מחלוקת התעוררה בתקופת הראשונים לגבי כלי זכוכית. יש אומרים, שהואיל והזכוכית חלקה וקשה, אפילו אם היו בה מאכלים חמים – אינה בולעת את טעמם. ולכן אם השתמשו בכלי זכוכית במאכלים אסורים, די לנקותם היטב כדי להשתמש בהם למאכלים כשרים (ראבי"ה, רא"ש, רשב"א, ר"ן, שו"ע או"ח תנא, כו). מנגד יש אומרים, שהואיל והזכוכית נעשית מחול, כמו כלי חרס, גם אם בפועל כלי הזכוכית אינם בולעים, דינם כדין כלי חרס שאין להם תקנה, שאם הניחו בהם מאכלי טרף רותחים – אין אפשרות להכשירם, ויש לזורקם או ליתנם לגוי (ר' יחיאל, סמ"ג, רבנו פרץ, תה"ד).
ויש שאחזו בדרך האמצע, ולדעתם דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות, שאם השתמשו בהם במאכלי טרף רותחים, צריך להכשירם בהגעלה ברותחים (רמב"ם, אור זרוע ושיבולי לקט).
ככלל, יוצאי ספרד נטו לדעת המקילים, ויש שאף נוהגים לאכול באותן צלחות זכוכית מאכלי בשר וחלב חמים, תוך הקפדה לנקותן היטב בין בשר לחלב. מנגד, יוצאי אשכנז נטו לדעת המחמירים, ויש שאף הורו לזרוק כלי זכוכית שטעו והשתמשו בהם ברותחים בטרף או פעם בשר ופעם חלב. אולם כשמתעמקים יותר, מוצאים שרוב ישראל נהגו ללכת בדרך האמצע. שכן מסתבר שמנהג הספרדים להקל בכלי זכוכית היה בעיקר בכלי שני, מפני שכלי הזכוכית בעבר היו עלולים להישבר בבישול על אש. ואף בכלי שני, רבים מיוצאי ספרד נהגו להחמיר ולא השתמשו באותם כלים לבשר ולחלב. מנגד, רוב פוסקי אשכנז שנוטים לחומרה, מסכימים שבדיעבד, אם בישלו בכלי זכוכית טרף, אפשר להכשירו בהגעלה כפי הדעה האמצעית.
הרי שמנהג רוב ישראל ללכת בדרך האמצע, להפריד בין כלי זכוכית בשריים וחלביים, ולהכשיר כלים שטעו ובישלו בהם את המין השני או טרף, כדרך שנוהגים בכלי מתכות. וכך נכון להורות לכל ישראל, וכפי שיבואר להלן (הלכות ז-ט) לגבי כלי מתכות.[5]
ב) המחמירים סוברים שאין אפשרות להכשירם בהגעלה, כי דינם ככלי חרס, וכך דעת רבנו יחיאל מפריז, רבנו פרץ, הגה"מ, תרומת הדשן, אגור ומהרי"ל. ג) לדעה האמצעית דינם ככלי מתכות שצריכים הגעלה, וכן דעת אור זרוע, שיבולי הלקט, רא"ה (כל זמן שאין חשש שישברו בהגעלה). וכן נראה מרמב"ם (מאכ"א יז, ג). ביסוד המחלוקת נראה, שגם המחמירים מסכימים שכלי זכוכית אינם בולעים טעם מורגש, ובדיעבד אין לאסור את המאכל שהתבשל בהם. ואע"פ כן דעתם היא שכיוון שזכוכית עשויה מחול כמו חרס, אין לכלי זכוכית הכשרה כדין כלי חרס. ולדעה האמצעית צריך להגעילם ככלי מתכת, כי חובת ההגעלה אינה תלויה בבליעה, וכמבואר להלן בהלכות ז-ח.מנהג ספרד: בשו"ע או"ח תנא, כו, פסק כדעת המקילים להשתמש בכלי זכוכית בפסח בלא הכשרה. וכתבו פר"ח, שדי חמד ועוד, שכך מנהג ספרדים. אולם מסתבר שבפועל הקילו בזה רק בכלי שני שאינו מבשל (להלן לה, ד), מפני שכלי הזכוכית בעבר לא היו חזקים כדי לבשל בהם בכלי ראשון. הרי שלכל היותר מנהג ההיתר היה בעירוי מכלי ראשון שמחמירים להחשיבו כמבשל כדי קליפה (להלן לה, 3), ובכלי זכוכית הקילו שאינו מבשל. בנוסף לכך, עולים רבים מקהילות צפון אפריקה והמזרח מעידים שבפועל נהגו להקפיד מאוד שלא להשתמש באותם כלים לבשר ולחלב גם בכלי שני. ואפשר שגם המקילים, בפועל הקילו בזה רק במקרה של צורך מיוחד כשחסרו כלים. למעשה, יש מפוסקי ספרד שנטו להחמיר (כנה"ג, אול"צ, הרב חיים דוד הלוי). ויש שהורו שמן הדין חייבים להחמיר בכלי ראשון (רב פעלים ג' או"ח כט; הרב דוד שלוש בשו"ת חמדה גנוזה טז; הרב קאפח, והרב אליהו). ומנגד, רבים כתבו להתיר לכתחילה להשתמש אף בכלי ראשון לבשר וחלב (יבי"א ח"ד או"ח מא, ד; יו"ד ה; נתיבי עם, שמ"ש ומגן, עולת יצחק). ונלענ"ד שנכון יותר שלא להשתמש באותם הכלים לבשר ולחלב, מפני שכפי הנראה בפועל לא נהגו להקל כך בקהילות ספרדים מדורי דורות, וקולא זו מנוגדת לשאר מנהגי ההפרדה המקובלים בישראל. אמנם מי שמנהג משפחתו כשיטת המקילים להשתמש באותם כלי זכוכית לבשר ולחלב חמים, רשאי להמשיך במנהגם, אלא שאם יש במשפחתו קרובים שנוהגים להחמיר, טוב שיתחשב בהם.
מנהג אשכנז: הרמ"א או"ח תנא, כו, החמיר שלא להכשיר לפסח כלי זכוכית בהגעלה, ובדיעבד אם ניקה אותם, אין לאסור תבשיל חם שהונח בהם (דרכי משה יט, ט"ז ל). ולמ"א מט, אפשר להקל בדיעבד רק לאחר הכשרה בהגעלה, וכ"כ חק יעקב סח, שועה"ר עג, מקור חיים מו; מהרש"ם. ויש שהורו להגעילם שלוש פעמים (ציץ אליעזר ט, כו, עפ"י הרב פרנק, ראו לעיל הערה 4). ורבים כתבו שרק לגבי חמץ החמירו, אבל משאר איסורים, מותר להכשירם בהגעלה. כ"כ מהר"ם בריסק, שרידי אש, בית אב"י, מנחת יצחק. ולשאלת יעבץ ח"א סז, מהדין אפשר להכשיר כלי זכוכית בשטיפה, ורק משום חומרת חמץ נהגו שלא להשתמש בהם, וכ"כ בית לחם יהודה, חמודי דניאל ויד יהודה.
כיוון שגם בין פוסקי יוצאי ספרד ואשכנז יש חילוקי מנהגים, וכפי הנראה בפועל נהגו ברוב קהילות ישראל להורות כשיטה האמצעית, כתבתי לכל הדעות כדעה האמצעית. עי' בהרחבות.
