הזכרת גשמים ובקשתם

בתקופת החורף אנו מזכירים את הגשם פעמיים בתפילה. בתחילה אנו מזכירים את הגשם כדי לשבח את ה' המוריד אותו, ואח"כ אנו מבקשים מה' שיברך אותנו בטל ומטר.

בברכה השנייה, היא ברכת 'מחיה המתים', אנו משבחים "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותיקנו להזכיר את שבח הגשם בברכת 'מחיה המתים', מפני שהגשמים מביאים חיים לעולם.

בברכה התשיעית, היא ברכת השנים, אנו מבקשים על הגשם. למנהג יוצאי ספרד, כל נוסח ברכת השנים משתנה מהחורף לקיץ, בחורף פותחים ב"ברך עלינו", ובקיץ פותחים ב"ברכנו ה' אלוהינו". ולמנהג יוצאי אשכנז, נוסח ברכת השנים בקיץ ובחורף שווה, אלא שבחורף מבקשים "ותן טל ומטר" ובקיץ מבקשים "ותן ברכה".

ואף שגם הזכרת הגשמים וגם בקשת הגשמים נאמרות בחורף, ישנו הבדל ביניהן, שהזכרת גשמים נאמרת בכל משך עונת הגשמים, ואילו התפילה על הגשם נאמרת רק בשעה שאנו רוצים שהגשם יתחיל לרדת.

תחילת זמן הזכרת הגשם בשמיני עצרת. ואמנם היה מקום להזכיר את הגשם מתחילת חג הסוכות, שכבר אז מתחילה עונת הגשמים, אלא שהגשם נחשב לסימן קללה בחג הסוכות, שכשהוא יורד אי אפשר לקיים את מצוות הישיבה בסוכה. לפיכך אין מזכירים אותו בחג הסוכות. קבעו להתחיל להזכירו בתפילת המוסף של שמיני עצרת, שאז כל הציבור נמצא בבית הכנסת, ויכולים להכריז בפני כולם להתחיל להזכיר את הגשם. אבל לתפילת ערבית לא כולם באים, ולפני תפילת שחרית אי אפשר להכריז, שאין להפסיק בין גאולה לתפילה (ב"י ושו"ע או"ח קיד, א-ב).

אבל את תחילת הבקשה על הגשם דחו בחמישה עשר יום, לליל שביעי בחודש מרחשוון, כדי שאחרון עולי הרגל, שבא מנהר פרת, יספיק לחזור לביתו בלא שירד עליו גשם בדרכו (שו"ע קיז, א). ואף לאחר החורבן לא נתבטל המנהג, מפני שכל מנהג שמזכיר את הימים הגדולים בהם בית המקדש עמד על מכונו, חביב עלינו מאוד ואיננו רוצים לבטלו. מסתבר שלאחר שיבָּנה בית המקדש במהרה בימינו, תצטרך הסנהדרין להחליט אם לשנות את זמן תחילת שאלת הגשמים, בהתחשב באמצעי התחבורה החדשים.

ממשיכים להזכיר גשמים עד יום ראשון של חג הפסח. בשחרית עדיין מזכירים גשמים, ובמוסף כבר מזכירים את הטל. לגבי בקשת גשמים, מכיוון שהבקשה נאמרת רק בימות החול, ממילא יוצא ששואלים גשמים בפעם האחרונה בתפילת מנחה של ערב חג הפסח.

טעה והזכיר גשם בקיץ, כיוון שבאותו זמן אין בכך שבח, חייב לחזור ולתקן. אם עדיין לא סיים את הברכה, יחזור לתחילתה ויאמר "מוריד הטל" כפי שאומרים בקיץ. ואם כבר סיים את הברכה – הפסיד אותה, וכיוון ששלוש הברכות הראשונות נחשבות כברכה אחת, צריך להתחיל את התפילה מחדש כדי לאומרה כראוי (שו"ע קיד, ד).

טעה ולא הזכיר גשם בחורף, כיוון שהזכיר טל, כפי שאנו אומרים בקיץ "מוריד הטל", אינו צריך לחזור, שכן אמר שבח מסוים שקשור למים. אבל אם לא הזכיר גם את הטל, כיוון שהחסיר שבח כל כך חשוב – צריך לחזור (שו"ע קיד, ה).

טעה וביקש גשם בקיץ, כיוון שביקש בקשה שאינה ראויה, קלקל את ברכת השנים וחייב לחזור ולתקן. אם עדיין לא סיים את תפילתו, יחזור לברכת השנים, ויאמרנה כראוי, וממנה ימשיך כסדר עד סוף התפילה. ואם כבר סיים את תפילתו – יחזור ויתפלל כראוי (שו"ע קיז, ג).

טעה ולא ביקש על הגשמים בחורף, אם עדיין לא הגיע לברכת 'שומע תפילה', ימשיך בתפילתו וכשיגיע לברכת 'שומע תפילה', שבה מותר לבקש כל בקשה, יבקש על הגשמים, ויתקן בכך את טעותו. אבל אם כבר עבר את ברכת 'שומע תפילה', הפסיד את המקום שבו יכל לתקן את עצמו, והפסיד גם את כל הברכות שאמר אחר ברכת השנים, ועליו לחזור לברכת השנים ולאומרה כהלכה, וממנה ימשיך להתפלל כסדר. ואם כבר סיים את תפילתו והתכוון לפסוע לאחריו, כיוון שלא ביקש גשם – תפילתו חסרה, ועליו לחזור ולהתפלל כראוי (שו"ע קיז, ד-ה).

הטעות השכיחה ביותר בתפילה, היא טעות בהזכרת גשמים ושאלתם, שכן בכל חצי שנה מחליפים את הנוסח, וכיוון שבמשך חצי שנה מתרגלים לנוסח מסוים, שגרת הלשון מושכת לומר כנוסח השגור. וכפי שלמדנו, שלוש מתוך ארבע הטעויות האפשריות בזה, מחייבות חזרה (ועיין בהערה 5).

מי שהסתפק אם אמר כראוי, כל זמן שלא עברו שלושים יום מאז החלפת הנוסח, בתחילת הקיץ או החורף, מן הסתם טעה, שכן שגרת לשונו עדיין מורגלת לנוסח הקודם. ואם זו אחת משלוש הטעויות שמחייבות חזרה, עליו לחזור להתפלל כראוי. אבל אם כבר עברו שלושים יום, לשונו כבר התרגלה לחילוף הנוסח, ומן הסתם אמר כראוי, ואינו צריך לחזור ולהתפלל.

כדי להינצל מהספק הזה, שבעטיו פעמים רבות צריכים לחזור ולהתפלל, טוב שכל אדם ירגיל את עצמו ביום ההחלפה לנוסח החדש, ויחזור עליו תשעים פעם כדי שיהיה שגור על לשונו ולא יטעה. ואזי גם אם יתעורר לו ספק אם אמר כראוי, כיוון שכבר הרגיל את לשונו תשעים פעם לומר כהלכה, מן הסתם התפלל כראוי ואינו צריך לחזור (שו"ע קיד, ח-ט).

לפיכך, כשיגיע לליל שביעי בחשוון, למנהג יוצאי ספרד שכל נוסח ברכת השאלה משתנה, ירגיל את עצמו לפתוח את הברכה כראוי, ויאמר תשעים פעם: "רופא חולי עמו ישראל, ברך עלינו". ולמנהג יוצאי אשכנז יאמר: "ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן טל ומטר לברכה". וכשיגיע לתפילת מוסף של ראשון של פסח, יאמר תשעים פעם: "מחייה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל". ובמוצאי החג, לפני תפילת ערבית של חול המועד, למנהג יוצאי ספרד יאמר: "רופא חולי עמו ישראל, ברכנו"; ולמנהג יוצאי אשכנז יאמר: "ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן ברכה" (מ"ב קיד, מ; כה"ח ס).^[5]

קבעו חכמים לְאַחֵר את תחילת הבקשה על הגשמים בבבל ליום שישים לתקופה (שיוצא ב-4 או 5 בדצמבר), מפני שיש בבבל מים מרובים מנהרות חידקל ופרת, ואין צורך להרבות שם בבקשה על הגשמים מיד בתחילת החורף. וכל שאר בני חוץ לארץ נגררים אחר בבל, ושואלים גשמים מיום שישים לתקופה (שו"ע קיז, א).^[6]

בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ למשך כמה חודשים: יש אומרים, שישאל כמנהג ארץ ישראל ששם ביתו (פר"ח). ויש אומרים, שישאל כמנהג המקום שבו הוא נמצא עתה (ברכ"י). והדרך לצאת ידי כולם – שבכל עת שיש ספק, ישאל ב'שומע תפילה', ובברכת השנים יאמר כנוסח הקיץ, ועיין בהערה לפרטי ההלכה.^[7]

במקומות שצריכים לגשמים באביב, לא ימשיכו אחר הפסח לבקש גשמים בברכת השנים, אלא דינם כאנשים פרטיים, ויתפללו על הגשמים בברכת 'שומע תפילה', שבה יכול כל אדם להוסיף ולבקש בקשות פרטיות (שו"ע קיז, ב).^[8]

בארצות שמדרום לקו המשווה, כדוגמת ארגנטינה, ברזיל ואוסטרליה, שואלים גשמים בשעה שיש חורף בארץ ישראל. ולמרות שבאותו הזמן אצלם הוא קיץ, כיוון שארץ ישראל היא עיקר העולם, הכל נגררים אחריה, ושואלים גשמים לפי ימות החורף בארץ ישראל.

אבל במקום שהגשמים גורמים לנזק בקיץ, אין נגררים אחר ארץ ישראל, כדי שלא לבקש על דבר שהוא קללה לגביהם, אלא יאמרו תמיד בברכת השנים את נוסח הקיץ, וב'שומע תפילה' יבקשו תמיד על הגשם. בחורף שלהם יתכוונו על מקום מגוריהם, ובחורף של ארץ ישראל יתכוונו על ארץ ישראל. ^[9]

הנוסע מארץ ישראל או מארצות הצפון לביקור באותם מקומות, גם אם הגשמים מזיקים שם, ימשיך לבקש על הגשמים לפי החורף של ארץ ישראל (שערים המצוינים בהלכה יט, ג).