ו – כלי מתכות בימינו

שאלה התעוררה בימינו לגבי כלי מתכות. ברור שחכמי המשנה והתלמוד, הראשונים והאחרונים, התייחסו לכלי מתכת כבולעים ופולטים טעמים, ואין ספק שכך חשו בפועל. ולכן נפסק שאם מבשלים בסיר מתכת בשר טרף, הסיר בולע טעמי טרף, ואם לפני שיוכשר בהגעלה יבשלו בו תבשיל כשר, למרות שניקו את הסיר היטב, לעיתים יחושו בתבשיל טעם של בשר טרף. לפיכך, אם היה שם גוי אמין שטעם את התבשיל ומצא שאין בו טעם טרף, הכשירו את התבשיל. אבל אם לא היה שם גוי אמין, קבעו שיש להחמיר ולהחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם שכולו נפלט לתבשיל, וכיוון שאין בתבשיל פי שישים כנגד עובי הדפנות, אוסרים את התבשיל (כמבואר בהלכה ב). ובוודאי שחומרה זו התבססה על המציאות שהכירו חכמים, שגם לאחר שמנקים את סיר המתכת היטב, לעיתים ניתן להרגיש בתבשיל את טעם התבשיל שבישלו בו לפני כן.

מנגד, ידוע לאנשים בימינו, שלאחר שמנקים את הסירים כראוי, לא נשאר בהם שמץ מטעמו של התבשיל הקודם, ואין אדם שיצליח לחוש את טעם התבשיל שבישלו בו לפני כן. כך גם התברר ממחקרים שונים, שבליעת כלי מתכת וזכוכית מעטה כל כך (אחד חלקי עשרות אלפים), עד שאין אפשרות לחוש ממנה שום טעם. השאלה מה השתנה בדורות האחרונים?

כפי הנראה הסיבה לשינוי נעוצה במספר פיתוחים טכנולוגיים. ראשית, בעבר לא ניתן היה לצקת את המתכות באופן אחיד (בוואקום), מה שיצר חרירים שדרכם חדרו טעמים לעובי הדופן. ואולי גם המתכות היו פחות טהורות, והסגסוגת שבהן ספחה אליה טעמים. שנית, בעבר פני הכלים היו יותר מחוספסים, וממילא היה קשה יותר להסיר מהם את שאריות התבשיל. שלישית, חלק משמעותי מהטעם שנותר בכלים לאחר הבישול נבע מהשומן שנדבק אליהם, וגם טעמים אלו נחשבו כבלועים בכלי, הואיל ונעשו לאחדים עם הדפנות וטפלים להם. בעקבות פיתוח סבון הכלים לפני פחות ממאה שנה, וחיבור הבתים למים זורמים, ניתן בעזרת מים וסבון עם מטלית-קרצוף להסיר את השומנים והלכלוכים הדבוקים לכלי.[6]


[6]. ידוע ומפורסם כיום שלא ניתן לחוש בטעמים הנפלטים מכלי מתכת. כדי לבסס ידיעה זו, בקשתי משומעי השיעורים לבדוק בדקדקנות אם הם מצליחים להרגיש בטעמים הנפלטים מהכלים, או ליתר דיוק, האם הם מצליחים להרגיש בתבשיל את טעמו של התבשיל שבישלו בסיר לפני כן. במשך כמה שנים, מאות גברים ונשים עקבו אחר זאת, תוך עריכת ניסיונות שונים, ולא נמצא אחד שהצליח להרגיש בטעם התבשיל הקודם שבושל בסיר מתכת אחר שנוקה עם סבון כמקובל. גם כאשר בישלו תבשיל חריף ביותר, לאחר שניקו את הסיר, מי שלא ידע על כך, לא הצליח להרגיש בתבשיל הבא את טעם החריף שבושל בסיר לפני כן. אמנם היו מקרים שהרגישו עקבות של מעין טעם או ריח קדום לא ברור, אבל כשניסו לשחזר הרגשות אלו, התברר שהדבר אירע כי לא ניקו היטב את הכלי, בדרך כלל לאחר ניקוי של ילדים. אבל גם באותם המקרים, טעם ממש של המאכל הקודם לא הרגישו. כמו כן, גם טבחים מומחים במסעדות יוקרתיות, אינם מבחינים בטעם שנשאר מבישול קודם, לאחר שהכלי נוקה כראוי עם סבון, ולכן משתמשים באותם הכלים לתבשילים שונים. כך גם נמצא במחקרים מדעיים: בתחומין לד עמ' 113-129, במאמרם של הרב יאיר פרנק והרב ד"ר דרור פיקסלר, סוכמו תוצאות מחקרים אודות כלי מתכת וזכוכית, לפיהם בליעת כלים אלו מזערית, עד שאין שום אפשרות לחוש את טעמה.

אולם ברור שעדותם של חכמים והפוסקים נאמנה, ובעבר הרגישו טעמים שנפלטו מהכלים. לפיכך צריך למצוא הסבר לשינוי. כפי הנראה מספר פיתוחים טכנולוגיים גרמו לשינוי: ראשית, לפי הידוע לנו כיום, גם בעבר הטעמים לא נבלעו ממש אל תוך המתכות, שכן בשונה מחרס ועץ, בחומרי המתכות על כל סוגיהם אין נַקְבּוּבִיּוֹת שחומרים נושאי טעם יכולים לחדור דרכם אל תוך עובי הכלי, מפני שמולקולות-הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין החלקיקים שמהן המתכות לסוגיהן מורכבות. אולם כיוון שבעבר לא היתה אפשרות טכנולוגית לצקת מתכות בוואקום, לעיתים נותרו בהן חרירי אוויר שיכלו לקלוט טעמים. גם הרכבה של סגסוגת המתכות כללה חומרים נוספים, שייתכן שספחו אליהם טעמים. שנית, פני הכלים היו מחוספסים במעט, ושאריות התבשיל דבקו בהם יותר מאשר בכלים החלקים בימינו. שלישית, הקושי בניקוי הכלים נובע מכך שהמים אינם מתחברים אל השמן, וכיוון ששיירי המאכלים שנדבקים לכלים הם שומניים, המים מתקשים להתחבר אליהם ולהסירם. המיוחד בסבון שהוא מורכב ממולקולות שמתחברות אל שמן ומים כאחד, ועל ידי כך הוא יכול לסייע בהסרת שומנים. כבר לפני אלפי שנים ידעו לייצר סבון מבישול שומן בעלי חיים עם אפר, כמו כן נעזרו לצורכי ניקיון בצמח בורית, אבל התוצאה היתה רחוקה מהתוצאה של הסבון שלנו. ב-1790 לבלאן הצרפתי פיתח שיטה ששיפרה את הדרך לייצר סבון באופן תעשייתי להמונים. אך עדיין היה מדובר בסבון בעל יעילות נמוכה. לפני כתשעים שנה נפרצה הדרך לייצור סבון כלים יעיל על ידי פיתוחם של חומרי ניקוי סינתטיים. כל זה, יחד עם חיבור הבתים למים זורמים, שיפר באופן ניכר את היכולת שלנו לנקות את הכלים, עד שבפועל אין מרגישים בטעמים שדבקו בהם.

בכל אופן, לפני כל ההמצאות והשיפורים הללו, גם לאחר מאמצי ניקיון רציניים, כמעט תמיד נותרה על דופן הכלי שכבה דקה של שיירי מאכל שהעבירה טעמים. וכיוון שהנוזלים שבשכבה זו התאדו, חומרי הטעם נותרו שם בריכוז גבוה, עד ששיערו הראשונים על פי המציאות, שלעיתים טעמם שקול כנגד עובי הדפנות (לעיל הערה 2). והואיל ומדובר בשכבה דקה שחשופה לאוויר, היא נרקבת ונפגמת במהירות, עד ששיערו חכמים, שאם הכלי אינו בן יומו, כבר ברור שהטעמים שדבקו בדפנותיו נפגמו (לעיל הלכה ג). אגב, על פי הסבר זה מובן כיצד ההגעלה והליבון מועילים להכשרת הכלים ולהסרת הטעמים, שכן בהגעלה חום המים הרותחים ממוסס את השומנים, וכך הם נפלטים ונפרדים מהכלים. וחום הליבון ממוסס את השומנים ושורפם.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן