ב – טעמי האיסור שבכלים אוסרים תבשילים

בנוסף לכך שאסור להשתמש בכלים שבישלו בהם טרף ולא עברו הכשרה כדין, אם בישלו בהם מאכל כשר – המאכל נאסר. משום שטעם התבשיל המתבשל בכלי נדבק ונבלע בדפנותיו, ואם לאחר שבישלו בסיר מאכל טרף יבשלו בו מאכל כשר, טעם הטרף יצא מהדפנות וייבלע במאכל הכשר. ומחשבים את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור, וכיוון שכמעט תמיד אין בתכולת הסירים פי שישים כנגד עובי דפנותיהם, בכל עת שיבשלו מאכל בסיר שבלע טעם איסור, כל מה שיתבשל בסיר יאסר. וכן הדין לגבי סיר שבישלו בו חלב ואחר כך בישלו בו בשר, כיוון שאין בתבשיל הבשר פי שישים כנגד עובי הדפנות החלביות, תבשיל הבשר נאסר.

ומדוע מחשבים את הדופן כאילו היא מלאה בטעם האיסור? מפני שמדובר בספק שאין אפשרות לפותרו, שלא ניתן לשער כמה טעם נדבק ונבלע בדפנות, וכמה טעם הן פולטות. שיש כלים שבולעים יותר ויש שבולעים פחות. כלי חרס בולעים הרבה, וכלי עץ פחות, וכלי מתכת עוד פחות. גם בין כלי החרס יש הבדלים, שישנם אווריריים שבליעתם מרובה, ויש דחוסים שבליעתם פחותה; חדשים בולעים הרבה, וישנים בולעים מעט. כמו כן יש תבשילים שטעמם מרוכז וחזק, כך שגרם ממנו שקול כעשרה גרם של תבשיל רגיל, עד שלעיתים הטעם היוצא מהכלים חזק כשיעור נפח הדפנות שלהם. וכיוון שמדובר בספק תמידי שאין דרך לקבוע את גבולותיו, ומצב קבוע של ספק הוא מצב שמערער את גבולות האיסור, נפסק להלכה, שכדי לצאת מתחום הספק יש להחמיר עד הקצה האחרון, ולהחשיב את כל דפנות הסיר כאילו הן מלאות בטעם התבשיל הטרף, וכיוון שאין בתבשיל פי שישים כנגד נפח הדפנות, התבשיל נאסר.

לא זו בלבד אלא שאם אחר כך יבשלו באותו סיר תבשיל נוסף, גם הוא יאסר. כי יש ספק, אולי בבישול הראשון לא נפלט טעם האיסור ואילו בבישול השני נפלט טעם האיסור. וכיוון שאיננו יכולים להעריך כמה נפלט בפעם הראשונה וכמה בפעם השנייה, יש להחמיר עד הקצה האחרון, ולחשב בכל פעם כאילו באותה הפעם נפלט כל הטעם הבלוע בדפנות.

כללי הביטחון שלמדנו נועדו למצב שאין לנו אפשרות לברר את טעמו של התבשיל, שכן ישראל אינו יכול לבדוק את טעמו של התבשיל, שמא יתברר שיש בו טעם איסור ונמצא שאכל מאכל אסור. אבל אם יש שם נוכרי אמין שטעם את התבשיל ואמר שאין מרגישים בו את טעם האיסור, התבשיל כשר. אמנם כיוון שהטעמים חמקמקים, בדרך כלל נוהגים שלא לסמוך על נוכרי, אלא קובעים את הדין על פי כללי הביטחון שלמדנו (להלן לד, ד-ה).[2]


[2]. בחולין צז, ב, מבואר שאסור מדברי חכמים לאכול כחל (דד בהמה), בלא שהוציאו ממנו את כל שאריות החלב שבו, ואם לא עשו כן והכניסו אותו לתוך תבשיל בשרי, יש לשער כאילו כולו חלב וצריך פי שישים כנגדו. למדו מזה רוב הראשונים, שכך הדין לגבי כלי, שכל זמן שאין שם קפילא (טבח נוכרי) שיבדוק את טעם התבשיל, הואיל ואין אפשרות לאמוד את הדבר, משערים לפי נפח דפנות הכלי. כך דעת רמב”ן, רשב”א, רא”ש, תרומה, רא”ה, רוקח, ריטב”א, ר”ן ועוד, וכן נפסק בשו”ע (צח, ד; צד, א).

אמנם לראב”ד ורי”ד, אם בשלו מאכל כשר בסיר טרף, אין משערים כפי עובי דפנותיו אלא משערים באומד יפה הנוטה לחומרה כמה טעם יצא מהסיר הטרף לתבשיל. וכן דעת העיטור, אשכול ומאורות, ולכך נטה רבנו ירוחם. (לראב”ד כל שאפשר להוציא את טעם האיסור ממנו, משערים לפי הטעם הבלוע בו. ולרי”ד כל שהאיסור הגיע ממקום אחר, משערים את כמותו). למעשה כמעט כל האחרונים פסקו כדעת המחמירים, ויש שכתבו שאף אין לצרף את דעת המקילים לספק ספיקא ולהקל (פמ”ג, יד יהודה). ובגינת ורדים פסק כמקילים, ובתורות אמת היקל בשעת הדחק. ורש”ך צירף את דעת המקילים לספק ספיקא להקל. ולכך נטה רדב”ז, וכ”כ יבי”א (ח”ח יו”ד ד).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן