ג – בן יומו ואינו בן יומו, מזיד ושוגג

כלי שבישלו בו טרף – אסור בשימוש לעולם, ורק לאחר שיעבור הכשרה מותר להשתמש בו (שו"ע קכב, ב). אמנם מה שלמדנו שטעם הטרף הבלוע בדפנות הכלי אוסר את המתבשל בכלי – הוא בתנאי שהכלי 'בן יומו', כלומר, בתוך עשרים וארבע שעות מעת שבישלו בו טרף. משום שעד אז טעמי הטרף שנבלעו ונדבקו בכלי עוד יכולים לתת טעם טוב בתבשיל ולאוסרו. אבל לאחר שתעבור עליו יממה, הטעמים שנבלעו ונדבקו בכלי נפגמים, ושוב אינם יכולים לאסור את המתבשל בכלי (שו"ע קג, ה). כשיש ספק אם עברה על הסיר יממה, מחשיבים את הסיר כמי שעברה עליו יממה, כפי הכלל: 'סתם כלים אינם בני יומם' (שו"ע קכב, ז).

ואם ידעו שהסיר טרף ולמרות זאת בישלו בו בזדון, למרות שעברה עליו יממה והטעם היוצא ממנו פגום, קנסו חכמים ואסרו את המאכל על המבשל ועל כל מי שבישל עבורם, ורק לאחרים שהתבשיל לא בושל עבורם – מותר לאוכלו.

הרי שדין התבשיל נקבע על פי שתי שאלות. הראשונה: האם הכלי היה 'בן יומו'? אם היה 'בן יומו' התבשיל אסור לכל. אם התבשיל לא היה בן יומו, מגיעה השאלה השנייה: האם הבישול נעשה במזיד? אם במזיד, התבשיל אסור על כל אלה שעבורם התבשל ומותר לאחרים, ואם בשגגה, התבשיל מותר לכל.[3]


[3]. מבואר בתלמוד ע"ז סז, ב; עה, ב – עו, א, שנחלקו התנאים לגבי כלי טרף שאינו בן יומו (שהטעם הבלוע בו פגום). לדעת ר' מאיר ועוד תנאים ואמוראים: נותן טעם לפגם אסור, ולכן התבשיל שבישלו בו – אסור. ולדעת ר' שמעון ועוד תנאים ואמוראים: נותן טעם לפגם מותר, ולכן התבשיל שבישלו בו – מותר. והלכה כר' שמעון שנותן טעם לפגם מותר (להלן לד, ז). אמנם גם לר' שמעון אסור להשתמש בכלי טרף שאינו בן יומו בלא הכשרה, שגזרו חכמים להכשיר כלים שאינם בני יומם, שמא ישתמשו בהם בהיותם בני יומם. כך מבואר בגרסה שלפנינו בתלמוד ע"ז עו, א, וכך דעת רוב הראשונים.

ויש סוברים שגם לר' שמעון חובה מהתורה להכשיר כלים שאינם בני יומם, למרות שלדעתו הם אינם אוסרים את התבשילים שיבשלו בהם, משום שכך גזרה התורה (הרמב"ן ע"ז סז, א, ביאר שכך גזרה שמא ישתמשו בכלים בני יומם, והראב"ן ביאר משום שאסור לבטל איסורים מהתורה). בנוסף לרמב"ן וראב"ן, כך גם דעת ראבי"ה (פסחים תסד), רדב"ז (ו, ב' אלפים רה), מור וקציעה (הקדמה לאו"ח ח"ב) והנצי"ב (העמק שאלה מטות קלז, ב). בכך המחלוקת בין ר' שמעון לר' מאיר מצטמצמת, שכן שניהם מסכימים שגם לאחר יממה מהתורה צריך להכשיר כלי שבישלו בו טרף, וכל מחלוקתם היא על מקרה של דיעבד כאשר טעו ובישלו בכלי שאינו בן יומו, שלר' מאיר המאכל אסור כי גם טעם פגום אוסר, ולר' שמעון המאכל כשר שנותן טעם לפגם מותר.

עוד מצינו דעה ממוצעת בין ר' שמעון לר' מאיר, והיא דעת חכמים (פסחים מד, ב), שסוברים שאף שככלל הלכה כר' שמעון שנותן טעם לפגם מותר, לגבי כלים למדנו בתורה חומרה יתירה, שגם טעם פגום שנבלע או נדבק בכלים אוסר.

נחזור להלכה, כפי שלמדנו, הלכה כר' שמעון ואם בישלו בסיר טרף שאינו בן יומו – התבשיל מותר. אולם כל זה בתנאי שהבישול נעשה בשוגג, אבל אם המבשל ידע שהכלי צריך הכשרה ועבר ובישל בו במזיד, למרות שהסיר אינו בן יומו, קנסו חכמים ואסרו את המאכל על המבשל ועל אלו שבישל עבורם (רדב"ז ג, תריז; וכנה"ג יו"ד קכב, בהגה"ט כו). ואמנם יש אחרונים שהקילו גם למבשל בזדון (תפארת למשה, מהר"ם שיק, שם אריה, אג"מ ועוד). אולם למעשה יש להחמיר, שכן דעת הראשונים: רשב"א, ריטב"א ועוד. וכ"כ עוד אחרונים, ומהם: בנימין זאב, קול אליהו, פמ"ג, בית שלמה, זב"צ, יבי"א ח, יו"ד יד, ועי' בהרחבות.

לרש"י, ר"ת ומהר"ם חלאוה, כבר אחר שעבר על הכלי לילה הוא נחשב כאינו בן יומו וטעמו נפגם ואינו אוסר את התבשיל שבישלו בו. ולרוה"פ רק לאחר יממה הטעם נפגם, וכך דעת ר"י, רשב"ם, תרומה, רא"ש, טור ושו"ע קג, ה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן