יב – מאכל חריף פרווה בבישול וחיתוך בכלי בשרי

מאכל חריף הוא מאכל שאין רגילים לאוכלו לבדו מחמת רוב חריפותו, כדוגמת שום, בצל ופלפל חריף. נחלקו הראשונים בדין מאכל חריף פרווה שבושל בכלי בשרי או חלבי. יש אומרים שהחריפות מעצימה את הטעמים שבכלי, ועל ידי כך המאכל החריף סופג את טעם הבשר ונעשה בשרי. וכן לגבי סכין בשרית שחתכו בה מאכל חריף, כיוון שהיא נדחקת בכוח לתוך המאכל, מכוח חריפות המאכל היא מבליעה את טעם הבשר במאכל שנעשה בשרי. ויש אומרים שרק כאשר לא ניקו את הכלים היטב, יש בדיני חריף חומרה יתירה, אבל אם ניקו אותם כראוי, דינם כדין מאכל שאינו חריף, שאינו בולע טעם בשר בעת בישולו בסיר בשרי או בעת שחותכים אותו בסכין בשרית.

למעשה, כאשר ניקו את כלי המתכת והזכוכית כראוי עם סבון, כיוון שידוע לנו שאינם פולטים שום טעם, יש להורות כדעת המקילים, שאף אם בישלו מאכל חריף בכלי בשרי או חלבי נקי, או חתכו מאכל חריף בסכין בשרית או חלבית נקייה – המאכל החריף נותר פרווה ומותר לאוכלו עם המין השני.[15]


[15]. חריף וסכין: אמרו חכמים, שאם חתכו צנון חריף מאוד בסכין בשרית, אסור לאכול את הצנון עם חלב (חולין קיא, ב). וכך הדין בכל מאכל חריף, היינו מאכל שאנשים אינם רגילים לאוכלו לבדו מרוב חריפותו, כדוגמת בצל, שום, פלפל חריף וחריין (שו”ע צו, ב; לרבנו יחיאל רק בחילתית ובצנון הדין כך, וצירפו את דעתו להקל, כמובא בש”ך צו, יב). כלומר, למרות שבדרך כלל רק על ידי בישול הטעמים עוברים מהכלי למאכל, כאן שיש צירוף של חריפות עם דחיקת הסכין, למרות שהמאכל החריף קר, הטעם היוצא מהסכין נבלע במאכל החריף. יש אומרים, שהכוונה לשמנונית הבשרית שעל הסכין, שעל ידי דוחק הסכין, היא נבלעת במאכל החריף, אבל אם הסכין נקייה (כפי המקובל בעבר) המאכל החריף נותר פרווה (פירוש ראשון ברש”י, רמב”ן, נימוקי יוסף, רשב”א, רא”ה, אורחות חיים, ר”ן, ריטב”א, מאירי, וכן דעת רי”ף ורמב”ם לפי ב”י). וכ”כ למעשה פר”ח צו, ב, ואבני צדק. ולכך נטו פלתי א, שו”ת מקום שמואל פט. ויש אומרים שגם כאשר הסכין הבשרית נקייה (כפי המקובל בעבר), בעת שיחתכו בה בצל, על ידי הדוחק והחריפות, טעם הבשר הבלוע בסכין יצא וייבלע בבצל (פירוש שני ברש”י, תרומה, רא”ש, ראבי”ה, או”ז, וכך משמע מר”ת ומרדכי). וכן פסקו שולחן ערוך (צו, א), ורוב האחרונים, ומהם: ש”ך, גר”א, פר”ת, חוו”ד, פמ”ג וחכ”א. הרמ”א (צו, ג) עפ”י התרומה וכמה ראשונים, הוסיף עוד חומרה, שגם אם הסכין אינה בת יומה הבצל נעשה בשרי, כי החריפות הופכת את טעם הבשר הפגום שבסכין לטעם טוב.

עד כמה נבלע טעם הסכין במאכל החריף? יש אומרים כדי קליפה (רא”ש ורי”ו). ויש אומרים כדי נטילה כשני ס”מ (1.9 ס”מ) (ראב”ד, רא”ה, סמ”ג, שו”ע צו, א, ועוד). ויש אומרים בכל המאכל (רשב”א ור”ן, והרמ”א חשש לכתחילה לשיטתם). כתב בשו”ע צו, א, שאם ישראל טעם את המאכל החריף ומצא שאין בו טעם בשר מהסכין, הוא נשאר פרווה. ולדעת יש”ש, ש”ך צו, ה, ועוד, לכתחילה אין לסמוך על טעימה.

חריף ובישול: כעיקרון המחלוקת אודות סכין וחריף חלה גם על תבשיל חריף, וכשם שלגבי סכין הורו שו”ע ורמ”א כדעת המחמירים, כך לגבי תבשיל פרווה חריף מאוד, כדוגמת סחוג שעיקרו מפלפל חריף, שהתבשל בקדירה בשרית נקייה בת יומה, הורו שהתבשיל בשרי, מפני שהחריפות שבו הופכת את הנ”ט בר נ”ט של בשר לטעם בשר בעין, ועל כן אסור לאוכלו עם חלב. ואם עירבו אותו בתבשיל חלבי ולא היה בתבשיל החלבי פי שישים נגדו, הכל אסור. אבל אם הקדירה הבשרית אינה בת יומה, לדעה העיקרית בשו”ע, כיוון שטעם הבשר הבלוע בה פגום, התבשיל החריף נשאר פרווה. ולרמ”א, גם כשהקדירה אינה בת יומה התבשיל נעשה בשרי, כי חריפות המאכל הופכת את הטעם הפגום למשובח (עי’ שו”ע צו, א; רמ”א צה, ב).

כל זה לפי מצב ניקיון הסכינים וסירי המתכת בעבר, כשהמתכות היו בדרך כלל יותר מחוספסות ופחות מלוטשות, וניקו אותם בלא סבון ומים זורמים בבתים, כך שגם לאחר ניקוי השומן הניכר שעל הכלי, פעמים רבות נותרה דבוקה לכלים שמנונית מסוימת מהתבשיל שבישלו או חתכו בהם, שהותירה רושם קלוש, והיא הנקראת נ”ט בר נ”ט. וכאשר היא נפגשה בחריף, טעמה התעצם מעט עד שלעיתים היה ניכר ממנו רושם כלשהו. ונחלקו הראשונים האם יש להתחשב ברושם זה להפוך את המאכל הפרווה לבשרי או לחלבי. אבל בימינו, ברור שלאחר שמנקים סכינים וסירים ממתכת במטלית-קרצוף עם מים וסבון, אין הם פולטים שום טעם, וממילא המאכלים שחתכו או בישלו בהם נשארים פרווה. כך ברור לפי דעת המקילים שהורו כן גם לאחר הניקיון שהיה מקובל בעבר (פירוש ראשון ברש”י, רמב”ן, נימוקי יוסף, רשב”א, רא”ה, אורחות חיים, ר”ן, ריטב”א, מאירי, וכן דעת רי”ף ורמב”ם לפי ב”י). ואף לדעת המחמירים וסוברים שסכינים וסירים שנוקו לפי המקובל בעבר עלולים לפלוט טעמים ולהפוך את מאכלי הפרווה לבשריים (פירוש שני ברש”י, תרומה, רא”ש, ראבי”ה, או”ז, וכך משמע מר”ת ומרדכי, ושו”ע ורמ”א ורוב האחרונים), כאשר ידוע לכל שבפועל הסכינים וסירי המתכת שנוקו היטב עם סבון כמקובל בימינו אינם פולטים טעמים, יש להקל ולהחשיב את מאכלי הפרווה החריפים שנחתכו או בושלו בסכינים וסירים בשריים כפרווה. כך ברור לפי השו”ע (צו, א) שכתב שאם טעמו את הבצל ולא חשו בטעם הבשר, הוא נותר פרווה. ואף לסוברים שלכתחילה אין סומכים על בדיקת הטעימה לגבי מאכל מסוים שהתעורר לגביו ספק, כאשר הכל יודעים בבירור, כשמש בצהרים, שלעולם אין מרגישים טעם שיוצא מהסכינים והסירים הנקיים, סומכים על כך בלא צורך לבדוק את הטעם בכל מאכל ומאכל (עי’ בשו”ת הרמ”א נד; חת”ס יו”ד קיז; מהרש”ם ג, שעז, וכלעיל בהערה 11). נמצא שאם ידוע שהסכין והסירים הבשריים היו נקיים, למרות שחתכו ובישלו בהם מאכלי פרווה, הם נשארים פרווה.

כמו כן אם טחנו תבלינים חריפים במטחנה שטחנו בה בשר רותח באותו יום, אם המטחנה היתה ממתכת וניקו אותה היטב, התבלינים נותרו פרווה (דברי השו”ע צו, ג, כשלא יכלו לנקות את המדוכה היטב. אמנם כאשר המדוכה מאבן או מעץ יש להחמיר).

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן