כל שאר הכלים שאינם ממתכת או מזכוכית, עלולים לבלוע ולפלוט טעמים, ולכן כל הדינים התלויים בפליטת טעמים מהכלים, חלים עליהם, וכל המחלוקות התלויות בפליטת טעמים, כדוגמת נ"ט בר נ"ט וחריף, חלות עליהם. כך הוא דין כלי עץ, עצם, עור, חרס ופלסטיק. גם מחבת טפלון שמורכבת ממתכת ומפלסטיק בכלל הכלים שבולעים ופולטים טעמים.
דין כלי אמייל כדין כלי מתכות, ואף ששכבת האמייל עשויה מחול, בפועל היא קשה ואטומה כזכוכית.[12]
מיוחדים הם כלי חרס, שהואיל והם מלאים נַקְבּוּבִיוֹת ובולעים טעמים רבים, ההגעלה והליבון אינם יכולים להוציא מהם את כל הטעם שבלעו, ולכן אם נטרפו אין דרך להכשירם. וכן דין כלי חימר וקרמיקה שהרכבם דומה לחרס (לעיל הלכה ד).
נמצא שדין כלים שבישלו בהם טרף מתחלק לשלושה סוגי כלים: א) כלי מתכת וזכוכית – הטעמים נדבקים לדפנותיהם אבל אינם נבלעים בתוככי המתכת והזכוכית, ולכן אף שהם צריכים הכשרה ככל הכלים, בכל הדינים התלויים בפליטת טעם יש להורות כדעת המקילים. ב) כלי עצם, עץ, עור ופלסטיק רגיל – בולעים ופולטים טעמים, ובנוסף לכך שהם צריכים הכשרה, כל הדינים התלויים בפליטת טעם חלים עליהם. ג) כלי חרס למיניהם – בולעים ופולטים טעמים כמו הכלים בסעיף הקודם, וחומרה נוספת יש בהם, שאם נטרפו אין אפשרות להכשירם (הלכה ד).
כלי פורצלן (חרסינה), לכתחילה אין להכשיר כדין כלי חרס. ובשעת הצורך, אם הציפוי שלו חלק ואטום ובלא סדקים, ניתן להכשיר בהגעלה ככלי זכוכית (פנה"ל פסח יא, יג, 11).[13]
כלי אמייל: עשויים ממתכת ומצופים בשכבת אמייל דקה כדי לייפותם. את הצד הפנימי של הסיר צובעים בדרך כלל בלבן, ואת החיצוני מעטרים בצבעים שונים. האמייל מיוצר מחול כדוגמת כלי זכוכית, אלא שדרך עיבודו שונה. בתחילה הסתפקו בדין אמייל, מפני שהאומנים שמרו את הרכבו בסוד. לאחר שהתברר שיסודו מחול, התעורר ספק שמא דינו כדין כלי חרס. לחתם סופר (יו"ד קיג) הכשרתו בליבון קל. ורבי שלמה קלוגר (טוטו"ד מה"ק קפג) החמיר שלא להכשירו אף בליבון, שמא הליבון יזיק לו. ולערוה"ש יו"ד קכא, כז, הכשרתו בהגעלה שלוש פעמים, תוך הסתמכות על דעת בעל העיטור (לעיל הערה 4). להלכה מקובל להורות שדינם בהגעלה, שכן עיקרם מתכת וציפוי האמייל כזכוכית. וכך דעת האדר"ת, הרב אליהו בהל' חגים ה, לט; חזו"ע פסח עמ' קנז.
[13]. נחלקו הפוסקים לגבי כלי פורצלן, שנקראים גם כלי חרסינה או פרפורי. דרך עשייתם ככלי חרס אלא שמצפים אותם בזכוכית, על ידי הברשה או הטבלה בחומר שממנו עושים זכוכית. כתב הרדב"ז (ג, תא), שראוי להחמיר להחשיבם ככלי חרס, שכן קשה לדעת אם הציפוי שלהם אטום, ואף עשה ניסיון ובישל בכלי פורצלן ומצא שמשקל הכלי עלה במעט, משמע שבלע לתוכו. רבים חששו לדבריו, ומהם: פר"ח תנא, כו; מחב"ר תנא, י; מ"ב תנא, קסג; בא"ח צו יד; ר' חיים פלאג'י במועד לכל חי ד, ג; קול מבשר א, פ. מנגד, רבים נהגו להקל ולהחשיבו כזכוכית. וכן הורו כמה פוסקים, ומהם שכנה"ג או"ח תנא, הב"י ל' (ואף שהחמיר לעצמו, בשום אופן לא הסכים להחמיר לאחרים), ושאלת יעבץ א, סז. וכן הורה הרב גורן לצה"ל לגבי צלחות חרסינה שאין בהן סדקים שדרך שימושם בכלי שני (משיב מלחמה ב, קנ). כפי הנראה עיקר טעם המחמירים, מחשש שהציפוי הזכוכיתי אינו שלם, וכפי שעולה מפר"ח וחיד"א, שאם הפורצלן היה אמיתי היה מקום להקל, אלא שרגילים לזייפו. אכן בעבר רבים ציפו את החרס בחומר זכוכיתי על ידי מברשת או חום, ולפעמים הציפוי לא היה שלם והיו בו סדקים. אולם כאשר טובלים את החרס בנוזל זכוכית, הציפוי אחיד, חלק וחזק. לפיכך, למרות שלכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, בשעת הצורך אפשר להקל, הואיל וכיום מייצרים בבתי החרושת כלי פורצלן וחרסינה איכותיים, כלומר מצופים זכוכית שאינה בולעת. בדיעבד אם לא הוכשר ובישלו בו מאכל בשגגה – כשר. אמנם כאשר יש בכלי סדקים, חזר דינו להיות ככלי חרס.
כיום ישנן צלחות איכותיות שמיוצרות מחול (ארקופל וכיוצא בהם), ומרקמן קשה כזכוכית, וכפי שניכר בעת שהם נשברים, החומר הפנימי שלהם אטום וקשה כזכוכית. ואף שלשם יופי עושים את פניהם מחוספסות, דינם כדין כלי זכוכית שהכשרתם בהגעלה.
