חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – כוונה

אחת השאלות המרכזיות המקיפות את כל מצוות התורה היא, האם מצוות צריכות כוונה או שאינן צריכות כוונה? במילים אחרות, השאלה היא מה הוא ציווי התורה, האם ציוותה התורה שנעשה את מעשה המצווה בכוונה מפורשת לקיים את מצוות הבורא, או שכדי לצאת ידי חובת המצווה אין צורך בשום כוונה, ודי בעשייתה המדוייקת של המצווה. ברור שלכתחילה עדיף שכל אדם יבין לעומק את משמעותן של כל המצוות שהוא עושה, ובשעת המעשה יכוון שהנה הוא מקיים את מצוות בוראו. אולם השאלה היא האם אדם שלא התכוון בשעת מעשה המצווה, יצא ידי חובה?

נחלקו בשאלה זו התנאים, האמוראים והראשונים. להלכה, נפסק, שמצוות צריכות כוונה. כלומר, כדי לקיים את המצווה כהלכתה, צריך לחשוב בעת עשייתה, שמצווה זו אני עושה כדי לקיים את מצוות הבורא (שו"ע או"ח ס, ד).

אולם ישנן שלוש מצוות: ציצית, תפילין וסוכה, שבנוסף לכוונה הרגילה – לקיים את מצוות הבורא, שאותה צריך לכוון בכל המצוות, הוסיפה בהן התורה עוד כוונה.

הכוונה הנוספת במצוות הציצית היא כפי שנאמר (במדבר טו, לט-מ): "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹוהֵיכֶם". כלומר, על ידי ההתבוננות בציצית צריכים לכוון לזכור את כל מצוות ה' ולהתקדש בעשייתן. וכן נפסק להלכה: "יכוון בהתעטפו, שציוונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם" (שו"ע או"ח ח, ח).

לסיכום, בעת קיום מצוות הציצית יש לכוון שתי כוונות. הראשונה משותפת לכל המצוות, והיא שאנו מתעטפים בציצית כדי לקיים את מצוות הבורא. השנייה המיוחדת למצוות הציצית היא, לזכור בראייתה את כל מצוות ה'.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן