מנהג אשכנזים, שהאבלים יורדים לפני התיבה ואומרים קדיש במשך אחד עשר החודשים שאחר הפטירה, מפני שדין הרשעים בגיהנם שנים עשר חודש, ואם יאמרו על הנפטר קדיש כל שנים עשר החודשים, יראו כמחשיבים אותו לרשע (רמ”א יו”ד שעו, ד). ומנהג ספרדים, להפסיק רק שבוע אחד בתחילת חודש השנים עשר, ואח”כ ממשיכים לעבור לפני התיבה ולומר קדיש עד יום השנה (ברכ”י שם). קדיש שאחר שיעור שאינו במסגרת התפילה יכולים האבלים לומר בכל החודש השנים עשר (רב פעלים ח”ד יו”ד לב). על מי שידוע שהיה רשע, כגון מי שאיבד עצמו לדעת או מומר, אומרים קדיש כל שנים עשר החודשים (פ”ת יו”ד שעו, ט).
גם ביום היורצייט (יום פטירת אב או אם) נוהגים לומר קדיש ולירד לפני התיבה. ומנהג ספרדים, שמערב שבת שלפני היורצייט מתחילים לומר קדיש עד יום הפטירה, ומי שמרוצה לציבור, טוב שגם יהיה חזן (כה”ח נה, כג). וגם בין האשכנזים יש שנוהגים לרדת לפני התיבה בשבת שלפני היורצייט ובערבית של מוצאי אותה השבת (פני ברוך לט, ב). אבל אין הם יכולים לדחות אבל בתוך שנתו או מי שיש לו יורצייט באותו יום ממש (פס”ת קלב, כו). יום היורצייט נקבע לפי יום הפטירה ולא לפי יום הקבורה. ואף בסיום השנה הראשונה נקבע היורצייט ביום הפטירה.[6]
