ו – מצוות מזוזה

א – מצוות המזוזה

ציוותה התורה על כל אדם מישראל, לקבוע מזוזה על פתחי ביתו וחדריו. המזוזה היא קלף שעליו כתובות שתי הפרשיות שנצטווינו לכתוב על מזוזות הבית: פרשת ‘שמע’ (דברים ו, ד-ט), ופרשת ‘והיה אם שמוע’ (שם יא, יג-כא), שנאמר בהן: “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ”. פרשיות אלו אנו אומרים גם במסגרת מצוות ‘קריאת שמע’. גם בתפילין שיש בהן ארבע פרשיות, נכללות שתי פרשיות אלו.

ככלל, בפרשת ‘שמע’ אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמיים, ובפרשת ‘והיה אם שמוע’ עול מצוות (ברכות יד, ב; ראו פנה”ל תפילה טו, א; ג-ד). באופן מפורט יותר, בפרשת ‘שמע’ נאמרו יסודות אמונת הייחוד שהתגלתה לעולם דרך עם ישראל, כמו שנאמר: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלוֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”. מתוך ההכרה שה’ אחד מובן שהוא מחייה את הכל, וכל הערכים מקבלים את משמעותם מתוך הדבקות בו, ולכן “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ”. כדי שהאמונה תלווה את חיינו, נצטווינו שיהיו דברי התורה על לבבנו, ונלמדם את ילדינו, ונעסוק בהם בשבתנו בבית ובעת שנלך בדרכנו, בשוכבנו ובקומנו.

בפרשת ‘והיה אם שמוע’ מבואר יסוד ההשגחה האלוהית, לפיו, אם נשמע בקול ה’, נאהב אותו ונקיים את מצוותיו, נזכה לברכה האלוהית – הגשם ירד בעיתו, והארץ תיתן את יבולה. אך אם נעבוד אלהים אחרים או נשתעבד ליצרים הרעים או נסגוד לאידיאולוגיות זרות, שאף הם אלילים – יפסיק ה’ להעניק לנו את ברכתו, נאבד מעל הארץ הטובה שנתן לנו ונצא לגלות. אך גם העונש כמו המצוות – לטובתנו, כדי שנחזור בתשובה, כמו שנאמר בסיום הפרשה: “לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ”.

כדי שהרעיונות הללו ילוו אותנו תמיד בבואנו אל הבית ובצאתנו ממנו, נצטווינו לקבוע אותם על מזוזות פתחינו. פירוש המילה ‘מזוזות’ שבתורה – הקורות האנכיות הניצבות משני צידי הפתח, עליהן נשען המשקוף. עם הזמן עבר הכינוי ‘מזוזה’ לקלף עליו כתובות פרשיות ‘שמע’ ו’והיה אם שמוע’.

המצווה היא לכתוב את פרשיות המזוזה בדיו על הקלף בכתב סת”ם לשם קדושת מזוזה (להלן י, ד; ו-י; טז). כותבים את שתי הפרשיות על קלף אחד ובעמודה אחת (שו”ע רפח, א-ב). הרווח שעושים בין שתי הפרשיות הוא של פרשיה סתומה, ואם עשאה כפרשיה פתוחה – כשרה (שו”ע רפח, יג; לעיל ד, ט).

גוללים את המזוזה מסוף השורה לתחילתה (שו”ע רפח, יד), מכניסים אותה ל’בית מזוזה’, וקובעים אותה על מזוזת הפתח באופן שהשורה הראשונה כלפי מעלה (להלן הלכה ד). לפני קביעת המזוזה מברכים (להלן הלכה ג). קובעים את המזוזה בצד ימין של הנכנס (להלן ז), בחלל הפתח (להלן ח), ובשליש העליון (להלן ו). מצווה לקבוע מזוזה גם בשערי חצרות וערי ישראל, שנאמר “וּבִשְׁעָרֶיךָ” (להלן ז, ו).

ב – סגולת השמירה

סגולה מיוחדת יש במצוות מזוזה, שהיא מעניקה שמירה ואריכות ימים לבעלי הבית ולילדיהם, שנאמר בסיום פרשת ‘והיה עם שמוע’ (שם יא, כא): “לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם, כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ”. ואף למדו מכאן חכמים, שבעוון ביטול מצוות מזוזה בנים עלולים למות (שבת לב, ב; שו”ע יו”ד רפה, א).

הבית מגן על האדם מגשם ורוח, שמש וחיות רעות, גנבים ושודדים. אולם כמה שיהיה הבית חזק, הסכנות האורבות לאדם רבות, והסכנה העיקרית שניצבת לפתחו, שמתוך אשליית היציבות שהבית מעניק, האדם ישכח את ה’ אלוהיו שנפח בו נשמה, וציווה אותו ללכת בדרכיו ולהביא טובה וברכה לעולם.

לכן נצטווינו לקבוע את המזוזה בפתח הבית, כדי שבכל עת שאדם יכנס לביתו או יצא ממנו – יזכור את יסודות האמונה שכתובים בה. ומתוך כך יזכור את ייעודו וערך קיומו, ויקיים את מצוות התורה, וה’ יעצים את חייו, ותשרה ברכה בביתו ובפועלו, והסכנות והפיתויים יתרחקו ממנו ולא יקצרו את ימיו וימי ילדיו. כך בזכות המזוזה יהיה ביתו בית נאמן בישראל, וה’ יאריך את ימיו וימי בניו לדורי דורות (עי’ זוהר ח”ג רע”מ רסה, ב).

כדי לזכור את המזוזה ואת הרעיונות שבה, רבים נוהגים להניח את היד על המזוזה בעת שנכנסים לבית ובעת שיוצאים ממנו (רמ”א יו”ד רפה, ב). ויש שאף מנשקים את היד לאחר מכן (ברכ”י). אמנם חולה צריך להימנע מלנגוע בה, כדי שלא ידביק אנשים במחלתו.

אמרו חכמים (שבת כג, ב): “הזהיר במזוזה – זוכה לדירה נאה”. עיקר נויה של הדירה שהיא מבטאת את שאיפותיו הטובות של בעל הדירה על ידי המזוזה, ועל ידי כך יהיה הבית מתאים לנשמתו ונאה לגופו. שכשם שבית המקדש הוא “נויו של עולם” (זבחים נד, ב), כך המזוזה היא נויו של הבית (עי’ זוהר ח”ג רסה, ב).

הפתח הוא מקום המעבר שבין הבית לחוץ, וציוותה התורה לקבוע בו את המזוזה, כדי שבכל עת שיעבור בו יזכור את המזוזה ויסודות האמונה שבה. וכך כשייכנס לביתו יזהר שלא להכניס מהחוץ רעיונות זרים לביתו, ומאידך, לא יסתגר מדי בפרטיותו תוך אדישות לעולם שמחוץ לביתו. וכן כשהוא יוצא החוצה, יזכור את המזוזה, ויצא מתוך מודעות לתפקידו להוסיף טובה וברכה, ויזהר מלהיסחף אחר רעיונות זרים.^[1]

ג – הברכה

לפני שקובעים את המזוזה במזוזת הפתח, עומדים ומברכים: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קִדשנו במצוותיו וצִוונו לקבוע מזוזה” (שו”ע רפט, א). כאשר בעל הבית מינה שליח לקבוע עבורו את המזוזה, יברך השליח בנוסח כללי: “על קביעת מזוזה” (רמב”ם ברכות יא, יג). כיוצא בזה, כאשר הבית בבעלותם של שותפים רבים, אם אחד מהם יקבע את המזוזה, יברך: “לקבוע מזוזה”, ואם אדם אחר יקבע בשליחותם, יברך: “על קביעת מזוזה”. ואם החליפו את הנוסחים – יצאו ידי חובה.

לכתחילה מצווה על אדם לקיים את מצוותיו בעצמו ולקבוע את המזוזה בידיו ולא על ידי שליח (מ”ב רנ, ג), אך אם מגמתו להוסיף כבוד למצווה, יוכל לכתחילה לבקש מאדם נכבד שיקבע עבורו את המזוזה (תבואות שור כח, יד; שיורי ברכה רסד, א).

הקובע כמה מזוזות בזו אחר זו – מברך ברכה אחת על כולן (רמ”א רפט, א). הפסיק המברך ודיבר בעניין אחר בין הברכה לקביעת המזוזה – הפסיד את הברכה וצריך לחזור ולברך. אך אם הפסיק אחר שכבר קבע מזוזה אחת, למרות שנהג שלא כהלכה, כיוון שהברכה כבר חלה על המזוזה הראשונה, לא יברך שוב על המזוזות שחשב לקבוע בעת שבירך (עי’ מ”ב ח, כח).

הסיר את המזוזה כדי לבודקה ומצאה כשרה, ומיד חזר לקבוע אותה במקומה, אינו מברך, כיוון שלא הסיח את דעתו מהמזוזה. אך אם מצא שהיא פסולה, ובא לקבוע מזוזה אחרת, עליו לברך על קביעתה (ערוה”ש רפט, ד). בדק כמה מזוזות ונמצאו כולן כשרות, אם מיד יחזור לקבוע כל מזוזה במקומה, אינו צריך לברך. ואם יחליף בין המזוזות, כיוון שהן נקבעות במקום חדש, עליו לברך.^[2]

ד – בית מזוזה

גוללים את המזוזה מסוף השורה לתחילתה, באופן שכאשר יפתחו אותה יוכלו להתחיל מיד לקרוא את המילה הראשונה (שו”ע רפח, יד). קובעים את המזוזה באופן שהשורה הראשונה כלפי מעלה, ואם טעה וקבעה הפוך – פסולה. לכתחילה קובעים את המזוזה באופן שתחילת פתיחתה תהיה כלפי חלל הפתח (שו”ע רפט, ו).

מעיקר הדין אפשר לקבוע את קלף המזוזה הגלולה עצמה למזוזת הפתח, אך למעשה נוהגים להניחה ב’בית מזוזה’, כדי שלא תיפול, וכדי להגן עליה מלחלוחית הכותל (משנה כלים, טז, ז; תוס’ ב”מ קב, א; שו”ע רפט, א). טוב להדר ביופיו ובהדרו של בית המזוזה (נהר מצרים מזוזה י). (דין בית המזוזה לאחר סיום השימוש בו – להלן יד, י).

נהגו ישראל לכתוב שם ‘שד-י’ על הצד החיצוני של קלף המזוזה, כנגד תחילת פרשת ‘והיה אם שמוע’, באופן שכאשר גוללים את המזוזה מסופה לתחילתה, השם נראה כלפי חוץ. בטעם המנהג ביארו, ששם שד-י מבטא את השמירה שה’ שומר על ישראל, כפי שרומזות אותיותיו: שומר דלתות ישראל. לפיכך, יש הידור שבית המזוזה יהיה שקוף, ועל ידי כך העוברים בפתח יראו את השם שעל המזוזה. אמנם רבים נוהגים להשתמש בבית מזוזה שאינו שקוף, וכותבים את שם שד-י על בית המזוזה.

כאשר קובעים את המזוזה בחדר שינה שמתלבשים בו או בחדר שמחליפים בו חיתולים לתינוקות, יש להקפיד שבית המזוזה לא יהיה שקוף, וגם שלא יהיה כתוב על בית המזוזה שם ‘שד-י’, כדי שלא יתבזה. לשם כך, על בתי מזוזה רבים כתוב רק ‘ש’, כדי לרמוז לשם ‘שד-י’ אבל לא לכותבו (שו”ע רפו, ה; מ”ב מ, ז).^[3]

ה – קביעת המזוזה

צריך לקבוע את המזוזה למזוזת הפתח באופן יציב, בעזרת מסמרים, ברגים או דבק חזק. בשעת הצורך אפשר לקובעה על ידי נייר-דבק חזק. אבל הקובע את המזוזה באופן שהיא יכולה ליפול בנקל, או שקבעה רק בראשה, באופן שהיא נעה ונדה – פסולה. כמו כן, אם לא קבע את המזוזה למזוזת הפתח, כגון שחיבר את המזוזה למקל והניח את המקל במקום המזוזה, או שעשה מדף צר כרוחב המזוזה והניח עליו את המזוזה – פסולה. מפני שהמזוזה צריכה להיות מחוברת בקביעות למזוזת הפתח, שנאמר (דברים ו, ט): “עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ”, בִשְׁעָרֶיךָ – היינו שתהיה מחוברת לשער.^[4]

לדעת רוב הראשונים צריך לקבוע את המזוזה זקופה, ואם קבעה כשהיא שוכבת פסולה. וכן נוהגים רבים מבני עדות המזרח לקובעה זקופה. אולם יוצאי אשכנז ומרוקו ורבים מיוצאי ספרד נוהגים לקובעה באלכסון, מפני שלדעת רבנו תם צריך לקובעה שוכבת, ואם קבעה זקופה פסולה. וכדי שלא תיחשב פסולה לשום שיטה, נוהגים לקובעה באלכסון. ונוהגים לקובעה באופן שראשה נוטה לכיוון הכניסה. אך כאשר לא ניתן לקובעה באלכסון, יש לקובעה זקופה, כדעת רוב הראשונים (שו”ע ורמ”א רפט, ו).^[5]

איש או אשה שהגיעו למצוות רשאים לקבוע את המזוזה.^[6]

ו – גובה המזוזה

גובה המזוזה בשליש העליון של הפתח, חוץ מהטפח העליון. עדיף לקבוע את המזוזה בתחילת השליש העליון. כלומר מודדים את גובה הפתח ומחלקים אותו לשלושה חלקים. בפתח שגובהו 2.10 מטר, יהיה כל שליש 70 סנטימטר, ואם כן יש לקבוע את המזוזה כך שכולה תהיה מעל 140 ס”מ מהרצפה.

צריך לדייק במדידה זו, הואיל ולדעת רבים אם חלק מהמזוזה יהיה בגובה של פחות משני שליש הפתח – המזוזה פסולה. במקרה שלא נעשתה מדידה מדויקת, עדיף לצאת מהספק ולקבוע את המזוזה מעט גבוה יותר, מפני שעדיף לוותר על ההידור של קביעתה בתחילת השליש העליון מאשר להיכנס לספק שמא היא פסולה (שו”ע יו”ד רפט, ב; ט”ז ונקה”כ).

הטעם הפשוט לכך, שעל ידי שהמזוזה בשליש העליון, העוברים בפתח רואים אותה ונזכרים באמונה. עוד אפשר לומר, שגם באדם ישנם שלושה חלקים: החלק העליון שבאדם הוא השכל, החלק השני הוא הלב והרגש, והחלק השלישי הוא המעשה. קביעת המזוזה בשליש העליון מסמלת את קביעת רעיונותיה של המזוזה בחלק העליון שבאדם, במחשבתו. וההידור שבקביעתה בתחתית השליש העליון מבטא את ההשפעה שצריכה להיות לרעיונות על הרגש והמעשה.^[7]

כאשר הפתח גבוה מאוד, והשליש העליון מעל קומת אדם, יש לקבוע את המזוזה למטה מהשליש העליון, כי העיקר שהמזוזה תהיה בגובה שנראה לעיני הנכנס. ולכן בפתח שגובהו עד 2.70 מטרים יקבע את המזוזה בתחילת השליש העליון, שבאופן זה המזוזה מתחת לשני מטרים, ועדיין נראית לעיני הנכנסים. אך בפתח גבוה יותר, יקבעו אותה בגובה הכתף.^[8]

ז – בצד ימין

מקום המזוזה בצד ימין של הנכנס לבית או לחדר, שכן דרשו חכמים (דברים ו, ט): “עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ” – “דרך ביאתך מן הימין”, שדרכו של אדם לעקור את רגלו הימנית תחילה (מנחות לד, א). טעה וקבעה בצד שמאל – פסולה (רמב”ם; שו”ע רפט, ב), ויקבענה שוב בצד ימין בברכה (ערוה”ש ה). ואף שמאלי שרגיל לעקור את רגלו השמאלית תחילה, צריך לקבוע מזוזה בימין הכניסה, שהואיל והמזוזה משמשת רבים, הולכים אחר רוב העולם (רמ”א שם; ש”ך ה).

כדין פתח הבית כך דין החדרים הפנימיים, שבכל חדר יש לקבוע את המזוזה בצד ימין של הנכנס אליו. לעיתים מתעורר ספק מהו צד הכניסה, כגון בפתח שבין שני חדרים שלכל אחד מהם יש פתח נוסף לרחוב או לסלון הבית. במצב כזה, אם ברור שבדרך כלל נכנסים תחילה לחדר אחד וממנו לשני, הרי שיש לקבוע את המזוזה בצד ימין של הנכנסים מהחדר הראשון לשני. ואם הדבר מוטל בספק, הולכים אחר הצד שבו יש ‘היכר ציר’, היינו החדר שאליו הדלת נפתחת נחשב הפנימי, שכן הנוהג הוא שדלת הבית או החדר נפתחת פנימה, וקובעים את המזוזה בצד ימין של הכניסה אליו (שו”ע רפט, ג). אמנם ב’יציאות חירום’ הדלת נפתחת החוצה, אבל כיוון שכִיווּן הכניסה ברור, קובעים את המזוזה בימין הכניסה בלא להתחשב ב’היכר ציר’.

כשאין אפשרות להכריע על פי כִיווּן הכניסה או ‘היכר ציר’, כגון שהדלת נפתחת לשני צדדיה, כיוון ששני כיווני הפתח הם דרך כניסה, שני הצדדים כשרים למזוזה, ובעל הבית רשאי להחליט באיזה צד לקבוע את המזוזה.^[9]

יש אומרים שגם דין חצר סגורה או מרפסת סגורה כדין חדר פנימי, ולכן יש לקבוע את המזוזה בצד ימין של היוצא לחצר או למרפסת (מהרי”ל, ב”י, ט”ז). ויש אומרים שיש לקבוע את המזוזה בצד ימין של הנכנס לבית, משום שלעולם הכניסה היא מחוץ לבית אל הבית, ולכן הפתח נקרא כניסה לבית, ולא כניסה לחצר או למרפסת (בית מאיר; ישועות מלכו; הרי”א הנקין). למעשה, כיוון שלכל דעה יש סברה, בעל הבית רשאי להחליט באיזה צד לקבוע את המזוזה. ואם החצר או המרפסת אינן סגורות אלא יש פתח מהרחוב לחצר או למרפסת, אף שרק לפרקים משתמשים בו, הפתח שביניהן לבית נקרא כניסה לבית, וצריך לקבוע את המזוזה בימין הכניסה לבית.^[10]

ח – בחלל הפתח

צריך לקבוע את המזוזה בתוך חלל הפתח. כאשר עובי הפתח רחב, יש לקבוע את המזוזה בטפח (7.6 ס”מ) הקרוב לחוץ, כדי שהמזוזה תכלול את כל הפתח והבית, וכדי שמיד בכניסתו יפגוש במזוזה (מנחות לג, ב; שו”ע רפט, ב). אבל אין זה מעכב, וכל שקבע את המזוזה בחלל הפתח – כשרה (רמ”א שם).

בעבר, היו שנהגו לעשות חקיקה במזוזת הפתח עבור המזוזה, וכיסו את המזוזה בזכוכית או בטיח. ונזהרו שלא להעמיק את החקיקה יותר מטפח, כי המזוזה צריכה להיות בפתח, ובעומק של יותר מטפח כבר אינה בפתח ופסולה (מנחות שם, שו”ע שם, ד). כשכיסו את המזוזה בטיח, הקפידו לעשות שם סימן כדי שיידעו הכל היכן היא נמצאת. ואם לא ניכר שיש שם מזוזה, אין יוצאים בה ידי חובה (יד הקטנה ג, כה; פת”ש רפט, ה).

קבע את המזוזה שלא בתוך חלל הפתח, כגון שקבע אותה בקיר החיצוני בטפח הסמוך לפתח – לדעת רבים אין יוצאים בה ידי חובה. השאלה מה עושים כאשר אין אפשרות לקבוע את המזוזה בחלל הפתח, כגון שהקיר עשוי מזכוכית או ממתכת דקה. הפתרון הוא לעבות את חלל הפתח על ידי התקנת מסגרת סביב הפתח כדי שהמזוזה תהיה בחלל הפתח. עוד פתרון, לחתוך מקום למזוזה בדופן הקיר צמוד לפתח. בדיעבד, כאשר לא ניתן לעשות זאת, יש לקבוע את המזוזה בקיר החיצוני צמוד לפתח מימין, אך כיוון שיש סוברים שאין יוצאים במזוזה זו, אין לברך על קביעתה.^[11]

ט – זמן קביעת המזוזה ומגורים בלא מזוזה

הקונה או שוכר דירה, מתחייב במזוזה בעת שיתחיל לגור בה. אולם אם ירצה, כבר מעת שיתחיל להכניס אליה את חפציו יוכל לקבוע בה מזוזות בברכה.^[12]

יש אומרים שאסור מדברי חכמים לגור בבית שאין בו מזוזה, ולכן אם נפלה המזוזה בשבת, או שהתברר שהיא פסולה, אסור לגור בבית או בחדר עד שיקבעו בו מזוזה כשרה. ורק במצב של אונס, שאין לו מקום אחר לגור בו, יוכל לגור בבית בלא מזוזה (בן איש חי). ולדעת רוב הפוסקים, המצווה היא לקבוע מזוזה, והמתעכב מלקובעה מבטל מצוות עשה, אבל אין איסור לגור בחדר או בית בלא מזוזות.

למעשה, אם אין לאדם אפשרות לקבוע מזוזות בביתו או בחדרו, כגון שהמזוזות נפלו בשבת ועד צאת השבת אסור לקובען, או שנמצאו פסולות ואין בידו אפשרות להשיג מזוזות כשרות בימים הקרובים, כיוון שכעת אינו יכול לקיים את המצווה, אינו נחשב כמי שמבטל מצוות עשה, ומותר לו לגור בבית או לישון בחדרו עד שישיג מזוזות כשרות. אולם אם הוא יכול להשיג מזוזות ומתרשל בכך, לא יגור בבית או בחדר שאין בו מזוזה, כדי שלא יעבור על ‘ביטול עשה’.^[13]

י – בדיקת המזוזה

הורו חכמים שכל אדם יבדוק את מזוזותיו פעמיים בשבע שנים, ואת המזוזות שבשערי העיר ובמבני ציבור יבדקו פעמיים בחמישים שנה, שאין להטריח את הציבור מעבר למה שהכרחי (יומא יא, א, רש”י; שו”ע רצא, א).

ישנם שני סוגי בדיקה: א) של מגיה מומחה, שתכליתה לבדוק אות אחר אות, כדי לוודא שנכתבו כהלכתן. בדיקה יסודית זו צריכה להתבצע לפני קביעת המזוזה בפעם הראשונה (ראו להלן י, כא). ב) הבדיקה שהורו חכמים לבצע פעמיים בשבע שנים, ואותה כל אדם יכול לעשות (חת”ס יו”ד רפג; פת”ש רצא, ג). תכליתה לבדוק האם במשך הזמן שעבר, הדיו דהה או התפורר ונשר. וכך פעמיים בשבע שנים יוריד את המזוזה, יבדוק שכל האותיות נשארו שלמות ולא נסדקו, במיוחד במקום קיפול הקלף. אם לא נמצאה בעיה, יחזירנה למקומה (ולעניין הברכה ראו לעיל הלכה ג). ואם התעורר ספק, ישאל חכם. ואם התעורר לו ספק שמא מזוזותיו לא עברו מתחילה הגהה כהלכה, נכון שמגיה מוסמך יבדוק את המזוזות.

בדורות האחרונים, לאחר המצאת הניילון, ניתן לעטוף את המזוזה בניילון ולאטום אותה בכך מלחות, והניסיון מראה שבאופן זה המזוזה נשמרת עשרות שנים בלא פגם. לפיכך, כאשר עטפו את המזוזה בניילון אין צורך לבדוק את המזוזה, אלא רק אם נקבעה במקום שחשוף לחום רב, או שאירע דבר שעלול לפוסלה, כדוגמת שריפה, צריך לבודקה (בדומה לתפילין, לעיל ד, טו).^[14]

יא – עקירת מזוזות בעת מעבר דירה

המוכר את ביתו, אף שהוא לוקח מביתו את כל חפציו, אסור לו להסיר את המזוזות. וכן השוכר בית חייב לקבוע בו מזוזות, ובסיום שכירותו כשיֵצא, אסור לו ליטול את המזוזות. מפני שיש בהסרת המזוזות פגיעה בבית שנותר בלא שמירת המזוזה וקדושתה. אמרו חכמים: מעשה היה באחד שנטל את המזוזה ויצא מהבית, וקבר את אשתו ושני בניו (ב”מ קב, א; שו”ע יו”ד רצא, ב).

גם השוכר בית מנוכרי צריך לקבוע בו מזוזות, אולם כשיֵצא יסיר את המזוזות. וכן יהודי שמשכיר בית לנוכרי, לפני שהנוכרי יכנס לביתו – יסיר את המזוזות שמא יתבזו בידו (שו”ע שם; להלן ז, יד). וכן מי שביתו מט ליפול, לפני שיהרוס אותו יסיר את המזוזות.

אדם שרכש מזוזות יקרות, שנכתבו בהידור על ידי סופר מומחה, ורצונו לקחת את המזוזות איתו – כמה ימים לפני עזיבתו את הבית יחליף את המזוזות המהודרות במזוזות פשוטות, וייטול לעצמו את המהודרות.

אף שאסור ליוצא מהבית לקחת את המזוזות, זכותו לתבוע מהדייר החדש שיבוא אחריו תשלום עבורן. אבל גם אם הדייר החדש אינו מוכן לשלם עבורן, אסור ליוצא לקחת את המזוזות (רמ”א רצא, ב; ערוה”ש ג, ועי’ ברכ”י ד).^[16]