אחוז הבשר שיכול להיות בבצל, וכפי שכתבו כמה פוסקים שמצרפים את שיטתם לספק ספיקא (לעיל הערה 2). ואם המאכל שנחתך שם לא היה קצוץ דק, אפשר לצרף את דעת הסוברים (רא"ש ורי"ו) שרק כדי קליפה נבלע במאכל.

יד – כף ודופן

אסור לערבב תבשיל בשרי בכף מתכת חלבית, וכן אסור לערבב תבשיל חלבי בכף מתכת בשרית. טעה ועירב, אם הכף היתה נקייה, התבשיל כשר הואיל והכף אינה פולטת טעמים, אולם הכף צריכה הכשרה בהגעלה, הואיל והשתמש בה פעם בחלב רותח ופעם בבשר רותח. (בהערה מבואר הדין כשהכף היתה מעץ או ממתכת לא נקייה).[17]

אסור לערב בכף חלבית תבשיל פרווה שמבושל בסיר בשרי, וכן אסור לערב בכף בשרית תבשיל פרווה שמבושל בסיר חלבי. אבל אם טעה ועירב, התבשיל כשר והכף אינה צריכה הכשרה.[18]

סיר מתכת שמבשלים בו בשר ונפל חלב על דפנותיו מבחוץ, התבשיל הבשרי כשר, והסיר צריך הכשרה בהגעלה.[19]

נשפך רוטב טרף רותח על סיר מתכת או זכוכית כשר קר, אין צורך להכשיר את כולו בהגעלה, אלא די להכשירו על ידי עירוי של מים רותחים על המקום שעליו נשפך הרוטב הטרף. וכן אם נשפך חלב רותח על סיר מתכת או זכוכית בשרי קר, יש להכשירו על ידי עירוי של מים רותחים על המקום שעליו נשפך החלב.


[17]. למדנו בהלכות ז-ח, שכף מתכת נקייה כמקובל בימינו אינה פולטת טעמים, ולכן אינה אוסרת, אבל היא עצמה צריכה הכשרה. אבל אם הכף החלבית היתה מעץ ולא היה בתבשיל פי שישים כנגד מה שנכנס ממנה לתוכו, אם הכף היתה בת יומה, התבשיל נאסר, והכף צריכה הכשרה בהגעלה. וכן הדין אם הכף החלבית היתה ממתכת ולא ניקו אותה כראוי (תרומה, סמ"ג, סמ"ק ועוד). ויש מי שמחמיר לחשב פי שישים כנגד כל הכף, הואיל וכאשר חם מקצת הכף נחשבת כולה כחמה ופולטת טעמים (רבנו פרץ). והעיקר כדעה המקילה (שו"ע ורמ"א צד, א).

[18]. עירב בכף חרס או עץ חלביים בני יומם תבשיל פרווה שבושל בכלי חרס או עץ בשרי בן יומו, ולא היה בתבשיל פי שישים כנגד הסיר ולא כנגד הכף, לשו"ע צה, ג, התבשיל כשר, מפני שהוא נ"ט בר נ"ט דהיתרא, והכלים אינם צריכים הכשרה. ולרמ"א התבשיל אסור, כי חוששים שלפני שנעשה נ"ט בר נ"ט דהיתרא, התערבו טעמי החלב והבשר יחד, והכלים צריכים הכשרה. ואם אחד הכלים לא היה בן יומו, התבשיל מותר, והכלים צריכים הכשרה. אבל אם אחד הכלים היה מתכת או זכוכית נקיים כמקובל בימינו, נראה שגם הרמ"א ודעימיה יודו לשו"ע כמבואר לעיל בהלכות ז-ט. אולם לכתחילה אין לערב בכף חלבית מאכל פרווה שבסיר בשרי או להפך אפילו שניהם ממתכת ואינם בני יומם, שכך נהגו ישראל, כדי לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב ולמנוע בלבולים.

[19]. לגבי כלים משאר חומרים שבולעים טעמים נאמרו ארבע דעות עיקריות בדין טיפת חלב שנפלה על קדירת בשר רותחת. א) לסמ"ג, טיפת החלב יכולה להתפשט בכל דפנות הסיר, וכיוון שהיא מתפשטת בהדרגה, על ידי כללי חנ"ן, היא תאסור לבסוף את כל הבלוע בדפנות הסיר, וכיוון שאין בתבשיל פי שישים כנגד דפנות הסיר, התבשיל יאסר והסיר צריך הגעלה. ב) למהר"ם מרוטנבורג, טיפת החלב יכולה לאסור טעמים שבלועים בדופן עד פי שישים ממנה, ואזי אם יש בתבשיל פי שישים כפול שישים מטיפת החלב שנפלה על הקדירה, התבשיל כשר. והסיר בכל אופן צריך הגעלה. ג) לסמ"ק, אם הקדירה היתה בלא כיסוי, ונפלה הטיפה מעל גובה התבשיל, יש חשש שתאסור פי שישים מהבלוע בדופן כנגד הטיפה, ולכן אסור לערות את התבשיל דרך מקום הבליעה בעודו חם. אבל אם נפלה כנגד התבשיל, או שהקדירה היתה מכוסה וכולה מלאה אדים חמים, כיוון שיש בתבשיל פי שישים כנגד הטיפה לבדה, התבשיל כשר, ויש אומרים שצריך לשיטתו להגעיל את הקדירה (ב"י), וי"א שאין צריך (ט"ז). ד) לר' יחיאל מפריז, גם אם הטיפה נפלה שלא כנגד התבשיל והקדירה גלויה, בשעת הדחק כל שהיה בתבשיל פי שישים כנגד הטיפה – התבשיל כשר. למעשה נפסק בשו"ע ורמ"א צב, ה-ז, כדעת סמ"ק, ולכתחילה כשהטיפה נפלה מעל גובה התבשיל נהגו לאסור הכל, ובשעת הדחק כדעת ר' יחיאל מפריז. כל אימת שהסיר צריך הגעלה, במידה והוא מחרס, אין ההגעלה מכשירה אותו, כמבואר בהלכה ד.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן