ח – ביאור חיוב הגעלת כלי מתכות וזכוכית

מעבר למה שלמדנו בסעיף הקודם מכוח המנהג ושמירת ההפרדה, נראה שגם לפי יסודות ההלכה, חובת הכשרת כלי מתכת נותרה במקומה בלא שינוי. שכן למדנו שלדעת רבים, חובת הכשרת הכלים מהתורה היא רק ביממה הראשונה, מפני שאז הטעמים שנבלעו ונדבקו בכלי עדיין משובחים. אבל לאחר יממה טעמים אלו נפגמים, וכבר אין בכוחם לאסור את התבשיל שיתבשל בסיר, ואע”פ כן קבעו חכמים שהואיל ובתחילה היו הטעמים שבכלי משובחים, גם לאחר שנפגמו אסור להשתמש בכלי בלא הכשרה כדרך שימושו (לעיל הלכה ג). כיוצא בזה כיום, גם לאחר שניקו את הכלים היטב עם סבון, חובה להכשירם מדברי חכמים.[9]

ולדעת הראשונים והאחרונים הסוברים שגם לאחר יממה חובת ההכשרה מהתורה למרות שהטעמים שבו פגומים, גם כלי שנוקה היטב עם סבון חייב בהכשרה מהתורה. וכפי פשט הפסוק: “כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם”. כלומר כל סיר שבישלו בו טרף אסור בשימוש כל זמן שלא הכשירוהו בהגעלה, וכל שהשתמשו בו באש, אסור בשימוש כל זמן שלא הכשירוהו בליבון. וכן עולה משיטת הראשונים הרבים שסוברים ‘טעם כעיקר מדרבנן’ (כמבואר בהערה).[10]


[9]. לשיטת ר’ שמעון שנפסקה להלכה, וכפי שביארוה רבים מהראשונים והאחרונים (עפ”י גירסתם בגמרא ע”ז עו, א), טעם פגום היוצא מכלים שאינם בני יומם אינו אוסר, ולכן החובה להכשיר את כלי מדין היתה בעת שהיו בני יומם מבישולי הגויים, ורק מדרבנן אסור לבשל בכלים שאינם בני יומם, שמא יבואו לבשל בהם בעודם בני יומם (ע”ז עו, א). וכן נפסק בשו”ע קכב, ב (ראו בהערה 3). לפי זה, אותה תקנת חכמים שקבעה שאסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו כל זמן שלא הכשירוהו כדרך שימושו, חלה גם על כל כלי שניקו היטב עם סבון, שאסור להשתמש בו בלא הכשרה כדרך שימושו.

[10]. כדי לבאר את שיטת הסוברים שחובת ההכשרה מהתורה צריך להקדים שקשה על השיטה המקובלת, הרי בפשטות הלוחמים חזרו ממלחמת מדיין למחנה ישראל למחרת הקרב, ואז הכלים כבר לא היו בני יומם, וממילא לא היו צריכים הכשרה מהתורה, ומדוע נצטוו ישראל להכשירם? ואף אם חזרו באותו יום, כלל הוא: סתם כלים לאו בני יומם, ומדוע נצטוו להכשירם? וגם אם מדובר בסירים שנבזזו בעודם חמים, כך שהיה ידוע שלא עברה עליהם יממה מבישול הגויים, מדוע צוותה התורה לטרוח על הכשרתם, תצווה להמתין עד שתעבור יממה ובכך יוכשרו? (ועי’ ע”ז סז, ב, שמפשט איסור גיעולי גוים שאסורים גם לאחר יום, למד ר’ מאיר שנותן טעם לפגם אוסר). ראשונים ואחרונים תרצו קושיה זו בדרכים שונות, והקושיה עדיין קשה מאוד (ראו הרחבות).

הביאור המתיישב הוא כפשט הפסוקים שחובת הכשרת הכלים היא גזירת הכתוב בלא קשר לטעם שהם פולטים, ולכן היא מחייבת מהתורה גם כשהכלים אינם בני יומם, שגזרה התורה שצריך להכשיר כלים שבישלו בהם מאכלי טרף בהגעלה או בליבון. וכך עולה מדעת הסוברים טעם כעיקר דרבנן. שהרי לדעתם הטעם היוצא מהכלי אינו אוסר מהתורה, ואם כן מדוע התורה חייבה להכשיר את כלי מדין? אלא צריך לומר שחובת ההכשרה אינה תלויה בטעם היוצא מהכלי. וכפי שפירש הרא”ה בשם רמב”ן (בדק הבית ד, א), שמצוות הכשרת הכלים (בהגעלה או בליבון) דומה לטבילת כלים “משום מעלה”. שמעלה היא בכלי מאכל של ישראל שצריכים טבילה והכשרה, שאם היו של גוי – צריכים טבילה כטבילת גר, ואם השתמשו בהם בטרף – צריכים הכשרה כדרך שימושם. הרי שיש חיוב עצמי להכשיר כלים שבישלו בהם טרף בלא קשר לפליטת האיסור. וכ”כ רבנו שמחה (מובא בשו”ת מהר”ח או”ז סג) ופלתי צח, ב. ואם כן, נראה שכל הסוברים שטעם כעיקר מדרבנן, יחייבו להכשיר מהתורה גם כלים שנוקו עם סבון. והם רמב”ם, רמב”ן, רא”ה, ר”ן, נמוק”י, ריטב”א (להלן לד, 2). וכתב רשב”א שההכרעה כדעת ‘טעם כעיקר דאורייתא’ היא רק משום שספיקא דאורייתא לחומרא. אם כן כאשר יוצאת חומרה לדעת הסוברים ‘טעם כעיקר דרבנן’, שלדעתם חובה מהתורה להכשיר כלי מתכת וזכוכית שבישלו בהם טרף, יש להחמיר כמותם. (כיוצא בזה ביארו פמ”ג צג, שפ”ד ג; אור שמח מאכ”א ט, ט, כמבואר בהרחבות). וכן בשו”ת משנה שכיר ב, קמו (לרב טייכטל הי”ד), כתב שמלשון הפסוק משמע שיש מצווה עצמית להכשיר כלים, ולא רק מפני הטעם שבהם, ולכן תמה מדוע לא תקנו לכך ברכה. וכן ביאר הרי”ד סולובייצ’יק (שיעורי הרב סי’ ע’), שמצוות הכשרת כלים עומדת בפני עצמה, גם כשאין בכלים טעם איסור. ונראה שכך יש ללמוד מדעת הראשונים שהחמירו בכלי זכוכית שאין להם שום הכשרה, הואיל ודינם כדין כלי חרס (כמבואר בהלכה ה). ומסתבר שגם הם מודים שכלי זכוכית אינם בולעים טעם, הרי שלא מפני הבליעה נאסרו אלא מפני גזירת הכתוב. כל זה לדעת ר’ שמעון שנפסקה להלכה לדעת רוב הראשונים. בנוסף לכך לדעת חכמים (פסחים מד, ב, כמובא לעיל בהערה 3), למרות שנותן טעם לפגם אינו אוסר, חובת הכשרת הכלים הוא חידוש וגזירה שקבעה התורה, ולכן גם כאשר הכלים אינם בני יומם – חובה מהתורה להכשירם. ומצאנו שני ראשונים שפסקו הלכה כחכמים, והם: ר”י המובא בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג ד, ריג; ר’ אפרים מרגנשבורג המובא במנהיג עמ’ תרנט. ונראה שלדעתם גם חובה מהתורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף ולא בלעו טעמים לתוכם.

אמנם קשה על מה שביארתי מדברי הראשונים והשו”ע (תנא, כו) שהקילו בכלי זכוכית, שלא להצריכם הכשרה. אולם אם נבאר שכל מה שהקילו הוא בכלי שני (כמבואר בהערה 5), הרי שגם הם יסכימו לכל מה שכתבתי בכלי ראשון. עוד אפשר, שעל כלי זכוכית שלא גזרה התורה במפורש להכשירם, אפשר לדון ולפטור מהכשרה כאשר ידוע שהטעם הוסר מהם, אבל על כלי מתכת שגזרה התורה להכשירם, גם כשאין בהם חשש טעם איסור, חובה להכשירם מדרבנן או מהתורה. וכפי שכתב הרמב”ן שמעלה היא בכלי מאכל של ישראל שצריכים טבילה והכשרה, וממילא כשם שטבילת כלי זכוכית איננה מן התורה (לעיל לא, ב), כך אפשר לומר שגם על הכשרת כלי זכוכית לא ציוותה התורה.

לכאורה כל מה שביארתי שחובת הכשרת כלים היא מעיקר הדין, חל רק על כלים שבישלו בהם טרף, אולם חובת הכשרת כלי מתכת בין בשר לחלב היא רק מחמת המסורת ושמירת ההרחקה בין בשר לחלב, כמובא בהלכה הקודמת. ואפשר לומר, שגם חובת ההכשרה בין בשר לחלב נותרה במקומה כתקנת חכמים, שכן מצינו שבהלכות רבות חכמים השוו את דיניהם (וכפי שלמדנו לעיל כט, א), וכיוון שהחובה להכשיר כלי שהשתמשו בטרף לא זזה ממקומה, גם חובת ההכשרה בין בשר לחלב נשארה במקומה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן