סימן ט – היחס להסכמים עם ארגוני המחבלים

פורסם בקטגוריה תשובות הרב שלמה גורן. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/06-11-10/

סימן ט – על חברון

לאחר אירועי מערת המכפלה, בהם נהרגו עשרות מוסלמים על ידי ד"ר ברוך גולדשטיין, הועלתה יוזמה בממשלה להחריב את הישוב היהודי בחברון. בעקבות זאת שלחתי שאלה לרב גורן. יש לציין כי הרב גורן זצ"ל הרגיש קשר עמוק במיוחד לחברון. במלחמת ששת הימים כשהכוחות החלו לנוע לכיוון חברון, האיץ הרב גורן בנהגו לנסוע לחברון, ויצא שהגיעו ראשונים למערת המכפלה וכבשוה, ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחד היהודים עליהם. תשובתו פורסמה בגיליון רבני יש"ע מס' 17 ו' בניסן תשנ"ד.[16]

ב"ה כ"ג אדר תשנ"ד

6 במרץ 1994

לכבוד מזכיר רבני יש"ע

הרב אליעזר מלמד שליט"א

ורבו של הישוב הר ברכה

שלומך ישגה,

במכתבך מתאריך י"ט באדר תשנ"ד, הנך כותב כדלהלן: "בעקבות האיומים של שרים מהממשלה להרוס את הישוב היהודי בחברון, הנני שואל מה יחס ההלכה לאיומים אלו, וכיצד צריך להגיב כלפי איומים אלו?"

תשובה: איומי שרי הממשלה (בממשלת המיעוט היהודי) על הישוב היהודי בעיר הקודש חברון תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, מזעזעים ומקוממים עד מעמקי הנפש כל יהודי נאמן לעמו ולארצו. באשר הישוב היהודי בחברון הוא הישוב ההיסטורי הותיק ביותר בארץ ישראל. חברון היא עיר האבות ועריסת מלכות בית דוד שהתקיים (בה ישוב יהודי) מאז חורבן הבית השני, ונחרב בחודש אב שנת תרפ"ט 1929, בפוגרום האיום שערכו ערביי חברון הרוצחים בישיבת חברון הקדושה, שהועברה כולה מסלבודקה שבליטא. הם עשו זאת בהדרכתם של הקאדים של חברון שהורו להם לרצוח ולאנוס את הנשים היהודיות של תושבי חברון, והם עשו כך, וסך הכל רצחו מן הישיבה ומתושבי העיר 64 יהודים ביום שבת קודש ואנסו נשים רבות, לעיני השמש והירח, לפי הוראות המואזינים במסגדים. ומן הפוגרום הנורא הזה נותרו לפליטה יהודים מעטים שהצליחו להתחבא עד יעבור זעם.

את השנאה התהומית של ערביי חברון ליהודים ואת מעשי הרצח שלהם ביהודים יש ללמוד גם מפשע היסטורי איום אחר שביצעו ערביי חברון במלחמת השחרור בחודש אייר תש"ח בשנת 1948, לאחר שגוש עציון, על ארבעת הנקודות שבו, נכנעו ללגיון הערבי, חתמו על כתב כניעה ומסרו את הנשק שלהם ללגיון והניפו דגלים לבנים. בא אספסוף ערבי מזוין מחברון והרגו את כל הנותרים בחיים – 164 לוחמים שנשארו בגוש נהרגו אחרי הכניעה ולא נותרה מהם נשמה, חוץ מקשרית אחת שנפצעה והעבירו אותה בעודה בחיים מהגוש.

הפורעים הערבים גם לא קברו את הנרצחים, אלא השאירו אותם בתוך תעלות הקשר למאכל לעוף השמים ולחיות הארץ ובבונקרים שהרסו אותם בחומר נפץ. לאחר שנה מההרג קבלתי אישור מועדת שביתת הנשק להיכנס לגוש כדי לאסוף את עצמות הנופלים. האספסוף הערבי רצח ושדד את כל אשר היה בגוש והשאירו בגוש אדמה חרוכה. זוהי דוגמא איומה ביותר על חמת הרצח שפיעמה תמיד בקרב ערביי חברון, הגרועים מכל המרצחים שפעלו בארץ.

והנה מאז הפוגרום שערכו ערביי חברון ביהודים בשנת תרפ"ט 1929, חרב הישוב היהודי בחברון, ולא שבו אליו עד שחרורה של העיר במלחמת ששת הימים.

חברון היתה ראשית ממלכת דוד, שמלך בחברון שבע שנים, ורחבעם בנו של שלמה המלך בנה את חברון כעיר נצורה (ככתוב בדברי הימים ב' יא, ו). וכשעלו בני הגולה מבבל, בתחילת הבית השני, התיישבו בחברון ובנותיה, וככתוב בספר נחמיה (יא, כה). וכנראה נשארה חברון עיר נצורה בידי האדומים שכבשו אותה מהיהודים עד תקופת החשמונאים. אז לכדו יהודה המכבי ואחיו את חברון ואת בנותיה "ויהרסו את המבצר ואת המגדלים מסביב שרפו באש" (ספר החשמונאים א' ה, סב).

התייר הגדול ר' בנימין מטודילה ביקר בחברון בשנת 1171 ומצא אותה חרבה, ורק יהודי אחד חי בה "ובעמק השדה בשדה המכפלה שם העיר, והיא היתה כנסת יהודים בימי הישמעאלים, אבל אם יבוא יהודי שיתן שכר לשוער של המערה, יפתח לו פתח ברזל שהיה עשוי בימי אבותינו ע"ה וירד אדם למטה בנר דלוק בידו וכו', ושם חביות מלאות עצמות מישראל שהיו מביאים שם מתיהם בית ישראל כל אחד ואחד עצמות אבותיו ומניחם שם עד היום הזה. ובקצה שדה המכפלה ביתו של אברהם אבינו ע"ה, ומעיין לפני הבית, ואין מניחין שם לעשות בית מפני כבוד אברהם". גם בזמן שכבש צאלח-א-דין את חברון לא פסק הישוב היהודי מחברון עד שנחרב בפוגרום הערבי בשנת תרפ"ט 1929.

בשנת 1211 מצא בה ר' שמואל ב"ר שמשון ובני לווייתו יהודים שהלכו בחצות הלילה למערת המכפלה להתפלל. בשנת 1267 בא הרמב"ן לחברון, ולדברי הרי"ץ חילו מהמאה ה-14 היתה אז בחברון קהילה גדולה של יהודים ורבים מהם היו אורגים ועסקו בצביעת צמר ובניפוח זכוכית, שעד היום הוא אחד מענפי המסחר הגדולים בחברון.

במאה ה-15 בשנת 1490 חיו בחברון כ-20 משפחות יהודיות, מהם מאנוסי ספרד שברחו מן האינקוויזיציה לחברון. ובמאה ה-16 לא נמצאו בחברון אלא 10 משפחות, ור' מלכיאל אשכנזי קנה בשנת 1540 מן הקראים חצר גדולה ויסד שם קהילה יהודית ומאז נתרבו מספר היהודים בחברון.

בשנת 1619 פרצה מגפה בחברון ורבים מתושביה היהודים נמלטו לעזה, ביניהם היה הגאון בעל 'חסד לאברהם'. וכשנעצרה המגפה שבו אליה היהודים.

בשנת 1813 נאסרו רבני חברון על ידי השלטונות, כדי להכריח את הקהילה לשלם מס שהוטל עליה, ורבני העיר שלחו שליחים לאירופה לשלוח כסף לפדות את האסירים, באמסטרדם נוסד ועד מיוחד לעזור להם. ובקיץ של שנת 1834 כבש איברהים פשה את חברון וחילו ערך פוגרום ביהודים, אבל הישוב היהודי נשאר שם.

בשנת 1850 עלו לחברון חסידי חב"ד, שישבו בצפת וטבריה ויסדו בחברון עדה מיוחדת. ומאז היוו אנשי חב"ד את רוב היהודים האשכנזי בעיר.

בשנת 1910 (תע"ר) עלה מספר היהודים בחברון לאלף ומאה. בין המקומות המקודשים בחברון, לבד ממערת המכפלה, הוא בית הכנסת העתיק על שם אברהם אבינו בו מתפללים ביום השבת וחג. עד חורבנה היהודי של חברון בשנת תרפ"ט היו בחברון ארבעה בתי כנסת – שניים של ספרדים ושנים של אשכנזים, וארבעה בתי מדרשות וישיבות.

מכל זה אנו רואים שהקהילה היהודית היתה קיימת בחברון כמעט באופן רצוף במשך אלפי שנים מאז תקופת החשמונאים ואילך. חשוב להזכיר שגם בתקופת הבית השני היו עיניהם של הכהנים בבית המקדש נשואות לחברון בעת שחיטת קרבן התמיד של שחר. כמו ששנינו במסכת יומא (ג, א): "אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע, הרואה אומר: ברקאי (הבריק השחר). מתיה בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון? והוא אומר: הן". התלמוד הירושלמי מפרש למה הוא מזכיר את חברון, משום שבא להזכיר זכות אבות הקבורים בחברון.

בתחילת הכבוש הראשון של הארץ על ידי יהושע בן נון נתקדשה חברון כעיר מקלט, כמו שכתוב ביהושע (כ, ז): "וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה".

נמצינו למדים מכל האמור שחברון היא העיר הקדושה השנייה בחשיבותה בארץ, לאחר ירושלים. והישוב היהודי לא נעקר מתוכה, אלא בפוגרום של הפורעים הערביים בחברון בשנת תרפ"ט. ובעת חידוש הישוב היהודי בחברון במלחמת ששת הימים ברך העם "ברוך מציב גבול אלמנה". זו הברכה שנקבעה בהלכה בעת שמכוננים מחדש ישוב יהודי שנחרב בארץ ישראל, כמו ששנינו במסכת ברכות (נח, ב): "הרואה בתי ישראל בישובן אומר: ברוך מציב גבול אלמנה".

מכל זה ברור שהרס הישוב היהודי בחברון כעת הוא פשע דתי-היסטורי-לאומי בל יכופר, וזה יחייב קריעה כמו על מת, לפי ההלכה המפורשת בתלמוד במסכת מועד קטן (כו, א): "הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר (ישעיהו סד) וקורע". וכן פוסק הרמב"ם בפרק ה' מהלכות תעניות הלכה ט"ז, ובשולחן ערוך אורח חיים סימן תקס"א סעיף א'. והקריעה על חורבן עיר ביהודה דינה כמו קריעה על אביו ואמו שמתו, כמו ששנינו במסכת מועד קטן שם: "ואלו קרעין שאין מתאחין, הקורע על אביו ועל אמו ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים שחרבו". משמע מזה שמבחינת ההלכה חורבנה המחודש של חברון דינה כהמתת אבות האומה, דהיינו שיש לדון חורבנה של חברון ח"ו כדין פיקוח נפשם של אנשים, שחלה על זה ההלכה של "יהרג ואל יעבור". ככה יש לדון ההרס של הישוב היהודי בחברון כרציחת חיי אנשים, שיש לקרוע על כך קריעה, כמו על מת.[17]

לפי ההלכה – הרס הישוב היהודי של חברון בידי יהודים דינו "יהרג ואל יעבור"

מכאן יש ללמוד שעלינו להתנגד תוך מסירות נפש ליוזמה הנפשעת הזאת של פינוי חברון וכמו על פיקוח נפש של אדם שישנה חובה מן התורה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". כן הוא ביחס לסכנה הנשקפת לעיר חברון. החובה הזאת מוטלת בראש ובראשונה על תושבי חברון, ועל כל ישראל, עליהם להתנגד בכל מאמצי כוחם לתכנית ההרסנית הזאת להחריב את הישוב היהודי בחברון. באשר זה המשך של הפוגרום הערבי של הישוב היהודי בחברון משנת תרפ"ט. ועלינו למסור את נפשנו נגד מזימה זדונית זאת של ממשלת ישראל (הנשענת על רוב ערבי), ולהיות מוכנים להיהרג ולא לאפשר את חורבנה של חברון, מפני שדינה כעבירה שאמרו עליה "יהרג ואל יעבור".

זהו מה שמצאתי לענות לכם על שאלתכם הקשה. אנו מקווים שעל אף האיומים של שרי הממשלה מהשמאל, לא תהין ממשלת ישראל לפגוע בעיר קודשנו – חברון ההיסטורית והמיושבת על ידי יהודים מדור דור.

בברכת התורה והגאולה

הרב שלמה גורן[18]

דברי מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

בעניין מסירות נפש על ארץ ישראל

 

מתוך סעיף ה' בכרוז שנכתב בכ"ח בשבט תשל"ד ('ארץ הצבי' עמ' כג):

ביחס לכפיה, מצד מי שהוא להעבירנו על חוקי הבוחר בעמו ונחלתו ברוך הוא, הננו מצווים כולנו במסירות נפש של ייהרג ואל יעבור, "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אפילו על "ערקתא דמסאנא", וקל וחומר על המצווה של תורה של ישוב וישיבת ארץ ישראל השקולה בדברי חז"ל ככל מצוותיה של התורה.

סעיף א' מתוך כרוז שנכתב בי"ז תמוז תשל"ד ('ארץ הצבי' עמ' סט):

מסירות נפשנו הברורה והמוחלטת, על כל חלק של ארץ-חיינו-קודשנו, נחלת אבותינו נבואתנו ממלכתנו שכינתנו, המחויבת עלינו ב"יהרג ובל יעבור", לעומת כל כפיה שהיא, היא יסוד ושורש לכל התורה כולה, ש"מצוות ישיבת הארץ היא מצווה הכוללת את כל התורה", כדברי קודשו של הגאון הקדוש רבי חיים בן-עטר ב"אור החיים" בסוף פרשת נצבים, ואשר הארץ הזאת שייכת לכל רבבות עמנו בית ישראל בכל מקום שהם.


[16]. באותו גיליון כתבתי מאמר ובו שלילת מעשהו של ד"ר גולדשטיין, תוך הבעת עמדה כי האחריות למצב המטורף שהביא אדם רגיש וחסיד למעשה נורא שכזה מוטלת על הממשלה שהפקירה את ביטחונם, חייהם וכבודם של יהודי חברון וחיילי צה"ל. גם הרב גורן בשיחה פרטית איתי התייחס למעשהו של ד"ר גולדשטיין בשלילה גמורה, תוך התמרמרות על כך שהרג מוסלמים בשעת תפילתם.

[17]. התאריכים שהרב גורן כתב היו בדרך כלל לועזיים, אולי מתוך מחשבה להקל על הציבור הרחב להבין את עצמת הטיעונים. בדרך כלל הוספתי את העבריים והנחתי את הלועזיים בסוגריים.

בקשתי ממנו להרחיב בהסברת דבריו בקטע זה, וכך הכתיב לי: "וכבר ידועים דברי המנחת חינוך (תכ"ה) שמצוות ההגנה על ישוב הארץ דוחה פיקוח נפש, ובמסכת שבועות לה, ב, מובא שאפילו מלחמת רשות דוחה פיקוח נפש עד שישית".

[18]. באותם ימים חזר הרב גורן זצ"ל והכריז מספר פעמים כי הוא מוכן להיהרג על הצלת חברון. גם בראיון בטלוויזיה אמר זאת, תוך שהוא פותח את מעילו ואמר, שגם אם יירו בו לא יסוג מעמדתו ויגן על חברון בגופו.

אמנם נלענ"ד שרק מי שיודע שמסירות נפשו תוכל לסייע ממש בישוב וכיבוש הארץ, מצווה שיעשה זאת, שכן הוא בבחינת יהרג ולא יעבור. אבל אם מעשיו לא יצילו נמצא שנהרג ועברו, ועל כן בפועל אין כמעט מציאות שיהודי יצטרך להיהרג על הגנת מקומות בארץ ישראל זולת במלחמה שמאורגנת על ידי כלל ישראל. כמו כן אם יהיה ראש ממשלה או שר שיאיימו על חייו אם לא יחתום או יפעל למען נסיגה, עליו מוטלת החובה להיהרג ולא לעבור ולהסגיר חלקים מארץ ישראל לנכרים. אבל האיש הפשוט, בלתי אפשרי כמעט שיעמוד בפני מצב שבו יצטרך להיהרג ולא לעבור. ועי' לעיל ג, ד, וכן ה, ו. כמו כן זכורני שבעת הנסיגה מימית, הלך הרב גורן לשכנע בשני מקלטים, שהיה חשש שהיהודים המתבצרים בהם מתכוונים להיהרג ולא להתפנות, שאסור להם לעשות כך על פי ההלכה. כך שמעתי ממנו אז במו אוזני. ואכן הצליח לשכנע את המתבצרים להתפנות.

אמנם ביחס למצב שהיה לגבי חברון, אכן היתה למסירות נפשו האישית של הרב גורן השפעה עצומה. לימים שרים בממשלה סיפרו שדבריו אכן פעלו והרתיעו אותם מלהפיק את זממם.

פורסם בקטגוריה תשובות הרב שלמה גורן. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן