י – הגדיל, הקשירות והחוליות

נאמר לגבי הציציות: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ" (דברים כב, יב), כלומר חוטי הציציות צריכים להיות מלופפים ביחד לחטיבה אחת כגדיל. ועוד נאמר: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" (במדבר טו, לח), הרי שהציצית אינה גדיל אלא חוטים נפרדים. למדו מכך חכמים, שצריך שיהא גדיל יוצא מכנף הבגד, ומתוך הגדיל צריכים לצאת חוטי ציצית פשוטים (ספרי שלח קטו; מנחות לט ב). כלומר, צריך להכניס לנקב שבכנף הבגד ארבעה חוטים, כך שמכל צד של הנקב יוצאים ארבע חוטים שביחד הם שמונה. קושרים את הארבעה עם הארבעה, ונוטלים חוט אחד מהם שישמש כ'שמש', שאותו כורכים סביב השאר לפחות שלוש כריכות, שביחד הן נחשבות 'חוליה'. לאחר מכן קושרים שוב את החוטים יחד, כדי שהכריכות לא יפרדו, ומשם ואילך חוטי הציצית נפרדים. ובכך יוצאים ידי חובה מהתורה, אמנם הורו חכמים לעשות את הגדיל עם יותר כריכות ויותר קשרים (מנחות לט א; שו"ע יא יג; מ"ב סג; סו).

אורך הגדיל והחוטים – לכל הפחות כשיעור י"ב גודלים, היינו כ-24 ס"מ. ואם הם ארוכים יותר אין בכך בעיה, אבל אם הם קצרים מזה, לדעת פוסקים חשובים הציצית פסולה ואין לברך עליה. החלק של החוטים המונח על הבגד אינו נחשב, אלא צריך שאורך הציציות משפת הבגד ואילך, לאחר קשירת הגדיל, יהיה 24 ס"מ, ולפחות שני שליש מהאורך יהיה מהחוטים, שאמרו חכמים שכך הוא נוי הציצית (מנחות לט א; שו"ע יד; מ"ב סו).[5]

המנהג הרווח לגבי הגדיל, שיהיו בו חמישה קשרים, כל קשר כפול, כדי שיחזיק מעמד. ובין חמשת הקשרים ארבע חוליות, כלומר סטים של כריכות. לאחר הקשר הראשון, בחוליה הראשונה, כורכים שבע כריכות, לאחר הקשר השני כורכים שמונה כריכות, לאחר הקשר השלישי כורכים אחת עשרה כריכות, ולאחר הקשר הרביעי כורכים שלוש עשרה כריכות, ולאחריהן קושרים קשר חמישי. סך כל הכריכות 39, שהן גימטרייה של שם 'הויה' (26), ושם 'אחד' (13). כך הוא מנהג יוצאי אשכנז וספרד (רא"ש, שו"ע יא, יד; מ"ב ע; בא"ח ש"א לך לך א').

ומנהג יוצאי תימן על פי הרמב"ם (ציצית א, ז-ח; שו"ת קלח), הגדיל מורכב משבע חוליות שבכל אחת שלוש כריכות, ובין חוליה לחוליה רווח. והקשירה שבסוף כל שלוש כריכות נעשית על ידי ליפוף חוט השמש על עצמו.[6]


[5]. טפח לפי שיעור רבי חיים נאה הוא 8 ס"מ ושלושה טפחים 24 ס"מ. ויסוד החישוב שלו עפ"י דברי הרמב"ם בשיעור דרהם, וכיוון שהתברר שהדרהם שבזמן הרמב"ם היה קטן בנפחו ביותר מעשרה אחוזים מהדרהם של הטורקים, יוצא שהגדיל את השיעורים. ולפי השיעור העדכני, טפח הוא 7.6 ס"מ ושלושה טפחים 22.8 ס"מ. וכך העיקר להלכה, שכן דעת רובם המכריע של הפוסקים כרמב"ם. אמנם למעלה כתבתי כר' חיים נאה, למרות שאינו מעודכן לפי החישוב המדויק של הרמב"ם, משום שכך נהגו לכתוב במשך כשני דורות, ועוד שבשיעורים כאלה יש להרחיב מעט (טפח שוחק כמבואר בעירובין ג, ב). אבל למעשה, כל שיש בציצית שיעור 22.8 ס"מ הציצית כשרה לברכה. ויש עוד דעה של החזו"א שנשען על דברי הנודע ביהודה, לפיה טפח הוא 9.6 ס"מ, לפי זה שיעור ציצית 28.8 ס"מ, ויש מהדרים כשיטתו. ונראה משו"ע יא, ד, שבשעת הדחק גם בד' אגודלים (שיעור טפח) כשר ואפשר לברך על ציצית זו (כה"ח יא, טז), אולם הפמ"ג כתב שאין לברך עליה מספק, ולזה נוטה במ"ב יא, כ. ועי' בבאו"ה 'וכן נוהגין'.

[6]. בשו"ע יא, יד, כתב לעשות בחוליה השנייה תשע כריכות, אולם המנהג לעשות שמונה, כדי שסך החוליות יהיו כמספר שם 'הויה' ו'אחד', וכמנהג האר"י והשל"ה, וכך כתבו עוד אחרונים רבים (מ"ב יא, ע; בא"ח ש"א לך לך א').

יש מיוצאי ספרד, שנוהגים לכרוך בטלית קטן כפי שם י-ה-ו-ה, כלומר חוליה ראשונה 10, שנייה 5, שלישית 6, רביעית 5. וכמובא במ"א יא, כב, כה"ח פלאג'י י, ד. וכן נוהגים יוצאי מרוקו ותוניס, וכן נהג הרב מרדכי אליהו זצ"ל (עלי הדס א, כה; הקדמת הרב משאש למ"ב עם איש מצליח; סידור קול יעקב ציצית טו).

בעניין צורת הכריכה, מנהג יוצאי אשכנז שכל כריכה הינה ליפוף אחד של החוט הארוך סביב חבריו, והגדיל עומד על ידי הקשר שבסוף החוליה. ואילו רבים מיוצאי ספרד נוהגים שבסוף כל כריכה וכריכה מלפפים את חוט השמש תחת עצמו כדי לחזק את הגדיל, ובסוף החוליה גם עושים קשר כפול (מאמר מרדכי יז; קיצוש"ע הרב אליהו ט, ה). והנוהגים כרמב"ם מלפפים את השמש תחת הכריכות בסוף כל חוליה, כמבואר למעלה. עוד כתב הרמב"ם (ציצית א, ז-ח) שהגדיל יכול להיות מורכב משבע חוליות ועד שלוש עשרה, כשבכל אחת שלוש כריכות, וכמבואר למעלה המנהג הרווח של יוצאי תימן לעשות שבע חוליות, ויש נוהגים שלוש עשרה חוליות.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן