ז – ההשלכות למעשה

יש טוענים, שהואיל והתברר שכלי מתכת אינם בולעים ופולטים טעמים, לדעת המתירים להשתמש בכלי זכוכית לבשרי ולחלבי רותחים על ידי ניקוי בלבד, צריך גם להתיר להשתמש בסירים ובסכו”ם ממתכת לבשרי ולחלבי רותחים על ידי ניקוי בלבד. וכן מותר להשתמש בסיר שבישלו בו בשר טרף אחר שינקו אותו היטב. לא זו בלבד, אלא שיש טוענים, שאף הראשונים שהחמירו בכלי זכוכית, אילו היו יודעים בוודאות שאינם בולעים ופולטים טעמים, היו מסכימים לדעת המתירים, מפני שכל יסוד האיסור בכלים הוא רק מפני הטעם הבלוע בהם. ואם בפועל הטעם אינו נבלע בהם, די לנקותם ואין צורך להכשירם בהגעלה.[7]

מנגד, כמעט כל הרבנים סוברים למעשה, שחובה להכשיר כלי שבישלו בו טרף, וכן חובה להכשיר סיר חלבי שבישלו בו בשר או להפך. שהואיל ונהגו בישראל מדורי דורות להכשיר כלי מתכות בהגעלה או בליבון, חובה להמשיך במנהג המקובל. בנוסף לכך, למדנו שחכמים תקנו תקנות רבות כדי לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב וכדי למנוע את האדם ממכשול. לכן אסרו לאכול בשר וחלב יחד גם כשאינם מבושלים, ואף אסרו לאכול חלב אחר בשר, וכן אסרו לאכול בשר על שולחן שיש עליו חלב או להפך, ואף אסרו לאפות פת חלבית או בשרית שמא יטעו לאוכלה עם המין השני (לעיל כה, ג-ה; כו, א-ב). ניתן לומר שמתחייב מתקנות אלו שלא להשתמש באותם הכלים לבשר וחלב, ולא בכלי טרף למאכלים כשרים, ולהקפיד על כל דיני ההכשרה שחלו על כלי מתכת שפלטו טעמים גם בכלי מתכת שאינם פולטים טעמים. שאם לא יקפידו על כך, יש חשש שיבשלו בכלי טרף שאינם נקיים מאכלים כשרים, ויבואו לבשל בכלי בשר שאינם נקיים חלב או להפך ויעברו על איסור בשר בחלב.

לסיכום: דעת רובם המכריע של הרבנים, שגם לאחר שהתברר שכלי מתכת אינם בולעים ופולטים טעמים, חובת הכשרתם נשארה במקומה, הן מצד חשיבות שמירת המסורת, והן מצד היסוד שלמדנו מכל תקנות חכמים, שצריך לבצר את ההפרדה בין בשר וחלב ובין טרף לכשר כדי למנוע מכשול.[8]


[7]. לכאורה, כיוון שהאיסור תלוי בטעם הבלוע בכלי, אם בישלו טרף בכלי מתכת וזכוכית שבימינו – אינם נאסרים, הואיל ולא בלעו שום טעם (עי’ שו”ע צט, ז; קכב, ה). וכן מצינו תקדים לכך בדברי הראשונים שהקילו להכשיר כלי זכוכית בשטיפה אחר שהשתמשו בהם בטרף או בחמץ. וכ”כ הרב דב ליאור בדבר חברון יו”ד ב, קנג, לעניין כלי נירוסטה, ואף נטה להקל בזה לכתחילה אם יסכימו לכך עוד רבנים. וכ”כ הרב סיטון (המעין 205).

[8]. יש שרצו לחייב את המשך שמירת כל דיני הכשרת כלי מתכת בין חלב לבשר ובין איסור להיתר, רק על פי המסורת, שאין לשנותה כדי שלא לפרוץ את גדרי שמירת ההלכה. ויותר טוב לבסס אותה על יסוד הלכתי חשוב של שמירת ההפרדה בין טרף וכשר ובין בשר לחלב, יסוד שנשען על כל התקנות הרבות בענייני הפרדה בין בשר לחלב. וכן מצינו שהורו חכמים שלא לסמוך על כך שאנשים יזכרו לנקות את הכלים כנדרש (חולין ח, ב; רשב”א תוה”ב ד, א; וראו בהרחבות). אלא שאם זו הסיבה היחידה, אפשר לומר, שרק מלכתחילה יש לשמור על ההפרדה, אבל אם בטעות בישלו חלבי בסיר בשרי, אין צריך להכשירו בהגעלה (וכך דעת הרב נחום רבינוביץ, תחומין לד עמ’ 126). אולם נראה, שהואיל ועיקר הפרדת כלי הבשר והחלב מבוססת על יסודות ההלכה, גם בדיעבד יש לקיים את כל דיני ההכשרה כפי המסורת, כדי לבצר את ההפרדה. ואפשר ללמוד כך מדעת הרמב”ם ודעימיה שסברו שצריך להגעיל כלי זכוכית כמו כלי מתכות, למרות שמסתבר שידעו שאינם בולעים ופולטים, כמבואר בהלכה ה’. כעין זה העידו בשם רשז”א שאמר, שאף שמעיקר הדין נראה להקל, בפועל יש להחמיר, ורק בשעת הדחק צירף שיקול זה להיתר (עי’ בתחומין לד עמ’ 124 הערה 34).

עוד יסוד אפשר אולי להוסיף, שהואיל והכלים בולעים בליעה מזערית, אף שאין אפשרות להרגיש את טעמה, אין לבשל בהם, כיוון ש”אין מבטלים איסור לכתחילה”, ולכן מצווה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף, מפני הבליעה המזערית שבלעו (ראו בהרחבות).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן