חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – מהלכות ציצית

א – בגד ציצית

מצווה מהתורה להטיל פתילי ציצית על כנפות הבגד, כאשר אחד הפתילים צבוע בתכלת. שנאמר (במדבר טו, לח): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת". פתילי הציצית נועדו להזכיר לישראל את מצוות ה', ולהרחיקנו מהטעויות והחמדנות שהלב והעיניים עלולים להימשך אחריהם, כדי שיוכלו להתקדש להוצאת כוחותיהם הטובים אל הפועל. שנאמר בפרשת הציצית (שם לט-מ): "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹוהֵיכֶם".

הבגד הוא אחד מכלי הביטוי של האדם. לפי צורת לבושו אפשר לדעת משהו על אודותיו. כך הוא בחר להיראות, ומסתבר שלא במקרה. לא רק לגבי כל יחיד ויחיד הדבר נכון, אלא גם לכל עם ישנו איזה בגד לאומי המייחדו משאר האומות, המקסיקנים חובשים כובע סומבררו, הערבים מתעטפים בכאפייה, להולנדים יש קבקבי עץ, וליפנים קימונו. הבגד הלאומי שלנו הוא הטלית בעלת ארבע הכנפות והציציות. שלא כבאומות אחרות שבחרו להן בעצמן את בגדיהן, הבגד שלנו נקבע על ידי הקב"ה.

אמרו חכמים, שהואיל ומצוות הציצית מזכירה את כל המצוות, "שקולה מצווה זו כנגד כל המצוות כולן" (מנחות מג, ב). רמז לדבר מובא ברש"י (במדבר טו, לט): 'ציצית' בגימטריא שש מאות, ועוד חמישה קשרים ושמונה חוטים, הרי שש מאות ושלוש עשרה. יוצא שתרי"ג המצוות רמוזות במצוות הציצית.

רבים טועים לחשוב שהכיפה חשובה מהציצית, אולם באמת הכיפה אינה מגיעה למדרגת מעלתה של הציצית, שכן חבישת הכיפה היא מנהג מתקופת הגמרא, ואילו מצוות הציצית היא מצווה מן התורה. אמנם כיום, כיוון שחבישת הכיפה הפכה לביטוי הבולט לנאמנות לתורה ולמצוות, חשיבותה עלתה מאוד, ואף היא מצטרפת לרעיון הכללי של הציצית והתפילין. אלא שהציצית נועדה להזכיר את כל המצוות, והתפילין את קשר הקדושה לאמונת הייחוד וסגולת ישראל, ואילו הכיפה את הנאמנות הכללית למסורת ישראל (לעיל ח, א, וסוף הערה 1).

ב – ארבע כנפות

נאמר בתורה (דברים כב, יב): "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ". מכאן למדנו שדווקא בגד שיש לו ארבע כנפות, כלומר זוויות, חייב בציצית, אולם בגד עגול שאין בו כנפות כלל, או בגד משולש, שיש בו שלוש כנפות בלבד, פטור מן הציצית (מנחות מג, ב).

בגד שיש לו חמש כנפות, חייב בציצית, הואיל ובתוך חמש הכנפות כלולות גם ארבע כנפות, והכנף הנוספת אינה גורעת. ויש להטיל את ארבע הציציות בכנפות הרחוקות יותר זו מזו (שו"ע או"ח י, א).

על פי זה ברור שהבגדים שאנו רגילים ללבוש כיום, כגון חולצה, מכנסיים, חליפה ומעיל, אינם בגדים שחייבים במצוות ציצית, הואיל ואין להם ארבע כנפות. כדי לזכות במצוות הציצית, אנו קונים בגד מיוחד, שתכונתו העיקרית היא שהוא מרובע בעל ארבע כנפות, ומטילים בו ציציות ומקיימים את המצווה. בגד זה מכונה 'טלית קטן', להבדיל מהטלית שבה רגילים להתעטף בתפילת שחרית שנקראת 'טלית גדול'.

מצוות הציצית מוטלת רק על מי שלובש בגד שיש בו ארבע כנפות, אבל מי שאינו לובש בגד כזה, אינו עובר בכך שום עבירה. אולם מסופר בתלמוד (מנחות מא, א) על רב קטינא, שהיה מתעטף בבגדים שאינם מחויבים בציצית, כך שלא הזדמן לו לקיים את מצוות הציצית. נגלה אליו מלאך ושאלו: אתה הולך עם בגדים שאין להם ארבע כנפות, ומה יהיה על מצוות ציצית? החזיר לו רב קטינא שאלה: וכי עונשים אדם שלא מקיים מצווה שאינו מחויב בה? ענה לו המלאך, בזמן קשה של פורענות, גם אנשים שבזמן רגיל לא היו צריכים להיענש, פוקדת אותם רעה. ומי שמשתדל לקיים מצוות שאינו חייב בהן, זכות המצווה יכולה להציל אותו. ובמיוחד זכות הציצית, שמבטאת את הזהות הישראלית, שהיא מצילה יותר (שערי תשובה ג, כב).

ג – כוונה

אחת השאלות המרכזיות המקיפות את כל מצוות התורה היא, האם מצוות צריכות כוונה או שאינן צריכות כוונה? במילים אחרות, השאלה היא מה הוא ציווי התורה, האם ציוותה התורה שנעשה את מעשה המצווה בכוונה מפורשת לקיים את מצוות הבורא, או שכדי לצאת ידי חובת המצווה אין צורך בשום כוונה, ודי בעשייתה המדוייקת של המצווה. ברור שלכתחילה עדיף שכל אדם יבין לעומק את משמעותן של כל המצוות שהוא עושה, ובשעת המעשה יכוון שהנה הוא מקיים את מצוות בוראו. אולם השאלה היא האם אדם שלא התכוון בשעת מעשה המצווה, יצא ידי חובה?

נחלקו בשאלה זו התנאים, האמוראים והראשונים. להלכה, נפסק, שמצוות צריכות כוונה. כלומר, כדי לקיים את המצווה כהלכתה, צריך לחשוב בעת עשייתה, שמצווה זו אני עושה כדי לקיים את מצוות הבורא (שו"ע או"ח ס, ד).

אולם ישנן שלוש מצוות: ציצית, תפילין וסוכה, שבנוסף לכוונה הרגילה – לקיים את מצוות הבורא, שאותה צריך לכוון בכל המצוות, הוסיפה בהן התורה עוד כוונה.

הכוונה הנוספת במצוות הציצית היא כפי שנאמר (במדבר טו, לט-מ): "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹוהֵיכֶם". כלומר, על ידי ההתבוננות בציצית צריכים לכוון לזכור את כל מצוות ה' ולהתקדש בעשייתן. וכן נפסק להלכה: "יכוון בהתעטפו, שציוונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם" (שו"ע או"ח ח, ח).

לסיכום, בעת קיום מצוות הציצית יש לכוון שתי כוונות. הראשונה משותפת לכל המצוות, והיא שאנו מתעטפים בציצית כדי לקיים את מצוות הבורא. השנייה המיוחדת למצוות הציצית היא, לזכור בראייתה את כל מצוות ה'.

ד – ראיית הציצית – הוצאת ציציות

בכוחה של מצוות הציצית להזכיר למקיים אותה את כל שאר מצוות התורה, וזאת מפני שהציציות נראות לאדם, ובכל עת שהוא רואה אותן הוא נזכר בה' שציווה אותו על הציצית ועל כל שאר המצוות. שנאמר (במדבר טו, לט): "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". לפיכך, צריך להקפיד להוציא את הציציות מחוץ לבגדים כדי שייראו. וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח ח, יא): "עיקר מצוות טלית קטן ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות".

ואמנם בכתבי הקבלה מובא בשם האר"י שעל פי הסוד מקום הטלית קטן צריך להיות תחת הבגדים. ועל פי זה יש שפסקו למעשה, שצריך להסתיר את הטלית קטן ואת הציציות מתחת לבגדים. וכך נהגו הספרדים, שלא הוציאו את ציציותיהם מחוץ לבגד (יחו"ד ב, א).

אולם בעל ה'מגן-אברהם' (ח, יג) באר, שדברי הקבלה נאמרו על בגד הטלית-קטן, שהוא צריך להיות מתחת לחולצה, אבל את הציציות עצמן ודאי שצריך להוציא החוצה כדי שייראו, וכפי שמבואר מפשט הפסוק, שנאמר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ". וכך כתב ב'משנה-ברורה' (ח, כו). ואם לא הראה את ציציותיו, מסתפק בעל ה'מגן-אברהם' אם יצא ידי חובתו. ורק למי שהולך בין הגויים ומתיירא להוציא את ציציותיו, התיר ה'מגן-אברהם' להכניסן בתוך בגדיו, ובלבד שבזמן הברכה ומשך הילוך ארבע אמות יוציאן מבגדו.

ומורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז-הרב', היה חוזר ומזכיר לתלמידים את דברי ה'מגן-
אברהם', שצריך להוציא את הציציות החוצה כדי שיֵראו, ועל ידי כך יזכרו את כל המצוות.[1]


[1]. ביחו"ד ב, א, כתב שמנהג ספרדים שלא להוציא ציציות. והוסיף עוד מקורות באוצרות יוסף (מהרב דוד יוסף) א, כז. ומו"ר הרצי"ה בהדרכתו לתלמידים לא חילק בין אשכנזים לספרדים, אולם שמעתי מהרב דוד חי הכהן שליט"א, מגדולי תלמידי הרצי"ה, ששאל את הרצי"ה האם הדרכתו להוציא ציציות מחייבת גם אותו, שכן מנהג משפחתו, (דודו היה ת"ח חשוב ומנאמני ביתו של בעל ה'בן איש חי'), שלא להוציא ציציות. והשיב לו הרצי"ה, שאינו צריך להוציא ציציות. ועל פי זה הוא מורה לתלמידיו הספרדים שלא להוציא ציציות.

ונראה לענ"ד שיש מקום לומר שגם מנהג הספרדים שמוזכר בספרים מהדורות הקודמים, אינו נוגע כלל לציציות, אלא עיקר דברם היה על הבגד, וכיוון שהיו רגילים בארצות המזרח וצפון אפריקה לילך במין חלוק (ג'לביה), לא היה ניתן להסתיר את הבגד ולהוציא את הציציות, אלא היה צריך לבחור: או ללבוש את הטלית על הבגדים ולגלות את הכל כדברי השולחן ערוך, או להסתיר את הכל כדברי האר"י. ונהגו כאר"י להסתיר. אבל למי שהולך במכנסיים וחולצה, אין בעייה להסתיר את הבגד ולגלות את הציציות, ולקיים בזה את המצווה בהידור. וכך משמע מדברי האר"י בעצמו, שצריך להסתכל בציצית בכל שעה ובכל רגע (שער הכוונות ז, ג). ורק מפני שבמשך דורות, בעת שהלכו עם חלוק, נהגו להסתיר את הכל, רבים ממשיכים בזה גם היום, אף שמצד הדין נכון להראות הציציות.

מלבד זה, יש ערך עצום להוצאת הציצית, שעל ידי כך מביעים הזדהות עם התורה ומצוותיה, ומתוך כך זוכרים את המצוות לעשותם, כפשט הפסוק. ובמיוחד למי שנמצא בעבודה או בצבא עם ציבור שאינו שומר תורה ומצוות, יש חשיבות יתירה שיהיה בבגדו היכר שהוא מהדר במצוות, ואינו מתבייש לקיים מצוות גם בפני אנשים העלולים ללעוג עליו, ועל ידי כך יוכל ביתר קלות לעמוד בניסיונות. ואמנם מי שמייחד עצמו בלבוש חרדי עם כובע וחליפה פחות נצרך לזה, ואעפ"כ יש מעלה לייחד עצמו בלבוש שנצטווינו עליו בתורה.

ה – משמעות הציצית

התכונה המייחדת את מצוות הציצית, שביכולתה להזכיר למקיים אותה את כל שאר המצוות. ויש בה רמז למציאותו של האדם בעולם הזה. הטלית המרובעת מבטאת את עולם החומר על ארבע רוחותיו, העשיר בכל מיני כוחות ורצונות, אשר מפאת חוזקם לא תמיד יש לנו שליטה עליהם. זהו בעצם חסרונו של עולם החומר, שעל אף עוצמתו ורב גוניותו, אין לו כלים להגשים את שאיפותיו בתבונה. לכן פעמים רבות קורה שהנסחף אחר רצונותיו החומריים, מאבד על ידי כך את כל עולמו. אנו חשים שיש לחומר כוח משיכה אדיר, המדע גילה שבכל אטום גלומה אנרגיה עצומה, אך הבעיה שלנו היא, איך להשתמש בכל הכוחות האלו בלי להינזק.

הפתרון נרמז בתורה במצוות הציצית. יש להוציא מהחומר את כוחותיו על פי סדר והדרגה, בצורה מחושבת ומודרכת.

הטלית המרובעת רומזת כאמור לחומר על כוחותיו העצומים, ואילו חוטי הציציות רומזים למצוות התורה, היינו לדרך שבה יש לקחת את הכוחות הללו ולהשתמש בהם. על ידי הציציות אנו אוחזים בטלית. על ידי המצוות האלוקיות שבתורה, אנו לומדים להשתמש באופן יעיל בכל הכוחות החומריים שלנו. כן הדבר בענייני האהבה בין בני הזוג, ובין אדם לחבירו. וכן גם בכל מה שקשור לענייני ממון ולשאיפות האדם להגשמתו האישית, וכן גם במה שקשור לשאיפות הלאומיות. בכל הרצונות והשאיפות הללו עוסקות מצוות התורה, והמגמה העקרונית היא ששום כוח מהכוחות החומריים לא ילך לאיבוד, ויחד עם זה החומריות לא תגרוף אותנו אחריה עד האיבוד לדעת.

ו – חומר הטלית

בעבר הבגדים הנפוצים ביותר היו מצמר או פשתים, ואילו בגדי משי או כותנה ושאר חומרים היו פחות מצויים, ולכן בדרך כלל בגד המוזכר בתורה עשוי מצמר או מפשתים. יש אומרים על פי זה, שכשנאמר בתורה "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם", הכוונה לבגד העשוי מצמר או פשתים. אבל בגדים העשויים משאר מינים, כמו למשל משי או כותנה, פטורים על פי התורה ממצוות הציצית. אלא שחכמים הוסיפו ותקנו שכל בגד בעל ארבע כנפות, מכל מין שהוא, יהיה חייב בציצית (רי"ף ורמב"ם עפ"י דעת רב נחמן במנחות לט, ב).

לעומת זאת יש סוברים, שכיוון שהתורה לא הזכירה במפורש את הצמר והפשתים ביחס למצוות הציצית, ממילא כל בגד שיש בו ארבע כנפות חייב בציצית מן התורה (תוס' ורא"ש ע"פ דעת רבא במנחות לט, ב). למעשה פסק ב'שולחן-ערוך', שרק בגד מצמר או פשתים חייב מן התורה בציצית, ואילו שאר המינים חיובם מדברי חכמים. והרמ"א פסק שכל מיני הבגדים חייבים בציצית מן התורה (שו"ע או"ח ט, א).

לסיכום: כולם מסכימים שישנו חיוב להטיל ציציות בכל בגד מרובע מכל מין שיהיה ואף מברכים על ציצית זו. המחלוקת היא, אם שורש המצווה להטיל ציציות בבגד שאינו מצמר או פשתים מהתורה או מדברי חכמים.

לכאורה יש לשאול, וכי מה אכפת לנו אם חיוב הציצית בבגדי משי וכותנה מהתורה או מדברי חכמים, הרי לכל הדעות צריך להטיל בהם ציציות. התשובה, ישנו הבדל בחשיבות בין מצווה מן התורה למצווה מדברי חכמים, ומעלתה של מצווה מן התורה עולה בהרבה על מצווה מדברי חכמים.

לכן, למרות שגדולי אשכנז הראשונים (תוס', רא"ש ומרדכי) פסקו שכל סוגי הבגדים חייבים בציצית מן התורה, למעשה כתבו גדולי אשכנז האחרונים, שעדיף לעשות את הטלית מצמר, כדי להיות בטוחים שעל פי כל השיטות מקיימים מצווה מן התורה (מ"ב ט, ה).

דין מיוחד ישנו במצות ציצית, שהתירה התורה להטיל פתיל תכלת שעשוי מצמר בבגד שעשוי מפשתן, ואף שלכאורה הדבר אסור משום שעטנז, כיוון שמצוות עשה דוחה לא תעשה – הדבר מותר. אולם גזרו חכמים שלא לעשות בגד מפשתן ולהטיל בו ציציות צמר, שמא יגיע לאיסור שעטנז בלבישתו כשהוא פטור מציצית (מנחות מ, א). ואף בזמן שהתכלת אינה מצויה, נהגו שלא לעשות טלית מפשתן (שו"ע ורמ"א ט, ו; מ"ב יז. ראו להלן יג, י, 11).

בגד עור פטור מציצית, מפני שאינו נעשה על ידי אריגה כדרך הבגדים, אלא מטבעו הוא עשוי משטח אחד (שו"ע י, ד; לבוש, שועה"ר). וכן יריעת ניילון שמכינים ממנה סינר או מעטה להגן על פועלים בעבודתם, פטורה מציצית.

יש אומרים שגם בגד שעשוי מחוטים סינטטיים פטור מציצית (אג"מ או"ח ב, א). אולם לדעת רוב האחרונים, יש הבדל בין בגד עור לבגד מחוטים סינטטיים. העור מטבעו אינו עשוי כבגד, כי אין בו חוטים, ולכן הוא פטור מציצית. אבל כאשר עושים בגד מחוטים סינטטיים, הוא חייב בציצית (הר צבי א, ט, ועוד רבים). אלא שלעניין ברכה, היו שחששו, ומחמת הספק הורו שלא לברך על ציצית שבבגד זה (ציץ אליעזר יב, ג). במשך השנים שעברו, ייצור החוטים הסינטטיים השתכלל מאוד. בעבר הם היו מאיכות גרועה ורק מפני מחירם הנמוך השתמשו בהם להכנת בגדים זולים, שלא חיממו היטב בחורף והזיעו בהם בקיץ. אולם בינתיים איכותם השתפרה להפליא, וכיום מכינים מהם בגדים איכותיים, שלעיתים אף נחשבים טובים מבגדים מחוטים טבעיים. לכן יש לברך על טלית מחוטים סינטטיים (כדוגמת דרייפיט). אמנם אם הבגד עשוי מיציקה של חוטים סינטטיים, כיוון שלא נארג כדרך הבגדים, מפני הספק עדיף שלא לברך עליו.[2]


[2]. יש אומרים שבגד שעשוי מחוטים סינטטיים פטור מציצית כדין עור, הואיל והיה אפשר לעשות אותו כיציקה אחת (מהר"י שטייף כח; אג"מ או"ח ב, א). ויש סוברים שהוא חייב אלא שמחשש לדעת הפוטרים הורו שלא לברך (צי"א יב, ג; אול"צ ב, ג). ורבים סוברים שאם הבגד הסינטטי עשוי מחוטים, דינו כבגד שצריך לברך עליו (הר צבי או"ח א, ט; הליכות שלמה (תפילה) ג, טז; מאמר מרדכי ימות החול ז, סז-סח; מלומדי מלחמה קיב, וכתב שכך היתה דעתו של הרב הנקין). אמנם על טלית רשת שעשויה מחוטים סינטטיים שלא נארגו כדרך חוטים רגילים אלא נוצרו במעין יציקה או לבידה, יש אומרים שאין לברך, כי דינה כדין עור, הואיל ולא נארגה מחוטים (להורות נתן ב, ג). אולם נראה שמעיקר הדין גם הוא חייב בציצית כשאר בגדים, ואין להשוותו לעור, שכן עור הוא יריעה אחת שהאוויר אינו עובר דרכו (אינו נושם), ואילו בבגד סינטטי זה האוויר עובר, ולכן דינו כדין בגד ארוג לכל דבר. וכ"כ אז נדברו ז, נב, ומלומדי מלחמה, שאפשר לברך עליו. אולם כיוון שרבים חששו לכך הואיל ולא נעשה כדרך הבגדים באריגה, עדיף שלא לברך עליו. ונראה שאם תעשיית הבגדים תשתנה, ודרך זו תהפוך לאחת הדרכים המרכזיות להכנת בגדים, אפשר יהיה לברך לכתחילה על בגד רשת יצוק.

ז – זמן ציצית

נאמר בתורה בקשר למצוות הציצית (במדבר טו, לט): "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם", מכאן שזמנה של מצוות הציצית הוא בשעה שבאופן טבעי אפשר לראות, כלומר ביום, ואילו בלילה גם בגד של ארבע כנפות פטור מן הציצית (מנחות מג, א).

אלא שישנן שתי אפשרויות להגדרת החיוב שביום, הדגשת הזמן או הדגשת הבגד. דהיינו, אפשר לומר שכל בגד מרובע, אם לובשים אותו ביום חייבים להטיל בו ציצית, ואם לובשים אותו בלילה פטורים מן הציצית. האפשרות השנייה, לפי סוג הבגד, אם הוא בגד שרגילים ללכת בו ביום, כמו רוב הבגדים, חייב בציצית גם כאשר לובשים אותו בלילה. ואם הוא בגד שמוגדר כבגד לילה, כמו למשל כתונת לילה, פטור מציצית גם אם לובשים אותו ביום.

גדולי הראשונים נחלקו בשאלה זו: הרמב"ם פסק שהולכים לפי הזמן, וכל בגד שלובשים בלילה פטור מציצית, ואפילו שהוא מוגדר כבגד יום. ואילו הרא"ש פסק שהעיקר הוא סוג הבגד, לאמור: בגד יום חייב בציצית אף אם ילבשוהו בלילה, ובגד לילה פטור מציצית אפילו אם ילבשוהו ביום.

למעשה, אנו מתחשבים בשתי השיטות גם יחד. ואם לפי שיטה אחת בגד מסוים חייב בציצית, נטיל בו ציצית למרות שלדעה השנייה הוא פטור. אך מאידך גיסא, כל זמן שלא תהיה הסכמה בין שתי השיטות שבגד זה חייב בציצית – לא נברך עליו (שו"ע או"ח יח, א).

למשל, אדם שיתעטף בטלית קטן בלילה, או חזן בתפילת ערבית שמתעטף בטלית גדול, לדעת הרא"ש הוא חייב בציצית, ולדעת הרמב"ם פטור. ולכן יש לדאוג שיהיו בטלית ציציות כשרות, כפי שיטת הרא"ש, אבל אין לברך את הברכה בשעת ההתעטפות, כפי שיטת הרמב"ם.

ח – נשים פטורות ממצוות ציצית

ההבדל הבולט בין נשים לגברים ביחס למצוות התורה, נעוץ בכלל המפורסם – שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. כדי לבאר כלל זה, צריך להסביר תחילה שמצוות התורה מתחלקות לשני חלקים עיקריים, מצוות 'עשה' ומצוות 'לא תעשה' (חיובים ואיסורים), מה צריך לעשות ומה אסור לעשות. כדוגמה למצוות 'לא תעשה' נזכיר כמה מצוות: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא להעיד עדות שקר, לא לספר לשון הרע, לא ללבוש בגדי שעטנז, ואלו כמובן רק דוגמאות מתוך שלוש מאות שישים וחמש מצוות 'לא תעשה' שבתורה. בכל אופן לענייננו, אין הבדל בין נשים לגברים במצוות 'לא תעשה', ואיסורי התורה מכוונים לגברים ולנשים כאחד.

לא כן הדין במצוות 'עשה', אשר לגביהן נאמר הכלל, שנשים פטורות ממצוות 'עשה שהזמן גרמן'. כלומר, ישנם שני סוגים של מצוות 'עשה', האחד מצוות שאינן תלויות בזמן, כגון: האמונה בה', מצוות ואהבת לרעך כמוך, כבד את אביך ואת אמך, שהן כמעט כל מצוות עשה. ויש סוג אחר של מצוות שהוא תלוי בזמן, כמו מצוות נטילת לולב, שמתקיימת בחג הסוכות ותקיעת שופר בראש השנה. ומהמצוות האלו שהן תלויות בזמן נשים פטורות.

ראוי לציין, שמצוות העשה שתלויות בזמן הן מיעוט קטן ביחס לשאר מצוות העשה. בנוסף לכך, יש לכלל זה יוצאים מהכלל רבים, ולכן ישנן מצוות עשה שתלויות בזמן שנשים חייבות בהן, כדוגמת קידוש בשבת וכל מצוות ליל הסדר. בפועל ישנן שמונה מצוות עשה שתלויות בזמן שנשים פטורות מהן (פנה"ל תפילת נשים ב, ז).

למעשה, על פי הכלל שלמדנו, נשים פטורות ממצוות הציצית, הואיל וחיוב הציצית הוא רק ביום ולא בלילה, וממילא מצוות הציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמה שנשים פטורות ממנה (מנחות מג, א; שו"ע או"ח יז, ב). וכן הדין לגבי מצוות תפילין, שהואיל ובשבת אין מניחים תפילין, היא תלויה בזמן של ימות החול ונשים פטורות ממנה (שו"ע או"ח לח, ג, ודין תפילין לנשים יבואר להלן ט, יג).

עם זאת, נשים שרוצות להתעטף בטלית, רשאיות לעשות כן בצנעה, ולמנהג אשכנז יברכו ולמנהג ספרד לא יברכו.[3]


[3]. הלכה כר' שמעון שמצוות ציצית תלויה בזמן, ולכן נשים פטורות ממנה, כמבואר במנחות מג, א, וכ"כ רי"ף ורא"ש. אולם בפשטות, ככל מצווה שהזמן גרמה, אם ירצו לקיים את המצווה רשאיות, ורק נחלקו אם יכולות לברך (יעויין בפניני הלכה תפילת נשים ב, ח). רמב"ם כתב בהל' ציצית ג, ט: "ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה". וכ"כ החינוך שפו. לעומתם דעת ר"ת ור"ן שנשים שרוצות להתעטף בציצית רשאיות לברך. כיוצא בזה נחלקו אם יברכו על תקיעת שופר ונטילת לולב, ומנהג רוב יוצאות ספרד שלא לברך, ומנהג יוצאות אשכנז לברך, כמבואר בשו"ע או"ח תקפט, ו. אמנם כתב בשו"ת מהרי"ל החדשות ז', שאין לנשים להתעטף בטלית, והזכיר כמה טעמים, וביניהם, שיש לחוש לאיסור כלאיים והוצאה בשבת ומנהג הדיוטות, ועוד טעם על פי הסוד, וכן שיש לחוש ליוהרא. ובספר מהרי"ל מנהגים הל' ציצית ד', מבואר שהיו נשים שהתעטפו בציצית, וביניהם אשתו הרבנית של מהר"י ברונא, ואף שלא היתה דעתו נוחה ממנהגה, לא מחה. ועי' עוד באגור הל' ציצית כז, שהזכיר מנהג זה. בתרגום יונתן בן עוזיאל לדברים כב, ה, משמע שיש בזה איסור מטעם 'לא ילבש'. אמנם כל הראשונים שעסקו בסוגיה לא הזכירו חשש זה. אך בין האחרונים היו שהזכירוהו, וביניהם בן איש חי ש"א לך לך יג.

ובשו"ע יז, א: "נשים ועבדים פטורים, מפני שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא. הגה: ומכל מקום אם רוצים לעטפו ולברך עליו הרשות בידן כמו בשאר מצוות עשה שהזמן גרמא (תוס' והרא"ש והר"ן פ"ב דר"ה ופ"ק דקדושין), אך מיחזי כיוהרה, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא (אגור סימן כ"ז) פירוש אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית". הרי שאין כאן חשש לאיסור הלכתי מטעם כלאיים או 'לא ילבש', אלא רק מפני שנראה כיוהרה כתב הרמ"א שאין להן ללבוש.

ובאגרות משה או"ח ד, מט, כתב תשובה יסודית ועיקר דבריו, שאם מגמת האשה להתעטף בציצית לשם שמים, הרי היא רשאית ויש לה שכר על כך. ותיקח בגד שיהיה שונה מטלית של גברים (אפשר לשנות בצבע הטלית). ולמנהג אשכנז רשאיות לברך. אבל אם היא רוצה להתעטף בציצית מתוך השפעה חיצונית, ומגמתה ללחום את מלחמת הפמיניזם, ורוצה להכניס את מלחמתן כדי להתמרמר ולשנות את דיני התורה, הרי שיש בזה כפירה בתורה ואין לה חלק בעולם הבא. ע"כ. לפיכך נראה שאשה שרוצה להתעטף בציצית לשם שמיים תתעטף בצנעה, ובזה אין חשש יוהרה, ואין בזה ביטוי של התמרמרות על ההלכה והמסורת. ואם נשים רבות ינהגו כך בצנעה לשם שמיים, הרי שבמשך הזמן גם אם ילבשו שלא בצנעה כבר לא ייחשב הדבר כיוהרה והטחת דברים כנגד מסורת התורה. ומ"מ נלענ"ד שגם כיום, שאין נשים רבות שמקיימות מצווה זו בצנעה, אין למחות באשה שמתעטפת בטלית בציבור. אמנם יש לבקר נשים שאינן מהדרות במצוות רבות ודווקא בטלית מתעטפות בפרהסיה, כדי לבטא בזה התנגדות למסורת ההלכה.

טעמים להבדלים המעטים שיש בין מצוות הגברים והנשים עיינו בפניני הלכה חלק תפילת נשים פרק ג', ובפניני הלכה 'שמחת הבית וברכתו' פרק י', ביחס להבדלים שבמצוות הנישואין והאישות. עוד אפשר להוסיף, שעיקר המצוות שנשים פטורות מהן קשורות לזיכרון יסודות האמונה. ויש עניין שהזיכרון יתחזק בישראל על ידי הגברים במצוות מחייבות, ועל ידי הנשים ברצון והתנדבות, וכך הזיכרון יושרש בישראל באופן השלם.

ט – ציציות עבודת יד ומעשה מכונה

במסגרת הלכות אלו, לא פירטנו את כל הלכות ציצית ולא נכנסנו לשאלות סבוכות, אולם שתי סוגיות עולות ונשאלות תדיר, ולכן נעסוק בהן בקצרה: סוגיית עשייה לשמה וסוגיית ציציות שנקרעו (להלן הלכה יא).

את חוטי הציצית צריך לטוות ולשזור לשם מצוות ציצית, שנאמר (דברים כב, יב): "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ", דרשו חכמים: "לָּךְ – לשם חובך" (סוכה ט, א). ואם טוו את החוטים שלא לשם מצוות ציצית – פסולים לציצית. ואם שזרום שלא לשם מצווה, לדעת הרבה פוסקים החוטים פסולים (שו"ע יא, א-ב, מ"ב טו).

בדורות האחרונים התעוררה שאלה, האם אפשר לטוות את חוטי הציצית במכונה, ועל ידי כך להוזיל את מחירם. לדעת רוב האחרונים, אם הפעלת המכונה נעשתה בכוונה לשם טוויית חוטי ציצית, כל מה שהמכונה תייצר נחשב כנטווה לשמה, והחוטים כשרים לציצית. וזאת משום שאין צורך שהמלאכה תיעשה על ידי אדם אלא רק שתהיה בכוונה, וכיוון שההתחלה נעשתה בכוונה, כל מה שנמשך מההפעלה הראשונה נחשב בכוונה. ויש אוסרים מפני שלדעתם כל מלאכת עשיית החוטים צריכה להיעשות בכוונה, וכיוון שהמכונה אינה יכולה לכוון, חוטי מכונה פסולים לציצית.

למעשה, כתבו רוב האחרונים, שאמנם מלכתחילה טוב להדר לקחת ציציות שנעשו ביד, שהכוונה בהן שלימה ומהודרת, מכל מקום גם ציציות מכונה כשרות, ואף אפשר לברך על ההתעטפות בציציות אלו. וזאת בתנאי שיש ודאות שאכן מכונת הטווייה הופעלה לשם מצוות ציצית.[4]

אלא שבזמן האחרון התעוררו חששות ופקפוקים שמא אין מקפידים כראוי להפעיל את המכונה לשם מצוות ציצית. וכן התעורר חשש לגבי טליתות מוכנות, היינו טליתות שכבר קשרו בהן את הציציות, שמא לא קשרום לשם מצווה, ולדעת הרבה פוסקים אם לא נקשרו לשם מצווה הציציות פסולות (שו"ע יד, א-ב). לפיכך, יש להקפיד לקנות ציציות שיש עליהן השגחה ברורה ונאמנה שהחוטים נקשרו בטלית על ידי יהודים לשם מצוות ציצית. וכשמדובר בציצית הנטווית במכונה, השגחת הכשרות צריכה להעיד גם שהמכונה הופעלה לשמה.

כיום שמחיר הציציות מעשה יד אינו יקר, ראוי לקנותן כדי לקיים את המצווה למהדרין לכל הדעות.


[4]. בין המתירים: חסד לאברהם (להר"א תאומים מהד"ת או"ח ג); אחיעזר ח"ג סט; חזון איש (או"ח ו, י); תפארת יוסף א; הר צבי או"ח י; ציץ אליעזר ו, טו. ומרן הרב קוק זצ"ל באורח משפט או"ח קכב, מלמד זכות על המקילים. בין האוסרים: מחזה אברהם ג, דברי חיים (לר"ח מצאנז, ח"ב, א-ב, מטעמים שונים). וכן במנחת יצחק ב, צו-צט (והתיר כשאין לו ציציות אחרות להטילם בבגד שאינו מצמר שחיובו לחלק מהפוסקים מדרבנן, אבל לא יברך). במידה רבה מחלוקת זו תואמת למחלוקת שהתעוררה סביב מצות מכונה, האם הן כשרות לקיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. כל הפוסלים מצות מכונה יפסלו גם את הציציות שנטוות במכונה, מפני שלדעתם נטוו שלא בכוונה. וכן רוב המכשירים מצות מכונה יכשירו גם חוטי ציצית של מכונה. (וכן הלכה שמצות מכונה כשרות, כמבואר בפניני הלכה פסח יב, ד). אבל יהיו בין המתירים מצות מכונה שיאסרו ציציות של מכונה, מפני שעיקר הכוונה הנדרשת באפיית מצות – להשגיח שלא יחמיצו, ובזה אין צורך שהמעשה יעשה דווקא על ידי יהודי, כי ההשגחה יכולה להתקיים גם כאשר המכונה עובדת. אולם לגבי חוטי ציצית אפשר לומר שעיקר הכוונה לעשותם ממש לשם מצווה, ואי אפשר לכוון זאת במכונה.

בציץ אליעזר ו, טו, בירר את הסוגיה בהרחבה, וכתב למסקנה "אין כל מקום להרעיש על הנוהגים היתר בציצית מכונה, אחרי שמצאנו לכמה וכמה מגדולי הדורות מדור הקודם ומדור זה שהתירו הדבר, כי יש להם כר נרחב לסמוך עליו. (אולם) מובן שצריכים השגחה לפקח שיאמרו בשעה שנותנים החוטים למכונה, וכן לכל הפעלה של הכפתור, שעושים הכל לשם מצוות ציצית. ומשום הידור מצווה יחזרו על כך בכל כמה זמן באופן שהכל מתחילת העשייה עד סופה יעשה לשם מצוות ציצית".

י – הגדיל, הקשירות והחוליות

נאמר לגבי הציציות: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ" (דברים כב, יב), כלומר חוטי הציציות צריכים להיות מלופפים ביחד לחטיבה אחת כגדיל. ועוד נאמר: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" (במדבר טו, לח), הרי שהציצית אינה גדיל אלא חוטים נפרדים. למדו מכך חכמים, שצריך שיהא גדיל יוצא מכנף הבגד, ומתוך הגדיל צריכים לצאת חוטי ציצית פשוטים (ספרי שלח קטו; מנחות לט ב). כלומר, צריך להכניס לנקב שבכנף הבגד ארבעה חוטים, כך שמכל צד של הנקב יוצאים ארבע חוטים שביחד הם שמונה. קושרים את הארבעה עם הארבעה, ונוטלים חוט אחד מהם שישמש כ'שמש', שאותו כורכים סביב השאר לפחות שלוש כריכות, שביחד הן נחשבות 'חוליה'. לאחר מכן קושרים שוב את החוטים יחד, כדי שהכריכות לא יפרדו, ומשם ואילך חוטי הציצית נפרדים. ובכך יוצאים ידי חובה מהתורה, אמנם הורו חכמים לעשות את הגדיל עם יותר כריכות ויותר קשרים (מנחות לט א; שו"ע יא יג; מ"ב סג; סו).

אורך הגדיל והחוטים – לכל הפחות כשיעור י"ב גודלים, היינו כ-24 ס"מ. ואם הם ארוכים יותר אין בכך בעיה, אבל אם הם קצרים מזה, לדעת פוסקים חשובים הציצית פסולה ואין לברך עליה. החלק של החוטים המונח על הבגד אינו נחשב, אלא צריך שאורך הציציות משפת הבגד ואילך, לאחר קשירת הגדיל, יהיה 24 ס"מ, ולפחות שני שליש מהאורך יהיה מהחוטים, שאמרו חכמים שכך הוא נוי הציצית (מנחות לט א; שו"ע יד; מ"ב סו).[5]

המנהג הרווח לגבי הגדיל, שיהיו בו חמישה קשרים, כל קשר כפול, כדי שיחזיק מעמד. ובין חמשת הקשרים ארבע חוליות, כלומר סטים של כריכות. לאחר הקשר הראשון, בחוליה הראשונה, כורכים שבע כריכות, לאחר הקשר השני כורכים שמונה כריכות, לאחר הקשר השלישי כורכים אחת עשרה כריכות, ולאחר הקשר הרביעי כורכים שלוש עשרה כריכות, ולאחריהן קושרים קשר חמישי. סך כל הכריכות 39, שהן גימטרייה של שם 'הויה' (26), ושם 'אחד' (13). כך הוא מנהג יוצאי אשכנז וספרד (רא"ש, שו"ע יא, יד; מ"ב ע; בא"ח ש"א לך לך א').

ומנהג יוצאי תימן על פי הרמב"ם (ציצית א, ז-ח; שו"ת קלח), הגדיל מורכב משבע חוליות שבכל אחת שלוש כריכות, ובין חוליה לחוליה רווח. והקשירה שבסוף כל שלוש כריכות נעשית על ידי ליפוף חוט השמש על עצמו.[6]


[5]. טפח לפי שיעור רבי חיים נאה הוא 8 ס"מ ושלושה טפחים 24 ס"מ. ויסוד החישוב שלו עפ"י דברי הרמב"ם בשיעור דרהם, וכיוון שהתברר שהדרהם שבזמן הרמב"ם היה קטן בנפחו ביותר מעשרה אחוזים מהדרהם של הטורקים, יוצא שהגדיל את השיעורים. ולפי השיעור העדכני, טפח הוא 7.6 ס"מ ושלושה טפחים 22.8 ס"מ. וכך העיקר להלכה, שכן דעת רובם המכריע של הפוסקים כרמב"ם. אמנם למעלה כתבתי כר' חיים נאה, למרות שאינו מעודכן לפי החישוב המדויק של הרמב"ם, משום שכך נהגו לכתוב במשך כשני דורות, ועוד שבשיעורים כאלה יש להרחיב מעט (טפח שוחק כמבואר בעירובין ג, ב). אבל למעשה, כל שיש בציצית שיעור 22.8 ס"מ הציצית כשרה לברכה. ויש עוד דעה של החזו"א שנשען על דברי הנודע ביהודה, לפיה טפח הוא 9.6 ס"מ, לפי זה שיעור ציצית 28.8 ס"מ, ויש מהדרים כשיטתו. ונראה משו"ע יא, ד, שבשעת הדחק גם בד' אגודלים (שיעור טפח) כשר ואפשר לברך על ציצית זו (כה"ח יא, טז), אולם הפמ"ג כתב שאין לברך עליה מספק, ולזה נוטה במ"ב יא, כ. ועי' בבאו"ה 'וכן נוהגין'.

[6]. בשו"ע יא, יד, כתב לעשות בחוליה השנייה תשע כריכות, אולם המנהג לעשות שמונה, כדי שסך החוליות יהיו כמספר שם 'הויה' ו'אחד', וכמנהג האר"י והשל"ה, וכך כתבו עוד אחרונים רבים (מ"ב יא, ע; בא"ח ש"א לך לך א').

יש מיוצאי ספרד, שנוהגים לכרוך בטלית קטן כפי שם י-ה-ו-ה, כלומר חוליה ראשונה 10, שנייה 5, שלישית 6, רביעית 5. וכמובא במ"א יא, כב, כה"ח פלאג'י י, ד. וכן נוהגים יוצאי מרוקו ותוניס, וכן נהג הרב מרדכי אליהו זצ"ל (עלי הדס א, כה; הקדמת הרב משאש למ"ב עם איש מצליח; סידור קול יעקב ציצית טו).

בעניין צורת הכריכה, מנהג יוצאי אשכנז שכל כריכה הינה ליפוף אחד של החוט הארוך סביב חבריו, והגדיל עומד על ידי הקשר שבסוף החוליה. ואילו רבים מיוצאי ספרד נוהגים שבסוף כל כריכה וכריכה מלפפים את חוט השמש תחת עצמו כדי לחזק את הגדיל, ובסוף החוליה גם עושים קשר כפול (מאמר מרדכי יז; קיצוש"ע הרב אליהו ט, ה). והנוהגים כרמב"ם מלפפים את השמש תחת הכריכות בסוף כל חוליה, כמבואר למעלה. עוד כתב הרמב"ם (ציצית א, ז-ח) שהגדיל יכול להיות מורכב משבע חוליות ועד שלוש עשרה, כשבכל אחת שלוש כריכות, וכמבואר למעלה המנהג הרווח של יוצאי תימן לעשות שבע חוליות, ויש נוהגים שלוש עשרה חוליות.

יא – אורך חוטי הציצית ודין ציצית שחוטיה נקרעו

אם לאחר שהציציות נקשרו בבגד והיה אורכם 24 ס"מ, נקרע חוט אחד מהשמונה עד מקום הגדיל, עדיין הציצית כשרה לכל הדעות. וכן אם נקרעו שני חוטים ונותר מאחד מהם שיעור 4 ס"מ, עדיין הציצית כשרה לכל הדעות.

אם נקרעו כל החוטים אבל נשאר מהם שיעור 4 ס"מ, ואחד נקרע עד מקום הגדיל, אף שיש אוסרים, דעת רוב הפוסקים שהציציות כשרות, וכן נפסק להלכה שאפשר עדיין לברך על הציציות הללו. אבל ראוי להחליפן בהקדם.

ואם ידוע שהקפידו לקשור את החוטים באופן שיהיו ארבעת החוטים היוצאים מצד אחד המשך של ארבעת החוטים היוצאים מהצד השני, בדיעבד אפשר לברך על הציצית גם כאשר מצד אחד כל החוטים נחתכו עד מקום הגדיל, ובצד השני נשאר שיעור 4 ס"מ. אבל ראוי להחליפן בהקדם.

אם חוט נחתך מעיקרו, היינו בין מקום הגדיל למקום חיבורו לכנף הטלית – הציצית פסולה.[7]


[7]. בכל ציצית ישנם ארבעה חוטים, והם נכפלים, ועל ידי כך הם יוצאים שמונה חוטים. לרא"ש, אם נשאר מכל חוט מארבעת החוטים כשיעור עניבה, כשרים. ולר"ת רק אם נשארו שני חוטים מתוך הארבעה בשיעור מלא, שבכל צד של שני החוטים הללו יש ג' טפחים, אז מקלים בשניים הנותרים שאם נשאר בהם כשיעור עניבה כשרים. (שיעור עניבה הוא שיעור חוט שאפשר לקשור על ידו בעניבה את שאר החוטים. מקובל להורות ששיעור עניבה הוא 4 ס"מ, אמנם אם בפועל ניתן לקשור בעניבה את כל החוטים בחוט קצר יותר, הרי שיש בו כדי עניבה).

נמצא אם כן שלדעת הרא"ש, אפשר שמכל חוט מארבעת החוטים צד אחד יחתך עד הגדיל, ומצד שני ישאר כדי עניבה. ואם הקפידו בעת קשירת הגדיל, שארבעת החוטים שמצד אחד יהיו המשך של החוטים מצד שני, הרי שגם אם נקרעו כל ארבעת החוטים שבצד אחד עד הגדיל, ובצד השני נותרו כדי עניבה – כשר. אבל אם לא הקפידו, כבר כשנפסקו שני חוטים עד הגדיל, ספק פסולים, כי אולי שני החוטים הם חוט אחד מהארבעה, נמצא שלא נשאר כדי עניבה בחוט אחד מהארבעה. וכך כתבתי למעלה, כדי לצאת מספק. אולם בפועל רבים רגילים להקפיד שארבעת החוטים היוצאים מצד אחד של הקשר יהיו המשך של ארבעת החוטים שיוצאים מהצד השני של הקשר, ואזי הדין שאם נחתכו כל ארבעת החוטים שבצד אחד עד הגדיל, ובצד השני נשאר מהם 'כדי עניבה', עדיין כשרים ואפשר לברך עליהם. אבל אם נחתך חוט אחד מצד אחד וחוט אחד מצד שני, ובשניהם לא נשאר כדי עניבה, פסול.

ולדעת ר"ת, הציצית תהיה כשרה רק אם ישארו שני חוטים (שהם ארבעה מתוך השמונה) בשיעור המלא של ג' טפחים, ומהשניים הנותרים כשיעור עניבה. לפיכך, אם הקפידו בעת קשירת הגדיל שיהיו ארבעה החוטים שמצד אחד ניכרים, אם יפסקו שני חוטים מצד אחד עד הגדיל, הציצית כשרה, אך אם נחתכו שלושה – פסולה, אפילו אם באחד מהם נותר כדי עניבה. מהשו"ע יב, א, יוצא שהעיקר כדעת הרא"ש, ואפשר לברך על ציצית זו. וכ"כ במ"ב יב, יא, ובבירור הלכה יב, א. וכך כתבתי למעלה. אלא שצריך להשתדל להחליף את הציציות במהרה כדי לצאת ידי דעת ר"ת, (וגם כדי לקיים את המצווה בהידור ובשלמות).

ועי' בשו"ע יב, ג, שלדעת ר"י אפשר להחשיב לכדי עניבה גם את הגדיל, אבל כתב במ"ב יג, שלא יברך על כך. והעצה לזה, לפתוח את הקשרים והליפופים לגמרי, ושוב לקשור וללפף סדרת כריכות אחת (מתוך הארבע), וכך הגדיל יתקצר, וישארו חוטים באורך של ארבעה ס"מ. וכיוון שלא הסירו לגמרי את החוטים מהבגד אין זה נחשב כהטלת חוטים קצרים מדי בתחילה, אלא כחוטים שהיו ארוכים מספיק ונתקצרו. אבל צריך לפתוח את כל הקשרים, כדי שהוא יכשיר את הציצית בקשירתם מחדש, עפ"י הכלל "תעשה ולא מן העשוי" (פמ"ג משב"ז יא, ג).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן