הכלל שלמדנו, שכדרך שימושם של הכלים כך הכשרתם, נאמר בתורה על כלי מתכות, שנאמר (במדבר לא, כב-כג): "אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם".
אבל את כלי החרס, שהיו זולים ונפוצים בימי קדם, לא ניתן להכשיר בהגעלה או בליבון. מפני שהחרס מלא נַקְבּוּבִיוֹת ובליעתו מרובה, ואין בכוח ההגעלה להוציא ממנו את כל מה שבלע. וכפי שנאמר (ויקרא ו, כא): "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר, וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה – וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם". כלומר, הכלי שמבשלים בו את בשר הקרבן בולע את טעמיו, וכיוון שלאחר סוף זמן אכילת בשר הקרבן, הנותר ממנו אסור באכילה, גם הטעמים הבלועים בכלי נאסרים. והורתה התורה, שאם בישלו את בשר הקרבן בכלי נחושת – יכשירו אותו בהגעלה, אבל אם בישלו אותו בכלי חרס, אין אפשרות להכשירו, כי אינו יוצא מדי דופיו לעולם, וצריך לשוברו כדי שלא יטעו להשתמש בו. מכך למדו חכמים לשאר איסורים, שכל אימת שכלי חרס בלע טעם איסור, אין להכשירו.[4]
אמנם כעיקרון ניתן להכשירו בליבון, שכן הליבון שורף את כלי החרס עם הטעם הבלוע בו. אלא שהואיל וכלי החרס עלול להתבקע באש, יש לחשוש שהבא להכשירו בליבון – לא ילבנו כראוי, מפני שיחוס עליו שמא יתבקע, לפיכך אסרו חכמים להכשיר כלי חרס בליבון. אולם אפשר להכשירו על ידי הכנסתו לתוך כבשן אש, ואם ישרוד את האש החזקה ששם ולא יתבקע, הרי הוא ככלי שנוצר מחדש. ואין חשש שלא יתלבן בכבשן כראוי, מפני שהאש שבכבשן בוערת בעוצמה רבה ולא ניתן להחלישה (פסחים ל, ב; תוס' 'התורה'; שו"ע או"ח תנא, א).
