סגולה מיוחדת יש במצוות מזוזה, שהיא מעניקה שמירה ואריכות ימים לבעלי הבית ולילדיהם, שנאמר בסיום פרשת ‘והיה עם שמוע’ (שם יא, כא): “לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם, כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ”. ואף למדו מכאן חכמים, שבעוון ביטול מצוות מזוזה בנים עלולים למות (שבת לב, ב; שו”ע יו”ד רפה, א).
הבית מגן על האדם מגשם ורוח, שמש וחיות רעות, גנבים ושודדים. אולם כמה שיהיה הבית חזק, הסכנות האורבות לאדם רבות, והסכנה העיקרית שניצבת לפתחו, שמתוך אשליית היציבות שהבית מעניק, האדם ישכח את ה’ אלוהיו שנפח בו נשמה, וציווה אותו ללכת בדרכיו ולהביא טובה וברכה לעולם.
לכן נצטווינו לקבוע את המזוזה בפתח הבית, כדי שבכל עת שאדם יכנס לביתו או יצא ממנו – יזכור את יסודות האמונה שכתובים בה. ומתוך כך יזכור את ייעודו וערך קיומו, ויקיים את מצוות התורה, וה’ יעצים את חייו, ותשרה ברכה בביתו ובפועלו, והסכנות והפיתויים יתרחקו ממנו ולא יקצרו את ימיו וימי ילדיו. כך בזכות המזוזה יהיה ביתו בית נאמן בישראל, וה’ יאריך את ימיו וימי בניו לדורי דורות (עי’ זוהר ח”ג רע”מ רסה, ב).
כדי לזכור את המזוזה ואת הרעיונות שבה, רבים נוהגים להניח את היד על המזוזה בעת שנכנסים לבית ובעת שיוצאים ממנו (רמ”א יו”ד רפה, ב). ויש שאף מנשקים את היד לאחר מכן (ברכ”י). אמנם חולה צריך להימנע מלנגוע בה, כדי שלא ידביק אנשים במחלתו.
אמרו חכמים (שבת כג, ב): “הזהיר במזוזה – זוכה לדירה נאה”. עיקר נויה של הדירה שהיא מבטאת את שאיפותיו הטובות של בעל הדירה על ידי המזוזה, ועל ידי כך יהיה הבית מתאים לנשמתו ונאה לגופו. שכשם שבית המקדש הוא “נויו של עולם” (זבחים נד, ב), כך המזוזה היא נויו של הבית (עי’ זוהר ח”ג רסה, ב).
הפתח הוא מקום המעבר שבין הבית לחוץ, וציוותה התורה לקבוע בו את המזוזה, כדי שבכל עת שיעבור בו יזכור את המזוזה ויסודות האמונה שבה. וכך כשייכנס לביתו יזהר שלא להכניס מהחוץ רעיונות זרים לביתו, ומאידך, לא יסתגר מדי בפרטיותו תוך אדישות לעולם שמחוץ לביתו. וכן כשהוא יוצא החוצה, יזכור את המזוזה, ויצא מתוך מודעות לתפקידו להוסיף טובה וברכה, ויזהר מלהיסחף אחר רעיונות זרים.[1]
