א – הכשרת הכלים

כאשר שבו אנשי הצבא מהמלחמה במדיין ושלל רב בידם ובכלל זה גם כלי אוכל ממתכות, הורה להם אלעזר הכהן להכשיר את כלי האוכל ממאכלי הטרפה שהמדיינים אכלו בהם, שנאמר (במדבר לא, כא-כג): “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא, וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם”. למדו מכאן חכמים, שהכשרת הכלים היא כדרך בליעתם – ‘כבולעו כך פולטו’: כלים שהשתמשו בהם באש, כדוגמת שיפודים ותבניות אפייה – הכשרתם בליבון באש. כלים שהשתמשו בהם בבישול – הכשרתם בהגעלה במים רותחים. וכלים שהשתמשו בהם בצונן – הכשרתם בהדחה במים (ע”ז עה, ב). הרי ששלושה סוגי הכשרה ישנם: ליבון, הגעלה והדחה (לעיל לא, א, למדנו שכדי להכשיר כלי-גויים צריך גם להטבילם).

נבאר יותר: כלי שהשתמשו בו במאכלים שאינם חמים, כיוון ששיירי המאכל נדבקים לכלי ברפיון, ניתן להסירם על ידי שטיפה במים צוננים, וזוהי הדחה. אבל אם השימוש היה על ידי בישול, הטעמים שבתבשיל נדבקים ונבלעים בכלי, ורק על ידי מים רותחים ניתן להפליטם, וזוהי הגעלה. ואם השימוש היה באוּר, היינו באש, כגון שיפודים או תבניות, כיוון שאין שם נוזלים שמרככים את הידבקות המאכלים בדפנות, הטעמים נבלעים בכלי בכוח חזק, ולכן אין בכוחם של מים רותחים לפולטם מדפנות הכלי, אלא צריך להכשירם כדרך שבלעו – באוּר, כלומר בליבון.

כפי הנראה, כשדיברו חכמים על הטעמים שבלועים בכלי התכוונו גם לטעמים שנדבקו בחזקה לדפנותיו על ידי הבישול עד שנחשבו כבלועים בו. שכן בעבר, כשלא היו צינורות שהזרימו מים לכל בית, ועוד לא נמצאה הדרך לייצור המוני של סבון שמסיר באופן יעיל את השומנים והלכלוך מהכלים, ופני הכלים היו מחוספסים – בלא הגעלה במים רותחים שמוססו את השומנים שנדבקו לכלים, בדרך כלל נותרו דבוקים לדפנות הכלים שיירים מהמאכלים שהתבשלו בהם (להלן הערה 6). נמצא אם כן שהוראת המצווה להכשיר כלי מתכת כדרך בליעתם, מכוּונת גם לטעמים שנדבקו בדפנותיהם. ואף שגם לאחר ההגעלה, יתכן שעוד נותרו על דפנות הכלי מעט שיירים מהמאכל הקודם, הואיל והכלי הוגעל כמצוות התורה, והגעלה זו הסירה את עיקר הטעמים שדבקו בכלי עד שלא ניתן היה להרגיש בטעמם, הרי הם כמי שבטלו ואין בהם יותר איסור.[1]


[1]. משמע מהראשונים, שהיתה דבוקה לכלים שהגעילו שכבה שומנית של שיירי מאכלים, שההגעלה ברותחים היתה מסירה אותה, שכן השומנים מתמוססים בחום ובעזרת המים הם נשטפים ונפרדים מדפנות הכלים. לכן כתב הרא”ה (בדק הבית ד, ד), שלא להגעיל כלים רבים באותם המים, מחשש “שתרבה הזוהמא ויבטל כח המים ותעבור צורת המים, וזה נכון מאוד, ודבר נראה לעין שהמים הרותחין מצחצחין הכלי וכל זמן שמשתהא שם הוא יותר נקי ויותר ממורק”. משמע שההגעלה ניקתה את השכבות החיצוניות הדבוקות לכלי. וכעין זה מבואר בר”ן (חולין מד, א, בדפי הרי”ף) ובאור זרוע (ב, רנו). וכ”כ אוהל מועד (שער הפסח דרך ג נתיב ו), שצריך לנקות את הכלים לפני ההגעלה “כדי למעט השומן שבהם”, הרי שהניקוי מיעט את השומן הדבוק ולא הסירו לגמרי. וכתב המאירי (ע”ז עה, ב), ששיירי המאכל שאינם יורדים בהגעלה אינם אוסרים מפני שהם “כעין מה שאמרו בטבילה, שמיעוטו שאין מקפיד עליו אינו חוצץ”.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן